שושנה והזקנים

 

 

 

"מַדּוּעַ 

תְּזוֹמֵם דְּבַר

רֶשַׁע כְּנֶגְדָהּ?" "הֱיוֹת

שְׁהִיא יְפֵהפִיָּה, פְּגִיעָה כָּזאת

מִזֶּה."

 

            אדֶלייד קראפְּסי

 

 

המשוררת האמריקנית אדֶלייד קראפְּסי (Adelaide Crapsey) (1878-1914), כתבה את Susanna and The Elders במתכונת Cinquain (הוגים "סינקיין" וגם "סינקוּאֵין" או פשוט סינקִין), פרי המצאתה בהשפעת שירות ההאיקו והטנקה היפניות. היום ידועה המתכונת הזאת בתור "סינקין אמריקני".

 

הסינקין הוא שיר קצרצר, חד-נושאי ובן חמש שורות, שהשורה הראשונה מציגה בו את הנושא. הנושא, ב"שושנה והזקנים" של קראפסי, הריהו השאלה הגדולה (המודגשת במקור), שאלת הרוע. התשובה כאן ניצחת, ניתן לומר, והיא הזכות והאפשרות הנתונות לנשאל הנעלם, לכן גם האוניברסלי, להרע. "מדוע?!" העברית מצליחה, באינטונציה שלה, לשחזר היטב את ה-Why האנגלית, אם-כי בכיוון הפוך. הראשונה יורדת מטה כדי להתרומם שוב בצליפת תמיהה, האחרונה מתרוממת לפני שהיא צונחת לעבר מפתח הלב.

 

בסינקין גירסת קראפסי חמש שורות ו-22 הברות בחלוקה הבאה: בשורה הראשונה שתי הברות, בשניה ארבע, בשלישית שש, ברביעית שמונה ובחמישית שוב שתיים. ההטעמות באות, בעקרון, בכל הברה שניה. החריזה בדרך כלל בתבנית אבאבב.

 

"שושנה והזקנים", תוספת לספר דניאל שנכללה בספרים החיצוניים, פורש בפנינו את הסיפור הנצחי של העמדת קורבן האלימות המינית למשפט, הן בפני הרשות השיפוטית הן במרחב השיח הצבורי ("משפט העדה"). המובן מאליו המובלע בטקסט, שאמור להיות גלוי לעין עכשוית, מלמד על התרת-הדם המובנית, בבחינת גורל טרגי, בישות הנשית (היא "שאיננה"), בתור נגזרת בלבד של הישות "אדם". השיח, המשפטי והעדתי, כאחד, מתנהל סביב נושא "תומתה" של הנפגעת. אין כאן דיון בנפגעת ובפגיעה כי אם באמדן ערכה, ככלי תכליתי וכשטר (המסמן את ערך בעליו), בסחר החליפין הערכי והחומרי שעניינו צבירת כוח. שאלת הישות (האנושיות, הווית האדם) איננה כוללת את האשה והנשיות.

 

מדובר, אם-כן, בחזרה נצחית הן של המעשה הן של המעשיה. האפשרות היחידה לראות את התכלית המופעלת במושג האמת שלהם ניתנת רק ביציאה מהשפה המדברת אותם. לאורך ההיסטוריה נעשה הדבר רק בדיבור הנשמע במרחב השיח כחריקת שיניים נטולת משמעות.

 

 

Artemisia Gentileschi, שושנה והזקנים, 1610. שמן על בד,
Collection Graf von Schönborn, Pommersfelden

 

 

 

אחת הנשים ש"דיברו" היתה הציירת ארטמיזיה ג'נטילסקי. היא ציירה את "שושנה והזקנים" כבר בגיל 17, זמן לא רב טרם שנאנסה באלימות על ידי המורה שלה לפרספקטיבה אוגוסטינו טאסי שהיה חבר של אביה. החוקרים חלוקים אמנם בדעתם אם מדובר בדיוקן עצמי של הציירת, אך הדעות אינן חלוקות בנוגע לאיכותו הגבוהה של הציור שצבעיו הבהירים לקוחים מלוח הצבעים של מיכלאנג'לו בואונארוטי. מדובר בציור חריג החותר במפגיע תחת המבט המסורתי של הנושא כפי שציירוהו אמנים לפני ואחרי ג'נטילסקי, שרובם ככולם הציגו את האשה המותקפת כגורם פיתוי. ביכולתו לשמש לנו ראיה לכך, שכבר לפני שנאנסה היתה ג'נטילסקי, הספונה אז בביתה ובאנאלפביתיות שלה, ערה לתודעה הכוזבת המניעה את המעשה ומשיחה את המעשיה.

 

האונס האלים, מתואר לפרטים בפרוטוקול המשפט שנערך בעקבות תביעה שהגיש האב (בתור הנפגע, לא בשמה של בתו) נגד האנס, על גניבת יצירותיה ו"חילול תומתה". במגעים בין שני הגברים סירב טאסי לשאת את ארטמיזיה בטענה כי היא מופקרת (בעוד שלמעשה היה נשוי). טאסי הואשם ע"י האב בכך שפגם ברכושו-בתו ו"בכבוד המשפחה".

 

כשחקנית על במת החזרה הנצחית של ספור "שושנה והזקנים", נאלצה ארטמיזיה להשמיע את עדותה, הושפלה ברבים ועברה עינויי גוף קשים. כמו כן עברה "בדיקה רפואית" שנועדה לקבוע אם היתה "שלמה" בגופה טרם שנאנסה. במשפט הועלו גם הספקות השגורים לעייפה בנוגע למהימנותה וערכה כעדה, כאשה וכציירת.

 

ובהמשך לנוהג מזעור ערכו של "מושג האמת הנשי", מתוארת ג'נטילסקי פעמים רבות בתור "אהובת הפמיניסטיות", זאת בשל ההקשרים שעושות חוקרות בין אמנותה לבין פרשת חייה. לא נמצא דיבורים מסוג זה בעניינו של קאראוואג'ו, למשל, שממנו יצאה ג'נטילסקי לפתח את המילון הצורני העצמאי שלה. פרשת חייו הסוערים של קאראוואג'ו, שכללה גם רצח, נקשרת שוב ושוב עם יצירותיו בלי שיפחית הדבר ממומחיותו של איש. ואילו "הפמיניזם" משמש חותם לפגם במומחיותן של הכותבות. חוזרת המעשיה הישנה ומשיבה את עצמה לנצח. כשמדברים על אמנות ראוי אמנם לדיבור שיהיה "אמנותי", בקיא ומשוכלל, אבל מותר לו לעשות שמוש בכל אמצעי ענייני, תהא זו המציאות, ספור חייו של האמן, מושגי התקופה או התכליתיות הצורנית הטהורה של עבודותיו.

 

ואמנם, גדולתה של ארטמיזיה מבססת באמנותה את האמת הנשית בתור אמת אוניברסלית, ציורית, וזאת מבלי שתיפגם בכך גאונותה של הציירת ("הקאראוואג'יסטית", כפי שמגדיר אותה אוצר המטרופוליטאן קית' כריסטיאנסן בשיחה עם הניו יורק טיימס). ניתן אפילו לומר כי יש בציוריה, מבחינה זו, "קפיצה קוואנטית" או יצירת יש מאין. הם מתפוצצים ממש בחמת תשוקה וזעם, "נשיים". האמנות, האמת, התשוקה הנשית, הן מתלכדות בהם לאחת, המשתוקקת אל עצמה. ג'נטילסקי מעבדת את עצמה לתוך הציורים והופכת אותם, בתוך כך, לדיוקן עצמי עקיף. דיוקן זה הוא הכרה המכירה עצמה. היא הולכת בכך בדרכו של קאראוואג'ו ומציבה עצמה בחוד החנית של מבשרי המודרניזם. אמנם, אין צורך בידיעת ספור חייה של ג'נטילסקי כדי להבחין באמנות הגדולה שנגד עינינו, אמנות המשבשת את שיבת "האמת" ההיסטורית. ג'נטילסקי הגדירה מחדש את מושג האמת, וככזאת, תהיה לעולם "אהובת הפמיניסטיות".

 

לאחר שאביה השיא אותה לגבר אחר עזבה ג'נטילסקי את רומא מולדתה לפירנצה, שם למדה קרוא וכתוב, השכילה והייתה לאשה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה לאמנות, Accademia del Disegno היוקרתית של פירנצה. שם גם הקימה לה חוג ידידים ופטרונים שכלל, בין היתר, את גלילאו ואת הדוכסית כריסטינה דה מדיצ'י. "שמה של אשה מעורר ספקות עד שרואים את עבודתה", היא מצוטטת במאמר לעיל של הניו יורק טיימס, ככותבת לאחד מפטרוניה. אמנם כן, כל עוד מוצגת האמת הזאת בתור "האמת שלה", ושלה בלבד, עדיין עליה להלחם על האמת.

 

 

Artemisia Gentileschi, "אלגוריה על הציור" (דיוקן עצמי), בסביבות 1630. שמן על בד, האוסף המלכותי, ארמון קנזינגטון, לונדון.

 

ניתן למצוא קשר מיידי, צורני ותכני, בין "האלגוריה" לבין "נרקיס" של קאראוואג'ו. אצלו, כנטען ברשומה המקושרת לעיל, משמש הציור דיוקן של האמן וככזה, של האמנות בכלל, על כל "טוהרה הצורני". מכך מתקבלת אמת שהיא הן אוניברסלית הן אישית. באמנות מתלכדות, לפי קאראוואג'ו ובעקבותיו ג'נטילסקי, אמת המבע (כנות) ואמת הטענה, שני מושגי אמת שהשפה אינה תולה זה בזה ואף מנגידה ביניהם. תובנה זו היא מודרניסטית בעליל. אבל, בנוסף להצהרות האמנותיות שהאלגוריה של ג'נטילסקי עמוסה בהן, הרי שבזכות החידוש של ג'נטילסקי, שהפכה את האלגוריה השגורה, של "הציור בדמות אשה" לדמותו בתור אשה ציירת, תוכל העין העכשוית לחלץ ממנה גם קריאה "פמיניסטית".

 

 

 

 לקריאה נוספת:

 

דוד רפ, חייה ויצירתה של ארטמיסיה הגדולה, הארץ

 

Deborah Anderson Silvers, Artemisia Gentileschi : The Heart of a Woman and the Soul of a Caesar, University of South Florida, 2010

 

CELESTINE BOHLEN, Elusive Heroine Of the Baroque; Artist Colored by Distortion, Legend and a Notorious Trial, The New York Times

 

Germaine Greer, The Obstacle Race: The Fortunes of Women Painters and Their Work, 1979.

 

BARBARA GUNNELL, The rape of Artemisia, The Independent

 

Rachel A. Van Cleave, Sex, Lies, and Honor in Italian Rape Law, 2005.

 

Mary O'Neill, Artemisia's Moment, The Smithsonian

 

SUSAN SUTTON SMITH, Adelaide Crapsey: "An Unconscious Imagist", 1984.

 

Susan Sutton Smith, Ed., Complete Poems and Collected Letters of Adelaide Crapsey, 1977.

 

 

 

מרגרט קוונדיש: "דרשות נשיות", מבחר

מרגרט קוונדיש (Margaret Cavendish), הדוכסית של ניוקסל (1623-1673)

 

ה"דרשות הנשיות" של מרגרט קוונדיש, הדוכסית של ניו קאסל בת המאה ה-17, התפרסמו ב-1664 במסגרת החבור Orations of Divers Sorts. הן נחשבות "קדם פמיניסטיות" רק מכיוון שהמונח "פמיניזם" הוא ארכאי לתקופה, אבל הו-הו כמה שזה חזק. את המקור ניתן לקרוא באוסף של כותבות נשים. הדרשה האחרונה המצוטטת שם היא לכאורה אנטי פמיניסטית, אבל אין ללכת שולל, קוונדיש היתה לוחמת ללא חת והיא משתמשת באירוניה שלה כבחרב. היום היינו אומרים עליה, שאין לה אלוהים. החבור עשוי כרצף נאומים של נשים שונות המציגות עמדות מנוגדות ביחס למצבה של האשה:

 

"גבירות, בנות אצולה ושאר נשים נחותות אשר ערכן, עם זאת, איננו לוקה בחסר: שקדתי על כינוסכן יחדיו, ואני תקווה שבזכות מזלי הטוב שכנעתי אתכן לקיים כינוסים, אסיפות והתחברויות תכופים בקרב בנות מיננו, להתאחד בעצה שקולה כדי להשיג לעצמנו חירות, אושר ותהילה כגברים. שכן הגברים מאושרים הם בעוד אנו הנשים אומללות הננו; ברשותם הרוגע, המנוחה, העונג, העושר, הכוח והתהילה בכללם; בעוד אנו הנשים חסרות מנוחה הננו בעמל, רוגע אין לנו בכאב, אנו מדוכדכות בשל מחסור בתענוגות, חסרות ישע מאפס כוח והננו מתות בתהום השכחה באין לנו תהילה. חרף זאת, אין לגברים שום יסורי מצפון בעטיינו והם אכזריים כלפינו עד כדי כך שהם סוגרים בפנינו את כל סוגי החירות ולא יתירו לנו לחבור באופן חופשי בקרב בנות מיננו. במקום זאת הם יעדיפו לקבור אותנו בבתיהם או במטותיהם כבתוך קברים. האמת היא, כי אנו חיות כעטלפים או ינשופים, עמלות כבהמות ומתות כתולעים.  

Artemisia Gentileschi, סוזנה והזקנים, 1610

 

"…גבירות, אצילות ושאר נשים נחותות:  …הרי לא יוותר בידינו טעם  להתמרמר נגד הגברים מאשר נגד הטבע אשר יצר את הגברים שנונים, פקחים וחכמים מאשר הנשים: חזקים, שקדנים וחרוצים מהנשים; שכן הנשים טפשות וחלשות הן, ואלמלא הן מביאות ילדים לעולם לא היו יוצרות דבר. לכן, הבה נאהב את הגברים, נהללם ונתפלל עליהם; כי, בלעדי הגברים היה עלינו להיות היצורים העלובים ביותר אשר ברא או שיכול היה הטבע לברוא בעולם. 

 

"גבירות נאצלות, בנות אצולה ושאר נשים נחותות: הנואמת הקודמת אומרת שחסרות אנו פקחות וכח. אם כך הדבר, הרי זה משום שאנו מזניחות את הראשון ואיננו עושות שמוש באחרון, שכן יגבר הכוח בתרגול והפקחות תאבד באין שיחה. הנה, כדי להראות להם לגברים שאין אנו כה טפשות וחלשות כפי שהנואמת הקודמת אומרת, הבה נתקוף, נצוד, נתחרה ונתאמן כמו גברים. הבה נפתח בשיח במחנות, בחצרות הארמון, בערים, בבתי הספר, באוניברסיטאות, בבתי המשפט, בפונדקים, בבתי הזונות, ובבתי ההימורים; בכל המקומות הללו שבהם יוודעו כוחנו ופקחותנו, הן לגברים הן לנו לעצמנו, שכן בורות הננו לגבי עצמנו ממש כַּגְּברים. וכיצד זה נכיר את עצמנו, כאשר מעולם לא ניסינו את עצמנו? וכיצד היה על הגברים להכירנו כשמעולם הם לא דרשו מאתנו הוכחה? הנה כי כן עצתי היא, שעלינו לחקות את הגברים; כך יפגינו גופנו ופקחותנו יתר גבריות, וכוחנו יגבר בזכות פעולותינו…"

החיילת הישראלית עדן אברג'יל עם חשוד פלסטיני, 2010: "לא מבינה מה לא בסדר"

 

מרגרט קוונדיש (Margaret Cavendish), הדוכסית של ניוקסל (1623-1673), משוררת, פילוסופית, מסאית ומחזאית, היתה ראשונה בקרב הנשים בזמנה שפירסמה את כתביה תחת שמה האמתי ולא בעילום שם כנהוג. הרומן שלה "עולם בלהבות" (The Blazing World )נחשב מדע בדיוני חלוצי. זהו ספור סאטירי דמיוני על אצילה צעירה היוצאת למסע מיסטי בעולם נסתר שבמישורים הארקטיים הבתוליים. בספר מערבת הסופרת את משנתה המדעית הנוגדת את הזרם המרכזי של המדע בזמנה עם פנטסיה ואוטופיה פמיניסטית. היקף יצירתה הספרותית של קוונדיש מחזיק כ-14 כותרים ובהם מאמרים מדעיים ופילוסופיים, מדע בדיוני, ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה, מכתבים, שירה, מחזות (שאחד מהם, The Convent of Pleasure, אף מתאר יחסי אהבה לסביים) ו"דרשות" (Margaret Cavendish, Orations of Divers Sorts, London, A. Maxwell, 1664) וביניהן "הדרשות הנשיות" (Female Orations). ב-1667 היתה קוונדיש לאשה הראשונה שהורשתה להשתתף בהתכנסות החברה המלכותית הבריטית למדעים ולצפות בניסויים שערכו שם בויל (Boyle) והוק (Hooke). החברות ברויאל סוסייטי  ניתנה לנשים רק כ-300 שנה מאוחר יותר.

 

בהקדמה לספר שיריה "לפילוסופים של הטבע" כתבה קוונדיש: "אם אזכה לגינוי אזי אכחד ואהיה לכלום, שכן, שומה עלי להיות עולם, או לא-כלום".

 

ניזאר קבַּאני: סולטן

                             

 

 

סולטן, מאת ניזאר קבאני 

אילו שלומי היה מובטח לי,

אילו יכולתי לפגוש בסולטן

הייתי אומר לו: או אדוני הסולטן!

גלימתי שסועה ביד כלביך המשחרים לטרף,

מרגליך עוקבים אחרי כל הזמן.

עיניהם

חטמם

רגליהם רודפות אותי

כמו גזֵרה, כמו גורל

הם חוקרים את אשתי

ורושמים את שמות חברי כולם

או סולטן!

על שהעזתי לגעת בחומותיך החרשות,

על שנסיתי לחשוף את יגוני ואת

סבלותי,

הוכיתי בנעלַי.

או אדוני הסולטן!

פעמַים הובסת במלחמה הזאת

כי למחצית מאנשינו

אין לשון.

 

 

 

סמירה בדראן, מתוך המיצב "ברוכים היושבים", 2009.

 

 

המשורר הסורי ניזאר קבאני (Nizar Qabbani), זוכה לאהבה והערכה רבה בקרב אוהבי השירה הערבית ברחבי העולם. רבים משיריו הולחנו ובוצעו ע"י ענקים כמו אום כולת'ום ומוחמד עבד אל וואהב ופיירוז. קבאני חי מ-1967 ועד מותו בגיל 75 בלונדון, אבל דמשק הבירה הסורית, מחוז הולדתו, נשארה נוכחת בשירתו. לאחר תבוסת ארצות ערב במלחמת ששת הימים הקים בית הוצאה הקרוי על שמו בלונדון ובכתביו, שלבד משירה כללו מסות ומאמרים לעיתונות, גבר הקול הלאומי והפוליטי. מלכתחילה ביטא בשיריו התנגדות לדיכוי האשה ועשה זאת באמצעים שיריים חושניים וארוטיים מנקודת מבט נשית, דבר שיש בו התרסה כלפי הכוחנות הגברית. אשתו השניה נהרגה בפיגוע שיעי בביירות.

 

בשיריו המאוחרים בולטת ההתנגדות לכל שלטון דכאני באשר הוא, לרבות הכיבוש הישראלי בשטחים. השיר "סולטן", המתורגם כאן מאנגלית, לצערי, מהווה דוגמה מובהקת למגמה הזאת. אני מתרגמת את השיר הזה מכיוון שלא מצאתי אותו מתורגם לעברית. וקבאני אכן תורגם על ידי רבים וטובים כמו אמיר אור ואלמוג בהר.

 

לאחר מותו של קבאני נכתב עליו ב"וושינגטון רפורט" (Washington Report on Middle East Affairs), כי "אף שהיתה רגישותו הפואטית נטועה במסורת הערבית הטובה ביותר, היא ידעה להתאים עצמה בשלמות עם החדשנות המודרנית. הוא האמין כי יש לקרוא את שיריו כשם שילד מתבונן בירח – בקליטות שלמה ובספונטניות. "

 

הוא מצוטט שם כמי שכתב, כי, "מטלת השיר כמוה כזו של הפרפר העובר בריחוף מן ההר אל השדה ואל הגדר ויוצק אל שפתי הפרחים את הניחוחות והצוף שאסף. השיר מרוקן אל תוך לבו של הקורא את מטען האנרגיה הרוחנית המכיל את כל חלקי הנשמה ומציב את החיים במקומם".