אביגדור המאירי: המוקד הרן

 

Frederick Kjörling, Shadow of Fist, 2014. Saatchi Art

Frederick Kjörling, צל אגרוף, 2014. The Saatchi Gallery, London

 

 

 

הַמּוֹקֵד הָרָן

אביגדור המאירי

 

אֵיכָה יֵרֹעַ וִירוֹצַץ מִבְצַר הַמָּחֳרָתַיִם

וּפָרֹכֶת אֲרוֹן-לִבֵּנוּ אֵיכָה שׁוֹתֶתֶת דָּם;

אַךְ אֲנִי הַגֶּבֶר, הַיּוֹקֵד אִתְּכֶם בְּמוֹקְדַת-תָּמִיד,

אֲנִי מַאֲמִין בֵּאלֹהִים, שֶׁיָּרַד מִשְּׁמֵי-שָׁמַיִם

וְהַשּׁוֹאֵג מִתּוֹךְ גְּרוֹנְכֶם בַּיָּפֵה שֶׁבְּשִׁירִי-אָדָם:

בְּשִׁיר אֶנְקַת-אֵם יוֹלֶדֶת.

 

אֲנִי מַאֲמִין בְּלִבְּכֶם הַנָּם, הַמָּר וְהַצּוֹרֵעַ

וּבִתְפִלַּתְכֶם הָאִלֶּמֶת, הַמַּדְמַּעַת כָּל אִישׁוֹן;

אֲנִי יוֹדֵעַ, חִדְלֵי-תְּמוֹל, אַתֶּם פֹּה אַנְשֵׁי-בְּרֵאשִׁית:

כָּל נַעֲרָה קְרוּעַת-לֵב – אֵם כׇּל חַי הִנֶּהָ,

וְכָל בָּחוּר מְזֵה-חֲלוֹם – אָדָם הָרִאשׁוֹן,

אֲבִי כָּל גּוֹאֵל וּמָשִׁיחַ.

 

יוֹדֵעַ אֲנִי: אֲחֵיכֶם-שְׁאֵרֵיכֶם מִשֵּׁבֶט-קַיִן,

הַנּוֹחֲרִים נַחֲרַת-נִצְחוֹן מֵעַל חוֹמַת סְדוֹם,

עֲבָדִים הֵם כֻּלָּם, עַבְדֵי-מָוֶת לְפֶתַח חַטָּאת,

אֲשֶׁר בְּסֵתֶר אָפְלָם יִשְּׂאוּ אֲלֵיכֶם עָיִן

וּלְמַחֲזֵה שַׁחַר-אָדְמְכֶם נֶאֱלָמִים הֵם דֹּם

וּמִסְתַּמְּאִים לְרֶגַע.

 

עֲבָדִים הֵם כֻּלָּם; עַבְדֵי הָאֶתְמוֹל וְהַשֶּׁבֶר,

הַמַּאֲזִינִים נְדוּדֵי-שְׁנַת לְקוֹל-שִׁירֵיכֶם הָאָיֹם;

הָעוֹרְכִים לַמָּוֶת שֻׁלְחָן וְזוֹנִים עַל אֱלֹהִים,

הַיּוֹצְאִים בְּמָחוֹל אַחֲרוֹן עַל עֶבְרֵי פִּי-קֶבֶר –

וְאוֹי לָהֶם, אֵם שִׁירְכֶם הָאִלֵּם יְבוֹאֵמוֹ פִּתְאֹם,

בַּעֲלוֹת פֹּה שַׁחַר כָּל-שָׁחַר.

 

אוֹי לָהֶם, אִם אוּד-גּוּפֵנוּ, הֶעָקוּד וּלְחוּךְ-הַלַּהַב

יֵרֵד מֵעַל מוֹקְדָתוֹ בְּהִשָּׂרֵף כְּבָלָיו לְאַט –

וְכָל צִבְאוֹת הַמֹּלֶךְ, הַסְּמוּאִים קִסְמֵי-שָׁוְא

שֶׁרָקְדוּ סְבִיב מוֹקְדֵנוּ – יִתְלַכְּדוּ אִתָּנוּ בְּזַעַף,

לָצֵאת בְּעַמּוּד-הָאֵשׁ, לִשְׂרֹף כֹּל טֻמְאָה וָסַד

בְּעוֹלָם זֶה הַמִּתְיַפֵּחַ.

 

יוֹדְעִים הֵם כֻּלָּם: אֱלֹהֵיהֶם אֱלֹהֵי-תְּמוֹל הוּא,

זָקֵן זוֹנֶה יָאוּשׁ, הַזּוֹלֵל זְלוֹל וַחֲטוֹף –

יוֹדְעִים הֵם: נְסִיכֵי מָחָר בִּרְחוֹבוֹת פֹּה יְהַלֵּכוּן,

אֲשֶׁר לְשֶׁמֶשׁ-מַבָּטָם כָּל פִּרְחֵי-שָׁוְא יִבּוֹלוּ

וּלְבָבָם הָרָן, הַמַּאֲמִין – כּוּר צוֹרֵף כָּל-טוֹב:

מִזְבֵּחַ הוּא, מִזְבֵּחַ.

 

מִזְבְּחֵנוּ הוּא זֶה, מוֹקֵד שָׁמִיר וָשַׁיִת,

מִזְבֵּחַ הָאָדָם הוּא זֶה לַעֲקוּדֵי כָּל הָעַמִּים;

מִזְבֵּחַ חוֹלְמֵי כָּל-יֹפִי וְכָל נוֹהֵי אֶל-עָל: –

מִזְבְּחֵנוּ, שֶׁעִם הַחֻרְבָּן עָזַב אֶת הַר-הַבַּיִת

לִנְדוֹד אִתָּנוּ יַחַד עַד בּוֹא קֵץ-הַיָּמִים

לְאוֹר אָבִיב-הַשֶּׁמֶשׁ.

 

לְאוֹר יֶרַח-זִיוֵנוּ, חַג כָּל חַגֵּי-הַקֹּדֶשׁ,

חַג קוֹוֵי-הָאֹשֶׁר, חַג עוֹבְדֵי הָאֵשׁ;

חַג עַבְדֵי כָּל פַּרְעֹה, חַג כָּל סָר וְכָל מַר-לֵב.

רֹאשׁ הֶחֳדָשִׁים יְהִי לָנוּ זֶה הַחֹדֶשׁ,

הַפּוֹקֵחַ עֵינֵי-אוּר לְצַוּוֹת עַל כָּל יֵשׁ

בְּשַׁרְבִיט-פַּטִּישׁ מַגִּיהַּ.

 

יֵרֹעַ וִירוֹצַץ הַפַּעַם מִבְצַר הַמָחֳרָתַיִם

וּמִפָּרֹכֶת אֲרוֹן-לִבֵּנוּ יָשֹׁת, יָשֹׁת הַדָּם –

הַכֶּבֶל הוֹלֵךְ וְנִשְׂרָף עַל מוֹקְדֵנוּ הַלּוֹהֵט,

וְדָמֵנוּ, לְשַׁד-פִּלְאֵנוּ, יַפְרֶה לְכָל אַפְסָיִם.

עַל מִזְבֵּחַ זֶה הָרָן שִׁמְרוּ-נָא שׁוֹמְרֵי הָאָדָם,

שִׁמְרוּ-נָא עַל הַמִּזְבֵּחַ.

 

שִׁמְרוּ עָלָיו, שִׁמְרוּ; יִרְעַשׁ כַּדּוּר הָאָרֶץ,

הַרְרֵי שֶׁלֶג יַגְלִישׁוּ לַבַּת נִיר-עָתִיד;

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הַטּוֹבָה, מִשְּׁתֵי פְּסָגוֹת-הָאוֹר:

נְקַם-שִׁלֵּם, בְּשׂוֹרַת-חֶסֶד, גְּאֻלָּה וָקֶרֶץ –

וְהַמּוֹקֵד הָרָן יַבְלִיחַ הִמְנוֹן שִׁיר-בְּרֵאשִׁית:

כִּי אָדָם יֻלַּד לָנוּ.

 

אביגדור המאירי, המוקד הרן, שירים, מוסד ביאליק על-ידי "דביר", תל אביב תש"ד, עמ. י"ד

 

 

שייקה לוי שר: נומי ארץ

מילים ולחן: קובי לוריא

 

לזכרו: דייוויד גרייבר: שלח לחמך (Give it Away)

 

ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – סוף

 

Detail of ‘Lucretia’ (c.1666) by Rembrandt van Rijn. Minneapolis Institute of Art (2)

Rembrandt van Rijn, לוקרטיה (פרט), 1666 לערך. שמן על בד, Minneapolis Institute of Art

 

 

אַךְ הַשָּׁלִיחַ הַמָּסוּר חָזַר וּבָא עַתָּה,

מֵבִיא אֶת אֲדוֹנוֹ יַחְדָּו עִם אֲחֵרִים

בָּהֶם לוּקְרֶטִיָה פּוֹגֶשֶׁת שְׁחוֹר הָאֲבֵלוּת עוֹטָה

וּסְבִיב עֵינֶיהָ הַטְּרוּטוֹת מִדֶּמַע מְרוֹרִים,

כְּמוֹ הַקֶּשֶׁת בַּעֲנַן, מׇעֳגָלִים כְּחֻלִּים פּוֹרִים,

   וְלֵחוֹת מְרֵרָה הַלָּלוּ בְּחַשְׁרַת מִזְגָּהּ

   חוֹזוֹת בּוֹאוֹ שֶׁל פֶּרֶץ חֵלֶף סָעַר שֶׁרָגַע.    

 

מִשֶּׁבַּעֲלָהּ רָאָה אֶת מַרְאִיתָהּ הָעֲצוּבָה,

בְּרֹב הִשְׁתָּאוּתוֹ נִצָּב, בָּהּ מַבָּטוֹ תּוֹלֶה:

עֵינֶיהָ מְכֻסּוֹת בַּמַּיִם אַךְ טוֹבְלוֹת בַּלֶּהָבָה,

גּוֹנָהּ הַנָּאוֶה נִקְטָל בְּצַעַר מְכַלֶּה.

וְלִשְׁלוֹמָהּ לִשְׁאוֹל רוּחוֹ בְּעֹז לֹא יִמָּלֵא:

   עוֹמְדִים שְׁנֵיהֶם כַּמַּכָּרִים בְּהֶלֶם תַּדְהֵמָה

   עַל פְּגִישָׁתָם בַּמֶּרְחַקִּים שֶׁהַמִּקְרֶה גְּרָמָהּ.

 

לְבַסּוֹף נוֹטֵל הוּא אֶת יָדֶיהָ דְּלוּיוֹת הַדָּם,

אוֹמֵר: "מַה לְךָ אֵרַע בַּרְבָּרִי וְאַכְזָר

שֶׁעַל עָמְדֵךְ כֹּל אֲבָרַיִךְ רוֹעֲדִים בִּמְאוֹדָם?

חֶמְדַּת לִבִּי, מָה הַדָּבָר שֶׁדֹּעַךְ זֹךְ גּוֹנֵךְ גָּזַר?

אֵיכָה זֶה שִׁבְרוֹן לֵב בִּלְבוּשֵׁךְ נִשְׁזָר?

   גַּלִּי, יַקִּירָתִי-יַקִּירָתִי, מַשָּׂא נַפְשֵׁךְ,

   סַפְּרִי שִׁבְרֵךְ, לְמַעַן נְשִׂיבֵךְ מִיֵּאוּשֵׁךְ."

 

וְהִיא בָּאֲנָחוֹת שָׁלוֹשׁ נוֹתֶנֶת אֵשׁ בְּצַעֲרָהּ,

בְּטֶרֶם הַמִּלִּים אֶת סִבְלוֹתֶיהָ יְשַׁוְּעוּ:

אֶתְנַחְתָּא, לְחֶפְצוֹ הִיא מְכַוֶּנֶת דִּבּוּרָהּ,

וּבְצִנְעָה הִיא מִתְכּוֹנֶנֶת לְהַבְטִיחַ כִּי יֵדְעוּ

כֵּיצַד שְׁמָהּ וּכְבוֹדָהּ בִּשְׁבִי צָר נִכְלְאוּ;

   בִּזְמַן שֶׁקוֹלַטִין וּקְהַל הַלּוֹרְדִּים שֶׁהוֹפִיעַ

   בְּקֶשֶׁב נֶעְצַב צוֹפִים לִשְׁמֹעַ מַה בְּפִיהָ.

 

בְּקַן מֵימֶיהָ בַּרְבּוּרָה חִוֶּרֶת כָּל כֻּלָּהּ

פּוֹתַחַת בְּמִזְמוֹר מִסְפֵּד לְבוֹא אַחֲרִיתָהּ:

"מִלִּים מְעַט", אָמְרָה, "הֵיטֵב יַתְאִימוּ לָעַוְלָה,

אַשְׁמָה שֶׁאֵין לֶהָשִׁיבָה בְּשׁוּם תֵּרוּץ אוֹ חֲרָטָה:

יִרְבּוּ יְגוֹנוֹתַי בִּי מִמִּלִּים לִפְרֹץ עַתָּה,

   וְיֶאֶרְכוּ לָצֵאת מִמֶּנִּי כֹּל קִינוֹת אֳנִיִּי,

   מִכְּדֵי סַפֵּר כֻּלָּן עַל יֶגַע לְשׁוֹנִי. 

 

"לָכֵן כֹּל שֶׁעָלַי מֻטָּל, בַּעַל יָקַר,

לוֹמַר הוּא: כִּי בְּחֵפֶץ עִנְיָנָהּ שֶׁל מִטָּתְךָ

בָּא זָר, הוּא הִשְׂתָּרֵעַ עַל הַכַּר,

שָׁם רֹאשׁ הִנַּחְתָּ לִמְנוּחָה,

וּמַהִי יֶתֶר הֲרָעָה, רַק לַדִּמְיוֹן הַמְּלָאכָה

   לְמָה שֶׁנַּעֲשָׂה בִּי בְּפִגּוּל כְּפִיַּת צוֹרֵר     

   וּמִזֶּה, אַלְלַי לִי, אֲהוּבָתְךָ לֹא תִּשְׁתַּחְרֵר. 

 

"כִּי בֶּחָצוֹת לֵיל הָאֵימָה בַּחֲשֵׁכַת צַלְמָוֶת,

הִגִּיעַ עִם פַלְכִיוֹן בּוֹהֵק אֶל חֶדֶר מִטָּתִי

יִצּוּר מַזְחִיל אוֹחֵז בִּתְאוּרַת שַׁלְהֶבֶת,

וְצִעֵק רְחִישָׁתוֹ: 'עוּרִי בַּת רוֹמָא מָרָתִי,

נְטִי לְחִבָּתִי וָלֹא, דֵּרָאוֹן אַלְמוֹתִי

   עָלַיִךְ וְשֶׁלָּךְ בְּזֶה הֲלֵיל אַפִּיל,

   אִם תְּסָרְבִי לַחֵשֶׁק שֶׁאַהֲבָתִי מַפְעִיל. 

 

"'אֶת הַמְּשָׁרֵת הַמׇּעֳדָף בְּמֵאוּסוֹ', לָחַת –  

'אֶלָּא אִם תִּרְתְּמִי אֶת חִבָּתֵךְ לִרְצוֹנִי –  

מִיַּד אֶרְצַח, וְאַחַר כָּךְ אוֹתָךְ עַצְמֵךְ אֶשְׁחַט,

וְאֶשָּׁבַע כִּי מְצָאתִיךְ בְּעֵת תִּנּוּי הוֹלְלָנִי

שֶׁל מַעַשׂ תָּאֲוָה מַחְלִיא, כִּי כֵן אֲנִי

   הָרַגְתִּי אֶת הַזַּנָּאִים בְּמַעֲשָׂם. בַּתְּהִלָּה,

   אֶזְכֶּה אֲנִי כָּךְ, אַתְּ, בִּגְנָאִי בַּל מְחִילָה.'

 

"כָּאן כְּבָר פָּתַחְתִּי פֶּרֶץ בִּצְעָקָה

וְאָז כְּנֶגֶד לְבָבִי הִצִּיב הוּא אֶת חַרְבּוֹ,

נִשְׂבַּע, כִּי אִם אֲנִי לֹא אֶכָּנַע לוֹ בִּשְׁתִיקָה,

מִפִּי הַחַי מִלָּה נוֹסֶפֶת לֹא תָּבוֹא.

עִם זֹאת תִּעוּד קְלוֹנִי יִשְׂרֹר לָנֶצַח כִּכְתָבוֹ,

   וּלְעוֹלָם לֹא יִשָּׁכַח בְּקֶרֶת רוֹמָא הַכְּבוּדָה

   דְּבַר מוֹת הַנַּפְקָנִית לוּקְרֶטִיָה בִּזְרוֹעוֹת עַבְדָּהּ. 

 

"אוֹיְבִי חֲזַק הָיָה, חַסְרַת אוֹנִים אֲנִי

וְאֵין אוֹנִי גָּבַר מֵעֹצֶם הָאֵימָה.

שׁוֹפֵט דָּמִים אָסַר דִּבּוּר עַל לְשׁוֹנִי:

וְשׁוּם טִעוּן מֻצְדָּק לְצֶדֶק שָׁמָּה לֹא נִשְׁמַע.

אַרְגָּמָן תַּאֲוָתוֹ הֵעִידָה עַל עָצְמָה

   כִּי יׇפְיִי הַדַּל אֶת גַּלְגַּלֵּי עֵינָיו גָּזַל,

   וּכְשֶׁנִּגְנָב שׁוֹפֵט אֲזַי אָסִיר נִקְטָל. 

 

"אוֹ, לַמְּדֵנִי נָא לִתְקֹן תֵּרוּץ בְּעַד עַצְּמִי,

אוֹ לְפָחוֹת מָה אֲמַתְלָה לִי לְשִׁמּוּשׁ אֶמְצָא:

אִם קְבָס דַּמִּי אׇמְנָם רֻפַּשׁ בְּרֶשַׁע תֵּהוֹמִי,

הִנֵּה בָּרָה רוּחִי מִכֹּל רְבָב שִׁמְצָה.

הִיא לֹא נִכְפְּתָה, הִיא מֵעוֹלָם לֹא נִרְצְעָה

   בְּהַסְכָּמָה לְפֶשַׁע, כִּי עוֹדֶנָּה תְּמִימָה

   וּבְקִיטוֹן מֻרְעָל שׁוֹכֶנֶת בַּת קְיָמָא."

 

שׁוּר, הִנֵּה הָאָבוּד אֲשֶׁר רָכַל בְּאׇבְדָנוֹ,

בְּרֹאשׁ שָׁחוֹחַ, סְכוּר עָגְמָה קוֹלוֹ,

עָטוּף בִּזְרוֹעוֹתָיו, עֵינַיִם שַׁח בִּיגוֹנוֹ,

כְּשַׁעֲוָה חִוְּרוֹת שְׂפָתָיו הַמְּנַשְּׁבוֹת סִבְלוֹ

מִמֶּנּוּ, וְקוֹל מַעֲנֵהוּ נֶעְצָר כָּךְ בְּאֶבְלוֹ.

   אַךְ, כַּמָּה שֶׁאֻמְלָל הוּא, נֶאֱבָק לַשָּׁוְא:

   כִּי מַה שֶׁהוּא נוֹשֵׁף מִיָּד שָׁב וְנִשְׁאַב.

 

הַגֵּאוּת כְּמוֹ דֶּרֶךְ קֶשֶׁת בְּכָל תֹּקֶף שָׁאֲגָה

וּמִן הָעַיִן הָרוֹאָה בִּמְאוֹצָהּ יָצוֹא פָּרְצָה,

אַךְ בְּתוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלֶת שֶׁגַּאֲוָתוֹ סִיְּגָה

בַּחֲזָרָה אֶל הַמֵּצַר אֲשֶׁר כְּפָהָה לְלֹא מוֹצָא,

בַּחֲרוֹן יָצְאָה – שָׁבָה בַּזַּעַם שֶׁמֻּצָּה:

   אַף כֹּל אַנְחוֹתָיו. כִּי יִסּוּרָיו כְּמוֹ מַסּוֹר

   דָּחֲפוּ מִמֶּנּוּ אֶת אֶבְלוֹ, מָשְׁכוּ הָאֵבֶל לַחֲזֹר. 

 

לִכְשֶׁהִבְחִינָה אֻמְלָלוּת בָּאֵלֶם יְגוֹנוֹ,

בְּטֶרֶם שַׁעֲתוֹ הֵקִיצָה קוֹצֶף חֲרוֹנוֹ:

"אָדוֹן יָקַר, הֵן צַעַרְךָ מוֹסִיף לְצַעֲרִי אוֹנוֹ:

הֲרֵי מָטָר לֹא יְדַלֵּל נָהָר בְּשִׁטְפוֹנוֹ.

כְּדֵי כָּךְ סִבְלִי רָגִישׁ לִכְאֵבְךָ בְּשִׁבְרוֹנוֹ

   עַד בְּשֶׁל כָּךְ גּוֹבֵר. הָבָה נִסְתַּפֵּק בְּזֹאת

   כִּי בְּאֶבְלוֹ יִטְבַּע רַק זוּג עֵינַי הַבּוֹכְיוֹת.

 

"לְמַעֲנִי, מֵאוֹתָהּ עֵת שֶׁהִתְקַסַּמְתָּ בִּי,

מִי שֶׁהָיְתָה לוּקְרֶטִיָה שֶׁלְּךָ, הַקְשֵׁב:

נִקְמַת מִיָּד קַח מֵאוֹיְבִי –  

שֶׁלִּי, שֶׁלְּךָ, שֶׁלּוֹ. לְמָגִנִּי כְּמוֹ תְּחַשֵּׁב

מִמַּה שֶׁנְּהִיָּה: יִשְׁעִי הַמְּיֹעָד אִכְזֵב

   וּמִיָּדְךָ אִחֵר, אַךְ קְטֹל אֶת הַבּוֹגֵד,

   כִּי הַקִּמּוּץ בַּצֶּדֶק לַשִּׁחוּת סוֹגֵד. 

 

"אַךְ אֲגַלֶּה אֶת שְׁמוֹ, לָכֶם הַלּוֹרְדִּים הַיְּשָׁרִים",

אָמְרָה לִבְנֵי הַפָּמַלְיָה שֶׁנִּלְוְתָה לְקוֹלַטִין,

"רַק אַחֲרֵי שֶׁלִּי אַתֶּם תַּבְטִיחוּ בִּנְדָרִים,

לִפְתֹּחַ בְּמִרְדַּף נָקַם עַל עַוְלָתִי בְּלִי לְהַמְתִּין:

כִּי זוֹ תׇּכְנִית הוֹגֶנֶת וּרְאוּיָה לְמוֹנִיטִין

   לְמִגּוּר אִי-צֶדֶק בְּנִשְׁקֵי הַנְּקָמָה:

   קוֹנָם הָאַבִּירִים לְלֶיְדִּי לִתְקֹן פְּגִיעָתָהּ וַיְהִי-מָה."

 

לִדְרִישָׁתָהּ הַזֹּאת, בְּכֹל הַדְרַת אֲצִילוּתָם,

כֹּל לוֹרְד אֶת הֵן צִדְקוֹ לִפְקֻדָּתָהּ נָתַן,

לָהּ כְּחוֹבַת הָאַבִּירוּת צִוּוּ אֶת עֶזְרָתָם, 

מִשְׁתּוֹקְקִים לַחֲשִׂיפַת אוֹיְבָהּ הַמְּשֻׂטָּן.

אַךְ הִיא, בְּטֶרֶם הַמְּשִׂימָה הָעֲגוּמָה תֻּתַּן,

   אֶת הַהַצְהָרָה עוֹצֶרֶת, "אוֹ", אָמְרָה, "דַּבְּרוּ,

   אֵיךְ הַכֶּתֶם הַכָּפוּי מִמֶּנִּי יִמָּחֶה, אִמְרוּ. 

 

"עֲבֵרָתִי זוֹ הַמְּדֻבֶּרֶת, מַהִי מַהוּתָהּ

בֶּהֱיוֹתָהּ כְּפוּיָה וּבִנְסִבּוֹת אֵימִים?

הַפּוֹטֵר רוּחִי הַזַּךְ מִמַּעַשׂ מְסֻטָּה

וְאֶת כְּבוֹדִי הַשַּׁח בְּנִוּוּלוֹ מֵקִים?

הֲיֵשׁ טִעוּן שֶׁיְּזַכֵּנִי מִפּוּר הַמְּרוֹרִים?

   מֵי מַעְיָן מֻרְעָל שָׁבִים לְטׇהֳרָם,

   מַדּוּעַ לֹא אֲנִי מִכֶּתֶם שֶׁבִּכְפִי נִגְרָם? 

 

אָז, כֻּלָּם יַחְדָּו פָּתְחוּ דִּבְּרוּ עַל לְבָבָהּ,

כִּי מְנַקֶּה טֹהַר רוּחָהּ הַכֶּתֶם מִבְּשָׂרָהּ,

בַּזְּמַן הַזֶּה וּבְחִיּוּךְ מָרִיר, הִיא סוֹבְבָה

מֵהֶם פָּנִים, מַפָּה עִמְקַת רִשְׁמֵי מוֹרָא

שֶׁל גּוֹרָלָהּ הַמָּר, גְּלוּפָה בְּדֶמַע צָעֲרָה.

  "לֹא, לֹא", אָמְרָה, "שׁוּם לֵיְדִּי, עַד עוֹלָם,

  שֶׁמָּא הָיוּ הֵם תֵּרוּצַי, לֹא תָּהִין כְּלָל לְקַבְּלָם." 

 

וְכָאן, בַּאֲנָחָה כְּאִלּוּ שֶׁלִּבָּהּ נִשְׁבָּר,

הִיא מַשְׁלִיכָה שֶׁם טַרְקֻוִּין, בְּאוֹמְרָהּ, "הוּא, הוּא",  

אֲבָל לְבַד מִ"הוּא" דָּבָר מִפִּיהָ לֹא הֻכְבַּר,

עַד, לְאַחַר מַבְּעֵי צוּקָה וְרֹב פִּרְקֵי שְׁהוּת,

בְּהִשְׁתַּנְּקוּיוֹת, בְּנִסְיוֹנוֹת סְרַק שֶׁנִּקְהוּ,   

   הִיא מְחַלֶּצֶת: "לוֹרְדִּים, הוּא, הוּא הוּא זֶה מִי

   אֲשֶׁר מַדְרִיךְ יָדִי לִפְגֹּעַ בְּעַצְמִי."

 

כָּאן בְּחָזָהּ, נָדָן תַּמִּים, הִיא נָעֲצָה

סַכִּין דָּמִים, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נִשְׁמָתָהּ שָׁלְפָה:

זוֹ הַמַּכָּה אוֹתָהּ חִלְּצָה מֵהַתְּהוֹם הָרְצוּצָה

בְּכִלְאָהּ הַמְּחֻלָּל שֶׁבּוֹ נָשְׁפָה וְשָׁאֲפָה.

עַל אֲנָחוֹת הַחֲרָטָה אֶל הָרָקִיעַ הוּעֲפָה

   רוּחָה הַכְּנוּפָה, וְרִחֲפָה מִתּוֹךְ פִּצְעָהּ

   אֱלֵי חַיֵּי אַלְמָוֶת, מִגּוֹרַל נִרְצָע.

 

נִדְהָם מֵהַקָּזַת הַדָּם, כָּאֶבֶן הַדּוֹמֶמֶת

קוֹלַטִין עָמָד, עִם כָּל הַלּוֹרְדִּים שֶׁעִמּוֹ,

עַד אָבִיהָ שֶׁל לוּקְרֶטִיָה, הַמַּבִּיט בָּהּ מְדַמֶּמֶת,

אֶת עַצְמוֹ הִשְׁלִיךְ עֲלֵי הַגּוּף מֵמִית עַצְמוֹ,

וּמִמַּעְיָן שַׁנִּי בְּרוּטוּס מָשַׁךְ עַל דִּמּוּמוֹ

   אֶת הַסַּכִּין הָרַצְחָנִי, שֶׁבְּעׇזְבוֹ אֶת הַמָּקוֹם,

   רָדַף אוֹתוֹ דָּמָהּ, בְּנִסָּיוֹן עָלוּב לִנְקֹם.

 

וְזֶה, מִמְּעַמְּקֵי גּוּפָהּ בְּפִכְפּוּכוֹ הָלַךְ שָׁפַע,

וְנֶחְלָק לְשִׁנֵּי פְּלָגִים שֶׁל אַרְגָּמָן דָּמָהּ

וּבְזֶרֶם אַט מִשְׁנֵי צִדָּיו הִקִּיף אֶת כֹּל גּוּפָהּ

כְּאִי שֶׁאַךְ נִכְבַּשׁ, נִצָּב כֻּלּוֹ שְׁמָמָה,

עֵירֹם, רִיק מִיּוֹשְׁבָיו, אָפוּף שִׁטְפוֹן אֵימָה.

   חֵלֶק מִדָּמָהּ אֱדוֹם עֲדַיִן וְנִשְׁאַר טָהוֹר,

   הַחֵלֶק שֶׁטַּרְקֻוִּין זִהֵם, הָפַךְ שָׁחוֹר מִשְּׁחוֹר. 

 

ועַל פָּנָיו הַנִּצְפָּדִים בַּאֲבֵלוֹת כְּסוּתוֹ

שֶׁל אוֹתוֹ דָּם שָׁחוֹר, אַדְוָה מֵימִית נִגֶּרֶת,

כְּמוֹ בּוֹכָה מָרוֹת עֲלֵי מָקוֹם הַכְתָּמָתוֹ,

וְלָנֶצַח, כְּחוֹמֵל לוּקְרֶטְיָה הַמְּיֻסֶּרֶת,

מִדָּם מְפֻגָּל יִנְבַּע זֶה אוֹת הַמַּיִם לְמַזְכֶּרֶת,

   וְהַדָּם לְלֹא רְבָב בָּאַדְמוּמִיּוּת יִסְמַק,

   נִכְלָם בְּשֶׁל הַלָּז אֲשֶׁר כָּכָה נָמַק. 

 

"בִּתִּי, יַקִּירָתִי, בִּתִּי", זוֹעֵק לוּקְרֶטְיוּס הִזָּקֵן,

"הַחַיִּים שֶׁאַתְּ קִפַּחְתְּ הֲרֵי שֶׁלִּי הָיוּ.

"אִם בַּצֶּאֱצָא צַלְמוֹ שֶׁל אָב שׁוֹכֵן,

הֵיכָן אֶחְיֶה מִשֶּׁחְיִי לוּקְרֶטְיָה לֹא חִיּוּ?

לֹא לַתַּכְלִית הַזֹּאת חַיַּיִךְ מֶנִּי נִהְיוּ.

   אִם יְלָדִים מֵתִים לִפְנֵי מוֹלִידֵיהֶם,

   צֶאֱצָאֵיהֶם אָנוּ, לֹא שֶׁלָּנוּ הֵם. 

 

"מַרְאָה שְׁבוּרָה וְאֻמְלָלָה, הִרְבֵּיתִי הִתְבּוֹנֵן

בְּמֶתֶק דַּמְיוּתֵךְ, בִּי שְׂבַע יָמִים שׁוּב רַךְ נוֹלָד;

אֲבָל רְאִי זֶה הַצָּלוּל הִנֵּה עָמַם וְהִזְדַּקֵּן,

וּבוֹ עֶרְיַת עֶצֶם הַמָּוֶת שֶׁהַזְּמָן שַׁלָד:

אוֹ, אֶת צַלְּמִי מִלְּחָיַיִךְ אַתְּ קָרְעַת לָעַד,

   וְאֶת יׇפְיָהּ שֶׁל מַרְאָתִי אַתְּ נִפַּצְתְּ בְּרַעַם,  

   לֹא אוּכַל יוֹתֵר לִרְאוֹת בָּהּ אֵיךְ הָיִיתִי פָּעַם!

 

"אוֹ נְתִיב הַזְּמַן, עֲצֹר וְהִמָּשֵׁךְ לֹא עוֹד  

אִם אֵלֶּה הָרְאוּיִים לִשְׂרֹד דִּינָם לְחִדָּלוֹן.

הֲיִכְבֹּשׁ רְקַב הַמָּוֶת אֶת הַחֲסוֹנִים בִּמְאוֹד

וִיוַתֵּר עַל הָרְצוּצִים, נִגְּפֵי הַכִּשָּׁלוֹן?

בְּמוֹת דְּבוֹרָה זְקֵנָה, בְּכַוַּרְתָּהּ יַצְעִיר שִׁלְטוֹן:

   בְּחַיַּי, מַחְמַל נִפְשִׁי, חִזְרִי לִחְיוֹת וְכָךְ

   בְּמוֹת אָבִיךְ תִּזְכִּי לִרְאוֹת, לֹא אָבִיךְ אוֹתְךָ." 

 

כְּמוֹ מִתּוֹךְ חָלוֹם אָז קוֹלַטִין נִנְעָר

וּמִלּוּקְרֶטְיוּס מְבַקֵּשׁ אֶת מְקוֹם נַהַמוֹ;

אָחַר בְּזֶרֶם דָּם לוּקְרֶטִיהָ הַקָּר

הוּא מִתְנַפֵּל, רוֹחֵץ חִוְרוֹן פְּנֵי דַהֲמוֹ

וּמִתְדַּמֶּה זְמַן מָה כָּמוֹהָ לְמֵמִית עַצְמוֹ;

   עַד בּוּשָׁה גַּבְרִית דּוֹחֶקֶת שׁוּב נְשִׁימָתוֹ,

   לִחְיוֹת, וְעַל מוֹתָהּ לָקַחַת נִקְמָתוֹ.          

 

הַזַּעַם הַחוֹדֵר נַפְשׁוֹ עָמֹק בְּכִבְשׁוֹנָהּ,  

הִגִּישׁ צַו עֹצֶר שֶׁל אִלְּמוּת לִלְשׁוֹנוֹ,

וְהִיא, קוֹצֶפֶת עַל הַצַּעַר שֶׁהִדִּיחַ שִׁלְטוֹנָהּ,

אוֹ מוֹנֵעַ זְמַן כֹּה רַב מִלּוֹת נִחוּם לִיגוֹנוֹ,

פּוֹתַחַת בְּדִבּוּר, אַךְ פִּיו פּוֹלֵט בְּכִשְׁלוֹנוֹ

   עֲדַת מִלִּים רָפָה מִשְּׂאֵת עֹל יִסּוּרָיו,

   וְאִישׁ אֵינֶנּוּ מְזַהֶה דְּבָרָיו. 

 

אׇמְנָם "טַרְקֻוִּין" בִּטֵּא הוּא בְּבֵרוּר לִפְעָמִים,

אַךְ בֵּין שִׁנָּיו, כְּמוֹ אֶת הָשֵׁם שִׁסַּע.

סָעַר הָרוּחוֹת הַזֶּה, עַד שֶׁיָּפִיחַ גְשָׁמִים,

סָכַר נֵד צַעֲרוֹ, לְהַגְבִּירוֹ עָשָׂה.

לְבַסּוֹף נִמְטָר, וְעֹז הָרוּחַ נִתְהַסָּה:

   אֲזַי בְּיַחַד אָב וּבֶן בּוֹכִים מַחְלֹקֶת נוֹאֲשָׁה,

   אֶת מִי יֵשׁ לְבַכּוֹת יוֹתֵר, הַבַּת אוֹ הָאִשָּׁה. 

 

זֶה מְכַנֶּה אוֹתָהּ שֶׁלּוֹ, וְלָאַחֵר לוֹ הִיא,

אֲבָל אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם צוֹדֵק בִּתְבִיעָתוֹ.

אוֹמֵר הָאָב, " הִיא לִי". – "אוֹ, הִיא שֶׁלִּי,"

הַבַּעַל לוֹ עוֹנֵה: אָנָּא אַל תִּגְזֹל זְכוּתוֹ

שֶׁל יְגוֹנִי, לֹא יִתְבַּע אַחֵר אֶת צִדְקָתוֹ

   לְבִכּוּיָהּ, כִּי אַךְ וְרַק לִי הִיא בַּדִּין,

   וְאִישׁ לֹא יְקוֹנֵן עָלֶיהָ חוּץ מִקּוֹלַטִין. 

 

"אוֹ," לוּקְרֶטִיוּס אָמַר, "לָהּ אֲנִי הוּא שֶׁנָּתַתִּי

הַחַיִּים שֶׁבְּמֻקְדָּם מִדַּי וּבִמְאֻחָר מִדַּי קִפְּחָה." –

"אוּוּוּ, אוּוּוּ," אָמַר אָז קוֹלַטִין, "הָיְתָה אִשְּׁתִּי,

שַׁיֶּכֶת לִי, אֶת רְכוּשִׁי רָצְחָה." –

"בִּתִּי", "רַעְיָתִי", מִלְּאוּ בְּתִנּוּיֵי צָוְחָה

   אֶת הַאֲוִיר שֶׁבְּחַיֵּי לוּקְרֶטִיהָ בְּכוֹחוֹ הַהַבְלוּתִי,

   אָחַז וְלִקְרִיאוֹתֵיהֶם הֵשִׂיב, "בִּתִּי," "רַעְיָתִי." 

 

וּבּרוּטוּס, שֶׁמִּצַּד לוּקְרֶטִיהָ הַסַּכִּין שָׁלַף,  

בִּרְאוֹתוֹ אוֹתָם מְתַחֲרִים בַּאֲבֵלוּת,

הֵחֵל מַלְבִּישׁ אֶת שְׁנִינוּתוֹ חֻמְרָה וְזֶקֶף גַּב,

קוֹבֵר בַּפֶּצַע שֶׁל לוּקְרֶטִיהָ מִפְגְּנֵי סִכְלוּת.

בְּרוֹמָא הוּא וּמֵרֵעָיו עֻטְּרוּ זֵרֵי הַבְלוּת,

   עַל חִדּוּדֵי תִּפְלוּת וּפִטְפּוּטִים דּוֹחִים,

   מַמָּשׁ כְּמוֹ לֵצִים קַשְׁקְשָׁנִי טִמְטוּם שֶׁל מְלָכִים. 

 

עַתָּה מַשְׁלִיךְ הוּא אֶת גְּלִימַת הָרְדִידוּת

שֶׁבָּהּ הִסְוָה בְּהַצְלָחָה אֶת עֹמֶק הָחָכְמָה,

וּפִקְּחוּת נִסְתֶּרֶת מְחַמֵּשׁ הוּא בְּחַדּוּת,

אֲשֶׁר בְּעֵין קוֹלַטִינוּס תּוֹעִיל לִבְלֹם דִּמְעָה.

"קוּם", אָמַר לוֹ, "כִּי טָעִיתָ, לוֹרְד שַׂגִּיא שֶׁל רוֹמָא:

   נָא הָנַח לְשַׁטְיָה זֶה, אֲשֶׁר יָדוּעַ כְּטִפְּשׁוֹן,

   לְהַשְׂכִּיל אֶת בִּינָתְךָ רַבַּת הַנִּסָּיוֹן.            

 

"קוֹלַטִין, וּמָה, צָרָה מַרְפֵּא הִיא לְצָרָה?

הַפֶּצַע יַעֲזֹר לְפֶצַע, אֲבֵלוּת לָאֵבֶל?

הַנְּקָמָה הִיא זֹאת, לָתֵת לְעַצְמְךָ סְטִירָה

עַל מַעֲשֵׂהוּ הַנּוֹרָא בַּיְּקָרָה לְךָ, בַּסֵּבֶל?

מֶזֶג יַלְדוּתִי כָּזֶה נוֹבֵעַ מִמַּחְשֶׁבֶת הֶבֶל:

   אִשְּׁתְּךָ הָאֻמְלָלָה אוֹ כֹּה שָׁגְתָה בְּמַצָּבָהּ,

   לִשְׁחֹט אֶת עַצְמָהּ בִּמְקוֹם אֶת אוֹיְבָהּ.  

 

"רוֹמָאִי עַז רוּחַ, אַל תַּטְבִּיעַ אֶת לִבְּךָ

בְּנֵטֶף רַכְרוּכִי כָּזֶה שֶׁל נֶהִי וְקִינוֹת;

בִּמְקוֹם זֹאת כְּרַע עִמִּי לִטֹּל אֶת חֶלְקְךָ

בִּתְפִלּוֹת לְאֵלֵי רוֹמָא שֶׁיֵּעוֹרוּ לְהֵעָנוֹת

בְּסֵבֶל בְּצִדָּם-הֵם עַל הָעֲווֹנוֹת –  

   בָּהֶם רוֹמָא בְּכָל עַצְמָהּ נִצֶּבֶת מְבֻזָּה –

   וְנִרְדְּפֵם מִיְּפִי דְּרָכֶיהָ בְּחַרְבֵּנוּ הָעַזָּה.  

 

"עַתָּה בַּקַּפִּיטוֹל אוֹתוֹ אֲנַחְנוּ מוֹקִירִים,

בַּדָּם זֶה הַתַּמִּים שֶׁבָּעַוְלָה הֻכְתַּם,

בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּכַלְכֵּל אַסְמֵי הַקַּרְקַע הַפּוֹרִים,

בְּכָל זְכוּיוֹת הָעָם שֶׁרוֹמָא שׁוֹמֶרְתַּם,

וּבְנִשְׁמַת לוּקְרֶטִיהָ שֶׁקָּבְלָה עַל מִשַּׁבַּתָּם

   שֶׁל חֲטָאֶיהָ בְּפָנֵינוּ; וּבְזֶה לַהַב הַדָּמִים,

   אֶת מוֹת אֵשֶׁת הָאֱמֶת שֶׁלְּךָ נִהְיֶה אָנוּ נוֹקְמִים."                                                         

זֹאת אָמַר, וְעַל חָזֵהוּ בָּאֶגְרוֹף הִכָּה,

וְלַסַּכִּין הַקַּטְלָנִית נָשַׁק אֶת שְׁבוּעָתוֹ לַחֲתֹם,

לַחֲבוּרָה כֻּלָּהּ פָּנָה אָז, לָאַלָּה לְהַזְעִיקָהּ,

וְהֵם, מִשְׁתּוֹמְמִים עָלָיו, הִתְנַעֲרוּ בִּמְתֹם:

   וּמִיָּד נָפְלוּ עַל בִּרְכֵּיהֶם לִרְתֹּם

   עַצְמָם לִשְׁבוּעָתוֹ הָעֲמֻקָּה אוֹתָהּ שָׁמְעוּ

   מִפִּיו בַּפַּעַם הַשֵּׁנִית – וְנִשְׁבְּעוּ.       

 

וּבְעֵת שֶׁנִּשְׁבְּעוּ עַל הַגְּזֵרָה הַמְּחֻכֶּמֶת

אֶת לוּקְרֶטִיהָ הַמֵּתָה גָּמְרוּ לָשֵׂאת מִשָּׂם,

בְּרוֹמָא לְהַצִּיג אֶת גְּוִיָּתָהּ הַמְּדַמֶּמֶת,

כְּדֵי שֶׁהַפֶּשַׁע הַנִּתְעָב שֶׁל טַרְקֻוִּין יְפֻרְסַם:

הַדָּבָר בֻּצַּע מַהֵר וּבִשְׁקִידָה יֻשַּׂם, 

   וְכָךְ רַק הֶגְיוֹנִית הָיְתָה גַּם הַסְכָּמַת הָרוֹמָאִים

   כִּי יֻגְלֶה טַרְקֻוִּין מֵרוֹמָא לְעוֹלְמֵי הָעוֹלָמִים. 

 

– סוף –                          

 

 

 

Rembrandt van Rijn, Lucretia, c. 1666. Oil-canvas, Minneapolis Institute of Art

Rembrandt van Rijn, לוקרטיה, 1666 לערך. שמן על בד, Minneapolis Institute of Art

 

בפַרסַת ההתאבלות של הבעל והאב על לוקרטיה, מוודא שייקספיר כי דעתו על כל עניין "הטוהר" המיני של האשה תתפשט מהמחלצות הרטוריות ותחשף. מגרונו של ברוטוס הוא אומר לנו, כי הענשת קורבן האונס, עצמית וסביבתית, היא לפחות שגויה וכפויה (בצד הקורבן) אם לא פושעת מצד הסביבה. העבר מצטייר בעינינו בדרך כלל כלקוי בעיוורון מוסרי, או יותר מכך בפיגור שכלי. אומרים כי שיפוט העבר בעין ההווה בטעות יסודו, אבל פִּקחים ומפוקחים יש בכל תקופה. מעיד על כך גם המאמץ התרבותי הרב הנעשה להצדקת החוקיות המעוולת והפוגענית, בדרך כלל בסיוע האצלתו של כוח עליון כלשהו.

 

ברוטוס משמש כאן בתפקיד תודעת הזמן המפוקחת, שחסתה עד הנה תחת גלימת הרואה שאיננו נראה. משמעות שמו בלטינית היא "קהה חושים", "טיפש", "אטוּם", "אירציונלי" ובקצרה: "טומטום". בעקבות מות לוקרטיה משיל לוּקיוּס יוּניוּס ברוטוס את מסכת "זה שאינו יודע לשאול", שהגנה עליו מפני חורשי הרעה ברומא, והופך משטותניק למנהיג.

 

המאה ה-17 הייתה רוויה בדימויי לוקרטיה הנאנסת ומתאבדת, שהיו תלויים במדורי השינה של האצולה בתור איום משתמע. לעומתם, ניצבת לוקרטיה של רמברנדט בתור קריאת תיגר וגילוי דעת. אופף אותה זוהר אפל של כאב אין אונים. אוצֵר המוזאון של מיניאפוליס שם היא מוצגת, תום רסייר (Tom Rassieur), אומר בראיון ל-NPR, כי הדימוי, אותו סיים ככל הנראה רמברנדט ביום אחד, הוא "זעקת קדומים" (a primal scream). אני שומעת זעקת חמס צרובת יגון, האשמה. מי שאונס ומאבד את כל-האדם שבאשה היא החברה בה היא חיה. עד כמה שניתן לראות במחשב, זה ציור מרטט וחודר תהומות הגובר על הדואליזם גוף-נפש.

 

במקרה זה, מוסיפה הביוגרפיה לבוננות הציורית (אף שאינה תלויה בסיפור. היצירה של רמברנדט דוברת את עצמה בלי מלים, כהבחנתו של ואן גוך). לוקרטיה המצויירת על ידי רמברנדט היא דיוקן בת זוגו שילדה לו בת ובשל כך גונתה ונודתה על ידי הכנסיה. הצייר לא יכול היה להינשא לה בתוקף צו ירושת אשתו המתה. הפרשה הובילה להגירת הזוג מאמסטרדם ותחילת הדרדרותו של הצייר עד כדי חורבן.

 

אנו רואים בתמונה אשה צעירה מאוד, ילדה כמעט, שלבה שותת דם עוד טרם ננעץ בו הסכין שבידה. ידה השניה אוחזת בציץ של כיסוי מטה, עיניה שוטפות את הבד כולו בדמע של אומללות ילדותית (שכן כל אומללות היא ילדותית, חסרת ישע). נדמה כי נחוש בפיק ברכיה ובאפלה הזוללת ומכלה אותה. נדמה שאנו שומעים את זעקת השאלה של הצייר נוכח רשות הרוע.

 

 

To Kill Myself | The Rape of Lucrece | Royal Shakespeare Company

Daughter, Dear Daughter | The Rape of Lucrece | Royal Shakespeare Company

Brutus – Encyclopedia Britanica

Juan Cerdá, Towards a Critical Reevaluation of The Rape of Lucrece, 2019

Marianne Combs, The love story behind Rembrandt’s ‘Lucretia’, NPR, 2012

Christy Desmet, Revenge, Rhetoric, and Recognition in The Rape of Lucrece, Multicultural Shakespeare: Translation, Appropriation and Performance   vol. 12 (27), 2015

Penny Garnsworthy, ‘Friend and Foe: Monarchism, Republicanism, and Civil Conflict in Rape of Lucrece’, Working With English: Medieval and Modern Language, Literature and Drama, 7, 2011, pp. 1-13

Andrew Hadfield, Shakespeare and Republicanism, Cambridge University Press, 2005

Donatella Pallotti, Maps of Woe Narratives of Rape in Early Modern England, Journal of Early Modern Studie, 2013

Harvey Wiltshire, “Ere She with Blood had Stained her Stained Excuse”: Graphic Stains in Shakespeare’s The Rape of Lucrece and Middleton’s The Ghost of Lucrece, Etudes Epistémè, 2018

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: