אבוי לי, כי עלי לשוב להתקינו!

Jean-Honoré Fragonard, "הו! אילו רק הוא היה נאמן לי כמוך", 1770-1771. פחם, מכחול וצפוי שחום,The Getty Museum, Los Angeles
ספור חייו של צייר הרוקוקו הצרפתי ז'אן אונורה פרגונאר הוא משל לסכנות הטמונות בקונפורמיזם הסתגלני. מדובר באמן כוכב בשמי צרפת האבסולוטיסטית, שעיסוקו שכלול וצחצוח הקליעה לטעם האצולה השלטת, זאת עד שבאה המהפכה וריסקה את עולמו וטעמו עמו. הוא נשכח לחלוטין בתוך זמן קצר והיה אביון גמור במותו. להפך מהאמור בקלישאה הידועה, לעתים קרובות אנו למדים מההיסטוריה כי דין השיירה להעצר, להתהפך ולהתפזר לכל עבר.

 

 

נָקַע גַּלְגַּל הַזְּמָן, חָרַג מֵעַל כַּנּוֹ;

אֲבוֹי לִי כִּי עָלַי לָשׁוּב לְהַתְקִינוֹ! (המלט בתרגום שלונסקי)

 

 

דמיטרי מנדלייב נדרש לכסא מפלט של חלום (או דמדומי עייפות, אין זה משנה), שהציע לו דימוי של מחזוריות צלילית-מוזיקלית כדי להתפרק מהמושג של המשקל האטומי. כך הגיע (כמובן, כמובן שבעקבות מחשבה ממושכת, סיסטמית ויצירתית, עם שמוש בקלפי משחק, כמו גם עם ידע מעמיק בתחומו), לדימוי של מחזוריות בכלל ולטבלה המחזורית בפרט. יכולה פריצת פתאום כזאת לקרות רק בתום תקופה ממושכת של תקיעות ואין מוצא, אימה אפוקליפטית אפילו.

 

ובתקופה כזאת אנו חיים. סוף העולם המוכר איננו מצטיין בנהרות של דם דווקא (ולא שאין כאלה בסביבה). חומות יריחו של הדת, המדע, מדינות הלאום או המשטר הדמוקרטי, כמו גם הנאורות, כל אלה לא התמוטטו לצלילי הפיצוץ האטומי ושירים, הם עדיין נכתבים אחרי אושוויץ. חריקת העצירה של גלגלי המודרנה נשמעת רק עתה ואין אלה החצוצרות של הפוסט מודרניזם האקדמי המכריזות על כך. את היללות וחריקת השיניים של האדם הגלובלי אנו שומעים, האדם שתוחלת חייו והגיונם הפכו לגיהנום חסר פשר ותקווה. הכל מתפרק – והממשלות מקצצות בנטיעות ובפנסיות. כך פועלים משטרים תשושי נפש: הם עוברים משוטים לעקרבים. אין לצפות מהם להמצאת הגלגל לא כל שכן לחשיבה מחדש של השיטה. שיטה, ממציאים רק מחוץ לשיטה.

 

וזאת היא מטלתו של מי שמוכן להתנגח בקיר ביחד עם שאר חריגים של "תלכו לעבוד". יושבים מומחים באולפן טלוויזיה המשולם מכיסו של האביון הלאומי ומסבירים בצל מצחם, כי לאנשים אין פנסיה משום שהם "אופטימיים" מדי. הפוך, גוטה! בשלך ושכמותך הם שרויים בכלל במצב של הישרדות מידית שאין ביכולתם להחלץ ממנה. מה פנסיה? הילדים צריכים קייטנה כדי שהם, "האופטימיים" המשוללים ראיה עתידית כלשהי יוכלו לצאת לעבוד, עכשיו. עכשיו צריך לקנות ספרי למוד, מחברות ותיקים. וכן, יש גם להנות משהו, ובדחיפות. כי מהי הזכות להנאה אם לא זכות יסוד? ההנאה, השמחה, היא המציינת חיים "ראויים", היא המניחה כתנאי את החירות ושאר הזכויות. חיים כאלה צריכים שלא יהיו אפופי חרדות, שיצטיינו בזמן פנוי שעניינו חירות אישית, במרחב פנוי ובמותרות הכרחיים, שהם חפץ או עיסוק המספקים הנאה. זכותו של אדם על זמנו, צריך אדם זמן לילדיו, לבן זוגו, לעצמו.

 

ואילו הטבח חסר הרחמים שנעשה בעתידו של אזרח "המפותחות" מציב אותו על קרקע משותפת עם אחרון עובדי היזע בסין ובאינדונזיה הרחוקות. והיא רועדת בסולם תנכי, הקרקע הזאת. לא גוועים ברעב כאן? גם ביוון אין כרֵסות נפוחות, אמנם, אבל גם להם אין עתיד. ופנסיה היא חשיבה עתידית שאמורה להיות זכות מובנית בחיי כל אזרח בכל מקום. אין הוא אמור "לתכנן" לעצמו פנסיה ממש כשם שאיננו אמור לבנות לעצמו רכבת שתקח אותו לעבודה. תלוש משכורת אמור להיות לו, וזה, הוא אמור להיות ברור ושקוף ולכלול עמודת פנסיה מובנת לכל, כך שיתאפשר לו לא רק לצייר לעצמו עתיד אלא גם לשאת ולתת עליו עם מישהו ממשי. זוהי משמעות ראית העתיד. ועתיד אין. הורגים אותו. בהדרגה אמנם, אך בעינויים קשים המערפלים את תפיסות המרחב והזמן. פשעים נגד האנושות הם תמיד שקופים בהתחלה, בלתי נראים ומובנים מאליהם, נידרשים אפילו.  

 

רק התפרקות לכאורה מאחריות לחיי היומיום הידועים תאפשר, למי שרוצה לקחת אחריות למפעל של יצירת עולם חדש, להתרכז במשימה. לא מוכרחים להפסיק לעבוד ולהתפרנס לשם כך, אבל מוכרחים, איכשהו, להפסיק להזדהות עם התועלת הדמיונית שיש בסגנון החיים הזה כי היא לא קיימת. כפי שהדברים נראים כיום אין בחיי העמל הנוכחיים, יהיו אלה פיזיים, אנלוגיים או דיגיטליים ככל שיהיו, שום שחר ושום תועלת לבד מאילוצי ההישרדות המיידית. העתיד מת. ואנו הם אלה שצריכים להמציא לנו אחר תחתיו.

 

Joris Hoefnagel, קליגרפית המשתנים הגדולה: מדריך ליצירת האותיות H ו-I, 1561-1562 , The Getty Museum, Los Angeles

 

ג'ון קיטס: חלומו של אדם: מכתב

Joseph Severn, דיוקן של קיטס בן 20, רישום פחם, 1816. בבית קיטס, לונדון

רוחו האצילית של המשורר ג'ון קיטס לא הסתגרה בתחומי אמנותו בלבד. ג'ק סטילינגר (Jack Stillinger) אומר עליו (Romantic Complexity: Keats, Coleridge, and Wordsworth ) כי נחן בחוש הומור, בשכל ישר, במעשיות מאוזנת, בתבונה וביכולת הבחנה חריפה ובכלל, באותו "משהו שקשה להגדיר במלים", שהקים סביבו חוג איתן של ידידים ואוהבים מסורים. מכתביו של המשורר, שליצירתו הבשלה לא מלאו שלוש שנים עד מותו בגיל 25, מגלים יכולת יוצאת מן הכלל לאמפתיה עם הזולת. המכתבים הם ספרות גדולה בזכות עצמם. בהמשך יובאו כאן קטעים ממכתב ששלח בנובמבר 1817 לידידו בנג'מין ביילי.

 

המכתב, פורש את עיקרי הכתיבה של קיטס: הדמיון, החלום, החזיון והתחושתיות, הסנסואליות שלו. בסיוע כל אלה יצר דימויי מציאות "פסוליים" (כהגדרת סטילינג'ר) שאור כמו בוקע מהם, בתור אבות היופי והאמת. שני האחרונים, האמת והיופי, הם שני פניה של אותה אידאת מציאות שקיטס יצר, ארצית ושגיבה באחת, שהכמיהה אליה התעצמה בכאב לכדי ערגה מיסטית. ערגה זו, היא שמלחימה את השירה שלו בנגינה המציירת את פניה מתוכה, גורם נוסף המוזכר במכתב. שיריו הם ישים צורניים מופלאים ומציאותיים לחלוטין: "אידאות" חומריות. אמנות.

 

הרעיון, שאדם הראשון חלם את המציאות ומשהקיץ מצא שהוא אמת, של קיטס הוא, ומובע כפרפרזה על מילטון [Milton, Paradise Lost, VIII, 452-90] ב"גן עדן האבוד".

 

מלומדים נוטים למצוא סתירה בין פשטותו ואנושיותו של קיטס, שהיה חף מרוממות או חשיבות עצמית, לבין שאיפתו להתעלוּת. אבל כזהו איש הרוח שיופיו אמת. דוגמא טובה לכך אפילו מכתב זה, שבפתיחתו הלא מצוטטת הוא מנסה להשקיט עלבון וליישר הדורים בין חבריו. המשכו בנסיון לשכנע את ידידו לפנות אל ידע החושים במקום לחשוב רק בדרך פורמלית. הוא כתוב בתנופת קולמוס אחת, כמעט, עם מספר שגיאות והשמטות ובלי חלוקה לפסקאות, שנועדו להקל כאן על הקריאה. נראה שהכותב לא עבר על הכתוב בנסיון להבהיר או לחדד רעיונות מעורפלים. 

 

 

Antonio Corradini, אנדימיון, 1725. שיש בגודל טבעי,
Via ArtsLife

 

 

"22 בנובמבר 1817

 

"ביילי יקירי…

 

"…או מי יתן סוף לכל צרותיך כשם שאני סומך על פתח דבריך הקצר בעניין המקוריות של הדמיון…

 

"…כשלעצמי, איני בטוח בדבר זולת קדושתם של רחשי הלב ואמת הדמיון – מה שתופס הדמיון כיפה, בין קיים כבר בין לאו – אי-אפשר שלא יהיה אמתי – שכן אני מאמין כי אותה האידאה האחת יש לכל תשוקותינו ובהן האהבה: כל אלה, בשגיבותן, נוצרת מהותן ביופי. 

 

"… אולי מוכר לך הרעיון החביב עלי בספרי הראשון [Endymion], והפזמון הקטן [O Sorrow] ששלחתי [לך] בזה [המכתב] האחרון , המייצג באופן הטוב ביותר את מה שניתן לומר בעניין זה. נוכל להשוות את הדמיון לחלומו של אדם הראשון, – בהקיצו הוא מצאו אמת. אני קנאי לרעיון הזה מכיוון שמעולם לא הצלחתי לתפוס איך אפשר לדעת שמשהו אמתי באמצעות היסק עקבי – אפילו כך ראוי שיהיה. האם יכול היה פילוסוף כלשהו, גדול ככל שהיה, להגיע אי-פעם אל תכליתו מבלי לזנוח את ההתנגדויות הרבות? איך שלא יהיו הללו, או מי יתן לי חיי תחושה על פני [חיים] של מחשבות! הרי זה 'חזיון בדמות מנוער', צל המציאות לבוא.

 

"עוד יותר מכל שכנע אותי ההרהור שלהלן, – מתוך שהוא בא לסייע למחשבה נוספת חביבה עלי, – שבעתיד לבוא נזכה להתענג בחיינו במה שנציין בו את שיבת האושר אף כי בצביון מזדקק והולך וכך חוזר ונשנה. ואולם, במנת-גורל כזאת יוכלו לזכות רק המוצאים עונג בתחושה ולא הרעבים כמוך לאמת. חלומו של אדם הראשון די בו לשכנע כי ההשתקפות הנשגבת בדמיון כמוה כהישנות חיי אנוש ברוח. 

 

"הרי, כפי שאמרתי, יש בכוחו של המוח הפשוט וברוך הדמיון להשיג את יתרונותיו בעצם פועלו בדממה ובפתאומיות צרופה על הרוח – כשהוא משווה דברים עצומים עם קטנים – האם מעולם, שעה שקול ענוג הפתיעך במנגינה עתיקה לעונג, האם לא שבו אליך אז אותם הרהורים ושרעפים ממש כאלה שפעלו על נשמתך בשעה ששמעת את הקול הזה בראשונה – האם לא נזכרת אז בעצמך מדמה לעצמך את פני המזמרת יפים ממה שאפשר וברגע ההתעלות הזה – שבו נסקת על גבי כנפי הדמיון גבוה כל-כך – האם לא חשבת שעל התבנית הראשונית הזאת להשאר לנצח – כי ראֹה גם תראה את הפנים הענוגים הללו. 

 

"או איזו תקופה! אני חוזר לנוס מן הנושא – דבר שאיננו הולם את הרוח המורכב – כזה שדמיונו אמנם פורה אך בה בעת הוא מקפיד בפירותיו – כזה המתקיים בחלקו על התחושתיות בחלקו על המחשבה והשנים תענקנה לו בהכרח את הרוח הפילוסופית – מהסוג שאני מחשיב כשלך. לכן חיוני הדבר לאושרך הנצחי כי לא די שתלגום מיין האלים העתיק הלז, שאקרא לו עיכול חוזר של השרעפים הנצחיים ביותר שלנו על הארץ; אלא שאף תרבה בידע ותדע את כל הדברים כולם.

 

"…אמנם העולם מלא בבעיות אך אני אין לי שום סיבה ממשית לחשוב עצמי טרוד ברבות מהן – אני סבור כי לג'יין או למריאן דעה טובה עלי מכפי הראוי לי – שכן באמת ובתמים אינני סבור כי למחלתו של אחי יש קשר לזו שלי…"

 

"…כמעט שאינני זוכר עצמי בוטח באושר כלשהו – אינני מבקש אותו בעת הנוכחית, – אין דבר המחריד אותי מעבר לחלוף הרגע. תמיד ישיב אותי השמש השוקע לתיקוני, או אנקור שבא מול חלוני, אני נוטל חלקי בקיום ומלקט מכל הבא ליד. מחשבה ראשונה שמתעוררת בי שעה שאני שומע על צרה שנפלה על מאן דהוא היא – 'ובכן, אין להסתייע: הוא יאלץ להתענג על בחינת משאבי רוחו' – ואני מתחנן עתה, ביילי יקירי, כי אם תבחין בי מכאן ואילך בצינה כלשהי אל-נא תסבירנה בעקרות-הלב כי-אם בפזור הנפש – הריני מבטיח לך כי יש שאינני חש ברגש כלשהו של חיבה במשך שבוע שלם – ודבר זה נמשך זמן כה רב, עד כי אני מתחיל לחשוד בעצמי ובטהר רגשותי ובפעמים אחרות – חושב שהם כמו דמעות אחדות של תוגת סרק – אחי טום השתפר מאוד…

 

"חברך האוהב, ג'ון קיטס…"

 

 

Dante Gabriel Rossetti, מתווה לציור "חלומו של דנטה בעת מותה של ביאטריצ'ה", ידו של דנטה אוחזת ביד האהבה, 1855. עפרון על נייר,
Birmingham Museum

 

 

 את מכתביו של קיטס ניתן לקרוא גם באינטרנט.

בנג'מין ביילי (Benjamin Balley, 1791-1853), היה סטודנט באוקספורד בזמן שהוא והמשורר ג'ון קיטס (John Keats 1795-1821), נעשו חברים. קיטס סיים את הקשר כאשר ביילי, לאחר שחיזר בלהט אחר מריאן, אחות ידידו המסור ג'ון ריינולדס (John Hamilton Reynolds 1794-1852), נשא אחרת על פניה, על פי המשתמע משיקולי תועלת.

 

Arthur Wardle, אנדימיון (מתנשק בחלומו עם הלבנה), תאריך לא ידוע. עפרון ופסטל על נייר כחול,
via Victorian Web