ריצ'ארד בראוטיגן: האונס של אופליה

 
 
 

האונס של אופליה

 

בְּגָדֶיהָ נִפְרְשׂוּ רָחַב וּכְבַת-גַּלִּים מְעַט-מְעַט

הֵם נְשָׂאוּהָ מַעְלָה: עֵת שְבָּה זִמְרָה קְטָעִים

מִלְּחָנִים שֶׁל פַּעַם, צָפָה אוֹפֶלְיָּה הַמְּתוּקָה  

עַל-פְּנֵי סְלָעִים שְׁחוֹרִים עַד שְׁהִגִּיעָה לְדַּיָּג רָשָׁע

שְׁהָיָה לָבוּשׁ בִּבְגָדִים שֶׁלֹא הָיְתָה לָהֶם יַלְדוּת

וְאוֹפֶלְיָּה, יְפֵהפִיָּה כְמוֹ כְּנֵסִיַּת אַפְּרִיל צָפָה

אֶל תּוֹךְ צִלוֹ וְהוּא, הַדַּיָּג הַמְּרֻשָׁע מֵחֲלוֹמוֹתֵינוּ,

דָּרַךְ פְּנִימָה בַּנָּהָר וְתָּפַס בַּנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה הַמְּשֻׁגָּעַת

וּכְשֶׁהוּא לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְתּוֹךְ הָעֵשֶׂב הַעָמֹק, הָרַג אוֹתָהּ

בְּהַלְמוּת גּוּפוֹ וְהֶחְזִיר אוֹתָהּ לִמְקוֹמָה

בְּתּוֹךְ הַנָּהָר, וְלָאֶרְטֵס אָמַר, אֲבוֹי, וּבְכֵן טָבְעָה!

הָהּ, מַיִם לְמַכְבִּיר, אוֹפֶלִיָּה, סְבָבוּךְ.

 

 
 
Richard Brautigan, The Rape of Ophelia, The Pill versus The Springhill Mine Disaster, Four Seasons Foundation, San Francisco, 1968.
 
 
 
John Everett Millais, אופליה (פרט), שמן על קנבס,  Tate Britain, לונדון

John Everett Millais, אופליה (פרט), שמן על קנבס,
Tate Britain, לונדון

 
 

תלי-תלים של פרשנות פסבדו אקדמית אפשר לכתוב על חזיון האימה הבלשי הזה של ריצ'רד בראוטיגן. אני בעצמי נכשלתי בפרשנות שהצמחתי פרא על גבי טעות דפוס שנפלה בהמלט בתרגום שלונסקי, ממנה לקחתי את ציטוט דברי לארטס. אבל מה שקרוי "פרשנות אקדמית" לשירה איננו פחות מאונס, וזה משום שהמוסר הסכולסטי עושה החפצה לדבר השיר. אונס הוא רצח ומוסר של אנסים הוא פשע נגד האנושות. בכסות מוסר כזה צמחו העשבים השוטים של המדע המנתחים את הנשמה האנושית ואת שיריה כאילו היו "קנה עשב". והרי על הניסוי הזה, של הנשמה האנושית ותוצריה, לא ניתן לחזור:

 

"..כל מה שהרצה ניוטון בספרו בן-האלמוות 'עקרונות של הפילוסופיה של הטבע', ניתן היטב ללמידה, ככל שגדול היה המוח שנדרש לגילוי כל זה; וכנגד זה אי-אפשר ללמוד לכתוב שיר מלא שאר-רוח, יהיו כל המתכונים לאמנות הפיוט מפורטים כאשר יהיו ויהיו הדגמים שלה מצויינים כאשר יהיו." (קאנט, ביקורת כוח השיפוט, עמ. 127)

 

ובנוגע לשיר עצמו, הוא מפגין את יחודו של ריצ'רד בראוטיגן המשורר, שהוא מן המשוררים הציירים, משוררי המראות. תמונת אופליה הצפה על קליפת המים כמו "כנסית אפריל" היא אימפרסיוניסטית בצבעוניות המלבלבת והמוארת שלה, ממש תמונת השתקפויות במים של מונה. אבל היא צפה אל תוך צלו של הדיג המרושע מהחלומות ומאבדת מיד את האיכות האימפרסיוניסטית שלה בצל השחור הבולע את הצבעוניות בכלל. כך, יוצר בראוטיגן, בכל הטווח של יצירתו, מארג של צבעוניות מעודנת ומהבהבת בכתמי אורה שבלבה נעוצה סכין. היא רוויה אלימות וחלומית כמו "המצב האנושי", כהגדרתו.

 

יותר מכל, זה שיר ארס-פואטי בכך שהוא יוצר הִיתקלות כביכול, וקולאז', עם המלט המופתי לשייקספיר ובתוך כך, הוא כמו מכניס אותנו לעומק שאלת היחס בין אמת, מציאות ואמנות. אין הכוונה להתפלמסות הפילוסופית בעניין זה, כי אם למצבה הנפשי של השאלה הזאת, יותר נכון לרוחה. כי זה מה שעושה האמנות באמצעות דימוייה: מציתה את ההתבוננות במה שאיננו מסוגר ומגודר בגבולות הטענה בפרט והשפה בכלל.

 
 
The World Magazine, September 6, 1914.

The World Magazine, September 6, 1914

 

הסופרת דז'ונה בארנס (Djuna Barnes) נידבה עצמה להזנה בכפיה כדי לתעד את מה שעברו אותו זמן הסופרז'יסטיות ששבתו רעב בבתי הסוהר באנגליה. התיעוד פורסם ב-6 בספטמבר 1914 ב- The World Magazine, תחת הכותרת How It Feels to Be Forcibly Fed.

 

ההזנה בכפיה של סופרז'יסטיות שובתות רעב בבתי הסוהר האנגליים החלה ככל הנראה ב-1909. מדובר בעינוי שיטתי דומה לעינוי ההטבעה המעורר מחלוקת כיום. ההליך פגע בבריאות של רבות וכמה מהן אף מתו ממנו.

 

ריצ'ארד בראוטיגן בראיון: "שירה היא מברקים מהנשמה האנושית הבאים לעשות אותנו רחומים יותר כלפי המצב האנושי".

 

תיאטרון הפרינג' הפולני,Teatr A Part , בקטע מ"אופליה"

 

ספי רכלבסקי, אין דבר כזה מין בהסכמה, הארץ

 

Natalie Merchant: Ophelia

 

מודעות פרסומת

הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! (ג'ון קיטס)

 
 

רק עוד מכתב אחד כתב המשורר ג'ון קיטס טרם מותו ברומא ממחלת השחפת, אף הוא לחברו צ'ארלס בראון, כמו זה המתורגם כאן בהמשך. והנוכחי הוא מאלה, שלא עורך אחד בלבד (ר' Gittings, p. xx) מנע הבאתם לדפוס, זאת עקב הסברה כי הכאב המובע בהם יכריע את כושר הספיגה של הקוראים. שֶצֶף התודעה שהעלה קיטס על הכתב, ללא עריכה או תיקונים, מפולח שתיקות המצויינות בקוי הפרד קצרים וארוכים. תחילתו של המכתב בנסיון כושל לשלוט ברגשות אשר נקטע בפרץ פתאום, הממשיך בקְרֶשֶׁנְדּוֹ אפל עד סופו תוך שהוא ממית באִבַּן התעשתויות חדלות ישע נוספות, שרק מבליטות את נגינת הנהי בבני גוון נוספים של מרורים. המכתב דורש קריאה בקול בתור שירה בפרוזה. כותבו ניצב על הגדה מנגד לחיים ומנסה לגבור בקולו על נהמתם כדי להגיע אל הנשארים מאחור, זאת בעוד צלליתו-שלו המתרחקת נשקפת אליו מדמותם. קיטס היה בטוח כי נידון לשכחה כמשורר וכי שמו "נחקק במים", כפי שביקש שייכתב על קברו.

 
Ellsworth Kelly, גפן בר, 1960. גרפית על נייר.

Ellsworth Kelly, גפן בר, 1960. גרפית על נייר.

 
 
 

נאפולי. יום רביעי ראשון בנובמבר.

 

בראון יקירי,

 

אתמול שחררו אותנו מההסגר, במהלכו נפגעה בריאותי מהאוויר הקלוקל והתא המחניק יותר ממה שנפגעה במשך המסע כולו. האוויר הרענן השיב את נפשי במקצת ואני תקווה כי ייטב לי הבוקר דיי כדי לכתוב לך מכתב קצר ורגוע; –  אם ניתן כך לכנות כזה, שבו אני חרד לומר את הנקל ממה שמטריד את מעייני. ובאשר הרחקתי לכת בכך עד הנה, עלי להמשיך עוד קצת; – שמא יועיל הדבר להקל את עקת האומללות הרובצת עלי. האמונה כי לא אראה אותה עוד תהרוג אותי. אינני יכול           בראון יקירי, צריך הייתי לקחתה לי כשעוד הייתי בקו הבריאות, והיה עלי להשאר בריא. למות אני יכול לשאת – לעזוב אותה איני יכול לשאת. הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! כל מה שבתיבות שלי מזכיר לי אותה מפלח אותי כמו חנית. רפידת המשי שהיא שמה בכומתת המסע שלי חורכת את ראשי. הדמיון שלי חי להחריד בכל הקשור אליה – אני רואה אותה – שומע אותה. אין שום דבר בעולם שיהיה בו די עניין כדי להסיט אותי לרגע אחד ממנה. כך היה גם כשהייתי באנגליה; אין ביכולתי להזכר, מבלי להתחלחל, בתקופת היותי כלוא אצל האנט, כשעיני נתלו בהאמפסטד כל היום. תקות ממש היתה לי אז לראות אותה שוב – עכשיו! – או, להקבר ליד היכן שהיא חיה! אני פוחד לכתוב לה – לקבל מכתב ממנה – לבי ישבר למראה כתב ידה – אפילו לשמוע עליה באקראי, לראות את שמה על הכתב יהיה יותר מכפי כושרי לסבול. בראון יקירי, מה עלי לעשות? לאן עלי לפנות לנחמה או הקלה? שמץ סיכוי אילו היה לי, להבריא, היתה התשוקה הזאת הורגת אותי. כך ממש במשך כל חוליי, הן בביתך הן בקֶנְטיש טאוּן, לא חדלה הקדחת הזאת לכלות אותי. כשאתה כותב אלי, כפי שתעשה מיד, כתוב לרומא (poste restante) – אם היא בריאה ושמחה, ציין זאת כך +, – אם – מסור שלום לכולם. אשתדל לשאת את יסורי באורך רוח. לאדם במצב בריאות כשלי לא אמורים להיות יסורים כאלה לשאתם. כתוב פתק קצר לאחותי האומר כי שמעת ממני. סוורן בטוב מאד. אם היה מצב בריאותי טוב יותר הייתי מאיץ בך לבוא לרומא. אני חושש כי אין בידי איש להקל עלי. האם יש חדשות כלשהן מג'ורג'? או, כי המזל היטיב במשהו עִמי או עם אחַי! – כי אז יכולתי לקוות, אך היאוש כפוי עלי כמו הֶרגל. בראון יקירי, למעני, הֱיֵה לה למגן עולם. אין ביכולתי לומר דבר על נאפולי; ריבוא החידושים סביבי איננו מעורר בי שום עניין. אני פוחד לכתוב לה. הייתי רוצה שהיא תדע כי איני שוכח אותה. הו, בראון, גחלים של אש יש בחזי.. יכולתו של הלב האנושי להכיל ולסבול כאב רב כל-כך באה לי בהפתעה. הלשם כך נולדתי? יברך האל אותה, את אמה, את אחותי ואת ג'ורג' ואשתו ואותך ואת כולם!

 

ידידך האוהב תמיד,

 

ג'ון קיטס

 

יום חמישי. הקדמתי ביום אחד את השליח. הוא יוצא עכשיו. היום הייתי שליו יותר, אף כי חרד למחצה כי לא אתמיד בכך. לא אמרתי דבר על בריאותי; אינני יודע עליה דבר; תשמע את הדוח של סוורן מ-XXX. עלי לחדול בזה. המחשבות שאתה מעורר בי קרובות מדי ל———-

 

יברכך האל!

 
 
Ellsworth Kelly, שתי חבצלות, 1980. גרפית על נייר

Ellsworth Kelly, שתי חבצלות, 1980. גרפית על נייר

 
 

הערות:

 

ג'ון קיטס, שאצילות רוחו זוהרת במכתביו, שהם כשלעצמם יצירות מופת, הוא "המשורר שלי". כל שנכתב על-ידו ועליו שיש ברשותי ניתן לי מחברה אהובה שאיננה עוד, וכמו נמסר לי משניהם יחדיו. הוא שב ומופיע באכסניה הנוכחית ומתורגם כאן (עם הערות רבות), וכאן וכאן, ועוד כאן וגם כאן, ועוד כאן, ועוד. רוב הדמויות והמקומות המצויינים במכתב המתורגם ברשימה הזאת כבר נמצאים בהערות לתרגומים קודמים, אך בקצרה ניתן לומר, כי אהובתו של קיטס היא פאני ברוּן (Fanny Brawne), שכנתו ב- Wentworth Place, האמפסטד. מקנטיש טאון כתב המשורר את מכתבו האחרון לפאני. צ'ארלס בראון (Charles Brown) היה חברו הטוב ובעל הדירה בה התגוררו השניים בהאמפסטד, שם מת אחיו של המשורר, תום, משחפת, המחלה שתכריע גם אותו. האח השני, ג'ורג', נקלע לחובות באמריקה וקיבל את חלקו של ג'ון בקצבה מירושת הוריהם, דבר שמנע ממנו, יחד עם מחלת השחפת, להנשא לפאני. הצייר ג'וזף סוורן (Joseph Severn) ליווה את קיטס בהפלגה לנאפולי, שם הוכנסה האניה להסגר בן עשרה ימים מחשש ממחלות מדבקות. לאחר צאתם נסעו השניים לרומא ושם, בחדרון במלון שיהפוך בעתיד למוזיאון קיטס-שלי, כשסוורן ידידו לצדו, ימות ג'ון קיטס ב-23 בפברואר 1821 והוא בן 25. האיקסים בסוף המכתב הושמו על ידי הנמען, בראון, שעה שהעתיק ומסר אותו לדפוס וצ"ל רשום שמו של ויליאם האזליט (William Hazlitt) , אף הוא ידיד של קיטס. האנט (Leigh Hunt), היה מבקר, מסאי ומשורר, עורך ה-Examiner בו התפרסם לראשונה שיר של קיטס. poste restante – "דאר כללי" – הנשמר בבית הדואר לנמען.

 
"כאן מונח אחד ששמו נחקק במים", בית הקברות לנוצרים שאינם קתולים, רומא. מכתביה של פאני ברון, שלא נפתחו ולא נקראו, נטמנו איתו. על הקבר סיגליות, הפרח האהוב על קיטס.  Via Deep Roots Magazine

"כאן טמון אחד ששמו נחקק במים", בית הקברות לנוצרים שאינם קתולים, רומא. מכתביה של פאני ברון, שלא נפתחו ולא נקראו, נטמנו איתו. על הקבר סיגליות, הפרח האהוב על קיטס.
Via Deep Roots Magazine

 
 

תוספת לצפיה:

 

Andrew Motion ו-BBC, שחזרו את מסעו האחרון של קיטס מאנגליה לרומא. לקראת סוף הסרט גם נקרא המכתב המתורגם כאן.

 

אורפאוס ואאורידיצ'ה, קטע, כוריאוגרפיה של פינה באוש לאופרה של גלוק, פריס 2008 (1975)

 

ועוד פינה באוש, במזורקה פּוֹגוֹ, סנטיאגו 2007

ראשה אשר ריחף נגד עיני גווע

 
אדגר דגא, דיוקנה של אֶסטל בלפור, 1863-1865. שמן על לוח,  The Walters Museum, Baltimore

אדגר דגא, דיוקנה של אֶסטל בלפור, 1863-1865. שמן על לוח,
The Walters Museum, Baltimore

 

"… קשה להתבונן בה בלי לחשוב כי ראשה ריחף נגד עיני גווע."

                                                                                                                    אדגר דגא

 (Christopher E. G. Benfey, Degas in New Orleans, University of California Press, 1997 (1984), P. 53. )

 

ראשה של אסטל מאסון בלפור, הוא זה שהצייר דימה לראותו "מרחף נגד עיני גווע" שהיה בעלה, שנהרג בשורות צבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים של ארה"ב. בשעה שצייר דגא את דיוקנה של בת דודו, שהתאלמנה ונמלטה לצרפת מאימי המלחמה, כבר עמדה היא על סף עיוורון גמור. וגם את הצייר לקוי הראייה רדפה אימת העיוורון. כדאי להתבונן בציור כדיוקן העיוורון בתור ראות צלולה, חפה מפגם ומוגבלות ובתור דיוקנה של ההתבוננות המתבוננת בעצמה.

 

הציור מצועף דמע, שטוף בדמדומי ראות. והצעיף, הוא-הוא הדימוי המצוייר כאן, הוא התמונה. הצעיף הוא תמונת מציאות הדימוי, דיוקן ההתבוננות. כי הצעיף הוא הכרה נראית. החלון השקוף, לכאורה, למציאות, נעכר בהפתעת-פתאום ונגלה לעין, כבר לא עיוור לעצמו. והשקיפות, משהפכה נראית, ניכרת, עכורה, הופכת למראה ולדימוי חוזר אבל כפול, דו-צדדי. צדה האחד מחזיר אלינו את המסתורין של דמדומי החיים – האחר את המבט המצועף עצמו.

 

קרן אחרונה של מבט נאסף נשלחת אל אופקה-שלה וחוזרת אל עצמה. זוהי התבוננות המביטה בעצמה במבט אחרון. אמנות מבט גווע. האמן, הוא רואה כמו עומד למות, כמו עיוור.

 

מעבר לחמלה, שהצייר כמו שוטף ואופף בה את האלמנה הצעירה שעיניה הקהות מביטות בעיוורונן, שסנטרה תפוס ברטט בכי מתמיד וילדותי, אומלל, הוא מצייר את ההתבוננות, את צעיף המסתורין של ההתבוננות.

 

שהרי, ההתבוננות, בהיותה נצרכת למחסום, למעצור וכלי כדי להתקיים, היא עיוורון. הנורא מכל הוא שהיא עיוורון עיוור לעצמו. כי בסופו של דבר עלינו להסכים על כך כי נגזר על הראות להיות מוגבלת לעצמה, לכלֵיה ולאופניה. עין הדג, עין הדבורה, עין הזבוב ועין האדם, וכמותם "העין הצפונית" נגד "העין הדרומית", "עין הטוב" כנגד "עין הרע" – הכל כלואים בראותם ובעיוורונם השקוף, ב"ראייתם" לכאורה, בראות איומה שהיא עיוורון גמור. רק בהאסף מבט, ורק אז, מסגלות עינינו ומשיבות לעצמן את יכולתן לראות את הצעיף, וכבר, כמו מבלי משים אנו מעבר לו.

 

לקריאה נוספת:

 

Marni Reva Kessler, Ocular Anxiety and the Pink Tea Cup: Edgar Degas's Woman with Bandage, in: Nineteenth-Century Art Worldwide

 

ובתור בונוס: אריק איינשטיין ויצחק קלפטר בצליל מכוון אלינו, צליל הבא ממרחק  עתיק של חיים, אלה שהיו ואלה שיבואו. מוקדש לנ.

%d בלוגרים אהבו את זה: