Nick Brandt, שָּׁלָךְ שהורעל למוות והסתייד באגם נטרון שבצפון טנזניה, 2012.
Via DesignBoom
שר האוצר יאיר לפיד הצטרף באחרונה למקהלת הלעז הפטריוטי ויצא, כידוע, לנשוך בעקבם של "היורדים החדשים". ומי הם אלה? צעירים שאהבתם למולדתם נכזבה, בנות ובנים שנכזב האמון שלהם במדינה כי רצונה בטובתם, אזרחים שנשבר האמון שלהם ביכולתם-הם לשנות את יחסה הרע של מדינתם כלפיהם. את ארצם הם אוהבים, אל מולדתם הם מתגעגעים בנכר – אבל יחסיהם עם המדינה השתבשו עד שנאלצו לעזוב. והם עזבו, רק משהגיעו למסקנה כי השבר איננו ניתן לתיקון וכי יחס המדינה כלפיהם הורע עד כדי התעללות.
חודשים מעט עברו מרכיבת הנצחון של האיש-ללא-תכונות על אהבתם הנאמנה של רבים מהצעירים הללו לארצם, אהבה שלפני-כן הוציאה רבבות לרחובות ושיכנה רבים באוהלי השדרות. תקווה הנהיגה את הלבבות אז, בימי המחאה, להחליף את הפירוד ההרסני שנוצר כאן בבניה של קולקטיב אזרחי אשר ישכיל להציב לעצמו את רווחת האדם בתור תכלית כללית במדינה ראויה לחיות בה. תנועה ציונית חדשה קמה ב-2011, תנועה חלוצית של עליה פנימה ובניית היסודות מחדש ע"י כינון אמנה חברתית המיוסדת על צדק ומלמדת זכויות שוות לכל.
אבל הציונים החדשים נוצחו. בלהטוטים פוליטיים דוכאו השאיפות הגדולות ונפרטו לפרוטות, גולגלו בספינים ונדחו בקש המעופש של איומי שואות ישנות וחדשות, פנימיות וחיצוניות. או אז היו הלבבות למאכולת אכזב, עלבון ויאוש. ומה עשה אז לפיד זה, שקם עכשיו לבזותם? הוא פנה אל המאוכזבים בלשונם, כדי להצטרף אחר כך אל ערבונם המוגבל של הספינולוגים.
כן, מהר הוא קפץ על רסיסי זנב השביט המנופצים של התקווה. כך זכה בכוחו לירוק עכשיו בפניהם של מי שבזכותם הוא ניתן לו. עלייתו המטאורית של האיש שהתמחותו גירוז הלבבות לשם גניבת הדעת, היא אשר סיימה את מלאכת שבירת התקוות שהתעוררו כאן רק לא מזמן.
אבל לא האכזבה מהאיש-שלא-היה מעודדת אנשים צעירים לארוז מזוודות ולהשתקע בארצותיהם של אחרים. אף אכזבה מפוליטיקאי זעיר (תהא משרתו רמה ככל שתהא) לא היתה מצליחה לעשות כן. השבר הגדול שחל באמון שנתנו העוזבים במדינתם, ובתוך כך גם בעצמם וביכולתם לגרום לשינוי כלשהו, הוא שהבריח אותם מכאן. נשבר האמון שלהם ביכולתם לעשות מעשה גדול, לגרום לשינוי מכריע. לכן הם עוזבים.
Nick Brandt, צפור-שיר שהורעלה והסתיידה באגם המוות נטרון שבטנזניה, 2012. Via DesignBoom
אין מדובר ברדיפה אחר "נוחות" (מי שמכנה אילוצי הישרדות, "נוחות", וזאת כדי להכפיש את מושאי הכינוי הזה, מלמד בכך רק על עצמו.) – בלב שבור מדובר, באהבה נכזבת ובתחושה עמוקה של אפס אונים. וכמו כן, בהבעת אי-אמון במדינה ובהנהגתה. אנשים אינם עוזבים מולדת אהובה כי "לא נוח" ואפילו לא כי "קשה" – אלא כי אי-אפשר. מדובר אמנם בבחירה, אך בבחירת דחק באפס תקווה.
אבל מוכרחה להשאל השאלה, כיצד הצליח נעור זה מדעת ומדעה, יצרן קלישאות נבובות זה, בור ריק אין מים בו, להוליך שולל רבים כל-כך? התשובה כפולה ונמצאת מהצד האחד באיש עצמו ומהצד האחר במי שלא ידעו לקרוא אותו נכוחה. מצד אותו חדל אישים שפיתה רבים באמצעות דימוי בדוי של מצליחנות נחשקת (שהרי מצליחנות היא לעולם תדמית בלבד), ניתן לומר כי דווקא נביבותו היא מקור הצלחתו ויכולתו. רק בתור שכזה יכול היה לשמש מראה ששיקפה לבוחריו את דימוי עצמם שעיצבו להם חלומותיהם או שברם. הוא צייר להם את דמות עצמם כמי שנועדה להיות במוקד מפת האינטרסים. לא עוד דובר בצדק חברתי. דרישות המחאה שעל שברה הוא קפץ עוותו על ידו לכדי היפוך גמור. איינשטיין של ידיעות אחרונות הצליח לעקם את חלל התודעה הקולקטיבית והזמין את הבוחר לרמות את עצמו. הצדק החברתי והשוויון הפכו "לשוויון בנטל" הנסמך על הסתה ופירוד, מעמד הביניים הפך ל"ריקי כהן", מסמן ללא מסומן שהאמידות נגזלה ממנה כביכול.
Nick Brandt, יונה שהורעלה והסתיידה באגם המוות נטרון שבטנזניה, 2012. Via DesignBoom
העיקום הדמגוגי המדובר אפיין את דברי האיש לפני הבחירות וניתן היה לחלץ אותו בקלות. דוגמה לכך ניתן למצוא בפסקה החותמת את האיגרת לבוחר של לפיד מינואר השנה: "כל אדם … " נאמר בה, "יודע שהדרך היחידה לבנות עסק מצליח לטווח ארוך, הוא לבנות אמון עם הלקוחות שלך. מעמד הביניים הישראלי הולך ומאבד אמון במדינה שלו, הוא מסתכל על הילדים שלו ופוחד שהם יברחו למיאמי, הוא מסתכל על הממשלה שלו ואומר לעצמו שהיא מנהלת אותו רע, ואם אנחנו חפצי חיים אנחנו צריכים כבר היום להחזיר את המדינה הזו לידי האנשים שבזכותם היא קיימת."
לא על תחילת הפסקה, השמה ללעג את דבריו נגד היורדים הצעירים כדאי להתעכב כאן, כי אם על רעיון העוועים הדמגוגי, האנטי דמוקרטי והמסית כי יש "להחזיר את המדינה לידי האנשים שבזכותם היא קיימת." שומע או קורא שחושיו הביקורתיים מחודדים מוכרח להתקומם נגד דיבורים מסוג זה, משום שיש בהם קריאה לחלוקה מחדש, "צודקת" לכאורה, של זכויות היתר והשבתן לידי מי שהן מגיעות לו. לכן הוא מדבר במונחי "נטל" ולא במונחי "זכויות". זכויות שוות אמורות להינתן מראש לכל – אך לא בהן הוא מדבר. הוא פונה לתחושתם של מי שקופחו מזכויות יתר כלשהן שכאילו מגיעות להם. אין לכך שום קשר לנטל המיסים או לשירות הצבאי וגם לא למשבר הדיור, משום שכל הבעיות הממשיות הללו אמורות להתברר על הבסיס העקרוני של זכויות אזרחיות במדינה דמוקרטית. הצרה היא, שהצבתן על בסיס כזה מסבכת את הדיון, מרוקנת אותו מיצרים, צובעת אותו בצבעיה האפורים של המציאות ויותר מכל, מעמתת את הדובר עם נושאים שיקרצפו אותו מתדמית ההבטחה הגדולה שהוא מתיימר לייצג. עצם השוואת המדינה לעסק הייתה צריכה להקפיץ את כל הפיוזים הביקורתיים של בוחריו ולגרום להם לתהות באשר לאופק האינטלקטואלי והערכי של הדובר, לשאול את עצמם מה מלמד סגנונו עליו ועל עולמו. אין תמה שעכשיו הוא מוצא מפלט ב"ציונות".
לכן, על בוחריו המאוכזבים של האיש לבחון כעת את עצמם. אין הם יכולים להתנער מאחריות. ואחריות כזאת משמעה משכילות אזרחית ואוריינות ביקורתית, שעניינה יכולת ניתוח של הכתוב והנאמר לשם חשיפת כשלים ופרכות. המיומנויות הללו נדרשות לו לאדם כדי להיות אזרח ובמשנה תוקף הן נדרשות לו בשעה שהוא מטיל פתק בקלפי. אין בוחרים על יסוד תדמיתו היחצנית של אדם והסיסמאות שהוא תולה בחלל הציבורי לעקמו סביב דימוי בדוי של עצמו. הכתם היה על הקיר.
הכתם היה על קיר האמירות החלולות (הכרזותיו המדיניות במצע שלו, למשל, המדברות בלהט רב דבר והיפוכו), שלא התבססו על השקפת עולם מלומדה וניתן לצמצמן להדהוד רחשי אי-נחת שהפכו לסיסמאות בחירות ולמצע-לכאורה.
הכתם היה על הקיר בעצם העובדה שהאיש הקים מפלגת דחליל הנסמכת על פולחן אישיות, מפלגה שהוקמה אך ורק לשם הרצת העומד בראשה לכנסת ולממשלה. הרי אין מדובר בהתאגדות של אנשים סביב רעיונות ומטרות חברתיות ומדיניות שהם רוצים לקדם, כפי הגדרתה של מפלגה, כי אם באדם שהחליט, מסיבות השמורות עמו, "לעשות קריירה" פוליטית והקים מפלגה לשם כך: מפלגת יאיר לפיד. עצם העובדה שיש לתופעה הזאת תקדימים בדמוקרטיה הישראלית מלמד על קלקול עמוק.
מצע דמה מפלגתי יכול לכתוב כל מחזיק בתעודת זהות שאיננו מצטיין בבושה יתרה, זאת בעזרת האמצעים הדרושים וחבריו היודעים עניין. ואילו מצע של אמת דורש השקפת עולם מגובשת ואסטרטגיית עשייה מבוססת. רק ככזה הוא יוכל לשמש אבן בוחן להתארגנות פוליטית.
Nick Brandt, פלמינגו שהסתייד באגם נטרון שבצפון טנזניה, 2012. Via DesignBoom
צריך רק לקרוא באופן מושכל את המצע של "יש עתיד" (שם שהפך כבר לאירוניה בהתגלמותה), כדי לגלות בו את החורים הגלויים לעין. כשקוראים משהו ונתקלים באי ידיעה של החומר, במשהו מטושטש, לא ברור, לא מוגדר בחדות, עמום וניתן לפירוש והיפוכו – אזי יש ללכת ולבדוק. הפתרון הגאוני של הנ"ל, למשל, לבעיית הדיור. והרי על מצוקת הדיור הוא רכב אל הכנסת ואל הממשלה רק כדי לירוק, היום, בפני מי שיחסה של המדינה כלפיהם הורסת, פשוטו כמשמעו, את חייהם! הרי הבטחותיו בנושא, הן שהציבו אותו על הפודיומים מהם הוא יכול לומר לאנשים שהמדינה שלהם בועטת אותם לכל הרוחות, כי הם "מוכנים לזרוק אותה לפח"! ולא רק זאת, תוך שהוא יוצר בדבריו קשר בוטה, נבזי, מכוער, גס רוח ולא ישר בין ישיבת חלקם בברלין לבין זילות השואה ובגידה לכאורה בעברו של העם היהודי. שיתבייש, אם הוא בכלל מסוגל לכך. הוא לא ראוי אפילו שיפנו אליו ישירות. הלז ראוי רק לדיבור בגוף שלישי מורחק במקל ארוך!
אבל היינו ב"מהפכת הדיור". ובכן, במספרים ובמוסדיים זה בעצם לא כל-כך הולך – אבל זה לא חשוב, אנחנו שר בממשלה ואנחנו יכולים עכשיו לבוז לכם. צריך אדם לקחת סוגיה אחת במצע המפלגה-של-איש-אחד – אחת – שמעניינת אותו ולבדוק, לשאול. ויש להוסיף ולומר כאן, כי זה גם תפקידה של העיתונות שפישלה עמוקות בעניין הזה, כדרכה.
ובאשר לאותו מסר פשקווילי שכתב האיש ב-30 בספטמבר, נגד כל שבורי הלב שארזו מזוודות כדי לנסוע לארץ אחרת ולהתגעגע שם ביחד ולחוד: הוא שכח, בסערת הבולמוס העצמי שלו, כי לא את עצמו ולא את אביו ולא את משפחתו, אפילו לא את העם היהודי הוא מייצג בתפקידו – אלה הם אזרחי מדינת ישראל כולם שאותם עליו לשרת, ורצוי בענווה.
Nick Brandt, עטלף שהורעל למוות והסתייד באגם נטרון שבצפון טנזניה, 2012. Via DesignBoom
מכרות נטושים 