לאונרד כהן: בִּשְׁבִיל אַן

                                 

For Anne

 

With Annie gone

Whose eyes to compare

?With the morning sun

 

,Not that I did compare

But I do Compare

.Now That She`s gone    

 
  
 

בִּשְׁבִיל אַן

 

אִם אַננִּי אֵינָה

אֶת עֵינֵי מִי לְתָאֵר

כְּעֵין שַׁחַר בָּחַמָּה?

 

לא שֶׁהָיִיתִי מְתָאֵר,

אֲבָל הֲרֵינִי מְתָאֵר

עַכְשָׁיו כְּשְׁהִיא אֵינָה.

 
 
 
 
Imogen Cunningham, המטה הלא מוצעת, 1957. אוסף משפחת קנינגהאם

Imogen Cunningham, המטה הלא מוצעת, 1957. אוסף משפחת קנינגהאם

 

שירו של לאונרד כהן, "בשביל אן", חותם את האסופה "בחירת המשוררים" (Poets Choice) שיצאה לאור ב-1962 בעריכת Paul Engle  ו-Joseph Langland. הוא מוצג על-ידם בתור מי שנחשב "אחד מן הכותבים הצעירים, המלהיבים של קנדה..".

 

289 המשוררים, ידועי השם בדרך-כלל, שהציגו בספר את שירם הנבחר קודם לכן הסבירו את בחירתם בהצטנעות מופגנת, באמרם כי אין בלבם אהבה לשירתם-הם, או כי השיר שהם אוהבים טרם נכתב, או שהוא תמיד השיר הבא להכתב, וכיו"ב.

 

ואילו האחרון בהם, הגיש כלהלן את טעמיו שלו לבחירה בשיר "בשביל אן", שפורסם ב-1961 בספרו The Spice-Box of Earth :

 

 "אני רוצה לכתוב ולקרוא שירים גדושי אֵימה ומוסיקה, כאלה המשנים חוקים וחיים. זה איננו אחד מאלה. אבל הוא נשאר תקוע איתי די והותר, כאבן-קמע, עד כדי ללמד שהוא אמיתי."

 

השיר הופיע שוב בספר Book of Longing שהוציא כהן לאור ב-1994. ספר הכמיהה תורגם לעברית ע"י קובי מידן, בהוצאת זמורה-ביתן, 2007.

 
 
מודעות פרסומת

קָ‏אטסוּ‏שִיקַ‏ה הוֹ‏קוּ‏סָ‏אי: הגל הגדול

 
קָ‏אטסוּ‏שִיקַ‏ה הוֹ‏קוּ‏סָ‏אי, "הגל הגדול מול חוף קַאנַאגַאוּוָה", תדפיס עץ צבעוני על נייר,  ראשון בסדרה "36 מראות של הר פוג'י", 1826 ו-1833, (27.5ס"מ X 37.9ס"מ), חתום: "ע"י ליטְסוּ, הידוע בשמו הקודם הוקוסאי", המקור במוזיאון האקון (Hakone) לאמנות, יפן.

קָ‏אטסוּ‏שִיקַ‏ה הוֹ‏קוּ‏סָ‏אי, "הגל הגדול מול חוף קַאנַאגַאוּוָה", תדפיס עץ צבעוני על נייר, ראשון בסדרה "36 מראות של הר פוג'י", 1826 ו-1833, (27.5ס"מ X 37.9ס"מ), חתום: "ע"י ליטְסוּ, הידוע בשמו הקודם הוקוסאי", המקור במוזיאון האקון (Hakone) לאמנות, יפן.

 

יצירתו הידועה ביותר של האמן היפני קאטסושיקה הוקוסאי (Katsushika Hokusai 1760-1849), "הגל הגדול", איננה פחות מהתגלות, הארה המגוללת באיטיות, להתבוננות המרוכזת, אירוע קוסמי מהיר מהרף עין: מִשְׁבָּר ענקים המאיים לטרוף שתי סירות על דייגיהן.

 

התרחשות הבזק נפרשת לנצח שבתוכו מתאחדים המיקרוקוסמוס האנושי והמקרוקוסמוס לתמונה של "המוות", "החיים", "היקום".

