ונדליזם אמנותי: אמצע עיר באר חלב

 

הכרך איננו רק מבוך למלומדי אין ישע, אלה החוקרים את הנקרות הנסתרות בסרח משמניו הנוצצים אשר בהן הם מוטלים כתרביות של אומללות, ההכרחית לפעולתו התקינה. ככזה הכרך הוא גם חיק ענק, מלון אורחים פתוח לכל. ל"עיר התחתית", הכוונה. המחוזות העירוניים המלוטשים והחמדניים, לעומתה, ממש כמו פרברי הכרך והישובים הכפריים ששעריהם ננעלים לעת ערב ודשאיהם המוריקים הם לוח חלק שאין כותב עליו, כל אלה סגורים ומסוגרים בפני תועי לילה. אם בכלל ינסו להכנס למחוזות הללו. מי שהכפר יורק אותו על סעיף של "חוסר התאמה" תמיד ימצא פסת קרקע, ספסל, קורת גג של תחנת אוטובוס בעיר.

 

הכרך התחתי המטונף, המתפורר הוא גם ה"קנבס" שעליו מציירים אמניו, הכָּן שעליו הם מציבים פסלים. מחומרי הכרך נעשים מונומנטים לרוחו. כשאמן הסטודיו מכין את בד הציור שלו, הוא מביא אותו לנקודת-אפס טקסטורלית וצבעונית כדי להתחיל לעבוד ממנו. הרחוב לאמניו הוא קנבס רדי-מייד, נקודת התחלה רווית היסטוריה, צבע ומרקם.

 

להלן מספר אמני-כרך מרחבי העולם ואף מישראל. הטובים שבהם זוכים להכרה ולהערכה, ולפרנסה טובה, אבל הם נאמנים תמיד למתרסי הרחובות, תמיד בעמדת התרסה. הם אינם מזדהים בדרך כלל בשמם האמתי, אלא בכינוי. בנקסי (Banksy‏) האנגלי הינו הידוע ביניהם, ולכן הוא לא יוצג בהזדמנות זו.

 

וילס (Vhils)  הוא הפורטוגזי אלכסנדרֶה פארטוֹ, יליד 1987, שעובד בשיטת "חריצה". בסיוע כלי עבודה של בנאים ומקדחות הוא חורץ וחורט קירות ומבנים ליצור דיוקנאות ענק. הוא זכה להכרה בפסטיבל קאן 2008, כשדיוקן שחרץ בקיר הופיע בתצלום לצד יצירה של בנקסי.  כאן, סרטון שעשה האמן בשיתוף עם המוסיקאי אורלה נגרה (Orelha Negra) והרבה פירוטכניקה:

 
 

 
 

מרק ג'נקינס (Mark Jenkins), נולד 1970 ומתגורר בוושינגטון, ארה"ב, יוצר מיצבי רחוב:

 

 
 
 

פֶפֶה טַלַבֶרָה (FEFE TALAVERA, 1979), נולדה במכסיקו וגדלה בסאו פאולו, ברזיל. עתה מחלקת זמנה בין סאו פאולו לבין מדריד, ספרד. יוצרת מפלצות בסגנון שבטי אפל, סיוטי וטעון אנרגיה רגשית. אמנותה נזונה מהמיתולוגיות האצטקית והמאיה ומסורת ציורי הקיר המכסיקנית של ציירים כמו דייגו ריברה (Diego Rivera), חוזה קלמנטה אורוזקו (José Clemente Orozco) ואחרים:

 

FEFE TALAVERA

 
 

קונור הרינגטון (Conor Harrington) נולד ב-1980 באירלנד. הוא מחבר באמנותו מרכיבים ממסורת האמנות הגדולה עם מאפייני האמנות האורבנית על קוויה הגסים, הנזילות והשפעת הטיפוגרפיה. ידוע בכותרות המוזרות שנותן לעבודותיו. כאן בשלוש עבודות: בלונדון, תל אביב בשיתוף פעולה עם Know Hope הישראלי ובבית לחם:

 

Conor Harrington

 
 

 

אריקה איל קיין (Erica il Cane, או AKA ericailcane, כלומר "הידוע בשם אריקה הכלב"), נולד בבולוניה, איטליה. יוצר גראפיטי לצד מיצבים, אנימציות, רישומים ותצריבים עדינים של בעלי חי אנושיים, לעתים ביחסים הדדיים סתומים והרבה פעמים כשאבריהם הפנימיים חשופים ומתוייגים, ככל הנראה בהשפעת מסורת היציקות הרפואיות של גופות מבותרות באירופה. קושרים אותו גם לדירר (Albrecht Dürer) והיירונימוס בוש (Hieronymous Bosch) . בעבר עבד בשיתוף עם בלו (Blu). שומר על מסתורין גמור לגבי זהותו:

 

Erica il Cane

 

הרשת גדושה ומלאה באמן הגרפיטי בלו (Blu), הנערץ על הכל.

 

המונח "גרפיטי" מוצאו מהמלה האיטלקית graffiare, שפירושה לגלף, לחרוט, לשרוט. המלה נולדה ב-1851, בעת שארכיאולוגים שחשפו את העיר הרומאית פומפיי, גילו הודעות ומסרים שנחרטו בקירות העיר ונשמרו תחת הלבה.

 

ציור הקיר המסורתי עומד כמו בניגוד לאמנות הגרפיטי, שהשם ונדליזם אמנותי יאה לה. הצייר המסורתי מתייחס אל הקיר כאל קנבס במימדי ענק, וגם אותו הוא מעבד כדי שיהווה רקע של אפס הפרעות חזותיות לפני שהוא מתחיל לצייר עליו, בין בטכניקת הפרסקו בין בשיטות אחרות. על אמנות הקיר בישראל, הכנסו לאתר של גדעון אפרת.

 

על הגרפיטי הישראלי באתר Tel Aviv Graffiti & Street Art

 

אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיך

 

שירו של בארי חזק, "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם", הוא אחד בקומץ שהשאיר אחריו שניבא את מותו במלחמת יום כפור. אין זה שיר זעם. וחרף הכותרת, אף אין זה שיר תחינה. זהו דיבור שקט, רב-כיווני. חייל בעת לילה, בעמדת שמירה או מארב מדבר בו עם אלוהיו, עם אביו, עם עצמו, איתנו – עם מותו. התפילה היא "סיור ממונע שלא יגיע ולא יחזור".

 
 

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

 

אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיך,

כָּאן אֲנִי

לא שׁוֹמֵע, לא יוֹדֵעַ, הַאִם

שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ

הָאַנְטֶנָה. אַתָּה עָדִין כָּל-כָּךְ. לָמָּה

אַתָּה כּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד

אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב. עֲבוֹר,

עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמָע קָטוּעַ, אַתָּה

נִשְׁמָע פָּצוּעַ, אַתָּה

 

בָּעֵמֶק מְאוּרְגָּן הֶקֵפִית. הָרִים

וְכִנֶרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא

הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בְּמַכַּ"ם

לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ

אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ

נִלְחָם, הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי

מָלֵא אֱמוּנָה

שֶּׁלּא יַגִּיעַ וְלא יַחֲזוֹר. פֶּצַע

שָׁחוֹר. אָנָּא הַחְלֵשׁ

עָצְמָת אוֹתוֹתֶיךָ.

אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב

לַשָּׁוְא לוֹאֲטִים שְׁמֶךָ, וְכוֹכַב

הַצָפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה

יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ

לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

 

אָנָּא עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ. עַכְשָׁיו אֲנִי

שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית

לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי, כְּבָר לא

מַרְגִּישׁ

 

דִּמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

 

בארי חזק, מתוך "בבכי אותי תקצור" (חוברת זכרון), 1974

קדיה מולודובסקי: הַיַּלְדָּה אַיֶלֶת

 

קדיה מולודובסקי (1894-1975), פניה ברגשטיין ולאה גולדברג הן הספרוּת של ילדותי. כשהצגנו בגן את "הילדה אילת" היו האבזרים שהכניסו אותי לתפקיד שתי צמות-עכבר בהירות ומטריה לבנה. והזהירו אותי לא לשבור את המטריה, כי מטריות הובאו אז מתנה מחו"ל.

 

רק הרבה-הרבה יותר מאוחר הבנתי שזה שיר על התעללות. התעללות אפשר שתהיה ישירה וגסה ואפשר שתהיה שקופה לחלוטין, אטומה, בלתי נפרצת כמעט אם לא בסיוטים, עצב עמוק והתעוררות ליופי, גילוי הרוח. אילת מצליחה להכנס בדלת החלום ולהמריא. וקדיה מולודבסקי, גננת בת קַרְטוֹז-בְּרַזָה שבצפון פולין אז (בְּיַּארוֹזָה, בלארוס של היום), שכתבה (בין היתר) שירת ילדות ביידיש, פתחה את הדלת הזאת.

 

השיר, שתורגם על ידי נתן אלתרמן, נמצא באסופה "פתחו את השער" של מולודובסקי. האיורים של "תרצה", היא תרצה טנאי (1920-2009) אמנית איור דגולה וצנועה, מינימליסטית, שרישומי הטוש השחורים שלה הם כשלעצמם דלת לצבעוניות חסרת גבולות. ספרות הילדים של פעם לא ניסתה לאטום את הסיוט הילדי בוורודים ובכחלחלים או לרפד את קירות הכאב כדי להפכו לרִיק. זוהי ספרות של התמודדות ישירה, של אמת ואלכימיה נפשית, ההופכת את חומרי החיים הקשים מנשוא לסולם של יופי צרוף מתובל באירוניה.

 

שמה של הילדה ביידיש הוא אלקע, שנשמע: אוֹלְקֶה. במקביל לשמיעת השיר במקור היידי מפי המשוררת עצמה, להלן, ניתן לקרוא אותו בעברית על מצגת, באתר "החוג לשוחרי שירה", מצגת שמעוותת את סידור השורות ומקלקלת את האיורים המקוריים בתוספות מטופשות ובצבע. ביידיש זה נראה יותר טוב.

 

 

הפוסט מוקדש באהבה ובגעגועים לאמא ואבא של ליה ואיתי.

 

הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

 

בְּוַרְשָׁה, בְּפַרְוָר נִדָּח,

בִּצָּה, חָצֵר וּבַיִת שָׁח.

 

שָׁם גָּרָה הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

וְיֵשׁ לָהּ שִׁמְשִּיָה כְּחַלְחֶלֶת.

 

הָאָב נַפָּח שָׁחוֹר מִפִּיחַ,

הָאֵם יָדֶיהָ לֹא תַּנִּיחַ.

 

הַגַּג רָעוּעַ וְגוֹחֵן

וּמִתַּחְתָּיו צִפּוֹר בַּקֵּן… המשך השיר: בספר.

 
 
 
 

הנריק גוֹרֶצקי: סימפוניית שירי היגון

 
 

היצירה הידועה ביותר של המלחין הפולני הנריק גורצקי, אשר זכתה לציטוטים רבים גם בסרטים, היא הסימפוניה השלישית שלו, "סימפוניית שירי היגון" מ-1970.

 

תמליל הפרק השני של היצירה מבוסס על מלים שנמצאו חרותות על קיר ב"תא מס' 3", במרתף של וילה בעיר זקופנה (Zakopane ), פולין, בה שכנה מפקדת הגסטאפו בעת הכיבוש הנאצי. בכתובת החקוקה נאמר:

 

"אמא, אל תבכי, לא. מלכת השמיים הטהורה, את לעזרי תמיד. אווה מריה (Zdrowas Mario)."

 

הכותבת חתמה מתחת:   "הלנה ונדה בלאזוסיאקובנה (Helena Wanda Blazusiakowna), בת 18, במעצר מאז 25 בספטמבר 1944".

 

ראיתי שכותבים בארץ מצאו לנכון ליהד אותה, אבל התוכן עצמו מדבר בשם אמונתה, שמה לא-כל-שכן. ומתי נלמד.

 

המלחין מצוטט במאמר מקיף, מלומד ואוהב בבלוג Red כאומר:

 

"..הקיר בכלא היה כולו מכוסה בכתובות שזעקו בקול: 'אני חף מפשע', 'רוצחים', 'שחררו אותי', 'הצילו' – כולן בקול רם כל-כך, בנלי כל-כך. מבוגרים כתבו כך, בעוד שכאן נמצאת נערה בת שמונה עשרה, ילדה כמעט. והיא כל-כך שונה. היא איננה נואשת, אינה זועקת, אינה קוראת לנקמה. היא לא חושבת על עצמה, אם היא ראויה לגורלה אם לאו. במקום זאת, היא חושבת רק על אמה: משום שאמה היא זו שתהיה נואשת באמת. הכתובת הייתה דבר יוצא מהכלל. היא באמת שבתה את לבי: 'אמא, אל תבכי, לא. מלכת השמיים הטהורה, את לעזרי תמיד. אוה מריה'. כאן הסתיימה הכתובת ואני הוספתי: 'את רבת החסד'. לא 'רבת החסד' כנאמר בתפילה אלא 'את רבת החסד'…"

 

המוסיקה מינימליסטית, "מנוגנת פנימה", רבת חסד. כאן, הפרק השני מתוך "סימפוניית שירי היגון" להנריק גורצקי, בביצוע הסינפונייטה של קרקוב, מנצח ג'ון אקסלרוד (John Axelrod), שרה זמרת הסופרן איזבל באיראקדראיאן (Isabel Bayrakdaraian). מתוך סרט-מוסיקה בשם "שואה" שצולם באושוויץ, מסגרת שבה לראשונה נוגנה שם מוזיקה מאז השחרור. ניראה כי הכותרות באנגלית הן תרגום פחות טוב מהמצוטט למעלה.

 
 
 

פִּי-גֵ'יי הַארְוִוי: הַמִּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂנָה רֶצַח

 

המחסור בשירי מלחמה מחאתיים המתארים בגוף ראשון את זוועות הרצח המאורגן, המוצדק במוסר עוועים, הוא בלתי נתפס בישראל. אפשר לספור אותם על אצבעות היד האחת, אולי. ומספרם של שירי זוועה כאלה בגוף ראשון שואף לאפס ממש. אין לנו (אני מקווה שבקיאותי לוקה בחסר בעניין זה) משוררים דוגמת וילפרד אוון (Wilfred Owen), זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon) ואחרים, שתיעדו בשירתם את מלחמת העולם הראשונה באופן שאלף מצלמות לא יוכלו לו. הפוליטי הוא בשירתם הפצע, לא יותר מזה. הם אינם מקפידים בתקינותם הפוליטית, כלומר, אינם מתעדים את סבלות האויב דווקא, ודווקא כך אנו מצליחים לתפוס בזכותם כי אדם-הוא-אדם; כי, כפי שאלזה מורנטה (Elsa Moranta) אומרת, כל חייל הוא ילד במותו. השירה הגדולה של הזוועה הופכת את האבסורד לאוניברסלי והיא צנועה, משתמשת בצלומי זכרון הטובחים בנפש, שירה ללא רחם.

 

פי-ג'יי הארווי (Polly Jean Harvey) היא יוצרת Heavy Metal  המחדשת באלבום האחרון שלה, Let England Shake, את המסורת הגדולה הזאת. והיא מרבה לצטט מהשירה הגדולה ההיא. ניתן לקרוא עליה ב-New York Magazine, ולהכנס לאתר שלה כדי לקרוא את מלות השירים.

 

להלן תרגום השיר The Words that Maketh Murder . השורה האחרונה, "ואם אביא את הבעיה לאומות המאוחדות", היא ציטוט מ-Summertime Blues  של אדי קוכּרן (Eddie Cochran) מ-1958, שזכה לריבוי גרסות כיסוי, שהידועה בהן של "המי". התרגום עצמו, כמו תרגום, איננו העתקה ושיקוף מלה-במלה של המקור, אלא נסיון להעביר בדייקנות את רוח, או, בשר-הדברים. אחרי התמליל הדבר עצמו, ואחריו אדי קוכּרן.

 
 

פִּי-גֵ'יי הַארְוִוי: הַמִּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂנָה רֶצַח

 

רָאִיתִי גַּם עֲשִׂיתִי דְּבָרִים שֶׁבִרְצוֹנִי לִשְׁכּוֹחַ;

רָאִיתִי חַיָּילִים שֶׁנַפְלוּ גּוּשֵׁי בָּשָׂר בַּמַּלְקוֹחַ,

הַלּא יֵאָמֵן יְרוּיִים, מְפוּצַצִים.

זְרוֹעוֹת וְרַגְלַיִים הָיוּ עַל הָעֵצִים.

 
 

רָאִיתִי גַּם עֲשִׂיתִי דְּבָרִים שֶׁבִרְצוֹנִי לִשְׁכּוֹחַ;

בְּבוֹאִי מִמָּקוֹם לא מִכָּאן וּמְכוּשָּׁף,

לִרְאוֹת פְּנֵי אִשָׁה נִכְסַף,

בִּמְקוֹם מִלִים שֶׁמַצְעִידוֹת מִקְצַב,

מִלִים שֶׁתַעֲשֶׂנָה רֶצַח.

 

אֵלֶּה, אֵלֶּה, אֵלֶּה הֵן הַמִּלִים-

הַמִּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂנָה רֶצַח.

אֵלֶּה, אֵלֶּה, אֵלֶּה הֵן הַמִּלִים-

רֶצַח…

 

אֵלֶּה, אֵלֶּה, אֵלֶּה הֵן הַמִּלִים-

הַמִּלִים שֶׁתַּעֲשֶׂנָה רֶצַח.

 

רָאִיתִי גַּם עֲשִׂיתִי דְּבָרִים שֶׁבִרְצוֹני לִשְׁכּוֹחַ;

רָאִיתִי רַב-טוּרַאי מְרוּסָק עֲצַבָיו

בְּטַפְּסוֹ מֵעֵבֶר לַשֶּמֶש, שֶׁהִסְתַּלְּקָה מֵעַלָיו,

רָאִיתִי זְבוּבִים בִּנְחִילִים עַל גַּב,

חַיָּילִים שֶׁנַפְלוּ גּוּשֵׁי בָּשָׂר בַּמַּלְקוֹחַ.

 

אֵלֶּה הֵן הַמִּלִים, הַמִּלִים הֵן אֵלֶּה.

מָוֶת שׁוֹהֶה, מַצְחִין,

זְבוּבִים בִּנְחִילִים עַל גַּב,

עַל פְּנֵי שִׂיאָהּ שֶׁל הַפִּסְגָּה,

רוֹטֵט בָּחוֹם בָּשָׂר וַדָּם.

שׁוּב זֶה הַדַּבָר שֶׁבַּל יְתוֹאַר.

שֶׁמַא אֵינוֹ לַמּוּבָן לַמּוּסְבָּר.

הַמִּלִים אֲשֶׁר עוֹשׂוֹת, הַמִּלִים אֲשֶׁר עוֹשׂוֹת

רֶצַח.

 

וְאִם אָבִיא אֶת הַבְּעָיָה לָאוּמוֹת הַמְּאוּחָדוֹת?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

אֶדְוּויִן אַרְלִינְגְטוֹן רוֹבִּינְסוֹן: רִיצָ'רְד קוֹרִי

 
 
 
 
 

רִיצָ'רְד קוֹרִי, מאת: Edwin Arlington Robinson

 

בְּכָל-פַּעָם שְׁרִיצָ'רְד קוֹרִי אֶל הָעִיר הִגִּיעַ,

אֲנַחְנוּ, עַל הַמִּדְרָכוֹת הִבַּטְנוּ בוֹ:

מִנַּעַל עַד עֲטְרַת רָאשׁוֹ הוּא גֶ'נְטְלְמֶן הָיָה

נָאֶה מָרְאֶה וּמַלְכוּתִי בְחִיטוּבוֹ.

 

וְהוּא תָּמִיד הָיָה לָבוּשׁ בְּנוֹעַם וּמִידָה,

וְהוּא תָּמִיד הָיָה מָלֵא חֶמְלָה בְדִּיבּוּרוֹ;

וּבְכָל זאת זָרַע פִּרְפּוּר נִפְעַם כְּשֶׁהוּא הָגָה,

"הַבּוֹקֶר טוֹב", וְהוּא זָהַר בֵּהִילוּכוֹ.

 

וְהוּא הָיָה עֲשִׁיר – כֵּן, קֵיסָר בִּנְכָסִים,

וּבְכָל עִניַן חָשׁוּב מַשְׂכִּיל רָאוּי לִשְׁמוֹ:

הַכְּלָל, רָאִינוּ בוֹ הַכָּל-וַכָל שֶׁרַק נִיסִים

יִהְיֶה בָּהֵם וְהַלְוַאי הָיִינוּ בִּמְקוֹמוֹ.

 

הִמְשַׁכְנוּ לַעֲבוֹד אִם-כֵּן, בְּצִפִּיָּה לָאוֹר,

וּמְחָרְפִים לָחְמֵנוּ, וּרְעֵבִים עַד בּוֹשׁ,

וְרִיצָ'רְד קוֹרי, בְּלֵיל קַיִץ לא עָכוֹר

אֶחָד, הָלַךְ הַבַּיְתָה וְיָרָה כָּדוּר בַּראשׁ.

 
 

הערה: כיוון שאי אפשר לתקוע כדור בראש בכ' רפה, הריהי דגושה.

 

סיימון וגרפינקל, בעיבוד לשיר, 1966:

לֵאוֹנַרְד כּהֵן: אֵיךְ לְדַּבֵּר שִׁירָה

 

 

כהן קורא רק קטע מהשיר-בפרוזה המתורגם להלן. שימו לב לדילוגים:

 

קְחוּ אֶת הַמִּלָה פַרְפַּר. כְּשֶׁמִשְׁתַּמְשִׁים בָּהּ אֵין שׁוּם צוֹרֶךְ שֶׁכוֹבֶד הַקּוֹל יִפְחַת לִכְדֵי כְּלוּם אוֹ יִצוּיַד בִּכְנָפַיִם זְעִירוֹת וּמְאוּבָּקוֹת. אֵין שׁוּם צוֹרֶךְ לְבְדוֹת יוֹם שֶׁמֶשׁ אוֹ שְׂדֵה נַרְקִיסִים. אֵין שׁוּם צוֹרֶךְ לִהְיוֹת מְאוֹהַבִים, אוֹ לִהְיוֹת מְאוֹהַבִים בְּפַרְפָּרִים. הַמִּלָה פַרְפַּר אֵינֶנָה פַרְפַּר בְּאֱמֶת. יֵשְׁנָהּ הַמִּלָה וְיֵשְׁנוֹ הָפַּרְפַּר. אִם תְּבַלְבֵּלוּ בֵּין הַפְּרִיטִים הַלַלוּ לְאֲנָשִׁים תִּהְיֶה זְכוּת לִצְחוֹק מִכֶּם. אַל תַּעֲשׂוּ עִנְיָן גָּדוֹל מִדַי מֵהַמִּלָה. הָאִם אַתֶּם מְנָסִּים לְהַרְאוֹת כִּי אַהֲבַתְכֶם לְפַּרְפַּרִים שְׁלֵמָה יוֹתֵר מִזּוֹ שֶׁל אֲחֵרִים, אוֹ כִי טִבְעָם בְּאֱמֶת נָהִיר לָכֶם? אֵין הַמִּלָה פַרְפַּר אֶלָּא נָתוּן. אֵין זוֹ הָהִזְדַּמְנוּת שֶׁלַכֵם לִנְסוֹק, לַהֲמְרִיא, לְהִתְּרוֹעֵעַ עִם פְּרַחִים, לְסַמֵּל שַׁבְרִירִיוּת אוֹ יוֹפִי וּבְשׁוּם פָּנִים לא לְגָּלֵם פַּרְפַּר. לֵעוֹלָם אַל תְּשַׂחֲקוּ את הַמִּלִים הָאֵלֶה. לְעוֹלָם אַל תּשַׂחֲקוּ אֶת הַמִּלִים הָאֵלֶה. לֵעוֹלָם אַל תְּנַסוּ לְהִנָּתֵק מֵהָרִצְפָּה בְשָׁעָה שֶׁאַתֶּם מְדַּבְּרִים עַל מָעוֹף. לֵעוֹלָם אַל תַּעֲצְמוּ עֵינַיִּים וְתַּשְׁלִיכוּ ראשְׁכֶם הַצִידָה בְשָׁעָה שֶׁאַתֶּם מְדַּבְּרִים עַל מָוֶת. אַל תִּנְעָצוּ בִי עֵינַיִּים בּוֹעָרוֹת בְּשָׁעָה שֶאַתֶּם מְדַּבְּרִים עַל אַהֲבָה. אִם אַתֶּם רוֹצִים לַהֲרְשִׁים אוֹתִי כְשֶׁאַתֶּם מְדַּבְּרִים עַל אַהֲבָה שִׂימוּ יַדְכֶם בְּכִיסְכֶם אוֹ תַּחַת שִׂמְלַתְכֶם וְשַׂחֲקוּ בְעַצְמֵכֶם. אִם אַמְבִּיצְיָּה וְרָעַב לִתְּרוּעוֹת דַּחֲפוּ אֶתְכֶם לְדַּבֵּר עַל אַהֲבָה עֲלֵיכֶם לִלְמוֹד כֵּיצַד לַעֲשׂוֹת זאת מִבְּלִי לְבָזוֹת אֶת עַצְמֵכֶם אוֹ אֶת הַנּוֹשֵׂא.

 

===

 

מָהוּ הַבִּטוּי שֶׁהַתְּקוּפָה דּוֹרֵשֶׁת? הַתְּקוּפָה אֵינֶנָה דּוֹרֵשֶׁת בִּטוּי כָלְשֵׁהוּ. רָאִינוּ תְּמוּנוֹת שֶׁל אִמָּהוֹת אַסְיָתִיוֹת שָׁכּוּלוֹת. אֵין לָנוּ עִנְיָן בֵּיִסּוּרֵי אֵבָרֵיכֶם הֶגַּמְלוֹנִיִים. אֵין דָּבַר שֶׁיַּכוֹלְתֶם לַהַבִּיעַ בִּפְנֵיכֶם שֶׁיָּתְאִים לְאֵיְּמַת הַתְּקוּפָה. אַל תְּנַסּוּ אֲפִילוּ. אַתֶּם רַק תָּבִיאוּ עַל עַצְמֵכֶם אֶת שְׁאָט נַפְשָׁם שֶׁל הַמַּעֲמִיקִים לָחוּשׁ בַּדְּבָרִים. בֵּיוֹמַנֵי חֲדָשׁוֹת רָאִינוּ בְנֵי אָדַם בְּמַצָּבִים חָרִיגִים וּכְאֵב קִיצוֹנִי. הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים טוֹב וְעוֹד מְשַׁלְּמִים לַכֶם כְּדֵי שֶׁתַּעֲמְדוּ כָאן. אַתֶּם מֶצִּיגִים בִּפְנֵי אֲנָשִׁים שְׁחָווּ אָסוֹן. הַדָּבַר אֲמוּר מְאוֹד לְהַשְׁקִיט אֶתְּכֶם. דָּבְּרוּ אֶת הַמִּלִים, מִסְּרוּ אֶת הַמֵּידַע, זוּזוּ הַצִּידָה. הַכָּל יוֹדְעִים שְׁכּוֹאֵב לַכֶם. אֵין בִּיְּכָלְתְּכֶם לְסָפֵּר לַקָּהַל כָּל מָה שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים עַל אַהֲבָה בְכָל שׁוּרָה שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאַתֶּם דּוֹבְרִים. זוּזוּ הַצִּידָה וְהֵם יידְּעוּ אֶת שֶׁאַתֶּם יוֹדְּעִים מִשׁוּם שֶׁאַתֶּם כְּבָר יוֹדְעִים אֶת זֵה. אֵין לַכֶם דַּבָר לְלָמֵד אוֹתָם. אַתֶּם אֵינְכֶם יָפִים מְהֵם. אֵינְכֶם חָכַמִים יוֹתֵר. אַל תִּצְּעַקוּ עֲלֵיהֵם. אַל תִּכְפּוּ כְּנִיסָה עַל יָבֵשׁ. זֵה סֶקְס רַע. אִם אַתֶּם מַרְאִים אֶת סִימָנֵי הַמִּין שֶׁלַכֶם, אֲזַי קַיימוּ אֶת שְׁהִבְטַחְתֶּם. וְזִכְרוּ כִי אֲנָשִׁים לא בְּאֱמֶת רוֹצִים אַקְרוֹבָּט בַּמִּטָה. לְמָה אֲנוּ זְקוּקִים? לִהְיוֹת קרוֹבִים לְגֶּבֶר טִבְעִי, לִהְיוֹת קרוֹבִים לְאִשָׁה טִבְעִית. אַל תִּתְחַזוּ לְזַמָּר אֲהוּב שֶׁיֵשׁ לוֹ קָהַל עָצוּם וְנֶאֱמַן שְׁעָקַב אָחַר הָמַּעֲלוֹת וְהַמּוֹרַדוֹת שֶׁל חַיֵּיכֶם עַד לַרֵּגַע הַזֵּה. הָפְּצַצוֹת, לְהַבְיוֹרִים וְיֵּתֶר הָחַרַא כֻּלוֹ הָרְסוּ לא רַק אֶת הָעֵצִים וְהֶכְפָרִים. הֵם הָרְסוּ גָּם אֶת הָבָּמָה. הַאִם הֶעֱלֵיתֶם בְּדַעַתְכֶם שְׁהַמִּקְצוֹעַ שֶׁלָּכֶם יֶחְמַק מִכְּלַל הָהֶרֶס? אֵין עוֹד בָּמָה. אֵין עוֹד אוֹרוֹת-בָּמָה. בְּקֶרֶב בְּנֵי אֱנוֹשׁ הִנְכֶם. הֱיוּ עֲנָוִים אִם-כֵּן. דָּבְּרוּ אֶת הַמִּלִים, מִסְרוּ אֶת הַמֵּידַע, זוּזוּ הַצִּידָה. הֱיוּ לְעַצְמֵכֶם. הֱיוּ בָחַדְרֵכֶם שֶׁלָּכֶם. אַל תַּעֲשׂוּ אֶת עַצְמֵכֶם.

 

זֵה נוֹף פְּנִימִי. זֵה פְּנִים. זֵה פְּרָטִי. כָּבְּדוּ אֶת פְּרַטְיּוּת הָחוֹמֵר. הַקְּטַּעִים הַלָּלוּ נִכְתָּבוּ בִדְּמָמָה. אוֹמֵץ הַמִּשְׂחָק הוּא לְדָּבֵּר אוֹתָם. תְּנוּ לַקָּהָל לָחוּשׁ אֶת אַהֲבַתְכֶם לִפְרַטִיּוּת אֲפִילּוּ בְאֵין פְּרַטְיּוּת. הֱיּוּ זוֹנוֹת טוֹבוֹת. הַשִּׁיר אֵינֶנּוּ סְלוֹגַן פִּרְסוּמִי. אֵין בִּיְכוֹלתוֹ לְדַּבְרֵר אֶתְּכֶם. אֵין בִּיְכוֹלתוֹ לְקָדֵם אֶת מוֹנִיטִין הַרּגִישׁוּת שֶׁלַכֶם. אַתֶּם אֵינְכֶם גֶּבֶר-גֶּבֶר. אַתֶּם אֵינְכֶם כּוּסִּית. כָּל הַזֶּבֶל הַזֶּה בְּיַּחַס לְגַּנְגְסְטֶרִים שֶׁל אַהֲבָה. אַתֶּם תַּלְמִידֵי מִשְׁמַעַת. אַל תְּשַׂחַקוּ אֶת הַמִּלִים. הַמִּלִים מֵתוֹת כְּשֶׁאַתֶּם מְשַׂחַקִים אוֹתָּן, הֵן קְמֵלוֹת, וְאֲנוּ נוֹתָרִים בְּלא כְלוּם חוּץ מֵהַשְׁאַפְתָּנוּת שֶׁלַּכֶם.

 

===

 

דָּבְּרוּ אֶת הַמִּלִים בְּדַּקְדְּקָנוּת הַבְּדוּקָה שֶׁבָה הָיִיתֶם בּוֹחַנִים רְשִׁימַת כְּבִיסָה. אַל תִּיעָשׂוּ רַגְּשָׁנִיִים בְּנוֹגֵעַ לֵחוּלְצַת הֶתַּחְרָה. אַל תַּגִּיעוּ לְזִקְפָּה כְשֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים מִכְנְסוֹנִים. אַל תִּצְטַּמְרְרוּ בְשֶׁל הַמַּגֶּבֶת. הַסְּדִינִים לא אֲמוּרִים לַצֶּקֶת בְּעֵינֵיכֶם מְבַּע חוֹלְמָנִי. אֵין שׁוּם צוֹרֵךְ לְיָּבֵּב לְתּוֹךְ הַמִּטְפַּחַת. הֶגַּרְבַּיִּים אֵינָן שָׁם כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בְּזִכְרוֹנְכֶם מַסָּעוֹת לִמְחוֹזוֹת זָרִים וּרְחוֹקִים. זוֹהִי רַק הַכְּבִיסָה שֶׁלַּכֶם. אֵלֶּה הֵם רַק הַבְּגָדִים שֶׁלַּכֶם. אַל תַּצִיצוּ דַּרְכָּם. פָּשׁוּט לִבְשׁוּ אוֹתָם.

 

הַשִׁיר אֵינֶנּוּ אֶלָּא מֵידָע. הוּא כִּינוּנָהּ שֶׁל הַאֶרֶץ הַפְּנִימִית. אִם אַתֶּם מְדַקְלֵמִים וּמְנַפְּחִים אוֹתוֹ בְרוֹמְמוּת כַּוָנוֹתֵיכֶם הַרֵי שֶׁאֵינְכֶם טוֹבִים מֵהַפּוֹלִיטִיקַאִים שֶׁאַתֶּם מְתַּעָבִים. אַתֶּם רַק מִישֶׁהוּ שֶׁמְנוֹפֵף דֶּגֶל לִמְשׁוֹךְ בַּצּוּרָה הַזּוֹלָה בְּיּוֹתֵר פַּטְרִיּוֹטִיזְם סֶנְטִימֶנְטַלִי. רְאוּ אֶת הַמִּלִים כְּמַדָע, לא כְּאָמָּנוּת. הֵן דִּיוּוּחַ. אַתֶּם נוֹשְׂאִים דְּבָרִים בִּפְנֵי כִינוּס מוֹעָדוֹן הֶסַיָּירִים שֶׁל נַשְׁיוֹנַל גֵ'יאוֹגְרַפִיק. הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ מַכִּירִים אֶת כָּל סַכָּנוֹת הַטִּפּוּס בָּהָרִים. הֵם מְכַבְּדִים אֶתְכֶם בַּמּוּבָן מְאֵלַיו לְגַבֵּיהֶם. אִם אַתֶּם מְנוֹפְפִים בַּזֵּה נֶגֶד פְּנֵיהֶם הַרֵי זֵה עֶלְבּוֹן לְקַבָּלַת הֶפָּנִים שְׁהֶעֱנִיקוּ לָכֶם. סָפְּרוּ לָהֵם עַל גוֹבָה הָהַר, עַל הַצִּיוּד שֶׁהִשְׁתַּמָשְׁתֶם בּוֹ, הֶיוּ מְפוֹרַטִים בְּנוֹגֵעַ לִפְנֵי-הַשֶׁטַח וְהַזְּמָן שְׁנִדְּרָש לְהַעֲפִּיל עַלָיו. אַל תְּתַמְרֶנוּ אֶת הֶקָהָל לִנְשִׁיפוֹת וְאֲנַחוֹת. אִם אַתֶּם רְאוּיִים לִנְשִׁיפוֹת וְאֲנַחוֹת הֵן לא יִנְבּעוּ מֵהוֹקָרַתְכֶם שֶׁלַכֶם אֶת הָאֵירוּעַ כִּי אִם מִשֶּלָהֶם. הִיא תִּימָצֵא בַּסְּטַטְיסְטִיקָה וְלא בְרֶטֶט קוֹלְכֶם אוֹ בְחִיתּוּךְ הֶאֲוִּויר בְּיָּדֵיכֶם. זֵה יִהְיֶה בַּמֵּידָע וַּבָאִירְגוּן הַשָׁקֵט שֶׁל נוֹכְחוּתְכֶם.

 

הִמַנְעוּ מִשִׂגְשׂוּג. אַל תְּפַחֲדוּ לִהְיוֹת חֲלַשִׁים. אַל תִּתְבַּיִּישׁוּ לְהִתְּעַיֵיף. אַתֶּם נִרְאִים טוֹב כְּשֶׁאַתֶּם עֲיֵיפִים. אַתֶּם נִרְאִים כְּאִילוּ יָּכוֹלְתֶם לְהַמְּשִׁיך לָנֶּצַח. בּוֹאוֹ עַכְשָׁיו אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתַי. אַתֶּם דְּמוּתוֹ שֶׁל יּוֹפִיי-שֶׁלִי.

 

                                   לאונרד כהן, כיצד יש לדבר שירה, מתוך (הספר לא האלבום) "מותו של אהוב נשים"  (Death of a Lady`s Man) , מ-1978

 
 

ועוד משהו לאוהבים המתקשים להפרד:

 

 

פינה באוש: The Man I Love

אלברט אינשטיין: יַחֲסוּת, מבחר

 
 

להלן תרגום מבחר מתוך: אלברט אינשטיין, "התיאוריה הכללית והפרטית של היחסות" בפרויקט גוטנברג

 

הערה: בשירה כמו בשירה, כדאי לשקוע במוסיקה, במרקם המילולי ובדימויים החזותיים. לא מוכרחים להבין הכל. מצד שני, הערות על תרגום שגוי של מונחים יתקבלו בברכה ובשמחה 

 
 
 

על אפשרות יקום שהוא "סופי" ובה בעת "בלתי מוגבל"

 

פיתוחה של הגאומטריה הלא-אוקלידית, הוביל להכרה בעובדה שאנו יכולים להטיל ספק באינסופיות החלל שלנו, זאת מבלי לסתור את החוקים של מחשבתנו או נסיוננו. הסוגיות הללו כבר טופלו באופן מפורט ובהיר ביותר בידי הלמהולץ (Helmholtz) ופואנקרה (Poincare), ובשל כך אוכל לגעת בהן כאן רק בקצרה.

 

בראש ובראשונה, נעלה בדמיוננו קיומו של חלל בתוך שני ממדים. ישויות שטוחות על אבזריהן השטוחים, הן אלה החופשיות לנוע במישור ובראשן מטות או קני-מידה. לדידן של הישויות הללו, אין דבר כלשהו המתקיים מחוץ למישור הזה: כל שהן מבחינות בו, כל הקורה אותן או אותם "דברים" שטוחים שלהן, הריהו המציאות כוללת-הכל של המישור שלהן. מבני גאומטרית המישור האוקלידית, הם הניתנים לכינון באמצעות הקנים הללו באופן מיוחד. היקום של הישויות הללו, בניגוד לזה שלנו, הוא דו-ממדי. ואולם, ממש כזה שלנו הוא מתפשט לאינסוף. ביקום שלהן יש מקום למספר אינסופי של מרובעים זהים שנבנו מאותם קנים, דהיינו, הנפח (פני השטח) של יקום זה הוא אינסופי. אם אומרות הישויות הללו כי היקום שלהן שטוח, יש טעם בקביעתן, שכן כוונתן היא, כי, ביכולתן לכונן את מבני גאומטרית המישור האוקלידית באמצעות המטות שלהן. המטות האינדיבידואליים מייצגים תמיד אותו המרחק בהקשר זה, ובאופן שאיננו תלוי בעמדתם.

