הרגע שלפני רגע המוות – הוא רגע המוות. אברהם סוצקבר מתאר את הרגע בו עומדים לירות בו. "היפרד משיריך", חשבתי לעצמי, ובה בעת התרקם במוחי שיר חדש…". סוצקבר איננו מפרש או נותן משמעות כמו פרימו לוי. הוא מדווח ביובש. גם על תחושות ורגשות, שעה שנחוץ לדווח עליהם, הוא מדווח כעל עובדות שאין לפרשן.
מהתלת הדמים
ב-6 בספטמבר 1941, בשש לפנות בוקר, כשאני וכל משפחת בַּסטַצקי עוד יָשַנּו, נשמעו מבחוץ שריקות וקולות שעטה פראית של פרסות סוסים. קפצתי אל החלון וראיתי את המשטרה המקומית פושטת כארבה על הרחובות. בני הבית התלבשו מיד. הבטנו בנעשה דרך החלון והתכוננו לבוא אסון. הרחובות היו סגורים. בלי תעודות לא נתנו לאיש לעבור. עוד לא ידענו מה מצפה לנו, אך כולם חשו שמשהו רע במיוחד מתרחש.
פתאום נשמע קול שמשות מתנפצות. בדיוק מול חלוננו, בבית סמוך, הלם שוטר בגרזן בדלת ביתם של יהודים שהיתה כנראה נעולה ושאג שיפתחו מהר. כשנפתחה הדלת, הוא פקד על הדיירים לצאת החוצה. כשזוג קשישים ירדו חבוקים במדרגות, הוא העביר אותם לאחד מעוזריו והראה לו לאן להובילם.
למה אנחנו מחכים בבית? הרי המשטרה תיכנס מיד גם לכאן, ואיש אינו יודע לאן לוקחים מכאן את האנשים. "מוטב לברוח", אמר שְׁמֵרְל, אחד מבני המשפחה. לברוח למקום העבודה בהרי שֶׁסקין. הן זה לא רחוק, חצי קילומטר בסך הכל. ייתכן שנפגוש שם את "הגרמני" שלנו, את הפֶלדפֵבל הֶרדֶר, המכונה "הסוּחוֹטְניק". הרי אתמול הוא קיבל כל כך הרבה מתנות, הבטיח להגן על היהודים שלו. אולי הוא יגן אלינו עכשיו?
שלושתנו – אני, שמֵרְל ובן דודו הסטודנט – יצאנו כרגיל לעבודה. עקפנו את הרחוב הראשי והתקדמנו לעבר ההרים דרך חצרות וגינות. נראה שהמשטרה לא הבחינה בנו. צללנו בין שיחי עגבניות גבוהים ויצאנו אל הדרך המובילה להרי שֶׁסקין.
אבל כאן השיג אותנו פרש… הוא דהר בדרכי העפר והורה לנו לעצור. הפרש לא הוציא מילה מפיו. הוא סימן לנו לבוא אתו, וליד ערוץ נחל מסר אותנו לידי אחר. ההוא חבש קסדה ואת הרובה שלו כיוון אלינו.
"היפרד משיריך", חשבתי לעצמי, ובה בעת התרקם במוחי שיר חדש…
אלא שהאיש עם הקסדה דחק בנו קדימה וחייך אל עבר הרובה. הזיעה על פניו המלוהטים היתה הדבר המכוער ביותר שראיתי בימי חיי. על ההר באה לקראתנו איכרה צעירה. האיש בקסדה נטפל אליה, נתן לה צביטה בלחי ואמר לה:
"הבגדים שלהם מוצאים חן בעינייך? בואי, תכף אתן לך אותם".
האיכרה לא ענתה לו. הוא נעלב. מעבר להר כבר חיכו אחרים, כולם חובשי קסדות. הוא ציווה עלינו להסתובב בגבנו אליו ולכסות את העיניים בידינו. שמתי את אצבעותַי על העיניים, הקשבתי, לפנַי שמעתי ציפור שרה, מאחורַי שמעתי את שחרור נצרות הרובים, ומבעד לאצבעותַי שעל העיניים ראיתי ניצוצות אש – כל פצפוץ ועוד פצפוץ – ענפים… נפלתי באחת לתוך העשב. המחשבה הראשונה שהבזיקה בי היתה אם אכן אני מת? משהשתכנעתי שלא, הבטתי אל חברַי. אחד מהם עמד על ברכיו, האחר אפילו לא התכופף.
כלומר אנחנו חיים. אם כך, מי ירה בנו כאן? עכשיו שמעתי צחוק מאחורי גבי, והאיש בקסדת הפלדה אמר לנו בחיוך:
"זו היתה בדיחה, קומו. אוביל אתכם לגטו".
אברהם סוצקבר, גטו וילנה. נכתב במוסקבה, קיץ 1944. תרגמה מיידיש: ויקי שיפריס, הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, 2016. עמודים 78-79.
מכרות נטושים 