הכרך איננו רק מבוך למלומדי אין ישע, אלה החוקרים את הנקרות הנסתרות בסרח משמניו הנוצצים אשר בהן הם מוטלים כתרביות של אומללות, ההכרחית לפעולתו התקינה. ככזה הכרך הוא גם חיק ענק, מלון אורחים פתוח לכל. ל"עיר התחתית", הכוונה. המחוזות העירוניים המלוטשים והחמדניים, לעומתה, ממש כמו פרברי הכרך והישובים הכפריים ששעריהם ננעלים לעת ערב ודשאיהם המוריקים הם לוח חלק שאין כותב עליו, כל אלה סגורים ומסוגרים בפני תועי לילה. אם בכלל ינסו להכנס למחוזות הללו. מי שהכפר יורק אותו על סעיף של "חוסר התאמה" תמיד ימצא פסת קרקע, ספסל, קורת גג של תחנת אוטובוס בעיר.
הכרך התחתי המטונף, המתפורר הוא גם ה"קנבס" שעליו מציירים אמניו, הכָּן שעליו הם מציבים פסלים. מחומרי הכרך נעשים מונומנטים לרוחו. כשאמן הסטודיו מכין את בד הציור שלו, הוא מביא אותו לנקודת-אפס טקסטורלית וצבעונית כדי להתחיל לעבוד ממנו. הרחוב לאמניו הוא קנבס רדי-מייד, נקודת התחלה רווית היסטוריה, צבע ומרקם.
להלן מספר אמני-כרך מרחבי העולם ואף מישראל. הטובים שבהם זוכים להכרה ולהערכה, ולפרנסה טובה, אבל הם נאמנים תמיד למתרסי הרחובות, תמיד בעמדת התרסה. הם אינם מזדהים בדרך כלל בשמם האמתי, אלא בכינוי. בנקסי (Banksy) האנגלי הינו הידוע ביניהם, ולכן הוא לא יוצג בהזדמנות זו.
וילס (Vhils) הוא הפורטוגזי אלכסנדרֶה פארטוֹ, יליד 1987, שעובד בשיטת "חריצה". בסיוע כלי עבודה של בנאים ומקדחות הוא חורץ וחורט קירות ומבנים ליצור דיוקנאות ענק. הוא זכה להכרה בפסטיבל קאן 2008, כשדיוקן שחרץ בקיר הופיע בתצלום לצד יצירה של בנקסי. כאן, סרטון שעשה האמן בשיתוף עם המוסיקאי אורלה נגרה (Orelha Negra) והרבה פירוטכניקה:
מרק ג'נקינס (Mark Jenkins), נולד 1970 ומתגורר בוושינגטון, ארה"ב, יוצר מיצבי רחוב:
פֶפֶה טַלַבֶרָה (FEFE TALAVERA, 1979), נולדה במכסיקו וגדלה בסאו פאולו, ברזיל. עתה מחלקת זמנה בין סאו פאולו לבין מדריד, ספרד. יוצרת מפלצות בסגנון שבטי אפל, סיוטי וטעון אנרגיה רגשית. אמנותה נזונה מהמיתולוגיות האצטקית והמאיה ומסורת ציורי הקיר המכסיקנית של ציירים כמו דייגו ריברה (Diego Rivera), חוזה קלמנטה אורוזקו (José Clemente Orozco) ואחרים:
FEFE TALAVERA
קונור הרינגטון (Conor Harrington) נולד ב-1980 באירלנד. הוא מחבר באמנותו מרכיבים ממסורת האמנות הגדולה עם מאפייני האמנות האורבנית על קוויה הגסים, הנזילות והשפעת הטיפוגרפיה. ידוע בכותרות המוזרות שנותן לעבודותיו. כאן בשלוש עבודות: בלונדון, תל אביב בשיתוף פעולה עם Know Hope הישראלי ובבית לחם:
Conor Harrington
אריקה איל קיין (Erica il Cane, או AKA ericailcane, כלומר "הידוע בשם אריקה הכלב"), נולד בבולוניה, איטליה. יוצר גראפיטי לצד מיצבים, אנימציות, רישומים ותצריבים עדינים של בעלי חי אנושיים, לעתים ביחסים הדדיים סתומים והרבה פעמים כשאבריהם הפנימיים חשופים ומתוייגים, ככל הנראה בהשפעת מסורת היציקות הרפואיות של גופות מבותרות באירופה. קושרים אותו גם לדירר (Albrecht Dürer) והיירונימוס בוש (Hieronymous Bosch) . בעבר עבד בשיתוף עם בלו (Blu). שומר על מסתורין גמור לגבי זהותו:
Erica il Cane
הרשת גדושה ומלאה באמן הגרפיטי בלו (Blu), הנערץ על הכל.
המונח "גרפיטי" מוצאו מהמלה האיטלקית graffiare, שפירושה לגלף, לחרוט, לשרוט. המלה נולדה ב-1851, בעת שארכיאולוגים שחשפו את העיר הרומאית פומפיי, גילו הודעות ומסרים שנחרטו בקירות העיר ונשמרו תחת הלבה.
ציור הקיר המסורתי עומד כמו בניגוד לאמנות הגרפיטי, שהשם ונדליזם אמנותי יאה לה. הצייר המסורתי מתייחס אל הקיר כאל קנבס במימדי ענק, וגם אותו הוא מעבד כדי שיהווה רקע של אפס הפרעות חזותיות לפני שהוא מתחיל לצייר עליו, בין בטכניקת הפרסקו בין בשיטות אחרות. על אמנות הקיר בישראל, הכנסו לאתר של גדעון אפרת.
שירו של בארי חזק, "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם", הוא אחד בקומץ שהשאיר אחריו שניבא את מותו במלחמת יום כפור. אין זה שיר זעם. וחרף הכותרת, אף אין זה שיר תחינה. זהו דיבור שקט, רב-כיווני. חייל בעת לילה, בעמדת שמירה או מארב מדבר בו עם אלוהיו, עם אביו, עם עצמו, איתנו – עם מותו. התפילה היא "סיור ממונע שלא יגיע ולא יחזור".
קדיה מולודובסקי (1894-1975), פניה ברגשטיין ולאה גולדברג הן הספרוּת של ילדותי. כשהצגנו בגן את "הילדה אילת" היו האבזרים שהכניסו אותי לתפקיד שתי צמות-עכבר בהירות ומטריה לבנה. והזהירו אותי לא לשבור את המטריה, כי מטריות הובאו אז מתנה מחו"ל.
רק הרבה-הרבה יותר מאוחר הבנתי שזה שיר על התעללות. התעללות אפשר שתהיה ישירה וגסה ואפשר שתהיה שקופה לחלוטין, אטומה, בלתי נפרצת כמעט אם לא בסיוטים, עצב עמוק והתעוררות ליופי, גילוי הרוח. אילת מצליחה להכנס בדלת החלום ולהמריא. וקדיה מולודבסקי, גננת בת קַרְטוֹז-בְּרַזָה שבצפון פולין אז (בְּיַּארוֹזָה, בלארוס של היום), שכתבה (בין היתר) שירת ילדות ביידיש, פתחה את הדלת הזאת.
השיר, שתורגם על ידי נתן אלתרמן, נמצא באסופה "פתחו את השער" של מולודובסקי. האיורים של "תרצה", היא תרצה טנאי (1920-2009) אמנית איור דגולה וצנועה, מינימליסטית, שרישומי הטוש השחורים שלה הם כשלעצמם דלת לצבעוניות חסרת גבולות. ספרות הילדים של פעם לא ניסתה לאטום את הסיוט הילדי בוורודים ובכחלחלים או לרפד את קירות הכאב כדי להפכו לרִיק. זוהי ספרות של התמודדות ישירה, של אמת ואלכימיה נפשית, ההופכת את חומרי החיים הקשים מנשוא לסולם של יופי צרוף מתובל באירוניה.
שמה של הילדה ביידיש הוא אלקע, שנשמע: אוֹלְקֶה. במקביל לשמיעת השיר במקור היידי מפי המשוררת עצמה, להלן, ניתן לקרוא אותו בעברית על מצגת, באתר "החוג לשוחרי שירה", מצגת שמעוותת את סידור השורות ומקלקלת את האיורים המקוריים בתוספות מטופשות ובצבע. ביידיש זה נראה יותר טוב.
הפוסט מוקדש באהבה ובגעגועים לאמא ואבא של ליה ואיתי.
היצירה הידועה ביותר של המלחין הפולני הנריק גורצקי, אשר זכתה לציטוטים רבים גם בסרטים, היא הסימפוניה השלישית שלו, "סימפוניית שירי היגון" מ-1970.
תמליל הפרק השני של היצירה מבוסס על מלים שנמצאו חרותות על קיר ב"תא מס' 3", במרתף של וילה בעיר זקופנה (Zakopane ), פולין, בה שכנה מפקדת הגסטאפו בעת הכיבוש הנאצי. בכתובת החקוקה נאמר:
"אמא, אל תבכי, לא. מלכת השמיים הטהורה, את לעזרי תמיד. אווה מריה (Zdrowas Mario)."
הכותבת חתמה מתחת: "הלנה ונדה בלאזוסיאקובנה (Helena Wanda Blazusiakowna), בת 18, במעצר מאז 25 בספטמבר 1944".
ראיתי שכותבים בארץ מצאו לנכון ליהד אותה, אבל התוכן עצמו מדבר בשם אמונתה, שמה לא-כל-שכן. ומתי נלמד.
המלחין מצוטט במאמר מקיף, מלומד ואוהב בבלוג Red כאומר:
"..הקיר בכלא היה כולו מכוסה בכתובות שזעקו בקול: 'אני חף מפשע', 'רוצחים', 'שחררו אותי', 'הצילו' – כולן בקול רם כל-כך, בנלי כל-כך. מבוגרים כתבו כך, בעוד שכאן נמצאת נערה בת שמונה עשרה, ילדה כמעט. והיא כל-כך שונה. היא איננה נואשת, אינה זועקת, אינה קוראת לנקמה. היא לא חושבת על עצמה, אם היא ראויה לגורלה אם לאו. במקום זאת, היא חושבת רק על אמה: משום שאמה היא זו שתהיה נואשת באמת. הכתובת הייתה דבר יוצא מהכלל. היא באמת שבתה את לבי: 'אמא, אל תבכי, לא. מלכת השמיים הטהורה, את לעזרי תמיד. אוה מריה'. כאן הסתיימה הכתובת ואני הוספתי: 'את רבת החסד'. לא 'רבת החסד' כנאמר בתפילה אלא 'את רבת החסד'…"
המוסיקה מינימליסטית, "מנוגנת פנימה", רבת חסד. כאן, הפרק השני מתוך "סימפוניית שירי היגון" להנריק גורצקי, בביצוע הסינפונייטה של קרקוב, מנצח ג'ון אקסלרוד (John Axelrod), שרה זמרת הסופרן איזבל באיראקדראיאן (Isabel Bayrakdaraian). מתוך סרט-מוסיקה בשם "שואה" שצולם באושוויץ, מסגרת שבה לראשונה נוגנה שם מוזיקה מאז השחרור. ניראה כי הכותרות באנגלית הן תרגום פחות טוב מהמצוטט למעלה.
המחסור בשירי מלחמה מחאתיים המתארים בגוף ראשון את זוועות הרצח המאורגן, המוצדק במוסר עוועים, הוא בלתי נתפס בישראל. אפשר לספור אותם על אצבעות היד האחת, אולי. ומספרם של שירי זוועה כאלה בגוף ראשון שואף לאפס ממש. אין לנו (אני מקווה שבקיאותי לוקה בחסר בעניין זה) משוררים דוגמת וילפרד אוון (Wilfred Owen), זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon) ואחרים, שתיעדו בשירתם את מלחמת העולם הראשונה באופן שאלף מצלמות לא יוכלו לו. הפוליטי הוא בשירתם הפצע, לא יותר מזה. הם אינם מקפידים בתקינותם הפוליטית, כלומר, אינם מתעדים את סבלות האויב דווקא, ודווקא כך אנו מצליחים לתפוס בזכותם כי אדם-הוא-אדם; כי, כפי שאלזה מורנטה (Elsa Moranta) אומרת, כל חייל הוא ילד במותו. השירה הגדולה של הזוועה הופכת את האבסורד לאוניברסלי והיא צנועה, משתמשת בצלומי זכרון הטובחים בנפש, שירה ללא רחם.
פי-ג'יי הארווי (Polly Jean Harvey) היא יוצרת Heavy Metal המחדשת באלבום האחרון שלה, Let England Shake, את המסורת הגדולה הזאת. והיא מרבה לצטט מהשירה הגדולה ההיא. ניתן לקרוא עליה ב-New York Magazine, ולהכנס לאתר שלה כדי לקרוא את מלות השירים.
להלן תרגום השיר The Words that Maketh Murder . השורה האחרונה, "ואם אביא את הבעיה לאומות המאוחדות", היא ציטוט מ-Summertime Blues של אדי קוכּרן (Eddie Cochran) מ-1958, שזכה לריבוי גרסות כיסוי, שהידועה בהן של "המי". התרגום עצמו, כמו תרגום, איננו העתקה ושיקוף מלה-במלה של המקור, אלא נסיון להעביר בדייקנות את רוח, או, בשר-הדברים. אחרי התמליל הדבר עצמו, ואחריו אדי קוכּרן.
להלן תרגום מבחר מתוך: אלברט אינשטיין, "התיאוריה הכללית והפרטית של היחסות"בפרויקט גוטנברג
הערה: בשירה כמו בשירה, כדאי לשקוע במוסיקה, במרקם המילולי ובדימויים החזותיים. לא מוכרחים להבין הכל. מצד שני, הערות על תרגום שגוי של מונחים יתקבלו בברכה ובשמחה
על אפשרות יקום שהוא "סופי" ובה בעת "בלתי מוגבל"
פיתוחה של הגאומטריה הלא-אוקלידית, הוביל להכרה בעובדה שאנו יכולים להטיל ספק באינסופיות החלל שלנו, זאת מבלי לסתור את החוקים של מחשבתנו או נסיוננו. הסוגיות הללו כבר טופלו באופן מפורט ובהיר ביותר בידי הלמהולץ (Helmholtz) ופואנקרה (Poincare), ובשל כך אוכל לגעת בהן כאן רק בקצרה.
בראש ובראשונה, נעלה בדמיוננו קיומו של חלל בתוך שני ממדים. ישויות שטוחות על אבזריהן השטוחים, הן אלה החופשיות לנוע במישור ובראשן מטות או קני-מידה. לדידן של הישויות הללו, אין דבר כלשהו המתקיים מחוץ למישור הזה: כל שהן מבחינות בו, כל הקורה אותן או אותם "דברים" שטוחים שלהן, הריהו המציאות כוללת-הכל של המישור שלהן. מבני גאומטרית המישור האוקלידית, הם הניתנים לכינון באמצעות הקנים הללו באופן מיוחד. היקום של הישויות הללו, בניגוד לזה שלנו, הוא דו-ממדי. ואולם, ממש כזה שלנו הוא מתפשט לאינסוף. ביקום שלהן יש מקום למספר אינסופי של מרובעים זהים שנבנו מאותם קנים, דהיינו, הנפח (פני השטח) של יקום זה הוא אינסופי. אם אומרות הישויות הללו כי היקום שלהן שטוח, יש טעם בקביעתן, שכן כוונתן היא, כי, ביכולתן לכונן את מבני גאומטרית המישור האוקלידית באמצעות המטות שלהן. המטות האינדיבידואליים מייצגים תמיד אותו המרחק בהקשר זה, ובאופן שאיננו תלוי בעמדתם.
נתייחס עתה לקיום דו-ממדי נוסף, אבל הפעם על גבי פני-שטח כדוריים (spherical) במקום על מישור. הישויות השטוחות, על קני המידה ושאר האבזרים שלהן, מותאמות במדויק לפני השטח ואין ביכולתן לעזוב אותו. יקום ההתבוננות שלהן כל-כולו מתפשט, באופן בלעדי, על גבי פני השטח של הכדור. האם מסוגלות הישויות הללו להתייחס אל גאומטריית היקום שלהן כאל גאומטריית מישור, ואל המטות שלהן, בהתאם, בתור הריאליזציה של "מרחק"? אין באפשרותן לעשות זאת. שהרי, בנסיונן לכונן קו ישר תעלנה עקומה, כזו שאותה אנו, [שהננו] "ישויות תלת-ממדיות", מציינות בתור מעגל גדול, דהיינו קו סגור בעל אורך סופי מוחלט, שניתן למדוד אותו באמצעות אמת-מידה ["סרגל"]. בדומה, יש ליקום הזה שטח סופי שניתן להשוות אותו לשטחו של מרובע שנבנה ממטות. הקסם העצום הנובע מהתבוננות כזאת נמצא בהכרה בעובדה, כי היקום של הישויות הללו סופי ובכל זאת אין לו גבולות.
ואולם, ישויות פני-השטח הכדוריים אינן צריכות לצאת לסיור ברחבי העולם כדי להבין שהן אינן חיות ביקום אוקלידי. ביכולתן לשכנע את עצמן בכך בכל חלק של "עולמן", ובתנאי שהחלק שיעשו בו שמוש לא יהיה קטן מדי. בצאתן מנקודה מסוימת, הן משרטטות בכל הכיוונים "קוים ישרים" (הנחשבים בחלל תלת-ממדי קשתות מעגלים) בעלי אורך שווה. לקו החובר לקצותיהם הפנויים של הקווים הללו הם יקראו "מעגל". לגבי מישור שטוח, היחס בין היקף מעגל לקוטרו, כשמודדים את שני האורכים באותו קנה-מידה, על פי גאומטרית המישור האוקלידית הריהו שווה לערך הקבוע p, שאיננו תלוי בקוטר המעגל.
באמצעות היחס הזה יכולות הישויות הספֶריות לקבוע את רדיוס היקום שלהן, ואפילו כאשר חלק זעיר בלבד ביחס, מכדור עולמן זמין להן למדידות. אלא אם חלק זה פחוּת בגדלו מן הרצוי, שאזי הן לא יהיו מסוגלות עוד להוכיח כי הן נמצאות על גבי "עולם" כדורי שאיננו מישור אוקלידי, שכן חלק קטן מפני שטח כדוריים נבדלים אך במעט ממקטע של מישור בעל אותו גודל.
וכך, אם ישויות פני השטח הכדוריים חיות על פלנטה, שבו מחזיקה מערכת השמש רק חלק קטן מזער מן היקום הכדורי, אין בידיהן שום אמצעים לקבוע אם חיות הן ביקום סופי או אינסופי. זאת, שכן "פיסת היקום" שאליה יש להן גישה הינה בשני המקרים מישור למעשה, או אוקלידית. מדיון זה נובע ישירות, כי לגבי ישויות-הכדור שלנו, היקף הכדור עם הרדיוס גדל בתחילה, עד שמושג "היקף היקום", ומני כאן והלאה הוא פוחת והולך כלפי אפס, עדיין רק לשם ההתווספות הגוברת והולכת בערכי הרדיוס. שטח המעגל ממשיך בזמן התהליך הזה לגדול עוד ועוד עד שלבסוף הוא נהיה שווה לסכום שטח מכלול "כדור-העולם".
אפשר שהקורא יתמה מדוע שיכַנו את "הישויות" שלנו על גבי כדור במקום על גבי פני-שטח סגורים ממין אחר. ואולם, יש לבחירה צידוק בעובדה כי, מכל פני השטח הסגורים הכדור ייחודי בסגולתו זו, שכל הנקודות על פניו שוות-ערך. אני מודה אמנם כי יחס פני השטח c של מעגל כלשהו אל הרדיוס שלו r תלוי ב-r, ואולם לגבי ערך נתון של r הריהו זהה לגבי כל נקודותיה של "ספֵירת-עולם". במלים אחרות, "ספֵירת-העולם" הינה "פני-שטח" של קבוע עקמומיות (Constant Curvature).
ליקום-כדורי דו-ממדי זה יש בנמצא עוד אנלוגיה תלת-ממדית, דהיינו, החלל התלת-ממדי הכדורי שנתגלה על ידי רימן (Riemann)…
נניח שאנו משרטטים קוים או מותחים מיתרים בכל הכיוונים מנקודה מסויימת, ומסמנים מכל אחד מהם את המרחק r באמצעות אמת-מידה. כל נקודות-הקצה הפנויות של האורכים הללו נמצאים על גבי פני שטח כדוריים. נוכל באופן מיוחד למדוד את שטח (F) של פני השטח באמצעות מרבע שנבנה מאמות-מדה. יחד עם ערכיו הגדלים של r, גדל F מאפס עד לערך המירבי שנקבע על ידי "רדיוס-העולם", ואולם לגבי ערכיו של r הגדלים עדיין, השטח פוחת והולך לאפס. בתחילה, הקוים הישרים הקורנים מנקודת ההתחלה נוטים הלאה והלאה זה מזה, אבל אחר כך הם קרבים והולכים זה-לזה ובסופו של דבר הם מתלכדים ב"נקודה-נגדית" לנקודת ההתחלה. בתנאים ממין אלה הם חצו את מכלול החלל הכדורי. קל להבחין כי החלל הכדורי התלת-ממדי הוא אנלוגי ביותר לפני השטח הכדוריים הדו-ממדיים. הוא סופי (דהיינו בעל נפח סופי), ואין לו גבולות…
ממה שנאמר נובע, כי חללים סגורים שאין להם גבולות מתקבלים על הדעת. מבין אלה, החלל הכדורי (והסגלגל) מצטיין בפשטותו. כתוצאה מדיון זה עולה שאלה מעניינת ביותר מבחינת האסטרונומים והפיסיקאים, והיא, האם היקום שאנו חיים בו הוא אינסופי, או אולי הוא סופי כדרכו של היקום הכדורי. נסיוננו רחוק מלהספיק לנו להשיב על השאלה. ואולם התיאוריה הכללית של היחסות מתירה לנו להשיב עליה בדרגה מיושבת של ודאות.
Eugene O. Goldbeck, אלברט אינשטיין בחברת בני שבט הוֹפִּי, גרנד קניון, 1922. Via Harry Ransom Center, University of Taxas at Austin
מבנה החלל על-פי התיאוריה הכללית של היחסות
על פי תורת היחסות הכללית, התכונות הגאומטריות של החלל אינן בלתי תלויות כי אם נקבעות על ידי החומר. כי כן אנו מגיעים למסקנות בנוגע למבנה הגאומטרי של החלל אך ורק אם אנו מבססים את שיקולינו לגבי מצב החומר כאילו הוא משהו ידוע. אנו יודעים מן הנסיון, כי, בנוגע למערכת קואורדינטות שנבחר, מהירויות הכוכבים הן קטנות בהשוואה למהירות תמסורת האור. כי כן ביכולתנו להגיע, בהערכה כללית, למסקנה הנוגעת לַיקום בכללו, היה שאנו מטפלים בחומר כמה ששרוי במנוחה.
אמות-מידה ["סרגלים"] ושעונים מושפעים בהתנהגותם על ידי שדות כבידה, דהיינו על ידי תפוצת החומר. דבר זה כשלעצמו, די בו כדי להוציא (exclude) את אפשרות תקפותה המדויקת של הגאומטריה האוקלידית ביקומנו. אבל מתקבל על הדעת הדבר, שהיקום שלנו נבדל רק במעט מזה האוקלידי, וכי רעיון זה עשוי להיות יותר מסביר, שכן, החישובים מראים כי מטריצות החלל המקיף מושפעות רק עד שעור קטן ביותר ממסות, ואפילו (כאלה שהן) בסדר גודלה של השמש. נוכל לדמות לעצמנו כי, בנוגע לגאומטריה, מתנהג היקום שלנו באופן אנלוגי לפני שטח שהם עקומים באופן אי-רגולרי בחלקיו האינדיבידואליים, ועם זאת בשום מקום הוא איננו נפרד במידה ניכרת מפני שטח: משהו כמו פני שטח רַצֵי-גלים של אגם. ליקום ממין זה ניתן לקרוא יקום מעין-אוקלידי (quasi-Euclidean). ביחס לחלל שלו הוא יהיה אינסופי. ואולם חישובים מראים, כי באותו יקום מעין-אוקלידי תהא הדחיסות הממוצעת אפסית בהכרח. וכך, יקום שכזה איננו יכול להיות מאוכלס בחומר בכל מקום ומקום.
אם צריך שתהא לנו ביקום דחיסות ממוצעת של חומר, הנבדלת מאפס, אזי ככל שיהא ההבדל הזה קטן, אין היקום יכול להיות מעין-אוקלידי. נהפוך הוא, תוצאות החישוב מראות כי, אם על תפוצת החומר להיות אחידה, הכרחי שהיקום יהא כדורי (או אליפטי). ומכיוון שהתפוצה המפורטת של החומר איננה אחידה במציאות, הרי שהיקום הריאלי יסטה בחלקיו האינדיבידואליים מזה הכדורי, ופירושו של דבר שהיקום יהיה אז מעין-כדורי. ברם, בהכרח הוא יהיה סופי. לאמיתו של דבר, מספקת לנו התיאוריה קשר פשוט בין התפשטות חלל היקום לבין הדחיסות הממוצעת של החומר שבתוכו.
בסרטון מסביר אינשטיין, בנסיבות בלתי ידועות, מדוע אומה ללא השכלה אין לה נשמה:
"אוסיף עתה כמה מלים שלא הוכנו [מראש] (צחוק, מחיאות כפיים). ארץ כלשהיא זוכה בנשמתה האמתית אך ורק משעה שהיא משרתת בידיעה ובכוונה שלמה את החיים האינטלקטואליים. ובמקרה העם היהודי שלנו, עמל ויגע מאומצים הם ששימרו אותו בתור מכלול שלם. לא היינו קיימים היום, כקהילה של אנשים, אלמלא אותה פעילות נמשכת, או מקוטעת.. אה.. פעילות שבלמידה ובמחשבה ובספרות…"
ביום שישי שוטטתי הנה והנה בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב, בשולי "סיור מודרך" (מיקרופון, מצלמה, ספורי טריוויה על סלבריטאים מהמאות ה-19 וה-20).
כשהתיישבתי על קברו של משה שרת, מישהי אמרה לי: "לא יפה". אבל כל גלמוּדֵי מגפת הכולירה התייצבו לצדי, מריעים לי.
הנשים "החשובות", "הצדיקות", "העושות במלאכת ביתן", "הבתולות הטהורות" נזפו בי ואילו הילדים שמתו טרם שמלאה להם שנה ואיתם שובל המתאבדים לאורך החומה, עשו "כנפיים" בידיהם המתות שצל אין להן והבטיחו לי מלכות שמיים.
מצודות הקבורה שהקמו לשועים של תרבות, עסקנות ומדינאות, רומנסקיות עד העצם, צפו למרחקים לעבר אחיותיהן כרוכות הזכוכית ברמת גן.
לוח השיש הנמוך, המכסה על גופה השנוא של רעיית המשורר הלאומי, שקברו מצל עליו ברוממותו המונומנטלית, היה נקי מאבני מבקרים ושליו, קרוב מאוד לאדמה הנושאת אותו.
מצבת המשורר הלאומי ולצדו, כהֲדום לרגליו, מצבת רעייתו, מניה
בנובמבר 1931 שלח חיים נחמן ביאליק מכתב אל מניה רעייתו, בתל-אביב:
"אמא יקרה שלי.
אני מריץ לך מילים אחדות מרובנה, שלאחר לוצק נשארתי שם ימים אחדים נוספים, כדי לנוח קצת; אף הצטננתי מעט ולקיתי קצת בנזלת. עכשיו אני כתיקוני ומחרתיים אני נוסע לפינסק, ומשם לוורשה. הוצאתי, אפוא, כמעט שבוע לבטלה, מילא, בין כך ובין כך חשבתי לעשות זאת בוורשה. רובנה היא עיירה פרובינציאלית נעימה; יהודים ווהליניים טובים. סביבה נאה. ואף-על-פי-כן פרנסה אין. אוי, פרנסה! יהודים הולכים ונחרבים. בשבוע שעבר שלחתי לך המחאה על חמישים לירות ובכן תפרעי את החובות ותתקיימי שבועות אחדים.
בחנוכה חל יום ההולדת שלך – מתנה איני יכול לשלוח לך מרובנה, ובכן קני לך בעצמך מתנה נאה ובקשי את מישהו לאצול לך במקומי נשיקות אחדות, אבל אל יעשה זאת צעיר ויפה ממני. אני מחבק ומנשק אותך ממרחקים." (המכתב נלקח מ "יד ושם")
מכרות נטושים 