 

נתייחס עתה לקיום דו-ממדי נוסף, אבל הפעם על גבי פני-שטח כדוריים (spherical) במקום על מישור. הישויות השטוחות, על קני המידה ושאר האבזרים שלהן, מותאמות במדויק לפני השטח ואין ביכולתן לעזוב אותו. יקום ההתבוננות שלהן כל-כולו מתפשט, באופן בלעדי, על גבי פני השטח של הכדור. האם מסוגלות הישויות הללו להתייחס אל גאומטריית היקום שלהן כאל גאומטריית מישור, ואל המטות שלהן, בהתאם, בתור הריאליזציה של "מרחק"? אין באפשרותן לעשות זאת. שהרי, בנסיונן לכונן קו ישר תעלנה עקומה, כזו שאותה אנו, [שהננו] "ישויות תלת-ממדיות", מציינות בתור מעגל גדול, דהיינו קו סגור בעל אורך סופי מוחלט, שניתן למדוד אותו באמצעות אמת-מידה ["סרגל"]. בדומה, יש ליקום הזה שטח סופי שניתן להשוות אותו לשטחו של מרובע שנבנה ממטות. הקסם העצום הנובע מהתבוננות כזאת נמצא בהכרה בעובדה, כי היקום של הישויות הללו סופי ובכל זאת אין לו גבולות.

 

ואולם, ישויות פני-השטח הכדוריים אינן צריכות לצאת לסיור ברחבי העולם כדי להבין שהן אינן חיות ביקום אוקלידי. ביכולתן לשכנע את עצמן בכך בכל חלק של "עולמן", ובתנאי שהחלק שיעשו בו שמוש לא יהיה קטן מדי. בצאתן מנקודה מסוימת, הן משרטטות בכל הכיוונים "קוים ישרים" (הנחשבים בחלל תלת-ממדי קשתות מעגלים) בעלי אורך שווה. לקו החובר לקצותיהם הפנויים של הקווים הללו הם יקראו "מעגל". לגבי מישור שטוח, היחס בין היקף מעגל לקוטרו, כשמודדים את שני האורכים באותו קנה-מידה, על פי גאומטרית המישור האוקלידית הריהו שווה לערך הקבוע p, שאיננו תלוי בקוטר המעגל.

 

באמצעות היחס הזה יכולות הישויות הספֶריות לקבוע את רדיוס היקום שלהן, ואפילו כאשר חלק זעיר בלבד ביחס, מכדור עולמן זמין להן למדידות. אלא אם חלק זה פחוּת בגדלו מן הרצוי, שאזי הן לא יהיו מסוגלות עוד להוכיח כי הן נמצאות על גבי "עולם" כדורי שאיננו מישור אוקלידי, שכן חלק קטן מפני שטח כדוריים נבדלים אך במעט ממקטע של מישור בעל אותו גודל.

 

וכך, אם ישויות פני השטח הכדוריים חיות על פלנטה, שבו מחזיקה מערכת השמש רק חלק קטן מזער מן היקום הכדורי, אין בידיהן שום אמצעים לקבוע אם חיות הן ביקום סופי או אינסופי. זאת, שכן "פיסת היקום" שאליה יש להן גישה הינה בשני המקרים מישור למעשה, או אוקלידית. מדיון זה נובע ישירות, כי לגבי ישויות-הכדור שלנו, היקף הכדור עם הרדיוס גדל בתחילה, עד שמושג "היקף היקום", ומני כאן והלאה הוא פוחת והולך כלפי אפס, עדיין רק לשם ההתווספות הגוברת והולכת בערכי הרדיוס. שטח המעגל ממשיך בזמן התהליך הזה לגדול עוד ועוד עד שלבסוף הוא נהיה שווה לסכום שטח מכלול "כדור-העולם".

 

אפשר שהקורא יתמה מדוע שיכַנו את "הישויות" שלנו על גבי כדור במקום על גבי פני-שטח סגורים ממין אחר. ואולם, יש לבחירה צידוק בעובדה כי, מכל פני השטח הסגורים הכדור ייחודי בסגולתו זו, שכל הנקודות על פניו שוות-ערך. אני מודה אמנם כי יחס פני השטח c של מעגל כלשהו אל הרדיוס שלו r תלוי ב-r, ואולם לגבי ערך נתון של r הריהו זהה לגבי כל נקודותיה של "ספֵירת-עולם". במלים אחרות, "ספֵירת-העולם" הינה "פני-שטח" של קבוע עקמומיות (Constant Curvature).

 

ליקום-כדורי דו-ממדי זה יש בנמצא עוד אנלוגיה תלת-ממדית, דהיינו, החלל התלת-ממדי הכדורי שנתגלה על ידי רימן (Riemann)…

 

נניח שאנו משרטטים קוים או מותחים מיתרים בכל הכיוונים מנקודה מסויימת, ומסמנים מכל אחד מהם את המרחק r באמצעות אמת-מידה. כל נקודות-הקצה הפנויות של האורכים הללו נמצאים על גבי פני שטח כדוריים. נוכל באופן מיוחד למדוד את שטח (F) של פני השטח באמצעות מרבע שנבנה מאמות-מדה. יחד עם ערכיו הגדלים של r, גדל F  מאפס עד לערך המירבי שנקבע על ידי "רדיוס-העולם", ואולם לגבי ערכיו של r הגדלים עדיין, השטח פוחת והולך לאפס. בתחילה, הקוים הישרים הקורנים מנקודת ההתחלה נוטים הלאה והלאה זה מזה, אבל אחר כך הם קרבים והולכים זה-לזה ובסופו של דבר הם מתלכדים ב"נקודה-נגדית" לנקודת ההתחלה. בתנאים ממין אלה הם חצו את מכלול החלל הכדורי. קל להבחין כי החלל הכדורי התלת-ממדי הוא אנלוגי ביותר לפני השטח הכדוריים הדו-ממדיים. הוא סופי (דהיינו בעל נפח סופי), ואין לו גבולות…

 

ממה שנאמר נובע, כי חללים סגורים שאין להם גבולות מתקבלים על הדעת. מבין אלה, החלל הכדורי (והסגלגל) מצטיין בפשטותו. כתוצאה מדיון זה עולה שאלה מעניינת ביותר מבחינת האסטרונומים והפיסיקאים, והיא, האם היקום שאנו חיים בו הוא אינסופי, או אולי הוא סופי כדרכו של היקום הכדורי. נסיוננו רחוק מלהספיק לנו להשיב על השאלה. ואולם התיאוריה הכללית של היחסות מתירה לנו להשיב עליה בדרגה מיושבת של ודאות.

 

Eugene O. Goldbeck, אלברט אינשטיין בחברת בני שבט הוֹפִּי, גרנד קניון, 1922. Via Harry Ransom Center, University of Taxas at Austin

 
 
 

מבנה החלל על-פי התיאוריה הכללית של היחסות

 

על פי תורת היחסות הכללית, התכונות הגאומטריות של החלל אינן בלתי תלויות כי אם נקבעות על  ידי החומר. כי כן אנו מגיעים למסקנות בנוגע למבנה הגאומטרי של החלל אך ורק אם אנו מבססים את שיקולינו לגבי מצב החומר כאילו הוא משהו ידוע. אנו יודעים מן הנסיון, כי, בנוגע למערכת קואורדינטות שנבחר, מהירויות הכוכבים הן קטנות בהשוואה למהירות תמסורת האור. כי כן ביכולתנו להגיע, בהערכה כללית, למסקנה הנוגעת לַיקום בכללו, היה שאנו מטפלים בחומר כמה ששרוי במנוחה.

 

אמות-מידה ["סרגלים"] ושעונים מושפעים בהתנהגותם על ידי שדות כבידה, דהיינו על ידי תפוצת החומר. דבר זה כשלעצמו, די בו כדי להוציא (exclude) את אפשרות תקפותה המדויקת של הגאומטריה האוקלידית ביקומנו. אבל מתקבל על הדעת הדבר, שהיקום שלנו נבדל רק במעט מזה האוקלידי, וכי רעיון זה עשוי להיות יותר מסביר, שכן, החישובים מראים כי מטריצות החלל המקיף מושפעות רק עד שעור קטן ביותר ממסות, ואפילו (כאלה שהן) בסדר גודלה של השמש. נוכל לדמות לעצמנו כי, בנוגע לגאומטריה, מתנהג היקום שלנו באופן אנלוגי לפני שטח שהם עקומים באופן אי-רגולרי בחלקיו האינדיבידואליים, ועם זאת בשום מקום הוא איננו נפרד במידה ניכרת מפני שטח: משהו כמו פני שטח רַצֵי-גלים של אגם. ליקום ממין זה ניתן לקרוא יקום מעין-אוקלידי (quasi-Euclidean). ביחס לחלל שלו הוא יהיה אינסופי. ואולם חישובים מראים, כי באותו יקום מעין-אוקלידי תהא הדחיסות הממוצעת אפסית בהכרח. וכך, יקום שכזה איננו יכול להיות מאוכלס בחומר בכל מקום ומקום.

 

אם צריך שתהא לנו ביקום דחיסות ממוצעת של חומר, הנבדלת מאפס, אזי ככל שיהא ההבדל הזה קטן, אין היקום יכול להיות מעין-אוקלידי. נהפוך הוא, תוצאות החישוב מראות כי, אם על תפוצת החומר להיות אחידה, הכרחי שהיקום יהא כדורי (או אליפטי). ומכיוון שהתפוצה המפורטת של החומר איננה אחידה במציאות, הרי שהיקום הריאלי יסטה בחלקיו האינדיבידואליים מזה הכדורי, ופירושו של דבר שהיקום יהיה אז מעין-כדורי. ברם, בהכרח הוא יהיה סופי. לאמיתו של דבר, מספקת לנו התיאוריה קשר פשוט בין התפשטות חלל היקום לבין הדחיסות הממוצעת של החומר שבתוכו.

 
 
 

 

בסרטון מסביר אינשטיין, בנסיבות בלתי ידועות, מדוע אומה ללא השכלה אין לה נשמה:

 

"אוסיף עתה כמה מלים שלא הוכנו [מראש] (צחוק, מחיאות כפיים). ארץ כלשהיא זוכה בנשמתה האמתית אך ורק משעה שהיא משרתת בידיעה ובכוונה שלמה את החיים האינטלקטואליים. ובמקרה העם היהודי שלנו, עמל ויגע מאומצים הם ששימרו אותו בתור מכלול שלם. לא היינו קיימים היום, כקהילה של אנשים, אלמלא אותה פעילות נמשכת, או מקוטעת.. אה.. פעילות שבלמידה ובמחשבה ובספרות…"

 

בית הקברות טרומפלדור: תחת כנפו

 

ביום שישי שוטטתי הנה והנה בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב, בשולי "סיור מודרך" (מיקרופון, מצלמה, ספורי טריוויה על סלבריטאים מהמאות ה-19 וה-20).

 

כשהתיישבתי על קברו של משה שרת, מישהי אמרה לי: "לא יפה". אבל כל גלמוּדֵי מגפת הכולירה התייצבו לצדי, מריעים לי.

 

הנשים "החשובות", "הצדיקות", "העושות במלאכת ביתן", "הבתולות הטהורות" נזפו בי ואילו הילדים שמתו טרם שמלאה להם שנה ואיתם שובל המתאבדים לאורך החומה, עשו "כנפיים" בידיהם המתות שצל אין להן והבטיחו לי מלכות שמיים.

 

מצודות הקבורה שהקמו לשועים של תרבות, עסקנות ומדינאות, רומנסקיות עד העצם, צפו למרחקים לעבר אחיותיהן כרוכות הזכוכית ברמת גן.

 

לוח השיש הנמוך, המכסה על גופה השנוא של רעיית המשורר הלאומי, שקברו מצל עליו ברוממותו המונומנטלית, היה נקי מאבני מבקרים ושליו, קרוב מאוד לאדמה הנושאת אותו.

 

מצבת המשורר הלאומי ולצדו, כהֲדום לרגליו, מצבת רעייתו, מניה

 
 

בנובמבר 1931 שלח חיים נחמן ביאליק מכתב אל מניה רעייתו, בתל-אביב:

 

 "אמא יקרה שלי.
אני מריץ לך מילים אחדות מרובנה, שלאחר לוצק נשארתי שם ימים אחדים נוספים, כדי לנוח קצת; אף הצטננתי מעט ולקיתי קצת בנזלת. עכשיו אני כתיקוני ומחרתיים אני נוסע לפינסק, ומשם לוורשה. הוצאתי, אפוא, כמעט שבוע לבטלה, מילא, בין כך ובין כך חשבתי לעשות זאת בוורשה. רובנה היא עיירה פרובינציאלית נעימה; יהודים ווהליניים טובים. סביבה נאה. ואף-על-פי-כן פרנסה אין. אוי, פרנסה! יהודים הולכים ונחרבים. בשבוע שעבר שלחתי לך המחאה על חמישים לירות ובכן תפרעי את החובות ותתקיימי שבועות אחדים.

 

בחנוכה חל יום ההולדת שלך – מתנה איני יכול לשלוח לך מרובנה, ובכן קני לך בעצמך מתנה נאה ובקשי את מישהו לאצול לך במקומי נשיקות אחדות, אבל אל יעשה זאת צעיר ויפה ממני. אני מחבק ומנשק אותך ממרחקים." (המכתב נלקח מ "יד ושם")

 

כרטיס כניסה לטקס ההלוויה של המשורר

 

על בית הקברות טרומפלדור, בהארץ

 
 

ושיר, בביצוע הזמרת נטלי מנדה (שאינה יודעת עברית):

 

 
 
 

ואותו שיר בערבית, בביצוע סנדרה חורש, תרגום לערבית משה חורש. השנים נותנים (בתמונות), פירוש חדש ומעניין לשיר זה:

 

 
%d בלוגרים אהבו את זה: