ריצ'ארד בראוטיגן: האונס של אופליה

 

 

 

האונס של אופליה

 

בְּגָדֶיהָ נִפְרְשׂוּ רָחַב וּכְבַת-גַּלִּים מְעַט-מְעַט

הֵם נְשָׂאוּהָ מַעְלָה: עֵת שְבָּה זִמְרָה קְטָעִים

מִלְּחָנִים שֶׁל פַּעַם, צָפָה אוֹפֶלְיָּה הַמְּתוּקָה  

עַל-פְּנֵי סְלָעִים שְׁחוֹרִים עַד שְׁהִגִּיעָה לְדַּיָּג רָשָׁע

שְׁהָיָה לָבוּשׁ בִּבְגָדִים שֶׁלֹא הָיְתָה לָהֶם יַלְדוּת

וְאוֹפֶלְיָּה, יְפֵהפִיָּה כְמוֹ כְּנֵסִיַּת אַפְּרִיל צָפָה

אֶל תּוֹךְ צִלוֹ וְהוּא, הַדַּיָּג הַמְּרֻשָׁע מֵחֲלוֹמוֹתֵינוּ,

דָּרַךְ פְּנִימָה בַּנָּהָר וְתָּפַס בַּנַּעֲרָה הַמִּסְכֵּנָה הַמְּשֻׁגָּעַת

וּכְשֶׁהוּא לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְתּוֹךְ הָעֵשֶׂב הַעָמֹק, הָרַג אוֹתָהּ

בְּהַלְמוּת גּוּפוֹ וְהֶחְזִיר אוֹתָהּ לִמְקוֹמָה

בְּתּוֹךְ הַנָּהָר, וְלָאֶרְטֵס אָמַר, אֲבוֹי, וּבְכֵן טָבְעָה!

הָהּ, מַיִם לְמַכְבִּיר, אוֹפֶלִיָּה, סְבָבוּךְ.

 

 

 

Richard Brautigan, The Rape of Ophelia, The Pill versus The Springhill Mine Disaster, Four Seasons Foundation, San Francisco, 1968.

 

 

 

John Everett Millais, אופליה (פרט), שמן על קנבס,
Tate Britain, לונדון

 

 

תלי-תלים של פרשנות פסבדו אקדמית אפשר לכתוב על חזיון האימה הבלשי הזה של ריצ'רד בראוטיגן. אני בעצמי נכשלתי בפרשנות שהצמחתי פרא על גבי טעות דפוס שנפלה בהמלט בתרגום שלונסקי, ממנה לקחתי את ציטוט דברי לארטס. אבל מה שקרוי "פרשנות אקדמית" לשירה איננו פחות מאונס, וזה משום שהמוסר הסכולסטי עושה החפצה לדבר השיר. אונס הוא רצח ומוסר של אנסים הוא פשע נגד האנושות. בכסות מוסר כזה צמחו העשבים השוטים של המדע המנתחים את הנשמה האנושית ואת שיריה כאילו היו "קנה עשב". והרי על הניסוי הזה, של הנשמה האנושית ותוצריה, לא ניתן לחזור:

 

"..כל מה שהרצה ניוטון בספרו בן-האלמוות 'עקרונות של הפילוסופיה של הטבע', ניתן היטב ללמידה, ככל שגדול היה המוח שנדרש לגילוי כל זה; וכנגד זה אי-אפשר ללמוד לכתוב שיר מלא שאר-רוח, יהיו כל המתכונים לאמנות הפיוט מפורטים כאשר יהיו ויהיו הדגמים שלה מצויינים כאשר יהיו." (קאנט, ביקורת כוח השיפוט, עמ. 127)

 

ובנוגע לשיר עצמו, הוא מפגין את יחודו של ריצ'רד בראוטיגן המשורר, שהוא מן המשוררים הציירים, משוררי המראות. תמונת אופליה הצפה על קליפת המים כמו "כנסית אפריל" היא אימפרסיוניסטית בצבעוניות המלבלבת והמוארת שלה, ממש תמונת השתקפויות במים של מונה. אבל היא צפה אל תוך צלו של הדיג המרושע מהחלומות ומאבדת מיד את האיכות האימפרסיוניסטית שלה בצל השחור הבולע את הצבעוניות בכלל. כך, יוצר בראוטיגן, בכל הטווח של יצירתו, מארג של צבעוניות מעודנת ומהבהבת בכתמי אורה שבלבה נעוצה סכין. היא רוויה אלימות וחלומית כמו "המצב האנושי", כהגדרתו.

 

יותר מכל, זה שיר ארס-פואטי בכך שהוא יוצר הִיתקלות כביכול, וקולאז', עם המלט המופתי לשייקספיר ובתוך כך, הוא כמו מכניס אותנו לעומק שאלת היחס בין אמת, מציאות ואמנות. אין הכוונה להתפלמסות הפילוסופית בעניין זה, כי אם למצבה הנפשי של השאלה הזאת, יותר נכון לרוחה. כי זה מה שעושה האמנות באמצעות דימוייה: מציתה את ההתבוננות במה שאיננו מסוגר ומגודר בגבולות הטענה בפרט והשפה בכלל.

 

 

The World Magazine, September 6, 1914

 

הסופרת דז'ונה בארנס (Djuna Barnes) נידבה עצמה להזנה בכפיה כדי לתעד את מה שעברו אותו זמן הסופרז'יסטיות ששבתו רעב בבתי הסוהר באנגליה. התיעוד פורסם ב-6 בספטמבר 1914 ב- The World Magazine, תחת הכותרת How It Feels to Be Forcibly Fed.

 

ההזנה בכפיה של סופרז'יסטיות שובתות רעב בבתי הסוהר האנגליים החלה ככל הנראה ב-1909. מדובר בעינוי שיטתי דומה לעינוי ההטבעה המעורר מחלוקת כיום. ההליך פגע בבריאות של רבות וכמה מהן אף מתו ממנו.

 

ריצ'ארד בראוטיגן בראיון: "שירה היא מברקים מהנשמה האנושית הבאים לעשות אותנו רחומים יותר כלפי המצב האנושי".

 

תיאטרון הפרינג' הפולני,Teatr A Part , בקטע מ"אופליה"

 

ספי רכלבסקי, אין דבר כזה מין בהסכמה, הארץ

 

Natalie Merchant: Ophelia

 

הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! (ג'ון קיטס)

 

 

רק עוד מכתב אחד כתב המשורר ג'ון קיטס טרם מותו ברומא ממחלת השחפת, אף הוא לחברו צ'ארלס בראון, כמו זה המתורגם כאן בהמשך. והנוכחי הוא מאלה, שלא עורך אחד בלבד (ר' Gittings, p. xx) מנע הבאתם לדפוס, זאת עקב הסברה כי הכאב המובע בהם יכריע את כושר הספיגה של הקוראים. שֶצֶף התודעה שהעלה קיטס על הכתב, ללא עריכה או תיקונים, מפולח שתיקות המצויינות בקוי הפרד קצרים וארוכים. תחילתו של המכתב בנסיון כושל לשלוט ברגשות אשר נקטע בפרץ פתאום, הממשיך בקְרֶשֶׁנְדּוֹ אפל עד סופו תוך שהוא ממית באִבַּן התעשתויות חדלות ישע נוספות, שרק מבליטות את נגינת הנהי בבני גוון נוספים של מרורים. המכתב דורש קריאה בקול בתור שירה בפרוזה. כותבו ניצב על הגדה מנגד לחיים ומנסה לגבור בקולו על נהמתם כדי להגיע אל הנשארים מאחור, זאת בעוד צלליתו-שלו המתרחקת נשקפת אליו מדמותם. קיטס היה בטוח כי נידון לשכחה כמשורר וכי שמו "נחקק במים", כפי שביקש שייכתב על קברו.

 

Ellsworth Kelly, גפן בר, 1960. גרפית על נייר.

 

 

 

נאפולי, יום רביעי 1 בנובמבר

 

בראון יקירי – אתמול שחררו אותנו מהבידוד, פרק זמן בו נפגעה בריאותי מחמת האוויר הגרוע והתא המחניק, יותר מאשר במשך המסע כולו. האוויר הצח הפיח בי מעט חיים ואני מקווה שהבוקר אני בריא דיי כדי לכתוב לך מכתב קצר ורגוע; – אם אפשר כך להגדיר כזה, שבו אני פוחד לומר את שהייתי הכי רוצה להתעכב עליו. כיוון שכבר הגעתי עד לכאן, עלי להמשיך עוד קצת; – אולי יהיה בכך להקל במעט את משא האומללות המעיק עלי. האמונה שלא אתראה איתה עוד, תהרוג אותי. אין ביכולתי          בראון יקירי, היה עלי לעשותה שלי לעֵת בריאות, גם היה עלי להשאר בריא. אני יכול לשאת שאמות – איני יכול לשאת שאעזוב אותה. הו, אלוהים! אלוהים! אלוהים! כל דבר שיש לי בתיבות המסע שלי ומזכיר לי אותה משסע אותי כחנית. בטנת המשי שהיא התקינה בכיפת המסע שלי צורבת את ראשי. היא חיה נוראות בדמיוני – אני רואה אותה – אני שומע אותה. אין שום דבר בעולם מענין דיו כדי להסיט אותי ממנה לרגע. כך היה המצב כשהייתי באנגליה; איני יכול להזכר, מבלי להתחלחל, בתקופת היותי אסיר אצל האנט, כשהתרגלתי להחזיק את עיני נעוצות בהאמפסטד. אז, הייתה תקוה של ממש שאתראה איתה שוב – עתה! – או, שאוכל להקבר ליד היכן שהיא חיה! אני פוחד לכתוב לה – לקבל ממנה מכתב – לחזות בכתב ידה ישבור את לבי – אפילו לשמוע עליה במקרה או לראות את רישום שמה יהיה יותר מכפי יכולת העמידה שלי. בראון יקירי, מה עלי לעשות? לאן אוכל לפנות בבקשי אחר נחמה או הקלה? אם היה לי סיכוי כלשהו להחלים, התשוקה הזאת תהרוג אותי. למען האמת, לאורך כל תקופת מחלתי הן בביתך הן בקֶנְטִישׁ טַאוּן, לא חדלה הקדחת הזאת להתיש אותי. כשאתה כותב לי, דבר שתעשה מיד, כתוב לרומא (דואר שמור) – אם היא בריאה ושמחה ציין זאת ב-+; אם –

 

חברך האוהב תמיד,  

 

ג'ון קיטס

 

יום חמישי

 

זה הקדים את השליח ביום. הוא יוצא עכשיו. היום הייתי רגוע יותר, אף כי בחרדת-מה שלא אמשיך כך. לא אמרתי דבר על בריאותי; איני יודע על כך דבר; תשמע את הדיווח של סברן מXXXX. אני נאלץ לסיים. אתה מוביל את מחשבותי קרוב מדי ל                

 

יברכך האל!

 

 

Ellsworth Kelly, שתי חבצלות, 1980. גרפית על נייר

 

 

הערות:

 

ג'ון קיטס, שאצילות רוחו זוהרת במכתביו, שהם כשלעצמם יצירות מופת, הוא "המשורר שלי". כל שנכתב על-ידו ועליו שיש ברשותי ניתן לי מחברה אהובה שאיננה עוד, וכמו נמסר לי משניהם יחדיו. הוא שב ומופיע באכסניה הנוכחית ומתורגם כאן (עם הערות רבות), וכאן וכאן, ועוד כאן וגם כאן, ועוד כאן, ועוד. רוב הדמויות והמקומות המצויינים במכתב המתורגם ברשימה הזאת כבר נמצאים בהערות לתרגומים קודמים, אך בקצרה ניתן לומר, כי אהובתו של קיטס היא פאני ברוּן (Fanny Brawne), שכנתו ב- Wentworth Place, האמפסטד. מקנטיש טאון כתב המשורר את מכתבו האחרון לפאני. צ'ארלס בראון (Charles Brown) היה חברו הטוב ובעל הדירה בה התגוררו השניים בהאמפסטד, שם מת אחיו של המשורר, תום, משחפת, המחלה שתכריע גם אותו. האח השני, ג'ורג', נקלע לחובות באמריקה וקיבל את חלקו של ג'ון בקצבה מירושת הוריהם, דבר שמנע ממנו, יחד עם מחלת השחפת, להנשא לפאני. הצייר ג'וזף סוורן (Joseph Severn) ליווה את קיטס בהפלגה לנאפולי, שם הוכנסה האניה להסגר בן עשרה ימים מחשש ממחלות מדבקות. לאחר צאתם נסעו השניים לרומא ושם, בחדרון במלון שיהפוך בעתיד למוזיאון קיטס-שלי, כשסוורן ידידו לצדו, ימות ג'ון קיטס ב-23 בפברואר 1821 והוא בן 25. האיקסים בסוף המכתב הושמו על ידי הנמען, בראון, שעה שהעתיק ומסר אותו לדפוס וצ"ל רשום שמו של ויליאם האזליט (William Hazlitt) , אף הוא ידיד של קיטס. האנט (Leigh Hunt), היה מבקר, מסאי ומשורר, עורך ה-Examiner בו התפרסם לראשונה שיר של קיטס.

 

 

"כאן טמון אחד ששמו נחקק במים", בית הקברות לנוצרים שאינם קתולים, רומא. מכתביה של פאני ברון, שלא נפתחו ולא נקראו, נטמנו איתו. על הקבר סיגליות, הפרח האהוב על קיטס.
Via Deep Roots Magazine

 

 

תוספת לצפיה:

 

Andrew Motion ו-BBC, שחזרו את מסעו האחרון של קיטס מאנגליה לרומא. לקראת סוף הסרט גם נקרא המכתב המתורגם כאן.

 

אורפאוס ואאורידיצ'ה, קטע, כוריאוגרפיה של פינה באוש לאופרה של גלוק, פריס 2008 (1975)

 

ועוד פינה באוש, במזורקה פּוֹגוֹ, סנטיאגו 2007

ראשה אשר ריחף נגד עיני גווע

 

אדגר דגא, דיוקנה של אֶסטל בלפור, 1863-1865. שמן על לוח,
The Walters Museum, Baltimore

 

"… קשה להתבונן בה בלי לחשוב כי ראשה ריחף נגד עיני גווע."

                                                                                                                    אדגר דגא

 (Christopher E. G. Benfey, Degas in New Orleans, University of California Press, 1997 (1984), P. 53. )

 

ראשה של אסטל מאסון בלפור, הוא זה שהצייר דימה לראותו "מרחף נגד עיני גווע" שהיה בעלה, שנהרג בשורות צבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים של ארה"ב. בשעה שצייר דגא את דיוקנה של בת דודו, שהתאלמנה ונמלטה לצרפת מאימי המלחמה, כבר עמדה היא על סף עיוורון גמור. וגם את הצייר לקוי הראייה רדפה אימת העיוורון. כדאי להתבונן בציור כדיוקן העיוורון בתור ראות צלולה, חפה מפגם ומוגבלות ובתור דיוקנה של ההתבוננות המתבוננת בעצמה.

 

הציור מצועף דמע, שטוף בדמדומי ראות. והצעיף, הוא-הוא הדימוי המצוייר כאן, הוא התמונה. הצעיף הוא תמונת מציאות הדימוי, דיוקן ההתבוננות. כי הצעיף הוא הכרה נראית. החלון השקוף, לכאורה, למציאות, נעכר בהפתעת-פתאום ונגלה לעין, כבר לא עיוור לעצמו. והשקיפות, משהפכה נראית, ניכרת, עכורה, הופכת למראה ולדימוי חוזר אבל כפול, דו-צדדי. צדה האחד מחזיר אלינו את המסתורין של דמדומי החיים – האחר את המבט המצועף עצמו.

 

קרן אחרונה של מבט נאסף נשלחת אל אופקה-שלה וחוזרת אל עצמה. זוהי התבוננות המביטה בעצמה במבט אחרון. אמנות מבט גווע. האמן, הוא רואה כמו עומד למות, כמו עיוור.

 

מעבר לחמלה, שהצייר כמו שוטף ואופף בה את האלמנה הצעירה שעיניה הקהות מביטות בעיוורונן, שסנטרה תפוס ברטט בכי מתמיד וילדותי, אומלל, הוא מצייר את ההתבוננות, את צעיף המסתורין של ההתבוננות.

 

שהרי, ההתבוננות, בהיותה נצרכת למחסום, למעצור וכלי כדי להתקיים, היא עיוורון. הנורא מכל הוא שהיא עיוורון עיוור לעצמו. כי בסופו של דבר עלינו להסכים על כך כי נגזר על הראות להיות מוגבלת לעצמה, לכלֵיה ולאופניה. עין הדג, עין הדבורה, עין הזבוב ועין האדם, וכמותם "העין הצפונית" נגד "העין הדרומית", "עין הטוב" כנגד "עין הרע" – הכל כלואים בראותם ובעיוורונם השקוף, ב"ראייתם" לכאורה, בראות איומה שהיא עיוורון גמור. רק בהאסף מבט, ורק אז, מסגלות עינינו ומשיבות לעצמן את יכולתן לראות את הצעיף, וכבר, כמו מבלי משים אנו מעבר לו.

 

לקריאה נוספת:

 

Marni Reva Kessler, Ocular Anxiety and the Pink Tea Cup: Edgar Degas's Woman with Bandage, in: Nineteenth-Century Art Worldwide

 

ובתור בונוס: אריק איינשטיין ויצחק קלפטר בצליל מכוון אלינו, צליל הבא ממרחק  עתיק של חיים, אלה שהיו ואלה שיבואו. מוקדש לנ.