קארל הוֹפֶר: ליל הירח השחור

 

Karl Hofer, ליל הירח השחור (Schwarzmondnacht), שמן על בד, 1944

"כשהם יגמרו עם היהודים הם יתחילו עם האמנים, ועם כל אלה שאינם יכולים להגן על עצמם", קארל הופר.

 

קארל הופר (Karl Hofer, 1878-1955) היה מבכירי הציירים האקספרסיוניסטים בגרמניה, אף כי לא השתייך לאף אחת מהקבוצות או החוגים האקספרסיוניסטיים הידועים כמו "הגשר" (Die Brücke), "הפרש הכחול" (Der Blaue Reiter) או "קבוצת נובמבר" (Novembergruppe). ב-1921 החל הופר ללמד בבית הספר לאמנות בשרלוטנבורג, ברלין, וזאת חרף העובדה כי הזרם האקספרסיוניסטי נחשב "בלתי גרמני" בקרב הימין ההולך ומתעצם בגרמניה של אותה תקופה. לאחר שתפסו הנאצים את השלטון הם החרימו רשמית את עבודותיו של הופר ופיטרו אותו ממשרתו. ציוריו אף נכללו בתערוכת "האמנות המנוונת" (Entartete Kunst) ב-1937 במינכן. אשתו לשעבר של האמן, מתידה (Mathide) הופר, נמסרה ע"י מודיע לגסטפו ונשלחה לאושוויץ שם נספתה ב-1942. באורח נס לא נשלח האמן למחנה ריכוז ואף לא גויס בכפיה לצבא כרבים בקרב בני זמנו. הופר, שנאסר עליו לצייר או להציג המשיך להתגורר בברלין, צייר בסתר ושרד את תקופת החושך והמלחמה.  

 
מודעות פרסומת

ג'וֹרג' גרוֹס: ליקוי חמה

 

ג'ורג' גרוס, ליקוי חמה, שמן על בד, 1926

 

הציור "ליקוי חמה" של הצייר ג'ורג' גרוס מציג ביקורת קטלנית על שילוב התעשיה והצבא בשלטון רפובליקת ויימר בגרמניה שנכנעה לתאוות הבצע והכוח: ביורוקרטים שאין להם ראש על הכתפיים נושאים ונותנים על עסקאות מושחתות עם תעשיינים עבי בשר ועם נשיא הרייך פאול פון הינדנבורג. סימן של דולר, סמל תאוות הבצע, מכסה על השמש המסמלת חיים. האזרח הגרמני הבור, העיוור למתרחש, מופיע בדמות חמור שעיניו מכוסות. הנער שמאחורי הסורגים בתחתית התמונה מימין מייצג את הנעורים, ולחילופין את קול המחאה הבוקעת מבור הכלא אך איננה מגיעה לאוזניים אדישות לגורלם של דורות העתיד. הפרספקטיבה המעוותת של הדימוי מלמדת על אי יציבותה של רפובליקת ויימר.

 

ג'ורג' גרוס היה ממובילי תנועת הדאדא בגרמניה בשנות ה-1920. בשנת 1933 הוא נאלץ להגר לארה"ב.

 

הווארד זין: ציות, זאת הבעיה – ב'

 

המשך נאומו של הווארד זין בפני קהל של סטודנטים ומרצים באוניברסיטת ג'ונס הופקיס, נובמבר 1970:

 

נשאלנו, "ומה אם הכל יסרבו לחוק?" אבל, שאלה הרבה יותר טובה היא, "ומה אם כולם יצייתו לחוק?" והתשובה לשאלה האחרונה הרבה יותר קלה להבנה, וזה משום שיש בידינו הוכחות אמפיריות רבות מאד למה שעלול לקרות אם הכל היו מצייתים לחוק. קורה אשר קרה, אשר קורה. מדוע מקדשים אנשים את החוק? והרי כולנו כך; אפילו אני עצמי נאלץ להתמודד עם זה משום שהדבר נטוע בעצמותי עוד מגיל צעיר בהיותי ניצן צופים. טעם אחד לכך שאנו מקדשים את החוק נעוץ ברגשות מעורבים כלפיו. בעולם המודרני יש לנו עניין עם מלים ומשפטים שאין להם משמעות אחת בלבד אלא ריבוי משמעויות, כמו למשל, "בטחון לאומי". או, בוודאי שאנו צריכים לעשות את זה למען הבטחון הלאומי! אבל, מה פירושו של דבר? הבטחון הלאומי של מי? מתי? מדוע? ובאיזה מקום? אנחנו איננו טורחים להשיב לעצמנו על השאלות הללו, כל שכן לשאלן?  

 

 

החוק מסתיר הרבה דברים. החוק הינו מגילת הזכויות (Bill of Rights);- בדיוק על זה אנחנו חושבים כשאנו מפתחים את היחס המקדֵש שיש לנו כלפי החוק. החוק בא להגן עלינו; החוק הוא צדקתנו וזכותנו – החוק הנו החוקה. יום מגילת הזכויות, תחרויות חיבורים שמממן הלגיון האמריקני על מגילת הזכויות שלנו, דהיינו החוק. וטוב שכך.

 

ואולם, קיים גם קיים בחוק חלק אחר שאיננו זוכה להאדרה – החקיקה המתמשכת על-פני חודש אחר חודש, שנה אחר שנה עוד מימיה הראשונים של הרפובליקה. חקיקה מתמשכת זו מקצה את משאבי המדינה באופן העושה אנשים מסויימים עשירים מאד ואת האחרים עושה עניים מאד ועוד רבים נוספים הנאבקים כמטורפים על השאריות. זהו החוק. זה מה שתגלו אם תלכו ללמוד משפטים. תוכלו לכמת את זה אם תמנו את ספרי החוק עבי הכרס שאנשים נושאים איתם. כמה מתוך הספרים שתמנו נושאים את הכותרת "זכויות חוקתיות וכמה מתוכם את הכותרות "קניין", "חוזים", "נזיקין", "דיני תאגידים". אלה הם עיקרי עניינו של החוק. החוק הריהו ניכוי אזילת משאבי הנפט – וזאת חרף העובדה שאין לנו יום ניכוי אזילת משאבי הנפט, שאין לנו חיבורים שנכתבו בשבח ניכוי אזילת משאבי הנפט. יש אם כן חלקים בחוק המובאים לידיעת הצבור ומוצגים לראווה לעינינו – אה, זה החוק, מגילת הזכויות. וקיימים חלקים אחרים בחוק, שעושים את שלהם, ואיש איננו אומר דבר בעניינם. 

 
מוחמד סבאענה, כס הכוח, 2012

מוחמד סבאענה, כס הכוח, 2012

 

זה התחיל מזמן. כאשר מגילת הזכויות הועברה לראשונה, זוכרים, בממשל הראשון של וושינגטון? דבר גדול, מגילת הזכויות עברה! פרסום אדיר. ובה בעת עברה גם התוכנית הכלכלית של המילטון. יפה, חרישי, כסף לעשירים – אני קצת מפשט את זה, אבל לא יותר מדי. התוכנית הכלכלית של המילטון התחילה את הכל. תוכלו למתוח קו ישר מהתוכנית הכלכלית של המילטון אל ניכוי אזילת משאבי הנפט ועד למחיקת חובות התאגידים. כל הדרך לשם – זוהי ההיסטוריה. מגילת הזכויות התפרסמה; החקיקה הכלכלית לא יצאה לאור.

 

אתם יודעים כי חשיבות אכיפת חלקיו השונים של החוק מכרעת ממש כמו הפרסום הכרוך בחלקיו השונים של החוק. מגילת הזכויות, האם היא נאכפת? כלל וכלל לא כהלכה. תמצאו כי חירות הביטוי שבחוקה הנה מושג מוקשה, מעורפל ובעייתי. איש איננו יודע באמת מתי ניתן לקום ולדבר ומתי אין זה ניתן. צריך רק לבדוק את כל החלטות בית המשפט העליון. אם מדברים על האפשרות לנבא במערכת – הרי שלא ניתן לחזות מה יתחולל כשמתייצבים לנאום בפינת הרחוב. צאו לבדוק אם תוכלו להבחין בין מקרה טרמיניילו (Terminiello) לבין מקרה פיינר (Feiner), תעמידו למבחן את האפשרות לחזות מה יתרחש. דרך אגב, יש חלק מסויים של החוק שהוא ברור באופן שאיננו משתמע לשני פנים וזה החלק שעניינו הזכות להפיץ כרוזים ברחוב. בית המשפט העליון היה מאד נהיר בנוגע לכך. בהחלטה אחר החלטה הובטחה לנו זכותנו הגמורה להפיץ כרוזים ברחוב. תבחנו את זה. צאו לרחוב להפיץ כרוזים. תראו מה יקרה אם בא שוטר ומורה לכם "להסתלק מכאן"; ואתם מצידכם אומרים, "אהה! אתה מכיר את מארש נגד אלבמה, 1946?" זאת המציאות של מגילת הזכויות. זוהי המציאות של החוקה, זה החלק בחוק המוצג בפנינו כדבר נפלא ועצום. ושבע שנים לאחר שעברה מגילת הזכויות, בה נאמר כי "הקונגרס לא יתקין שום חוק המפר את חירות הביטוי", התקין הקונגרס חוק המפר את חירות הביטוי. זוכרים? החוק נגד הסתה מ-1798 (The Sedition Act of 1798, לשון כותרת החוק: חוקי זרים והסתה).

 

שלושה מבין 76 גברים ו-3 נשים שהואשמו במונטנה בשנים 1918 ו-1919 על הפרת החוק נגד הסתה. העבירה היתה הבעת דעה נגד הממשל והנשיא וילסון על הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם הראשונה. אחד הנאשמים נשלח לכלא ל-7 עד 20 שנה על כך שאמר כי תקנות המזון לזמן מלחמה הן "בדיחה".

 

כך שמגילת הזכויות לא נאכפה. ואילו תכניתו של המילטון נאכפה גם נאכפה, שהרי, כאשר חוואי הוויסקי יצאו ומרדו כפי שאתם זוכרים, ב-1794 בפנסילבניה, המילטון עצמו עלה על סוסו ורכב למרחקים כדי לדכא את המרידה ולהבטיח את אכיפת מס ההכנסה. ותוכלו לעקוב אחר הספור עד ימינו אלה, איזה מהחוקים נאכפים, איזה מהחוקים אינם נאכפים. כך שעליכם להיות זהירים מאד כשאתם אומרים, "אני בעד החוק, אני מקדש את החוק". לאיזה חלק מהחוק אתם מתכוונים? אני אינני נגד החוק. אבל אני סבור שעלינו להתחיל לעשות הבחנות מכריעות בנוגע לאיזה מבין החוקים עושים איזה דברים למי מבין האנשים. 

ויש בעיות אחרות הקשורות בחוק. מוזרה הסברה שלנו, כי בזכות החוק שורר סדר. זה לא נכון. כיצד אנו יודעים כי החוק איננו מחולל סדר? אנו מתבוננים סביבנו. אנו חיים תחת שלטון החוק. שמתם לב למדת הסדר שאנו זוכים לה? אנשים אומרים כי אי ציות לחוק צריך לעורר בנו דאגה מכיוון שזה יוביל לאנרכיה. התבוננו בעולמנו זה, שבו שורר שלטון החוק. בבלבול-המוח המקובל, הרי זה הדבר הקרוב ביותר לאנרכיה, לכאוס, לעבריינות בינלאומית. הסדר היחידי שיש לו ערך ממשי כלשהו איננו מוגשם באמצעות אכיפה…של חוק, הוא מוגשם באמצעות כינונה של חברה צודקת המבוססת על יחסים הרמוניים ונדרשת למדה מזערית של חקיקה לשם יצירת מערכי-יחסים אירגוניים הוגנים בין בני האדם. אבל הסדר מבוסס החוק הוא-הוא הסדר של המדינה הטוטליטרית, ואין ספק שהוא מוביל לאי-צדק מוחלט או למרי – ובסופו של דבר ובמלים אחרות, לאי-סדר גדול מאד.  

 

Wayne Miller, שיקגו אילינוי, 1946, בית משפט לנוער

 

כולנו גדלים על רעיון קדושת החוק. הם שואלים את אמו של דניאל בריגן מה דעתה על כך שבנה עבר על החוק. הוא שרף רשימות – אחת מהפעולות האלימות ביותר של המאה הנוכחית – המחאה נגד המלחמה, מעשה שעליו נענש במאסר כפי המגיע בדין לפושעים מהשורה. את אמו, בשנות השמונים לחייה, הם שאלו מה היא חושבת על כך שבנה מפר את החוק. ומצידה, היא הסתכלה ישר בעיניו של המראיין, ואמרה, "זה לא החוק של אלוהים". את זה אנו שוכחים: שאין בחוק שום דבר קדוש. חִשבו על מי שמכונן את החוקים. החוק איננו מעשה ידי האל, הוא נוצר בידי סטרום ת'ורמונד(Strom Thurmond). אם יש לכם מושג כלשהו בנוגע לקדושתו וחביבותו של החוק וכבוד כלשהו, התבוננו במחוקקים שמתכנים את החוקים במדינה. הכנסו ושבו בישיבות המחוקקים. שבו בקונגרס, והרי אלה הם האנשים היוצרים את החוקים שאנו אמורים אחר כך לקדש. 

 

Paul Conrad, ניקסון: האויב הגדול ביותר של עצמו

 

כל הדבר הזה נעשה בתקינות מופגנת רק כדי להוליך אותנו שולל. זאת הבעיה. בימים עברו, היו הדברים מבולבלים; אי אפשר היה לדעת. עכשיו יודעים. הכל נמצא בספרים. עכשיו אנו עוברים הליך תקין. אותם הדברים קורים עכשיו כפי שהם קרו בעבר, חוץ מזה שעברנו את ההליכים הראויים. שוטר נכנס למחלקה בבית החולים בבוסטון וירה חמש פעמים באדם שחור שקרע מגבת בידיו – והרג אותו. נערך שימוע. השופט החליט כי מעשהו של השוטר היה מוצדק כיוון שאם לא כן, הוא היה מאבד את הכבוד שרוחשים לו עמיתיו השוטרים. טוב, זה מה שידוע כהליך תקין – כלומר, הבחור לא יצא מזה נקי. הוא עבר הליכים תקינים, והכל תוכנן מראש. מהוגנות החוק וכבודו מוליכים אותנו שולל.  

       

Larry Towell, טיימס סקוור, ניו יורק, חדר החקירות ברשות הנמלים, 1997, צלליות של שומן וטנופת שהשאירו אלפי חשודים שנכבלו לספסל

 

האומה נוסדה אם כן, על אי כיבוד החוק, ואז באה החוקה ומושג היציבות שמדיסון (Madison) והמילטון אהבו. אבל אז גילינו, בתקופות של תפניות מכריעות בהיסטוריה שלנו, כי אין די במסגרת החוקית, וכי כדי לשים קץ לעבדות עלינו לפרוץ את מסגרת החוק, ממש כשם שהיה עלינו לעשות בתקופת המהפכה האמריקנית או במלחמת האזרחים. על ברית המדינות היה לחרוג ממסגרת החקיקה כדי לכונן זכויות מסוימות בשנות ה-1930. ובתקופתנו אנו, שאולי הינה מכרעת אף יותר מתקופת המהפכה או מלחמת האזרחים, הבעיות הן כה איומות ונוראות עד כדי לדרוש מאתנו לחרוג ממסגרת החוק כדי לגלות דעת, להתנגד, להתחיל לייסד מוסדות ויחסים מן הסוג שצריכים להיות בחברה הוגנת. לא, לא רק להרוס דברים – להקים דברים. אבל אפילו אם אתם מקימים דברים שאינכם אמורים להקימם – אתם מנסים להקים פארק למען הצבור, אין מדובר כאן בהריסה של מערכת; אתם מקימים משהו, אבל אתם עושים זאת באופן לא חוקי – המיליציה מגיעה ומסלקת אתכם. זו תהיה צורת המרי האזרחי שתעלה יותר ויותר ותופיע, אנשים המנסים להקים חברה חדשה בעצם לבה של זו הישנה. 

 
 

סטפני מקמילן, מוֹתר האדם מן הרווח, תחילת הנפילה האמריקנית

 

אבל מה בנוגע להצבעה בקלפי ולבחירות? מרי אזרחי – אין אנו זקוקים לכל-כך הרבה ממנו, נאמר לנו, משום שאנו יכולים להיות מעורבים במערכת הבחירות. וכבר היה עלינו ללמוד, למרות שבהחלט יכול להיות שלא למדנו כלום, שהרי חונכנו על הרעיון שהקלפי הוא קדוש, כמו תא הווידוי כמעט. אתם נכנסים לקלפי ואתם יוצאים ממנו והם מצלמים אתכם ואחר כך מופיעה התמונה בעיתונים כשחיוך מאושר על הפנים שלכם. זה עתה הצבעתם – זאת הדמוקרטיה. אבל אם רק הייתם יכולים לקרוא – ומי בכלל יכול? – את מה שמדעני המדינה אומרים על הליך ההצבעה, או-אז תווכחו כי הליך ההצבעה איננו אלא רמאות. מדינות טוטליטריות אוהבות בחירות: מביאים אנשים לקלפיות והם מאשרים אותן בחתימה. אני יודע שיש הבדל – להם יש מפלגה אחת ולנו שתיים. אין לנו יותר מפלגות מאשר להם, אתם מבינים. 

 

מה שאנו מנסים לעשות, אני מניח, הוא לחזור לעקרונות ולמטרות האמתיים, לרוח הכרזת העצמאות. זוהי רוח ההתנגדות לאוטוריטה שאינה לגיטימית ולכוחות השוללים מאנשים את חייהם, את חירותם ואת זכותם לרדוף אחר האושר. ולכן, ולפי התנאים הללו, נטענת רוח ההתנגדות ההיא בזכות לשנות או לחסל את הממשל שלהם בצורתו הקיימת – והדחף היה לחסל. ואמנם, כדי לכונן את עקרונות הכרזת העצמאות עלינו לחרוג מהחוק, להפסיק להשמע לחוקים התובעים הרג או מחלקים את הנכסים על פי הנוהג הקיים בימינו, או חוקים המכניסים אנשים לכלא על עבירות טכניות פעוטות ומשאירים אנשים אחרים מחוץ לכלא על פשעים עצומים. תקוותי היא, שזו הרוח שתשכון, לא רק בארץ שלנו כי אם גם בארצות אחרות משום שהן זקוקות לה. בני אדם בכל המדינות זקוקים לרוח של מרי במדינה, שאיננה ישות מטאפיסית כי אם ממשות מציאותית אדירה בנכסים ורבת עוצמה. ואנו זקוקים לסוג של הצהרת עצמאות בקרב עמי מדינות העולם כולו, השואפים לאותו דבר בדיוק. 

 

הווארד זין, 1922-2010

 

 קריאה נוספת: המזכר ששינה את ארה"ב | העוקץ, על התשעה מקורטסביל, על הווארד זין במכונת קריאה ובעיתון הארץ.

 

מיכה ברעם, חשוד פלסטיני בחדר החקירות בבית דגן, 1969

 

 

אירגונים נרדפים בישראל: תראבוט-התחברות, שתיל, רופאים לזכויות אדם, רבנים לזכויות אדם, קואליציית נשים, קו לעובד, האגודה לצדק סביבתי בישראל, פעולה אחת ביום, פורטל זכויות אדם, עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, סיכוי – העמותה לקידום שוויון אזרחי, סולידריות – תנועה לשוויון אזרחי, נא להכיר, תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה, מרכז אדווה, מחסום Watch, מוקד סיוע לעובדים זרים, מדה אל-כרמל, זוכרות, המוקד להגנת הפרט, הטלוויזיה החברתית, הוועד הצבורי נגד עינויים בישראל, האגודה לצדק חלוקתי, האגודה לזכויות האזרח בישראל, פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, גרילה תרבות, גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע,  בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים, במקום, אחותי, א.ס.ף– ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל.

 
 

הווארד זִין: ציות, זאת הבעיה – א'

 

בנובמבר 1970 נעצר הווארד זין יחד עם אנשים נוספים שהפגינו בבסיס צבא בבוסטון בנסיון למנוע מחיילים להשלח לווייטנאם. ביום שבו היה עליו להופיע בבית המשפט נועד לו באוניברסיטת ג'ונס הופקינס פולמוס פומבי עם הפילוסוף צ'רלס פרנקל על מרי אזרחי (או אי ציות וסירוב לחוק). הוא בחר לסרב להוראת החוק, הן כדי לשמש דוגמא הן כדי לקיים הלכה למעשה את המחוייבות שלו למרי אזרחי. הוא טס לבולטימור, נשא את דבריו בדיון ושב לבוסטון ללמד למחרת בבקר באוניברסיטה. שני בלשים המתינו מחוץ לכתה ולקחו אותו לבית המשפט שדן אותו לימי מאסר אחדים. 

 

הווארד זין (מימין) בעת מעצרו בהפגנה אנטי מלחמתית בשנות השישים

 

להלן, חלקו הראשון של הנאום שנשא הווארד זין בג'ונס הופקינס:

 

אפתח בהנחה המוקדמת כי העולם הפוך ומהופך, שום דבר איננו כפי שהיה עליו להיות. יושבים בכלא האנשים שאינם ראויים לכך ובחוץ מסתובבים חופשי האנשים שראוי היה שישבו בכלא, האנשים הלא נכונים נמצאים בשלטון והאנשים הראויים אינם בשלטון, העושר נחלק בארץ זו ובעולם באופן שמצריך לא רפורמה קטנה בלבד כי אם הקצאה מחדש של העושר. אני פותח בהנחה המוקדמת כי עלינו למעט בדבור. עלינו רק להתבונן במצבו של העולם כיום כדי להבין שהכל הפוך. דניאל בריגן (Daniel Berrigan)  – כומר קתולי, משורר המתנגד למלחמה נתון בבית הכלא – ואילו ג'יי. אדגר הובר חופשי, אתם מבינים. דויד דלינג'ר (David Dellinger), שהתנגד למלחמה מאז שהיה כזה קטן ופעל נגדה בכל כוחו עלול ללכת לכלא. האנשים האחראיים לטבח במאי לאי אינם עומדים לדין; הם בוושינגטון בתפקידי פיקוד או פַּקוד איזה שהם – הקשורים להרשאת מעשי טבח, המפתיעים אותם כשהם מתרחשים. באוניברסיטת קנט נהרגו ארבעה סטודנטים על ידי כוחות המשמר הלאומי וסטודנטים הם אלה העומדים למשפט. בכל עיר במדינה הזאת, בשעה שמתרחשות הפגנות, המוחים, בין הפגינו בין לאו, עשו את אשר עשו, מותקפים ומוכים באלות המשטרה ואחר כך עוצרים אותם על תקיפת שוטר.

 

תמונת השער של מגזין Life מה-15 במאי 1970, אוניברסיטת קנט, אוהיו, אחד הסטודנטים הירויים

 

עליכם לדעת שאני עוסק במחקר מדוקדק על מה שמתרחש בכל יום ויום בבתי המשפט בבוסטון מסצ'וסטס. הייתם נדהמים, ואולי לא. יכול להיות שהייתם בסביבה בעשייה למחייתכם או הוראה והישנות עשיית אי-הצדק באמצעות הדבר המדהים הזה הקרוי הליך תקין זיעזעה אתכם. זוהי, אם-כן, ההנחה שלי.

 

כל שעליכם לעשות זה לקרוא את מכתבי סוֹלֶדַד (צ"ל: Soledad Brother: The Prison Letters of George Jackson 1970), של ג'ורג' ג'קסון  (George Jackson), שנידון למאסר שנה-עד-עולם, וישב במשך עשר שנים, וזה על גניבת שבעים דולר מתחנת דלק. ולעומתו יש לנו סנטור שנאמר עליו כי הוא גורף כ-185,000 דולרים בשנה על חשבון ניכוי אזילת משאבי הנפט (Oil depletion allowanc). המעשה האחד הוא גניבה – האחר תקינה חוקית. משהו לא בסדר כאן. משהו לגמרי לא בסדר בזה שאנחנו מניידים 10,000 פצצות טעונות בגז עצבים על פני המדינה ומשליכים אותן לתוך בריכת השחיה של מישהו אחר כדי לא להזיק לזו שלנו. זה האופן שבו אתם מאבדים את הפרספקטיבה שלכם לאיזה לזמן. אם אינכם משקיעים בזה מחשבה, אם כל מה שאתם עושים זה לצפות בטלוויזיה או לקרוא דברים מלומדים אתם עוד עלולים לחשוב שמצב העניינים איננו נורא כל-כך או שהדברים שהשתבשו אינם חשובים כל-כך. אבל אם תרחיקו עצמכם לרגע ואז תשובו להתבונן בעולם – הרי תתחלחלו. לכן ההנחה ההתחלתית שלכם צריכה להיות שהכל הפוך ומהופך.

 

ג'ורג' ג'קסון, 1941-1971, כתב שני ספרים בכלא, נורה ונהרג ע"י סוהרים בכלא קוונטין, לטענת השלטונות בעת נסיון השתלטות ובריחה

 

והנושא שלנו הוא עולם הפוך: מרי אזרחי ואי-ציות לחוק. ברגע שאנו אומרים כי הנושא שלנו הוא מרי אזרחי אנו אומרים למעשה שאנו בבעיה של אי-ציות לחוק. אבל לא זו הבעיה שלנו … הבעיה שלנו היא הציות לחוק. הבעיה שלנו היא ההמונים ברחבי העולם כולו שצייתו להוראות השליטים בממשלות שלהם ויצאו למלחמה, ומיליונים שנהרגו עקב הציות הזה. והבעיה שלנו היא הסצנה ב"במערב אין כל חדש", שבה תלמידי בית ספר ציתניים צועדים בטור למלחמה. הבעיה שלנו בכך שאנשים בכל העולם מצייתים, וזאת נוכח עוני מרוד ורעב ואיוולת, ומלחמה ואכזריות. הבעיה שלנו היא שאנשים מצייתים כשבתי הכלא מלאים בגנבים קטנים, זאת בשעה שהגנבים הגדולים מנהיגים את המדינה. זאת הבעיה שלנו. אנו מכירים בכך לגבי גרמניה הנאצית. אנו יודעים ששם הבעיה הייתה ציות, שהעם ציית להיטלר. אנשים צייתו – זה היה רע מיסודו. היה עליהם להתנגד, והיה עליהם להתקומם, ואם אנחנו היינו שם, או אז אנחנו היינו מראים להם. אפילו לגבי רוסיה של סטאלין אנו יכולים להבין את זה, אנשים הם ציתניים, התנהגותם של כל האנשים הללו היא עדרית. ואילו אמריקה היא שונה. על זה כולנו גדלנו. הד ההצהרה של מר פרנקל (Charles Frankel, יריבו בפולמוס) עדיין נשמע באוזני מאז שהייתי כזה קטן – תסמנו אתם בעצמכם אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה דברים נחמדים לגבי אמריקה –  דברים שאין ברצוננו להיות מוטרדים יותר מדי בעטיים. אבל אם למדנו בכלל משהו בעשר השנים האחרונות, זה, שהדברים הנחמדים הללו בנוגע לאמריקה לא היו נחמדים מעולם. מלכתחילה דגלנו בהתפשטות והיינו תוקפניים ונבזיים כלפי עמים אחרים. והיינו תוקפניים ונבזיים כלפי אנשים בארצנו שלנו ואת העושר בארצנו חילקנו בחוסר צדק ניכר.  הצדק מעולם לא שרר בבתי המשפט שלנו ביחס לעניים, לשחורים, לקיצוניים פוליטית. אז איך נוכל עתה להתרברב בזה שאמריקה היא מקום כל-כך יחיד ומיוחד? היא איננה מיוחדת כל-כך. באמת שלא. 

 

Jean-Marc Bouju, עציר עירקי שהאזיקים הוסרו מידיו כדי שיוכל להרגיע את בנו המבוהל, 2003

 

זהו, אם כן, הנושא שלנו. זאת הבעיה שלנו: אי-הציות לחוק. יש חשיבות רבה לחוק. אנו מדברים על חוק הציות לחוק, ההמצאה המופלאה הזאת של הזמנים המודרניים שאנו מייחסים לתרבות המערב ומשתבחים בה. שלטון החוק, או-הו, כמה נפלא, כל הקורסים האלה בתרבות המערב ברחבי המדינה. זכרו את הימים האיומים ההם כאשר הפאודליזם ניצל את בני העם. הכל היה נורא ואיום בימי הביניים – אבל עכשיו יש לנו תרבות מערבית, שלטון החוק. שלטון החוק הֶסדיר והקצין לשיאו את אי-הצדק שהיה קיים טרם שלטון החוק, זה מה ששלטון החוק עשה. עלינו להתחיל להתבונן בשלטון החוק באופן מציאותי, לא בשאננות המטאפיסית שלפיה בחַנו אותו קודם לכן.

 

ובשעה ששלטון החוק הוא אהוב המנהיגים ורעתו החולה של העם בכל אומות העולם, עלינו להתחיל להכיר בכך. עלינו לעבור את הגבולות הלאומיים במחשבתנו. לניקסון ולברז'נייב יש הרבה יותר מן המשותף איש עם רעהו מאשר לנו יש עם ניקסון. לג'יי אדגר הובר יש הרבה יותר מן המשותף עם ראש המשטרה החשאית הסובייטית משיש לו אתנו. ההתמסרות הבינלאומית לחוק וסדר, היא הקושרת בקשר של ידידות את מנהיגי כל העולם. זה מה שמפתיע אותנו כל פעם מחדש כשהם נפגשים – הם מחייכים, הם לוחצים ידיים, הם מעשנים סיגר, הם באמת מחבבים איש את רעהו בלי כל קשר למה שהם אומרים. בדומה, אומרות המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית כי המצב יהיה שונה בתכלית אם האחד או האחר ינצח, אבל הם כולם אותו הדבר. ביסודו, אנחנו הם אלה הניצבים לעומתם.

 

יוסריאן צדק, זוכרים, ב"מלכוד 22"? הוא הואשם בכך שהעניק סיוע ורווחה לאויב, דבר שאסור שמישהו יואשם בו, ויוסריאן אמר לחברו קלֶבינג'ר: "אויב הוא כל מי שיגרום לך להיהרג, לא משנה באיזה צד הוא נמצא." אבל זה לא נקלט, אז הוא ממשיך ואומר לקלבינג'ר: " לא כדאי לך לשכוח את זה, כי ככל שתזכור את זה יותר זמן, כך תוכל לחיות זמן רב יותר." ואתם זוכרים? זמן קצר אחר-כך קלבינג'ר מת. ועלינו לזכור כי אויבינו אינם נחלקים לאורך גבולות הלאום, כי אויבים אינם רק אנשים המדברים בלשונות זרות ומחזיקים בטריטוריות זרות. אויבים הם אנשים שרצונם הוא שאנו ניהרג. (המשך הנאום יבוא)

 
 

 

 

 

ולדימיר ויסוצקי, S.O.S:

 

 

טום וייטס: Hell Broke Luce

טום וייטס בניו יורק

 

השיר האנטי מלחמתי באלבום החדש של טום וייטס, Hell Broke Luce הוא שיר גדול של זעם. כמו האמן עצמו, הוא יעמוד לבטח במבחן הזמן, ההתכוונות והיופי המרעיש והמדויק שלו. מבחינת התוכן המלולי, יש בו מִשלב מורכב של נתונים מההיסטוריה והמיתולוגיה האמריקניות שכדאי לעקוב אחריהם מפני שהם יוצרים מעין קיצור תולדות הזמן של הגיהנום:

 

– כותרתו, Hell Broke Luce, לקוחה מכתובת שנחקקה ב-1946 על ידי אסיר אלמוני בבלוק A תא מס' 23 שבכלא אלקטרז הידוע לשמצה במפרץ סן פרנסיסקו. לשון הכתובת, בשגיאות כתיב: "הגיהנום השתחרר 5/5/46" (או הגיהנום התפרץ, פרץ, ברח לחופשי). האחראי לגרפיטי היה ככל הנראה אסיר שננעל בתא בעקבות קרב שפרץ בכלא בין הרשויות לאסירים אחרי נסיון בריחה שכשל.

 

– אבל השיר עצמו נותן לכותרת משמעות חדשה: "הגיהנום שבר את לוּס" (או "הכניע" אותו). הוא מספר בגוף ראשון את ספורו של הנחת במילואים ג'ף (ג'פרי) לוּסי, טבח במקצועו האזרחי, שטען כי אולץ בפקודה לירות מטווח אפס למוות בשני שבויי מלחמה עירקיים לא חמושים ולאחר שובו לביתו מהשירות שלח יד בנפשו. דסקיות זיהוי עירקיות שנשא על צווארו "כאבן ריחיים", כדברי אמו, נלקחו, על פיו, מגופם של השניים שרצח. לוסי נטמן כשעל חזהו דגל אמריקני קטן מגואל בדם, שלדבריו נטל מידו של נער עירקי שנהרג בקרבות נסיריה שבדרום עירק.