 

התנועה מאחדת תנועה (יין) ומנוחה (יאנג). נד מים מפלצתי נפער, נקרע לטפרים של קצף ומהווה מסגרת לחלל שבתחתיתו, מאחוריו, במרחק עצום, ניצבת הדממה של הר פוג'י המושלג, שאליו מושלך המבט. השמיים מתערבלים בשקט עדין כמעין תווך, או כוח נוסף על עוצמות היש והאין, ומתגבשים לכדי פס צבע עכור מאחורי פסגת השלג הצחורה. פס זה מאחד בתוכו את הניגודים להוות אי-ברירות, עיסה של אי-ודאות. הגל הקדמי הוא הד דימוי שוצף לעוצמת השלווה הרחוקה של פוג'י.

 

וכבכל מקרה הנדיר של אמנות דגולה, מדובר ביצירה שהיא תמונת התודעה המוחלטת, היתוך האנושי והאלוהי.  

 

לעין המערבית אמנם נראה הציור "יפני", ברם, הוא פורץ את המסורת היפנית ובתוך כך חותר תחת ההיררכיה האידאולוגית הנוקשה המשעתקת את עצמה בעשיה המסורתית. אין בנמצא אמן מכובד בתקופת שושלת אדו (מאה 17 עד אמצע המאה ה-19) ביפן המתבונן בפשוטי העם לתארם בעמלם, מרמז על עומק פרספקטיבי, מתבונן ישירות בטבע או מתאר את השמים כהתרחשות. לבד מהוקוסאי, שהכתובת על דלת ביתו אמרה: "פלח". הוא פעל בשולי הזרם המרכזי, הזדהה במופגן עם בני המעמד הנמוך – ולא עם האצולה הפיאודלית ועם אמני-הטקס שלה. בזמנו, לא נחשב הוקוסאי אמן עלית. ההתבוננות בטבע הייתה מאוסה על אמן העלית והיה לה תו של נחיתות. ואילו הוקוסאי, הוא הקים זרם עצמאי ותלמידיו, כנושאי הציור שלו עצמם, הגיעו אליו מסביבתו. אחד הידועים בהם היה סוחר דגים טרם שנהיה אמן.

 

חרף תלאובות חייו, הייתה אמנותו של הוקוסאי התגלמות של עוצמת חיים שופעת, לא של אין-אונים עגום ונמיכות רוח.  תעצומותיו נוכחות ב"הגל הגדול" שהוא דימוי קוסמוגרפי של כוחות טבע ואדם בקוי המפגש של ממשותם. ככזאת, ניצבת אמנותו של הוקוסאי בהיכלה של הרוח, שאינה שואפת לכוח כי אם לעוצמה פשוטה ומדוייקת. אם שקדו אמני המסורת על שכלולן של סכמות ותבניות מופשטות, המתבוננות בעצמן ולא בעולם, הרי אמנותו של הוקוסאי מתבוננת בעולם ובו-בזמן היא נטולת כבלים ועסוקה בתוך-כך גם בהתבוננות עצמה, בשכלול התודעה, בגילוי ובגילום הרוח. התנאי לאמת האמנותית הזאת היא החירות.

 
Katsushika Hokusai, "פוג'י ניראה מהים", מהסדרה "מאה נופים של הר פוג'י", כרך 2, 1834. הדפס עץ צבעוני על ניר,  Via Physics

Katsushika Hokusai, "פוג'י נראה מהים", מהסדרה "מאה נופים של הר פוג'י", כרך 2, 1834. הדפס עץ צבעוני על ניר,
Via Physics

 

ב"פוג'י נראה מהים" נשבר קצף הגל ללהקה של צפורים. הדרמה כאן צורנית. מרכיבי הנוף וכוחות הטבע הנעים-נחים משנים את צורות היסוד הפרקטליות שלהם דרך ארבעת היסודות אויר-מים-אדמה-אש (כוח-תנועה-תעופה).

 

כשהיה בן שמונים איבד הוקוסאי את כל רכושו עלי אדמות. ביתו נשרף עד היסוד ואיתו כלי אמנותו ואוצר עבודותיו שאסף מנעוריו. הוא שכר בית חדש באשראי, וכשברשותו צנצנת אחת וככרות צבע שהצליח לחלץ מתוך קנקן שבור שמצא בין ההריסות, ואז נכנס במרץ בלתי נלאה לתקופה בה הגיע לשיאים אמנותיים חדשים.

 

תלמידיו וידידיו רשמו את דבריו האחרונים ב-5 במאי 1849: "אם אלוהים היה מעניק לי רק עוד עשר שנים… אם אלוהים היה מעניק לי רק עוד חמש שנים, או-אז יכולתי להעשות צייר של ממש". בן 89 היה במותו. הוא נקבר במנזר ברובע הוניו בטוקיו, לאחר שניתן לו השם הבודהיסטי "איש אמת" (או בעל יושרה, אדם כן וישר).

 

קריאה נוספת:

 

"Hokusai, the old man mad with painting", Edward Fairbrother  Strange, The Langham Series, Ed. Selwyn Brinton, Victoria & Albert Museum, 1906..

 

ומאמר ב-ניו יורק טיימס מ-1999.

 
 
 

שייקספיר: When in Disgrace

 

הסונֵטה ה-29 במספר של שייקספיר שייכת למחזור הסונטות שנכתבו ל"עלם הצח", שזהותו נותרה עלומה. הפעימות הריתמיות של הסונטה עגומות והן נעצרות בפסיקים, היכן שהלב מחסיר, נצרב. האהוב הוא השתקפות הטוב במשורר, כלומר שירו, ובו הוא יכול לאהוב שוב את עצמו.

 

רופוס ויינרייט (Rufus Wainwright) הלחין ושר, פרשנות מושלמת:

 

 

 

נִבְגָּד בְּיַד מַזָּל וְלא רָצוּי לְאִישׁ

גַּלְמוּד אֶשָׂא קִינָה עַל שֵׁפֶל מְקוֹמִי,

מַרְגִּיז בְּצִרְחוֹתַי רָקִיעַ מַחֲרִישׁ,                                       

בִּקְלַסְתֵּרִי אַבִּיט וַאֲקַלֵּל יוֹמִי.

גּוֹרַל זָרִים אֶחְמוֹד, פְּלוֹנִי כִּשְׁרוֹנוֹתָיו,

לָזֶה זְכֻיּוֹת יָתֵר וּלְאַחֵר תִּקְווֹת;

עֵינִי צָרָה בָּאִישׁ כִּי מְרֻבִּים רֵעָיו,

וּמִמֵּיטָב שֶׁבִּי אֲנִי בּוֹחֵל עַד כְּלוֹת.

כּה אֲהַרְהֵר נִכְלָם, וּבְעַצְמִי אֶמְאַס,

כִּי אָז אֶזְכּוֹר אוֹתְךָ וְשָׁב לִבִּי לִפְעוֹם.

וְשׁוּב הוֹמִים חַיַּי כְּעֶפְרוֹנִי הַטָּס

מֵאֶרֶץ לִשְׁחָקִים, וְרָן חַסְדֵי מָרוֹם.  

כִּי בְּאַהֲבָתְךָ לִי אֹשֶׁר וּבְרָכָה, 

וְלא אָמִיר אוֹתָהּ וְלוּ בְּכֵס מְלוּכָה.

 
                                 תרגם: אריה סתיו: סונטות שקספיר – הַזְּמַן הַנָּס, חוֹמֵק אֶל 
  נֶצַח כְּגַנָּב, הוצאת דביר, 2000.  
 

Nicholas Hillard, צעיר לא ידוע העולה בלהבות, בסביבות 1610. צבעי מים על קלף,  Ham House, Surrey, UK. Via Bridgeman Images

Nicholas Hillard, צעיר לא ידוע העולה בלהבות, בסביבות 1610. צבעי מים על קלף, British Galleries, Victoria and Albert Museum, London. Via Bridgeman Images

 

 הצעיר האליזבטני המסתורי האפוף בלהבות הוא ציור מיניאטורי שנועד ל"שמוש פרטי", כמו אלה שאנו מחזיקים כיום בארנק או אוצרים באיפון. בגרדיאן הבריטי הדן במיניאטורה של ניקולאס הילארד (1547-1619) מתוארת הדמות כ"איש צעיר, פרום חולצה, הבוער אליך".

 

בהקשר זה, כדאי להאזין לשיר "מוצא האהבה" (The Origin of Love), מילים: ג'ון קמרון מיצ'ל (John Cameron Mitchell) , לחן: סטיבן טראסק (Stephen Trask), שבוצע במקורו במיוזיקל (מחזה וסרט) Hedwig And The Angry Inch, בעברית: "הדוויג והשארית העצבנית", שיצא באלבום ב-1991.

 

השיר מפתח רעיון הלקוח מדיאלוג "המשתה" לאפלטון, מהמיתוס שפורש בנאומו אריסטופנס. לפיו, היה האדם בשחר ימיו אנדרוגינוס, יצור שלם, אחדות זכרית-נקבית שלא ידעה אהבה ותשוקה. משום שאחדות שלמה זו סיכנה את עליונות האלים, ביתר זאוס את האדם לשניים, זכר ונקבה, החשים לעולם את החתך (שנקשר ונשאר לזכרון כצלקת במרכז הגוף: הטבור). השיר מוסיף פרשנות למקור האהבה כפצע של כיסופים, ארוס, של הזכר והנקבה זה-לזה. לפי פרשנות זו, אין מדובר אלא בכיסופיו של אדם למקורו-שלו, לשלמותו, לעצמו. שכן, במקור הזכריות נחבאת מהות נקבית חסרה, ולהפך. כאן, בביצוע של רופוס ויינרייט, הרך יותר מזה המקורי, שכדאי בהחלט להכיר בביצוע דראג מתוק-מריר.

 

 

 

לוּאִי מַקְנִיס: תְּפִילָּה מִטֶרֶם הוּלֶּדֶת

 

תְּפִילָּה מִטֶרֶם הוּלֶּדֶת

לואי מקניס

 
 

"לא נוֹלַדְתִי עוֹד; אוֹ שִׁמְעוּנִי.

מִן הָעַרְפָּד מוֹצֵץ הַדָּם אוֹ הָעַכְבְּרוֹשׁ אוֹ הָעַכְנַאי אוֹ

אַשְׁמְדַאי עָקוֹם הָרֶגֶל אָנָּא הַרְחִיקוּנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד, סָמְכוּנִי.

אֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי אִירָא פֶּן יִסּוֹב חוֹמוֹת סְבִיבִי לְסוֹבֵבֶנִי,

בְּסַמִּים חזקים פֶּן יִסַמֵּמֶנִי, בִּכְזָבִים מְחוּכָּמִים יַּקְסִימֶני,

בְּצִינוֹקֵי צַלְמָוֶות יִּטַלְטְלֶנִי, בְּאַמְבַּטְיוֹת-דָּם יִּגַלְגְלֶנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; הַשְׁפִּיעוּנִי

מַיִם לְנַעֲנְעֵנִי, פְּרִיחָה שְׁתִּפְרַח לְמַעֲנִי, שִׂיחִים לְשׂוֹחֵחַ

עִמִּי, שָׁמַיִם לְשׁוֹרֵר לְשִׁמְעִי, קוֹל תּוֹר וְלוֹבֶן אוֹר

בִּמַעֲמַקַי לְהַנְהִיגֶנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; חָנּוּנִי

כַפָּרַת הֶחֲטָאִים שֶׁהַעוֹלָם יֵּעוֹלֵל בִּי, הַמִּלִים

שֶׁלִי כְשְׁהֵם יֳּמַלֵּלוּנִי, דִּבְרֵי הָגוּתִי כְשֶׁהֵם יַּהֲגוּנִי,

קְשָׁרַי שֶׁקָשְׁרוּ קוֹשְׁרִים מְאֲחוֹרַי,

חַיַּי כְשֶׁיִּרַצְחוּ עַל יָּדַּם

בְּיָּדִי, מוֹתִי בְּאֲשֶׁר הָהֵם יִּחַיְּוּנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; תַּרְגְלוּנִי

בַּתַּפְקִידִים הַמּוּטָלִים עֲלַי וּבַמּטָּלוֹת הַמּוּפְקָדוֹת

עֲלַי כְשֶׁזְקֵנִים תּוֹרָה מַרְבִּיצִים בִּי, פְּקִידִים מַקְפִּידִים בִּי, הָרִים

מַרְעִימִים בְּפָנַי, נֶאֱהָבִים לוֹעָגִים לִי, הֶגָלִים

הַלְּבָנִים לִי קוֹרְאִים לְלָצוֹן וְהַמִּדְבָּר שׁוֹלֵחַ אוֹתִי

לַאֲבַדוֹן וְאֶת מִנְחַתִי דוֹחֵה

הָאֶבְיוֹן וְיַּלְדִי שֶׁלִי מְגַּדְפֶנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; אוֹ שִׁמְעוּנִי,

מְאִישׁ בְּלִיַּעַל אוֹ מִזֵּה הָרוֹאֶה אֵל בְּעַצְמוֹ

אָנָּא הַרְחִיקוּנִי.

 

לא נוֹלַדְתִי עוֹד; אוֹ מַלְאוּנִי

עוֹז נֶגֶד הַבָּאִים מְאֶנוֹשִׁיוּתִי

לְנַשְׁלֶנִי, הַבָּאִים לְאוֹטוֹמַט קָטְלָנִי

לְהָפְכֶנִי, הַבָּאִים לַעֲשׂוֹתֶנִי גַּלְגַּל בֵּמְכוֹנָה, דָּבַר

חַד-פָּנִי, דָּבַר, וּכְנֶגֶד כָּל אֵלֶה הַבָּאִים

לְרוֹצֶץ אֶת שְׁלֵמוּתִי, הַבָּאִים

לַהֲדְפֶני כְצִיץ סָבְיוֹנִים אָנֶה

וָאָנָה אוֹ אָנָה וָאָנֶה

וּכַמַּים בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִים

בָּאִים לַהָגִירֶני.

 

עֲשׂוֹת אוֹתִי לְאֶבֶן אַל תְּנוּנִי וּלְבַל תְּנוּ שׁיָּגִירוּנִי.

שֶׁאִם לא כֵן הַרְגוּנִי."

 
 

Prayer Before Birth בהגשת המשורר ולקריאה, ב-The Poetry Archive

 
 

פרדריק לואי מקניס (Frederick Louis MacNeice), משורר ומחזאי אירי המשויך לדור "משוררי שנות ה-30" באנגליה, נולד ב-1907 בבלפסט ומת ב-1963 בלונדון. יצירתו זכתה לאהדה רבה בימי חייו בזכות פשטותם המלווה בעירנות חברתית ואנושית, זאת מבלי שיגלשו לפשטנות ופלקטיות. ביצירתו ניכרת התנגדות הומנית לטוטליטריות, יחד עם הכרה איתנה בשורשיו האיריים. כמו כן היה מתרגם מחונן של הספרות הקלאסית.

 

Eadweard Muybridge, אשה מכה ילד, 1887. קולוטיפ,  The National Media Museum, Bradford, UK

Eadweard Muybridge, אשה מכה ילד, 1887. קולוטיפ,
The National Media Museum, Bradford, UK

ישעיהו ליבוביץ': ויקרא שמם אדם

 
 
 
 

"אפשר לומר שהמהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי היא, שהתרבות החברתית והרוחנית פסקה מלהיות תרבות גברית והיא נעשתה תרבות אנושית. וזהו ההישג הגדול ביותר של האנושות.

 

"המפנה הזה עדיין איננו שלם משום שמבחינה פסיכולוגית הדבר הזה עוד לא הושג. ויש הרושם שגם – ..וכאן צריך לעשות הכללה גדולה מאוד מאוד.. – שהנשים עצמן עדיין אינן חשות את עצמן כשייכות למציאות החברתית והתרבותית כמו הגבר".

 

ש. אשה פטורה מתלמוד תורה.

 

"תלמוד תורה זה חינוך כללי, לאדם היהודי. לא לגבר היהודי – אלא לאדם היהודי. וצריך להתרגל לרעיון המהפכני, שאשה היא גם כן אדם!

 

"לא, זה לא היה דבר מובן מאליו! אמנם דווקא ביהדות לא היו ספקות על הדבר הזה, בגלל הפסוק המפורש: "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם". לא "ויקרא את שמו אדם". אבל אצל היוונים הדעה הייתה מקובלת. אריסטו בפירוש אומר שהאשה זה אדם פגום, מטבעה. הוא בעצם אומר "דפקטיב".

 

"היהדות, כתרבות של החברה היהודית, לא תוכל להתקיים בכלל לאורך זמן אם היא לא תכלול את האשה בהסדר התרבותי של החברה היהודית, וההסדר התרבותי של החברה היהודית זה תלמוד תורה".

 

ש. ותפילת שחרית? שאתה מודה כל בוקר לאלוהים שאתה איש?

 

"כן?"

 

ש. מה אתה עושה עם התפילה הזאת?

 

"תראה, נוסח התפילה הרי מוכתב לי. ..שום תפילה איננה מבטאה את רגשותי ואת תפיסתי. זה נוסחה של עבודת האלוהים. ויש בתפילה הרבה ניסוחים לא מוצלחים. זה כולנו יודעים".

 

ש. ואשה ברבנות?

 

"אני חושש שזה היום, בדור הזה, בלתי אפשרי. לא מפני שאני רואה בזה איזה איסור, איזה פגם. אבל כאן, באמת, המעצורים הפסיכולוגיים, ואני מדבר כאן על עולמה של היהדות האורתודוכסית, הם כל כך גדולים שלא יתכן בכלל בדור הזה לנסות לשנות את הדבר הזה".

 
 

Helen Levitt, ניו יורק, 1942. Stephen Daiter Gallery, Chicago

 
 

ספרות משווה: שירה-בדיחה-חיים

צלם לא ידוע, שדון נושך גַרְגוֹיל בלחי, תאריך לא ידוע. Salisbury Cathedral, Wiltshire, Uk

 

חיינו הם שירה. חיינו הם בדיחה. השיר, הבדיחה, מסתיימים שניהם בשורת-מחץ, באים כל פעם מחדש אל סופם במפתיע.

 

הבדיחה הורגת אותנו באקסטזה מענגת של צחוק שהוא נסיקת פתאום לחריגה מחליפת ההגיון היומיומי שחיינו לבושים בה. היא עוקפת את כונן המחשבה שלנו בהזדעזעות עוויתית המאחדת גוף ונפש. בדיחה היא גול עצמי והתעלות ניצחת.

 

השירה, כשהיא מעניקה לנו התעלות של יופי בכאב, כמוה כבדיחה, שכן היא נבנית מסתירה היוצרת עונג ביופי. ואילו הבדיחה, מצידה, רשאית ואף צריכה להשתמש בכיעור המוליד את השפלות.

 

באמצעות הכיעור, שהוא כאב נלעג, הבדיחה מראה לנו את חוסר ההגיון, הטרוף והאשליה שביסוד התבוני של טעם החיים: הרי החיים דורשים טעם וצידוק רק בהיותנו בני אדם תבוניים. הבדיחה היא הוכחה ניצחת לנצחון הכיעור על נוקשותם המתה של כללי ההגיון, כללי השפה, הכללים החברתיים. בדרך זו הבדיחה מחייה אותנו בעונג, שתדמה לו רק ההתענגות הרצינית תמיד.

 

בעוצמתה הישירה של האמת האסתטית, החושנית, מנצחת הבדיחה את השירה. כי, אם משהו מצחיק – אז צוחקים. הצחוק עמיד בפני זיוף. גם השיר עמיד בפני זיוף: היפה עמיד בפני זיוף. לומר ששיר מסויים הוא גרוע זה לומר שהוא משקר, כי זהו עצם הוויכוח בנוגע למשהו, אם הוא יפה או מכוער. היפה והמצחיק הם תמיד כשהם לעצמם, תכליתיות ללא תכלית. חיים.

 

שורת (או משפט) המחץ, הפאנץ'-ליין, היא תבנית אסתטית משותפת לבדיחה ולשירה. השורה הסופית (הסופנית), הצפויה במחויבותה להפתעה מסכמת כלשהי, נותנת להן, לשירה ולבדיחה, תבנית של טענה, של טיעון. אבל היא אמורה גם לכלול בתוכה הכשלה כלשהי של תקפות הטיעון, סתירה כלשהי של אמת הטענה. ובתוך כך על הטענה להשאר אמתית, על הטיעון להשאר תקף.

 

משפט המחץ האחרון הוא מסקנה. המסקנה מאשרת ביתר שאת את שלשלת ההנחות המובילות אליה. אבל היא עושה זאת באמצעות גורם ההפתעה, החריגה, הסטיה המובלעת בה מן ההנחות עצמן. המסקנה, בשירה ובבדיחה, סוטה מהשתלשלות ההנחות ופונה נגדה. היא בעדה והיא פונה נגדה. היא יוצאת ממנה לסתור אותה. היא לא הגיונית.

 

תנאי העונג האסתטי הוא שמבדיל, כאמור, בין הבדיחה לבין השירה. הבדיחה מעניקה לנו עונג של כיעור, דחיה, בוז ולעג. השיר נותן לנו יופי מכאיב גם כשמדובר ב"שיר הלל". הכאב משותף לשניהם, להומור ולשירה. השירה משקפת את הכאב ביופי – הבדיחה בכיעור. יופי וכיעור הם קיומיים לתודעה כי באמצעותם היא יודעת את עצמה, את החיים.

 

אפשר לקרוא עוד: זיגמונד פרויד, הבדיחה ויחסה ללא מודע, תרגום: רן הכהן, רסלינג, 2008

ועוד: "מלחמה זה לא בדיחה", הרצאה לבוגרי וסט פוינט היהודיים, רות וייס

 
 

לא, אי אפשר בלי ההספד שנשא ג'ון קליז  לגרהאם צ'פמן, שכתב את מערכון "התוכי" למונטי פייטון:

 

אנימציה פולנית: ציור-מוזיקה

 
 

האנימטורים הפולניים לדורותיהם מצטיינים בציור המוסיקלי בתנועה, בנסיונות "להראות מוסיקה" וככלל, בימי המשטר הקומוניסטי: לעשות "חירות". באף אחד מהסרטים המופלאים הללו אין דבור, אין מילה. רק מוסיקה. ותקצר היריעה. השפע האמנותי של האנימציה הפולנית ראוי לייצוג מוזיאלי ענק, לשיעור באוניברסיטה. רעיונות רבים נגנבו מהסרטים הניסיוניים שלהם, לרבות לסרטי אימה. אבל, כמו שאמרנו, תקצר היריעה.

 
 

ויטולד גירץ: האנימטור הפולני Witold Giersz ידוע בעיקר בזכות סרטו "הסוס" (Kon, בפולנית) מ-1967. סרטיו מצטיינים באיכותם הפלסטית ושואפים לטוטאליות אמנותית בצירוף קול, תנועה, מרקם, צבע, אווירה פיוטית והומור דק. והוא אוהב סוסים:

 

 

עוד גירץ: המארש התורכי, מוצרט. גירי פנדה על רקע שחור:

 

 

 

יאז'ק קספרציסקי (Jacek Kasprzycki), סילואטות, לאליזה, בטהובן, 1954:

 

 

 

פיוטר מוזלסקי (Piotr Muszalski), טוקטה ופוגה של יוהאן סבסטיאן באך בשחור-לבן ואור, 1994:

 

 

 

אלכסנדרה קורז'וו (Aleksandra Korejwo). ניתן ללמוד עליה באתר שלה. כאן, "אווה מריה" של שוברט, 1990:

 

 

ועוד אלכסנדרה קורז'ו: כרמן של ביזה, ציור בחול, 1994:

 

 

 

היירונים ניומן (Hieronim Neumann), פרלוד של שופן, 1996, אימפרסיוניזם במעבר בין הפשטה לדימוי:

 

 

ועוד היירונים ניומן, מריר יותר ונפלא: "בלוק", 1982:

 

 
 

%d בלוגרים אהבו את זה: