הֶרמן מֶלוויל: רִיק הקדמוניוּת המתה של ירושלים, יומן מסע

צלם לא ידוע, נוף ירושלים וגת שמנים, תאריך לא ידוע. Via eBay

 

ההיקסמות, ההיכשפות נכון לומר, היא שהאיצה בי לתרגם (תרגום כביצוע מוזיקלי) קטעים מיומן מסעו בארץ הקודש ב-1856של הרמן מלוויל. היומן הובא לדפוס ב-1935 תחת הכותרת Journal up the straits, ("יומן במעלה המיצרים", כותרת של מלוויל עצמו). פיענח את כתב ידו הבלתי קריא בעליל ("הגרוע משל גתה"), ערך, הקדים וליווה בהערות Raymond Weaver והוא ניתן לקריאה דיגיטלית.

 

אינני קוראת בו יומן מסע של תרמילאי מן השורה המתעד בפנקסו את "מצבה העגום" של ארץ הקודש (אולי טרם בוא הציונות להושיעה). התרגום כאן קורא את יומן המסע של מלוויל כעבודת הכנה, יותר מזה הקרקע בה נבטה הפואמה Clarel – "שיר ועליה לרגל בארץ הקודש: בארבעה חלקים", שיצאה לאור ב-1876 בשני כרכים. בהתאם, השתדלתי לא "לעבד" או לערוך את היומן, שנועד לעיני כותבו בלבד, לכדי "שלמות יצוגית" ושטף. היומן כולו עשוי שברי התבוננות, רעיונות, הבחנות והרהורים להם מוסיף בעליו הרבה "וכיו"ב", מעיר לעצמו הערות לכתיבה בעתיד ומצרף רובד צִדִי או עילי (שמלוויל שם בסוגריים), כעין הרהור על גבי הרהור, שנועד להיות "חומר" לשמוש פואטי בעתיד. [בסוגריים המרובעים הכנסתי את הערותיו של מביא היומן לדפוס ולהבדיל, את אלה שלי]. ההדגשים, אם ישנם כאלה,  כבמקור.

 

ראוי, לדעתי, לקרוא את היומן ברצף אחד עם "מובי דיק", "בארטלבי" (שפרופ' בידרמן מפרשו כמי שמציג "מציאות ריקה", בלתי נסבלת בתודעת המערב) ושאר כתביו של מלוויל. המתבונן בנופי יהודה וירושלים של היומן, עושה זאת בעיני המתבונן במשברי האוקינוס שהלוויתן הלבן עלה מתוכם בהוד שטני, או אלוהי – או ריק. המציאות כפי שנבראה מחדש ביומן המסע היא התגלות מסוכסכת של הרוח. המועקה השוררת בעמק עכור המתועד (או שמא נברא מחדש בעין המתבונן), היא נפוֹלֶת ההתנצחות המתמדת בין "אמת" לבין "מציאות" ויותר מכך בין הפיזי למטאפיזי. זו האווירה שהיומן אפוף בה ומתוכה נכתב Clarel.

 

Clarel, שמו של גבור הפואמה עצומת המימדים (כ-18,000 שורות) של מלוויל, מורכב ככל הנראה משתי מלים: היוונית/לטינית  Klaros-Clarus שפירושה בהיר, ברור, צלול (Clear) והמלה העברית "אל", בחינת מיזוג שמן ומים. יש, אם כן, לקרוא: קלאר-אל (Bezanson, p. 507, n.1). זה המפתח הראשי לקריאה בפואמה, כמו גם ליציאה ממנה בחזרה אל יומן המסע. מלוויל הוא הרפתקן נועז של הרוח המתנפץ על משבריה. מעידים על כך דברים שכתב עליו ידידו נתניאל הות'ורן ב-20 בנובמבר 1856 ביומנו ("האנגלי"), לאחר פגישת פרידה ביניהם, בצאת מלוויל למסעו בארצות הים התיכון:

 

"מלוויל פתח, כפי שהוא תמיד עושה, בטיעונים להשגחה העליונה והעתיד לבוא, כמו גם בכל הנוגע לנמצא מעבר לידיעת אנוש ודיווח לי, כי 'כמעט מנוי וגמור עמו להשתמד', אך בינתיים לא ניראה כי הגיע למנוחתו בתחזית זו; ואני סבור, כי לעולם לא ישקוט עד שיאחז באמונה שלמה. לפליאה הדבר כיצד הוא מתמיד – והתמיד מאז הכרתיו, וכפי הנראה הרבה לפני כן – בנדודים הנה והנה על פני מדבריות השממה הללו, הקודרים והחדגוניים כגבעות החול שבינותיהן יושבים היינו. להאמין אף לשקוט באי-אמונתו איננו מסוגל והוא כן יתר על המידה ואמיץ מכדי להניח ידו מזה או מזה. אם היה אדם מאמין, יכול היה להיות האמתי והנאמן ביותר באמונתו; הוא אצילי ונישא בטבעו וראוי לחיי נצח יותר מרובנו."

 

 על מלוויל היוצא לדרך כתב הות'ורן באותה הזדמנות, כי מובס וברוח נכאה יצא לדרכו וכנוסע מנוסה, ללא מטלטלים כמעט:

  

"הוא הפליג בספינת קיטור ביום שלישי מליברפול, בהותירו אחריו את ארגז המטען שלו בקונסוליה שלי, כשהוא נוטל עמו רק תרמיל ארוג לשאת בו את צרכי המסע. זה הדבר הקרוב ביותר ליציאה בעירום; ואינני מכיר אישיות עצמאית יותר בכסות זקנו ושפמו, באין צורך לו בקמטר – דבר מלבד מברשת שיניים. את הרגלי המסע שלו רכש בטלטולי סחף על מרחבי הים הדרומי, בלא כל בגד או ציוד נוסף על כתונת פלנל אדומה ומכנסי מלח. עם זאת, אך בנדיר יקרה בפנינו אדם כמוהו, שגם שמץ ביקורת כלפיו איננה באפשר."

 

"דיוקן הפוטוגרבוּר של הרמן מלוויל מודפס כאן [Journal up the straits] לראשונה מתצלום הנמצא ברשותה של גב' Henry K. Metcalf. התצלום נעשה בפיטספילד, מסצ'וסטס בתחילת שנות השישים, וחתימת ידו של הסופר הועברה מאוטוגרף הנמצא באוסף של מר Weaver."

 

מלוויל הגיע לנמל יפו ב-4 בינואר 1857. להלן קטעים מרשמי סיוריו בירושלים ובחבל יהודה:

 

אפילו לא נחנה ירושלים בייחוד היסטורי כלשהו, עדיין יכולה הייתה, בזכות צביונה המוחשי, לעורר בנוסע ריגוש מיוחד. ממש כפי שהאדון הול [Haddon Hall] שמשה לגב' רדקליף [Mrs. Radcliffe] השראה לכתיבת רומנסות האימה שלה, כך אין לי ספק כי הנופים השטניים של יהודה, הם שהעניקו לנביאי היהודים את ההשראה לתאולוגית האימים [מלוויל דחה ומחק את האפשרויות "diabolical", "terrible", "terrific" ] שלהם.

 

בעודי מטפס באפס כוח במעלה הוויה דולורוזה בצהרי יום אחד, הגיע לאזני קול המואזין הקורא לתפלה ממינרט עומר. כך הוא עושה גם מזה של הר הזיתים.

 

צלם לא ידוע, גת שמנים, ללא תאריך. Via eBay

 

עץ הזית דומה מאד לעץ התפוח בפיתוליו הגרוטסקיים – ואולם הוא מסוקס בהרבה וצבעו הירוק דל יותר. גם הבוסתנים בהם הוא בדרך כלל נטוע תורמים לדמיון. בתואם ניכר עם ירושלים וכל הנקשר בה, הרי זה עץ אחוז קדרות למראה (סגוף ומיושב). רבים הזיתים על פני המשור צפונה לחומות. באזור זה שוכנת מערת ירמיהו. בגומחות הקינה שלה הוא קונן את מגילת איכה. פנימה לחומות יש מרחבים ריקים לרוב, המכוסים בקקטוס הנורא.

 

צבעה של העיר בכללותה אפור והיא מביטה בך כעין אפורה וקרה בתוך אדם זקן וקר. – המראה זר ומוזר באור הזית החיוור של הבוקר.

 

Charles W. Wilson, מבט כללי על ירושלים, 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

 

נדבכי ערים קבורים תחת פניה של ירושלים הנוכחית. בעומק ארבעים רגל שוכנים שברי עמודים וכיו"ב.

 

אבני יהודה. הרבה אנו קוראים על אבנים בכתבי הקודש. (סִפּורים על כך) אנדרטאות וידי זכרון נבנו מאבנים; אנשים נסקלו באבנים למוות; הדימוי נובט במרבצי האבן; ואין תֵּמַה כי רבה כל-כך חשיבותן של אבנים בתנך. יהודה אינה אלא מצבור אבנים – הרי אבן ומישורי אבן; שִטפי אבן ודרכי אבן; גאיות אבן ושדות אבן, בתי אבן וקִברות אבן; (עיני אבן ולבבות אבן). לפנים ומאחור אבנים. אבנים לשמאל ואבנים לימין. במקומות רבים עמלו בפרך על ניקוי פני השטח מהאבנים הללו. פה ושם נראים תלי אבנים; וחומות אבנים בעובי אדיר מוטלות יחדיו, פחות לשם הצבת גבולות מאשר לשם סילוקן. אך לשוא: הסרתה של האבן האחת רק יביא לחשיפת האבנים השוכנות עדיין, תחתיה. הדבר דומה לתיקון אסם ישן; ככל שמתקדמת החשיפה כן הוא עולה ופורץ. – חרטום כל נעל שסוע לגזרים באבנים. אבן… [לא קריא] כמעט אין בנמצא; כי אם חדה, חלמישית ושורטת. ואילו הדרכים, כגון זו המוליכה ליפו, הן נשחקו בנסיעה המתמדת והפכו חלקות. – תאוריות רבות התימרו להסביר את שפעת האבנים; התאוריה שלי היא כי בעבר הרחוק נתפס אחד ממלכי הארץ לרעיון הגחמני של ריצוף יהודה כולה ונקשר בחוזים על מנת לבצעו; אך מכיוון שהקבלן המבצע איבד תוך כדי מלאכה את נכסיו, הושלכו האבנים על הקרקע ושם הן מונחות עד היום הזה.

 

 לפי אחת הנבואות הוכנו דרכי המלך לשיבת היהודים[.] כאשר שהתה "משלחת הכנסיה הסקוטית" ביהודה, הם ציינו בפני סר משה מונטפיורי את התועלת שבהעסקת העניים בקרב היהודים בעבודה – [ובכך היו] בה בעת מקדימים את הנבואה ומסלקים את האבנים מן הדרך. [ ר' Diaries of Sir Moses and Lady Montefiore, 1812-1883 . האירוע עצמו לא מצויין שם כמדומה, אך מרובים ביומנים הדיונים ביכולות העבודה והחקלאות של היהודים, בארץ ישראל ובפזורה, ומרובים כמותם השבחים להישגיהם].

 

Charles W. Wilson, "ירושלים מחוץ לחומה הצפונית", 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

הגבעות. הריהן יצוקות באבנים. נדבכים סדורים של סלע; מהם אמפיתיאטראות ערוכים במושבים, וכן טרסות. אין חומות האבן (רופפות) נראות כקימומי אמן, כי רק שלל מבחר טבעי מן הנוף המסולע. בכמה מן השדות, מונחים סלעים מעוותים – כלם מנוקבים ועשויים ככברה – כעצמות נרקבות של מסטוֹדוֹנים. – לכל חזות באה בימים. בהשוואה לסלעים הללו, אלה באירופה ובאמריקה נראים בנעוריהם.

 

מערות. יהודה מנוקבת בהם ככברה. אין פלא [שהמערות] העגומות הללו שמשו מבדד לרבבות נזירים.

 

Charles W. Wilson, קברי המלכים, 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

 

ריח של אשפה שרופה שורר כל העת באווירה של ירושלים.

 

הבריכה הקרויה בית חסדא מלאה אשפה. – מראה וריח מפויחים.

 

שלושה ימי ראשון בשבוע יש בירושלים – יהודי, נוצרי, תורכי, ועתה הגיעו גם הבפטיסטים של היום השביעי, והוסיפו רביעי. (שבת – היהודים) – עד כמה זה מבלבל בוודאי את המומרים!

 

Charles W. Wilson, בריכת בית חסדא לצד כנסית סט. אן, 1865.
Via The Center for Online Judaic Studies, COJS

 

הדרך מיפו לירושלים רחבה מאד בחלקה ומשופעת בדרכי עקלתון נבדלות ושונות כבושות-רגל, אותן בילו המוני עולי הרגל בני האמונות השונות.

 

ערבים חורשים בכנפי כותנתם. בהם זקנים. נכבדים פני הזִקנה, – אך רק לעתים רחוקות בכנף כתונת.

 

כל השותה מן המים האלה יצמא שוב (הבשורה על-פי יוחנן ד')
Francis Frith, באר יעקב ליד שכם, 1857. הדפס אלבומין כסף מתשליל זכוכית, מוזאון המטרופוליטן, ניו יורק

 

חלקים מירושלים בנויים על גבי מחצבות – כניסה מהחומה הצפונית.

 

אין עוד ארץ כפלשתינה למהר ולהפיג ציפיות רומנטיות – ירושלים ביחוד. נפשם של אחדים תיפח ממש מחמת האכזבה. וכיו"ב.

 

כלום הגורם לחורבן הארץ הוא חיבוקו הקטלני של הריבון? מר גורלם של בחירי האל.

 

בריק הקדמוניוּת המתה של ירושלים נדמים המהגרים היהודים לזבובים שמצאו להם משכן בגולגולת.

 

אמריקן קולוני, יהודים, ככל הנראה מתימן, ירושלים בשלהי המאה

 

מקורות:

 

את יומן המסע שערך הרמן מלוויל בארץ הקודש, ופרטים נוספים, ניתן לקרוא בהקדמה לתרגום של יוני רז פורטוגלי בהארץ.

 

Hawthorne, Nathaniel, Works: The English Notebooks, 1853-1856, v. 21, (Centenary Edition of the Works of Nathaniel Hawthorne). Volume editor Thomas Woodson, Volume editor Bill Ellis, Ohio State University Press, 1986.

 

Melville, Herman. Clarel, a poem and pilgrimage in the Holy Land. Edited by Walter E. Bezanson, New York, Hendricks House, 1960.

 

 

Melville, Herman. Journal Up the Straits. New York: The Colophon, 1935.

 

ויליאם הולמן האנט: שעיר בעזאזל

 

"שעיר לעזאזל", שצייר ויליאם הולמן האנט על חופי ים המלח ב-1854 ושהובאה כאן בפוסט הקודם, מוכרחה לטרוד את מנוחתנו כפי שהיא וללא שום ידע והקשר. זהו דיוקן של תיש השרוי במצוקה נואשת, חסרת סיכוי למרפא גם במוות, טלפיו תפוסות בקרקע של עולם הדראון.

ויליאם הולמן האנט, תרשים הכנה של תיש ל"שעיר לעזאזל", 1855

 

האנט, דמות מרכזית בחבורת הפרה-רפאליטים האנגלים, צייר את "שעיר לעזאזל" באמצע המאה ה-19, בעת שהותו הראשונה מתוך שלוש בארץ הקודש. את הרעיון לתמונה גיבש בתקופה שבה שקד על למודי התלמוד, לו נדרש לשם הכרת המסורת היהודית בעבודתו על "מציאת המושיע במקדש" (The Finding of the Saviour in the Temple). הוא אף הרבה לבקר בבתי כנסת בעיר.

 

ויליאם הולמן האנט, "מדברים – מתלחשים בבית כנסת מלא מפה-לפה", רישום

 

מחקריו של האנט הביאו אותו לגילוי מצוות שילוח שעיר לעזאזל ביום הכפורים בתקופת בית המקדש. בהתאם, מצויר חוט השני ("לשון של זהורית") על קרניו של בעל החיים, שאמור להפוך לבן כשלג ( ישעיהו א') משזכו בני ישראל למחילת עוונותיהם. האנט תפס את מסורת השעיר לעזאזל כאות נבואי לבואו של המשיח הנוצרי שהעמיד עצמו לקרבן ובכך כיפר בגופו על חטאי האנושות כולה. סימוכין לכך מצא באמונה הנוצרית, כי בואו של ישוע המשיח מנובא בתנך ("הברית הישנה"), בין היתר בישעיהו נ"ג, ד', המצוטט על מסגרת התמונה: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. למרות שהתלמוד איננו מציין היכן בגופו של השעיר השלוח לעזאזל נקשר חוט השני, שזר אותו האנט בקרניו, פרה-פיגורציה לזר הקוצים שהונח על ראשו של ישוע, "מלך היהודים" המבוזה, בעת עלותו על הצלב.

 

ויליאם הולמן האנט, מבט על ים המלח מסילואן, צבעי מים, 1854

 

השעיר שבתמונה נמצא בעזאזל, הישימון אליו שולח (ויקרא ט"ז, י', המצוטט על מסגרת התמונה אף הוא). המקום אמור להיות סדום שעל חוף ים המלח (ים המוות, באנגלית) עם הרי אדום במרחק. האנט תאר את המקום כ"נוף שממה איום ומלא יופי". בים המלח מצא "סמל נורא של חטא" בהאמינו, כרבים כמוהו בזמנו, כי בדיוק שם שכנה סדום המקראית. Karen D. Rowe מציינת בעבודת הדוקטורט שלה, Painted Sermons(עמ' 82), כי האנט ירד לים המלח קרוב ליום כפור כדי לתפוס את האור ב"עזאזל" בעצם התקופה שבה שולח לשם השעיר.

ויליאם הולמן האנט, מראה בבית כנסת, ירושלים, 1854

 

הציור, שעורר לאורך השנים רגשות מעורבים של תעוב, בעתה והערכה עמוקה, הוא תמונת נוף אבדון ועונה על כל הגדרות הגיהנום על פי תלמוד בבלי, (ערובין י"ט): "… שְׁאוֹל, וַאֲבַדּוֹן, וּבְאֵר שַׁחַת, וּבוֹר שָׁאוֹן, וְטִיט הַיָּוֵן, וְצַלְמָוֶת, וְאֶרֶץ תַּחְתִּית".

ויליאם הולמן האנט, מבט על עמק רפאים מהר ציון, צבעי מים וגואש, 1855

 

ויליאם הולמן האנט שהה על חוף ים המלח במשך שבועיים בלוית מדריכים מקומיים, עבד בנוף והכין רישומים ורשימות. אמנם הוא נטל עמו תיש לבן, אך הלה נצרב במרחבי המלח ובחום השמש ומת (כך, על פי מישורי במאמר המקושר למטה). בנוסף (וזאת לפי הפרק על האמן באתר Disclaimer המקושר למטה), האיצו בו מלוויו למהר לצאת מהאזור בשל סכנה שנשקפה לו מצד בדואים חשדניים. לכן השאיר הצייר ריק את מקומו של בעל החיים בתמונה והשלים את הדמות כשחזר לסטודיו שלו בירושלים. הוא אף נטל עמו גושי בוץ ומלח כדי להסתייע בהם להשלמת ציור הרקע. בירושלים קנה האנט גלגלות של כבש ותיש ואיתם גם שלד שלם של גמל, והציבם בסטודיו שלו.

 

אדית הולמן האנט, פנים בית משפחת הולמן האנט ברחוב הנביאים בירושלים, 1876-81

 

William Holman Hunt (1910-1827) English Pre-Raphaelite Artist באתר Disclaimer

 

אלכסנדר מישורי: צייר אנגלי 'אוהב ציון ' – ויליאם הולמן הנט. בחיבור מפרש מישורי בדקדקנות את "שעיר לעזאזל" של האנט, ומספר על האנשים שאתם התחבר בירושלים וביקוריו התדירים בבתי כנסת בעיר.

 

על "שעיר לעזאזל", המוצג ב- Lady Lever Art Gallery של מוזיאון ליברפול, באתר המוזיאון.

 

ניתוח מפורט של התמונה ורקע היסטורי ניתן למצוא באתר של George P. Landow, A Victorian Web Book.

 

סטיוארט דופין: ירושלים

 

בשנת 1996 הוזמן האמן הסקוטי סטיוארט דופין (Stuart Duffin) לירושלים למשך חודש, לעבוד בסדנת ההדפס בירושלים, במסגרת חילופי אמנים עם סדנת ההדפס של גלאזגו.

 

"אף כי ירושלים היא המקום שבו אנו אמורים להתקרב לאלוהים מתוך רצוננו הטוב, אין מקום בעולם שבו התנסיתי באבדן גן העדן, או בהִפּרדות מן האל/הנשגב/אנושיותנו כמו בעיר הקודש, וזאת באופן הכואב והישיר ביותר. אני מאמין, כי החיפוש הזה או אבדנו נותר במעמקי ישותו של כל אחד ואחד מאתנו. מאותה תקופה, עבודתי היא בכללותה התוצאה של ההתנסויות, המחשבות והזכרונות מירושלים.  

 

"מחד גיסא, העבודה היא טבע דומם של חפצי יומיום מוכרים. מאידך גיסא, נמצא בה הסימבוליזם הקשור בהם. זהו סימבוליזם אישי אך לא אישי עד כדי כך שהצופה לא יוכל לחדור אותו. המפות העתיקות ונופיה המודרניים של ירושלים או השלט של רחוב הנביאים ("Street of Prophets"), המרכזיים במכלול העבודה שלי, מבטאים את ההשקפה כי רווחתה של ירושלים פועלת כברומטר של הרווחה הספיריטואלית שלנו, לא רק כאינדיבידואלים אלא באופן קולקטיבי, כחברה." – הוא אומר.

 

"טירוף האבן" (Stone Crazy), מצוטינט, 21cmX19.5cm, מהדורה: 30, 2010

 

 

דופין עובד בטכניקות דפוס אמנותי כגון תחריט (חריטת לוח הדפוס במחטי רישום), תצריב (צריבת הלוח בחומצה) ומצוטינט (Mezzotint), שיטת יצירת מעברי גיוון עדינים, באמצעות ריקוע הלוח. בשנים האחרונות הוא עושה גם אמנות דיגיטלית. באתר של האמן מוצג כל טווח היצירה שלו, לרבות בשמן על בד, צבעי מים, קולאז', צילום ומולטימדיה.

 

בבלוג שלו מסביר האמן את עיסוקו ביחסים שבין אמונה, הדת המאורגנת והמדע. הוא מבין נכונה את עלית המדע ואיתו אידאולוגיית (במובן התיאוריה המרקסיסטית של המלה, של אתוס המאפשר כוח ושליטה) הרציונליזם, כמה שאיפשר את דיכויה של הרוח, כתנאי שחרור היחס שבין האינדיבידואל לבין הנשגב.

 

הכותבת כאן סבורה, עם זאת, כי די לה באמנות בכלל, ובאמנות שלו בפרט, בנוכחותה כשלעצמה כדי להפגין באמצעות ההבנה שמעבר למלים ומעבר לסימבול אפילו, את שדה קיום הרוח. היא איננה זקוקה להסברים, מעניינים ומרגשים ככל שיהיו, מבחינת הביוגרפיה האמנותית המסויימת.

 

עולם היצירה של האמן שופע, מסקרן וכואב. היה קשה לבחור עבודה אחת בלבד, בהתאם לרשות שהתקבלה באדיבות רבה מהאמן באימייל, וגם זו נבחרה בהתאם לאיכות המירבית שניתן היה להשיג כאן.

 

הסיור בין העבודות של דופין מגולל מפה נפשית, המתגבשת באמצעות החומריות האוורירית עד הסלעית, הדחוסה והחשוכה לכדי טראומה של הרוח. כדאי להתחיל את המסע, מרישום בתחריט מלא קסם ופשוט של הנוף העירוני מלמעלה, ואחר כך לרדת אל עבודות "ירושלים של מטה", שסמליה וקירות האבן שלה נקובים כדורים והיא מזבח עליו מושלכת גלגלתה הנשכחת של יונת השלום.