אנימה

 

שֶׁטַח הֶפְקֵר לֹא נֶחְקַר

לֹא נִרְדַּם

חֲלוֹם מִתְנוֹצֵץ

מִתְנַשֶּׁם

קוֹרֶץ אֶל

 

הָהּ –

 

מֵי-עַד נִרְעָשִׁים מִתְהַפְּכִים לְאֵין-עֵת

הֹלֶם עֵין-קֵץ

 

נִפְרֶשֶׂת כָּנָף שֶׁל קֶּצֶף רִשׁוּם קַו לְעֵין אֹפֵק גְּבוּל לִגְּבוּל

 

 

דגנית ברסט, רוחצת, 1990. צבעי מים, Via Artis

 

השיר הנ"ל, שהתחיל ביום כפור אשתקד, ממשיך להכתב מאז ומסרב להסגר. אולי אם ייעזב כאן לנפשו יוכל להגיע להחלטה.

 

העבודה של דגנית ברסט באה רק לחצוץ בין השיר לבין מה שאומר כאן בהמשך. לא לאייר את השיר הזה היא באה, כי אין לאייר שיר. האמנות איננה מאיירת ואיננה מתארת – רק מפסיקה את העולם ועושה אותו מחדש.

 

כי אמנות, כל אמנות, היא יצור עם נשמה. זה מה שאני שומעת בליאונרדו דה וינצ'י הנוהם (באירוניה) לעצמו ואומר:  "אללי לי, מה אני רואה? את המושיע נצלב מחדש!" (המחברות, Oxford University Press)

 

כי, כשצייר או פסל צולב את ישוע נעשה שוב המעשה במתבונן בו לחטוא עם המענים, להתייסר, להעזב ולמות. אנימיזם איננו "אמונה תפלה" כי אם חישת עולם המאפיינת את כל סוגי האמנות ומאמיניה המכירים בה.

 

ככל שידיעתי מגעת, ליאונרדו מעולם לא צייר, או פיסל, או רשם את ישוע על הצלב. עד כמה שחקר גופות ותיעד פעם אחת תלייה בכיכר העיר ועד כמה שיש בנמצא, ככל שידיעתי מגעת, אטיוד אחד שלו לציור קרב שהוזמן ומשום מה לא בוצע; ועד כמה שתכנן כלי נשק שלא מומשו בדרך כלל, אם התכוון בכלל שימומשו – הוא (חוץ מאותו אטיוד) לא הרג אדם באמנות שלו, לבטח לא את הנוצרי.

 

כאמן וככל מאמין (זה המכיר ביצור האמנותי), הוא היה אנימיסט, ליאונרדו. האנימיסט יודע את מה שאין מחשבת השגרה יודעת: אמנות אינה היגד, אמנות איננה טענה, אמנות איננה הגיג. היא יצור ומשכן לנשמה חיה היודעת את נשמת המאמין.

 

 

דגנית ברסט, רוחצת ראשונה, 1991. Via Artis