 
מדי השדה של טר"ש ג'פרי לוסי

מדי השדה של טר"ש ג'פרי (ג'ף) לוסי

 

כתב תכנית התחקירים Frontline של PBS לא מצא ראיות של ממש לספורים של לוסי, אם כי הכחשות של מפקדיו וחבריו ליחידה כי היו שבויי מלחמה בחזקתם נמצאו כוזבות. ככלל, הוזמו הכחשות מצד חיל הנחתים לאפשרות של פשעי מלחמה בשורותיו בזמן המלחמה בעירק. הכתב מגיע למסקנה בתחקיר שלו כי לוסי, שטופל באלכוהוליזם ובתופעות פוסט-טראומה חמורות, "העצים" ככל הנראה את החוויות שעבר כדי להסביר לעצמו את מצבו ואולם, למרות שלא ניתן לאשר את ספוריו של ג'ף לוסי לא ניתן גם להפריכם. את מצבו הפוסט-טראומטי החמור לא ניתן בכל אופן להפריך וכן לא את התאבדותו. כתבות נוספות על המקרה של ג'ף לוסי ניתן לקרוא באתר של ה-Boston Globe ובאתר של תחנת השידור Democracy Now.

 

אביו של לוסי, קווין, חזר באוזני כתב Frontline על סיפור ההוצאה להורג שלדברי בנו הוא אולץ בפקודה לבצע. הפקודה מהדהדת בשיר של ווייטס:  "Pull the fucking trigger, Lucey", מישהו צעק. האקדח שלו רעד, אבל הוא הסתכל בעיניו של אחד מהם. הוא אמר שזה היה בחור צעיר כמוהו. הנער היה מבוהל. ג'ף תהה אם הוא בן של מישהו, אח של מישהו, אב או חבר של מישהו.

 

הנעליים הצבאיות של טר"ש ג'פרי (ג'ף) לוסי

נמרוד בודפיש ששמו מופיע בשיר הוא גבור מיתולוגי באלסקה של תקופת הבהלה לזהב. נאמר עליו כי בהיותו סגור בבקתה שלו ביום חורף אחד, סובל מכאב שיניים, הוא עקר בעצמו את שיניו אחת-לאחת בפלייר חלוד. כעבור זמן קצר ירה והרג דב גריזלי שחדר למזווה שלו, עקר את שיניו, התקין לעצמו מערכת שיניים תותבות חדשה ואכל את הדב בשיניו-שלו.

 

– במוזיאון כפרו של בודפיש, איגל, מוצג, יחד עם מערכת התותבות המיתולוגית, גם אחד משני השרידים הנותרים כיום של רכבי 4X4 הראשונים, ה-.Jeffrey Quad ברכב נעשה שמוש מלחמתי כבר בתחילת המאה ה-20 במרדף אחר פנצ'ו וייה ואחר כך במלחמת העולם הראשונה.

 

כפי שכתב מישהו ברשת, השיר "מוכל בעצמו". הוא עשוי רמזים ואיזכורים ארכיאולוגיים שלא אחרי כולם הצלחתי להתחקות. אבל יש בו שאלה אחת ברורה:

 

How is it that the only ones responsible for making this mess
Got their sorry asses stapled to a goddamn desk?

 

עדי נס, הסעודה האחרונה

 

בוקר טוב לעיתונות החוקרת, ובהצלחה

 

העיתונאי האמריקני אדוארד מורו התעמת בשנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת עם הסנאטור ג'וזף מקארתי, וחרף לחצים קשים מנשוא והפחדות הצליח להביא לשינוי התודעה הצבורית, וכתוצאה, להתעשתות הדמוקרטיה ולסיום ציד המכשפות והמקארתיזם בארה"ב.

 

בשנת 2005 יצא סרט על הדרמה שהתחוללה אז מאחורי ולפני הקלעים של אמצעי התקשורת והעתונות וסביב מורו. את הסרט ביים ג'ורג' קלוני ובתפקיד אד מורו שיחק בו דויד סטראת'רן. שם הסרט, "לילה טוב, ובהצלחה", הוא המשפט שבו סיים מורו את תכנית הלילה שלו בטלוויזיה "See it Now". להלן חלקים מהנאום המפורסם שנשא בפני איגוד מנהלי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, כפי שהם מצוטטים בסרט.

 

   

 

"בהחלט אפשר ששום דבר טוב לא ייצא מזה. יתכן שיהיו בסופו של הדיון כאלה שיאשימו את העיתונאי הנוכח כאן בכך שהוא יורק אל הבאר שממנה הוא שותה. אפשר גם שהאירגון שלכם יואשם בכך שהוא נותן במה לרעיונות שמקננת בהם כפירה וגרוע מזה סכנה. למרות הכל, הרי אין לערער ואין לשנות את התשתיות המפותחות של רשתות השידור, סוכנויות הפרסום ונותני החסות.

 

"ברצוני, לא כל שכן מחובתי, לנסות ולדבר אתכם אנשי המקצוע בכנות ככל האפשר על המתרחש ברדיו ובטלוויזיה. ואם אומר את דברי באחריות, אני הוא זה, ואני בלבד האחראי לנאמר בהם.

 

"אנו הננו אלה היוצרים את ההיסטוריה שלנו. ואם בעוד 50 או 100 שנים מישהו מההיסטוריונים – ובוודאי יישמרו הקינסקופים [בטלוויזיה: שם מסחרי לשפופרת קתודית בעלת מסך פלואורסצנטי] משבוע אחד של כל שלושת הרשתות – הם ימצאו, מוקלטות בשחור-לבן או בצבע, עדויות לניוון, אסקפיזם וניכור ממציאויות העולם שבו אנו חיים. הננו עשירים בתקופה הנוכחית, שמנים, שאננים וזחוחי דעת. טבועה בנו אלרגיה למידע המעורר חוסר נחת ודאגה.

 

"זה משתקף בתקשורת ההמונים שלנו.

 

"אבל עד שלא נתנער מעודפי השומן שלנו ונכיר בכך שככלל נעשה בטלוויזיה שמוש כדי להסיח את דעתנו, לבדר, לענג ולבדל אותנו אזי הטלוויזיה על נותני החסות שלה, צופיה ומפעיליה, עלולים למצוא עצמם צופים מאוחר מדי בתמונה שונה לחלוטין.  

 

"פתחתי ואמרתי כי אנו הם אלה היוצרים את ההיסטוריה שלנו. אם נמשיך להתקיים כפי שהננו עתה, תנקום בנו ההיסטוריה ותמהר להשיגנו ולתבוע מאתנו את גמולנו. בואו ניתן לפחות הפעם מקום של כבוד לרעיונות ולמידע. הבה נחלום עד כדי להחליט כי ערבו של יום ראשון אחד, זמן שנתפס בדרך כלל על ידי אד סאליבן, יימסר לסקירת מצב מדוקדקת של החינוך האמריקני. וכי שבוע או שניים מאוחר יותר יוקדש הזמן שסטיב אלן בדרך כלל משתמש בו למחקר מעמיק של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון.

 

"האם הייתה נפגעת תדמית התאגידים בעיני נותני החסות שלהם?

 

"האם היו בעלי המניות שלהם מגיבים בזעם ומתלוננים?

 

"האם היה קורה משהו, חוץ מכך שמיליון אנשים היו זוכים לכך שיונהרו להם נושאים שיש בהם לקבוע את עתיד ארצם – וכיוצא מכך את עתיד התאגידים?

 

"לאלה שיאמרו כי אנשים לא יצפו, שהם לא ימצאו ענין, שהם שאננים, אדישים וחסרי סובלנות אני יכול רק להשיב: כל עיתונאי יודע כי קיימות ראיות מכריעות כנגד הטענה הזאת. אבל אפילו אם הם צודקים, מה יש להם להפסיד? שהרי, אם נכונה טענתם ואין במכשיר הזה שום תועלת לבד מבדור, עינוג ובידול, אזי המכשיר מהבהב כבר עתה ובמהרה ניווכח כי אין למאבק שום סיכוי.

 

"ביכולתו של המכשיר הזה ללמד. ביכולתו לזרוע אור וכמו-כן, כן, ביכולתו אפילו לעורר השראה. אבל יכולת זו נתונה לו רק עד כמה שבני האדם נחושים בדעתם לעשות בו שמוש למען המטרות הללו.

 

"שאם לא כן, אין הוא אלא חוטים ואורות – הנתונים בקופסה.

 

"לילה טוב ובהצלחה."

 

John Pettie, "מאסר בעוון כישוף בימים ההם", 1886. שמן על בד, Wolverhampton Arts and Heritage

 

תועלתנות, ג'יין אוסטן וביל היקס

ג'ורג' סיגל (1924-2000), כרזת הסרט, 1967

בממלכת התועלתנות אמריקה, נושאות האהבות הגדולות והנועזות רווחים מעל מסכי הקולנוע והטלוויזיה. ואילו באירופה הישנה, לא זו האמריקנית, נכתב "הרומן למשרתות" למען נשות עמל חרופות שחלמו על אהבה גדולה מחייהן, לרווית מתיקות שתחליף את החומץ שזרם בעורקיהן, לחיים פטורים מעול תועלת, לחופש משעבוד לצו ההשרדות. זהו נושא "הרומנים הרומנטיים" של ג'יין אוסטן: שאלת התועלת לעומת האהבה, חיי החומר למול חיי הרוח והאפשרות לזווג אותם וללכדם. בטח שאפשר. אוסטן מצאה את התשובה בעצם הכתיבה, באמנות.

אנשי התועלת בזים לאנשי הרוח משום שאינם יכולים למנות את הרווחים שלהם ולאמוד את "הישגיהם" של האחרונים. בכל זאת מעוררים בהם הללו קנאה צורבת הנסתרת מבינתם. הם חשים שהחמיצו משהו. הם חשים את חרשותם-שלהם לאיזו קריאה מסתורית שהם מתכחשים לה, לה ולידיעה הוודאית והמטרידה שהיא נושאת, כי, מטמוני הרוח ואוצרותיה הם-הם הזכיה בפרס הגדול. כי, הרוח ישובה בכס מלכות של יופי, שרביט האמת בידה וראשה נזור באהבה.

גם הסטנדאפיסט ביל היקס, שסרט על חייו ניתן לראות בימים אלה בערוץ 8, נושא את בשורת הרוח באמצעות כל נושא שהוא בוחר לדבר עליו: כשהוא קורא לאנשי השווק "להתאבד", כשהוא מציג אפשרות לדיווח אמתי על סמים מרחיבי תודעה וכשהוא אומר שהחיים אינם אלא נסיעה ברכבת הרים. בקטע האחרון הוא נשמע כמו אחותו של שייקספיר, לא פחות: 

והוא גם שר. ביל היקס, 1961-1994: אין לי מוסיקה בנשמה הלילה:

%d בלוגרים אהבו את זה: