מתוך "שירת רחל", הוצאת "דבר" תל-אביב, תשי"א:
על שפת הכנרת
היינו מעירות שחר. דומה, לוּ הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שׂיחו. הצצה ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנוּמה, כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת, הרדוּמים אף הם.
החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חלק בו – מכּר ומוֹדע. ימינה, אל הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלוּלה. כמה פרגים, כלניות, שיני אריה חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד! שׂמאלה, בשפל, מזדקר לו דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות; דקל קטן ובודד, המרים כאן – מי יודע, כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה, עדי שיחי-הרדוף, שפע סבכי-ירק. החוף השני – רחוק, נכרי. מרחב הכּנרת מבדיל בינינו ובינו. גבעות החוֹרן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעֵבר ההוּא. זכורתני בליל-ירח, עם קיץ, חתרו סירותינו אל חולת "העבר ההוא". צעדנו על גבי האדמה, השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו הד דבר אלהים בשכבר הימים: "ואגדלה שמך". טיפסנו על צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עינות במימיהם הצוננים שרשי חרובים עתיקי יומין.
טבריה, נוף מהמצודה של דאהר אל-עומר , 1890-1900, מקור: Old Pictures
כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע-עשרה היינו. ידים מיוּבלות, רגלים יחפות, שזופות, שׂרוטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. האויר כוּלו צלל לזמירותינו, שיחנו וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף "הכפיה", תעיפי מבט-אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי-בזה מרחפת על המים דוגת-כנף, עוד מעט וסירת-הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה.
דייגים על הכנרת, תחילת המאה ה-20, מקור: Old Pictures
לצהרים היינוּ שבות אל החוָה, ושוב הים אתנו. עין התכלת היתה מציצה אל חלון חדר-האוכל. עין-התכלת של אדמת המולדת.
ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו קולות-העלוּמים. מפני רוָחה יגוֹרנוּ. נכספנו לקרבן, לעינוּי לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת.
זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הבצה, במקום בו הירדן נפרד מעל הכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצוּעה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית-נשמה.
הציק הצמאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו – תיבת הפח משל נפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, ולשתות, לשתות עד אין סוף, כחית-היער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב לרווֹת עד כלות הכוחות.
Vasiliy Polenov, אגם כנרת, שנות ה-1880
אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכּנרת השקטים, יען כי אבותיהם ריווּ כאן את צמאם?
ביום השבּת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוּכוֹת. כמה שם חגוים נפתלים, כמה מחבואים יקרים, כמה ואדים ירוקים; לו תשארי פה לכל ימיך. מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תראה לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים. כל כך עתיקה היא טבריה זו, שאינה נראית לי כעיר, אלא כציור מתוך ספר למוּד לדברי ימי קדם. ראה, אלה האבנים ראו את פניו החורים של המוכיח מנצרת, שמעו את משנתם של התנאים, וגם את פני בירוניקה הנאוה זכור תזכרנה האבנים האפורות האלה.
לא מראה נוף הוא ים-כנרת, לא פיסת טבע בלבד – גורל עם התלכד בשמו. באלפי עינים יביט מתוכו עברנו אלינו, באלפי שׂפתים ישׂיח ללב. (תרע"ט)
Vasiliy Polenov, ישוע הנוצרי משקיף על הכנרת, מתוך הסדרה "חיי ישוע", שמן על בד, 1888
המשפט האחרון בתמונת זכרונה של רחל, כמו הודבק באופן מאולץ, לשמש מס שפתים לתמונה של געגוע צורב אל בית ונוף מולדת. בעיני משתווה תמונה זו בעוצמתה החרישית, הפונה פנימה ל"יפה נוף" של יהודה הלוי. אבל, רחל אינה נכספת אל "קריה למלך רב", אל מחוז נעלם מאחורי אופק תפילותיו של עם. לא. אל עצמה היא נכספת כאן. כי, בית הוא מקום שבו אין אנו רחוקים מעצמנו, מקום המשרה בנו "רגש הודיה לגורל" שמתוך בחירה ושבו מתאחדים זו בזו לאחת "עבודה מתוך עלית-הנשמה" ואמנות השירה וההתבוננות.
ואולי. מילים: רחל, לחן: יהודה שרת, שרה ב-1991 אסתר עָפרים, בס: אלי מגן, פסנתר: אלונה טוראל:
מכרות נטושים 