קדיה מולודובסקי: הַיַּלְדָּה אַיֶלֶת

 

קדיה מולודובסקי (1894-1975), פניה ברגשטיין ולאה גולדברג הן הספרוּת של ילדותי. כשהצגנו בגן את "הילדה אילת" היו האבזרים שהכניסו אותי לתפקיד שתי צמות-עכבר בהירות ומטריה לבנה. והזהירו אותי לא לשבור את המטריה, כי מטריות הובאו אז מתנה מחו"ל.

 

רק הרבה-הרבה יותר מאוחר הבנתי שזה שיר על התעללות. התעללות אפשר שתהיה ישירה וגסה ואפשר שתהיה שקופה לחלוטין, אטומה, בלתי נפרצת כמעט אם לא בסיוטים, עצב עמוק והתעוררות ליופי, גילוי הרוח. אילת מצליחה להכנס בדלת החלום ולהמריא. וקדיה מולודבסקי, גננת בת קַרְטוֹז-בְּרַזָה שבצפון פולין אז (בְּיַּארוֹזָה, בלארוס של היום), שכתבה (בין היתר) שירת ילדות ביידיש, פתחה את הדלת הזאת.

 

השיר, שתורגם על ידי נתן אלתרמן, נמצא באסופה "פתחו את השער" של מולודובסקי. האיורים של "תרצה", היא תרצה טנאי (1920-2009) אמנית איור דגולה וצנועה, מינימליסטית, שרישומי הטוש השחורים שלה הם כשלעצמם דלת לצבעוניות חסרת גבולות. ספרות הילדים של פעם לא ניסתה לאטום את הסיוט הילדי בוורודים ובכחלחלים או לרפד את קירות הכאב כדי להפכו לרִיק. זוהי ספרות של התמודדות ישירה, של אמת ואלכימיה נפשית, ההופכת את חומרי החיים הקשים מנשוא לסולם של יופי צרוף מתובל באירוניה.

 

שמה של הילדה ביידיש הוא אלקע, שנשמע: אוֹלְקֶה. במקביל לשמיעת השיר במקור היידי מפי המשוררת עצמה, להלן, ניתן לקרוא אותו בעברית על מצגת, באתר "החוג לשוחרי שירה", מצגת שמעוותת את סידור השורות ומקלקלת את האיורים המקוריים בתוספות מטופשות ובצבע. ביידיש זה נראה יותר טוב.

 

 

הפוסט מוקדש באהבה ובגעגועים לאמא ואבא של ליה ואיתי.

 

הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

 

בְּוַרְשָׁה, בְּפַרְוָר נִדָּח,

בִּצָּה, חָצֵר וּבַיִת שָׁח.

 

שָׁם גָּרָה הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

וְיֵשׁ לָהּ שִׁמְשִּיָה כְּחַלְחֶלֶת.

 

הָאָב נַפָּח שָׁחוֹר מִפִּיחַ,

הָאֵם יָדֶיהָ לֹא תַּנִּיחַ.

 

הַגַּג רָעוּעַ וְגוֹחֵן

וּמִתַּחְתָּיו צִפּוֹר בַּקֵּן… המשך השיר: בספר.

 
 
 
 

2 תגובות to “קדיה מולודובסקי: הַיַּלְדָּה אַיֶלֶת”

  1. שרה שורץ Says:

    נדמה לי שלהגיד שמדובר בהתעללות, זה אנכרוניזם. כלומר שימוש במושג כפי שאנו מבינים אותו היום עבור תקופה אחרת. חשבי על כך שילדים בני 3 הלכו לחדר וישבו בו יום שלם וכשהתנהגו "לא יפה" הולקו בסרגל. זו הייתה תקופה מתעללת כלפי ילדים. בכלל ההכרה בזכויות ילדים, לא רק אצל יהודים, אלא בכלל בעולם המערבי, הגיעה די מאוחר. ילדים היו תמיד, אבל לא ילדות.

    • Ofrah Says:

      תודה על התגובה שרה. נכון, גם אני חושבת שיש מידה של אנכרוניזם היסטורי בקביעה שהוריה של אילת התעללו בה, במובן שאנו מדברים בו היום, אבל האירוניה השירית משמשת לי לראות את איילת דרך עיני המשוררת, ודרך אירוניה אוהבת זאת אני קוראת התעללות. נכון הדבר, שאז לא היה מדובר במושג משפטי ואפילו לא חברתי – אבל מי שסבל, סבל; גם כשהמכות שחטף היו לגיטימיות ונחשבו נוהג הכרחי.

      הסבל הוא תודעה והתודעה של מולודובסקי לסבלם של ילדים, שהם עצמם מתייחסים לסבלם כאל מובן מאליו, כדרישת התקופה והמצב החברתי שהם שרויים בו, היא-היא "הטון", "הצבע", "הנוף" – יותר מכל הלב – של השירים בספר הזה. גם היא מתייחסת בשיריה לסבל ולכאב הללו כאל מובנים מאליהם ויחד עם זאת שותלת בהם אירוניה המערבבת צחוק ודמע. האירוניה היא הכלי החזק שלה, (אירוניה במשמעותה המקורית, הסוקרטית, פירושה "עושה את עצמו שאיננו יודע בעודו יודע"), שבאמצעותו היא עושה מה שכל אמן ראוי לשמו עושה: מרחיבה את התודעה אל מחוזות שאינם עולים על הדעת. זו גדולתה וזה כוחה, גם כשהקורא הוא ילד, לא כל שכן כשהוא אדם בוגר.

      אני זוכרת את עצמי קוראת את השירים הללו בילדותי, אני זוכרת את מכת הכאב-שאין-לו-שם בליבי, כאב שהניח יד חומלת על כאבי שלי שעדיין לא היה להם שם אז. הכאב שורר גם במקומות שבהם הבדידות הילדית סמויה וחסרת שם, אם גם בסביבה מטפחת ונזהרת מ"התעללות" במובנים שאינם אנכרוניסטיים. זו גדולתה של שירת מולודובסקי העומדת לה מעבר לתקופתה ולזמנה. ושוב תודה.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: