המצאת התיל

 
 
F. Holland Day, שבע המלים, 1898. הדפס פלטינה,  The Metropolitan Museum of Art, NYC

F. Holland Day, שבע המלים, 1898. הדפס פלטינה,
The Metropolitan Museum of Art, NYC

 
 

בצד החפצים שנעלמו מההיסטוריה ורק כדי לשוב ולצוץ בה מחדש מאוחר יותר,  ישנם אלה שזכו להיות מומצאים פעמיים, באותו זמן כמעט אך במקומות שונים ומרוחקים האחד מהאחר. כזהו המקרה של גדר התיל. דומה מקרה התיל לשמוש הלשוני המשנה שמות עצם פשוטים כמו "כלב", "נחש", "יהודי", "ערבי" או "כושי", והופך אותם לשמות גנאי. 

 

ממציא גדר התיל היה הוסר גרמני צעיר שסייר בפאתי לייז' שאך זה נכבשה. אך זה פרצה המלחמה הגדולה וכבר נחרץ גורלם של מיליונים, אבל ביום ההמצאה נפוגו הקרבות לפני שעמדו להתחדש, להתחזק ולהתחפר מאחורי גדרות. אנו מוצאים את הצעיר במדים צרובי קרב בתוך כנסיית Agnus Dei הכפרית (זו העומדת כיום חרבה בעקבות שריפה).

 

במרחק, תלתלי הגבעות עשנים ובפנים, תרפים לבנים מביטים בקצין הצעיר בשלוות ישנים. בכל מאודו מבקש החיבוק האפלולי לרפא אחיזת רפאים בזרועו של הצעיר, הידוק בעתה המאיים בתחנוניו לשתק את הלב. ארגמן כובעו נאחז בידו ועיניו בעיני מושיעו וידידו, המתיר בפניו צל שחוק של עייפות ותמיהה. בתוך כך, באישון הילת נר המרצדת בצל הבינה הגדולה מִשֶּׂגת, הוא מצטלב בידו הפנויה. 

 

נגד עיניו נטען האפסיס בכפה לבנה שבמרכזה, כמו מתוך עננה, מפרפרת יונה ומחזיקה במקורה כבל ניסתר מפלדה. על הכבל תלוי נזר קוצים מברזל ובעודו מכתיר את בן האל במלכות שמיים הוא מייסרו וגם גובר על כובד משקלו של הפסל הנתלה בו מראשו. ואילו הצלב, הוא משמש צל בלבד באין בו לא תמך ולא סמך. כך תלוי בן האל, כפרפר שכבדו על כנפיו הגשמים והיו לקשתות רחמים על-פני בוץ אפרפר ונצחי. לא כבחיר האל הוא אחוז בתעלול ההנדסי הזה, אלא כבן שאביו נטשו להיות עזובי לעד. האדם נעזב וחייו נתלים על צירם הוא צערם. דימוי כזה של אין ישע מוחלט לא ראה תלמיד המלחמה שלנו מימיו. עתה, היה עליו להבין מתוכו את סוד האנושות על פי פשטות היחסים בין החומר לבין הרוח, את היות הללו חופפים בעצם היפרדם, את היותם הפכים זהים בסתירתם, השתקפות מראה שאין ליישבה כשם שאין ליישב את היחס בין כפות הידיים, שמאל וימין, שעה שהן דבקות בתפילה. מה שבין הדמויות ההפכיות איננו ניתן לניסוח בכל זאת הוא קיים ודווקא בשל כך קיומו הוא מוחלט.  

 

ואותו חפץ שדמות המושיע הנידח תלויה ממנו, נזר קוצים שאיננו יותר משריגי ברזל וקציצי לולאה, מגלם את השלמות המוחלטת בסתירתה של גאולה ביסורים. אין זה אלא חפץ דומם אך כובד לו כשל מלה בל תאמר.

 

ומהנזר הזה קרן הדימוי של גדר התיל החדשה אל ממציאה. בהמשך, חנן מימושו של העיגול העוקצני את מחנה הריכוז ביעודו הדתי וביחודו של הצדק המוחלט במעשה ההשמדה. על עוקצי קדושתו של החפץ הזה, בתוך גדולתו הפיזית הקרויה "מחנה ריכוז", נתלו אלפי אחים לסטיגמטה בכנפיים מוטות, אחוזים ומוטלים באינספור מחוות של הגאולה בייסורים. 

 
F. Holland Day, צילום הכנה ל"הצליבה", 1898. הדפס פלטינה,  The Metropolitan Museum of Art, NYC

F. Holland Day, צילום הכנה ל"הצליבה", 1898. הדפס פלטינה,
The Metropolitan Museum of Art, NYC

 
 

בין השנים 1895-1898 היה חלוץ הצילום האמנותי פרד הולנד דיי שקוע במפעל חייו: סדרה של כ-250 תשלילי דיוקנאות עצמיים על-פי סצנות מחיי הנוצרי. כדי להגיע למראה המתאים לנושא הרעיב דיי את עצמו וצימח את זקנו. ב-1890 אף נסע לאובראמרגאו, גרמניה, כדי לצפות בהמחזת הפסיון המתקיימת שם אחת לעשר שנים וכמו כן ייבא מסוריה צלב ואריג להעמדת הסצנות. טרם שניגש לשחזור הצליבה צילם דיי תקריבי דיוקנאות עצמיים בתור ישו על הצלב, כשכל אחד מהם מייצג את "שבע המלים האחרונות" (שבעת הדברים) של ישו על הצלב:

 

אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים. הַיּוֹם תִּהְיֶה אַתָּה אִתִּי בְּגַן־עֵדֶן. אִשָּׁה, הִנֵּה בְּנֵךְ. בֵּן, הִנֵּה אִמְּךָ. אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?  אֲנִי צָמֵא.  אָבִי, בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי.                       נִשְׁלַם. 

 
 
F. Holland Day, שבע המלים, פרט, 1898. הדפס פלטינה,  The Metropolitan Museum of Art, NYC

F. Holland Day, שבע המלים, פרט, 1898. הדפס פלטינה,
The Metropolitan Museum of Art, NYC

 

עוצמת הדיוקנאות הללו של האמן בדמות בן האל מעניקה להם נוכחות בולטת בתוך הסדרה כולה. ואולם, הדיוקנאות בפרט והפרויקט כולו עוררו התנגדויות ומחלוקות עד שהיה על דיי להגן על עבודתו בטענה לחירות אמנותית. יש לזכור בהקשר זה, כי עד שפרד הולנד דיי יצר את הדימויים נזילי הזהויות שלו (והקדים בכך את זמנו), ובכך קידם את הצילום כאמצעי אמנותי אחד בין שווים, נהוג היה להתיחס אל המדיה החדישה כאל מכניזם תיעודי בלבד, כזה שלעולם לא יוכל להתחרות בטביעת ידו של האמן. לא רק זאת, עירוב אמצעי "חילוני" כל כך בעשיה שנושאה דתי נחשב חילול הקודש בחוגים שמרניים, לא כל שכן הצבת האמן את עצמו בדמות הצלוב.

 

חרף התחכום האמנותי המודרני והפוסט-מודרני במאה שחלפה עדיין מעוררת שאלת הקשר בין האמצעי האמנותי "לאמנות עצמה" וכן שאלת "האמנות מה היא", התלהטות אינטלקטואלית ואמנותית. העובדה, שהעיסוק בכך הפך בעצמו להיות "נושא", קשור, נסיבתית וסיבתית, בכך שאנו נמצאים בתקופה שבה ההפעלה הרציונליסטית של החומר מסלקת את "הרוח" מכל דיון נחשב. למעשה, מדובר בלא פחות משאלת האדם. וזה הנושא והאמצעי האמנותיים של דיי, אמן נשכח שחוזר רק עתה אל קדמת התמונה. היופי הארוטי של דימוייו עשה עוד להפחית בערכם בעיני בני הסמכה של המודרנה והפוסט-מודרנה, הטורחים בלהט לפסול את היופי כסוכן של אמת.

 
 
F. Holland Day, שבע המלים, פרט, 1898. הדפס פלטינה,  The Metropolitan Museum of Art, NYC

F. Holland Day, שבע המלים, פרט, 1898. הדפס פלטינה,
The Metropolitan Museum of Art, NYC

 
 

והנה, נגזר על המסתורין של היפה ותפיסתו לשוב עם קריסת היקום החומרי, שבו משמש הקפיטל אנרגיית חיים ואמת מידה לערך, יקום בו מתאחדים בקפיטל אמת ומציאות. ובקרוס הקפיטליזם, עד שהיופי לא יאלץ עוד לשמש פיתוי בלבד לערוצי קניה ומכירה, רק אז יינתן לו, ליופי, לחזור ולסמן את מציאות מה שבחומר אינו החומר, את מה שהוא חומר ובכל זאת עובר והולך ממנו והלאה.

 

אבל עדיין קשה לדבוק בראייה כזאת, שעה שהגווייה הקפיטליסטית ממשיכה לרדוף ברוחה את החלל הריק שהותירה אחריה ולאמוד באצבעות צפודות-מיתה את ערך האדם. כי הוויתור על הכוח היתר של הסחר בבני אדם, שכן בזה מהות הקפיטליזם, עדיין כמוהו כוויתור על תג הערך העצמי המסמן את הראוי לחיות. רק הלב היודע והוא לבדו לא יטרף בבושה קיומית שעה שהוא ממשיך בשלו.   

 
 
F. Holland Day, שבע המלים, פרט, 1898. הדפס פלטינה,  The Metropolitan Museum of Art, NYC

F. Holland Day, שבע המלים, פרט, 1898. הדפס פלטינה,
The Metropolitan Museum of Art, NYC

 
 
 

לקריאה נוספת: 

 

GABRIEL WINANT, about: Slave Capitalism, in: n+1

 

המאמר ארוך – אך מרתק ומלמד, ביחוד הקטע המראה את המחזוריות הקפיטליסטית הגדולה המגלגלת חומר (חומרי גלם וכוחות גלם מכאניים ואנושיים) בנתונים מופשטים של כסף: "הקפיטל שואף להפשטה ממש כשם שהנהר שואף לזרום במורד" (David Harvey). מכאן הנטיה הקפיטליסטית להפשיט ככל האפשר את כוחות הגלם מתכונותיהם האנושיות. לדוגמה, הדעה בקרב בעלי העבדים בדרום ארה"ב כי העבד הכושי זקוק לפחות שעות שינה מהאדם הלבן. מניעת שינה חיזקה, בין היתר, את כוח השליטה של הבעלים וסייעה בסיכול מרידות.

 
 
F. Holland Day, שבע המלים, פרט, 1898. הדפס פלטינה,  The Metropolitan Museum of Art, NYC

F. Holland Day, שבע המלים, פרט, 1898. הדפס פלטינה,
The Metropolitan Museum of Art, NYC

 

 
 
 

המצאת הגלגל

 
 
Thomas Eakins, אשת האמן, סוזן, בעירום, יושבת על סוסו של האמן, בילי, 1890 בקירוב.  Pennsylvania Academy of the Fine Arts

Thomas Eakins, אשת האמן, סוזן, בעירום, יושבת על סוסו של האמן, בילי, 1890 בקירוב.
Pennsylvania Academy of the Fine Arts

 
 

להיסטוריה של החפצים המועילים יש מקבילה עלומה, של אלה שאפשרותם לא נתמצתה והם מבקשים להתממש. הללו, גם אם ביקשו ממציאיהם למחות את זכרם ואפילו מלבם שלהם, הריהם צצים ומופיעים שוב במקומות אחרים ובזמנים רחוקים בתור חידוש של הזמן. יצור הגוּי או מדומה לא לעולם ישאר בגדר האפשר בלבד ודינו לקיים את יעודו. ההוכחה לכך תימצא במקרים בהם נחשפת פתאום אפשרותו הקדומה של חפץ כלשהו במרתף או בעלית גג, על הכתב, בשרטוט או בדגם מסתורי וארכאי. 

 

דימוי עלום כזה, המקדים את זמנו בכשלוש מאות ויותר שנים, התגלה במקרה (במקום ובנסיבות שאינם חשובים כאן). מדובר בצרור שרטוטים ורישומים המספרים מהלכו של יום אחד שסופו המצאת האופניים. שמם של האחראי או האחראית להמצאה אינו ידוע אך ידם מיומנת. ברור גם שלא יכלו להגיע לאידאה המשוכללת שלהם בלי שיתלבטו בתבנית המעבר משניים לשלושה מימדים. אולי היתה זו אשה מפני שהדפים הגדולים, שנשמרו בדרך נס, מוכתמים בדמע (ואולם ההיסטוריה של הכאב, הן הגלויה הן השתוקה, הרי היא אוניברסלית).

 

בתרשים הראשון מתוארת הוצאתה להורג של אלמונית, אפשר אמו של הממציא ואולי ידידתה של הממציאה, שמא מרפאה מקומית שהואשמה בכישוף. בראש הגליון הראשון נכתבה הכותרת Stabat Mater, "האם עומדת", בלטינית, דבר המרמז על אפשרות כי מדובר באמם של הממציא או הממציאה. יכלה הדמות המועלית קרבן להיות נביאה מטעם עצמה, מופקרת או כופרת או כל האפשרויות גם יחד ואחרות.

 

היא ניצבת בכיכר קטנה מוקפת בעשרות אנשים ואנו יכולים להסיק כי היא מכירה את כולם מילדות ואולי אף יילדה רבים מהם. צלַילתה הגמלונית, הארוכה וסתורת השער תזכיר לנו את דמותה של אוליב אהובת המלח הגברתן. פרקי ידיה קשורים לזנבו של סוס ועקביה חפורים בקרקע בנסיון התנגדות נואל. השעטה מתחילה ומסתיימת כמעט מיד בנפילה, היגררות והיטלטלות אלימה אך קצרה בעפר ובעיטת הסוס לאחור המדייקת לפגוע בפנים וחותמת את המעשה. הסצנה המצויירת הזאת, השניה במספר, מצטיינת אף היא בחדשנות ארכאית למחצה (אבל לא כאן המקום לעסוק בתולדות אמנות הקומיקס): רעם הבעיטה ("בום!") נרשם בתוך בלון ותגובה על המתרחש נרשמת בפס נפרד מעל ראשי הקהל ("אוווו"). והכל מכוסה באבק עופרת, שטוף בדמע וכמו נמצא מאחורי זגוגית מלוכלכת המשמשת צעיף להכרה.

 

בדף הבא מצוייר ומשורטט כל מהלך ההמצאה: תחילתו סוס, המשכו עקירת רגליו והפיכת שוקיו לגלגלים ואחר כך באה הפשטת היצור החי לכדי שרטוט מיומן של כלי רכב דו-גלגלי העשוי צנורות עץ או מתכת. תבנית הכלי משולש (עיבוד גווה של הבהמה) שצלעו האחת בולטת (הצואר) ובקציה מצח ואזנים שהוסטו והפכו להגה. אחר כך נוסף אוכף לאופניים להיות להם למושב וארכופים שהיו לדוושות. הללו נרתמות ברצועות (שהיו מושכות) לשני הגלגלים. אין לדעת כיצד היה אמור הדבר הזה לפעול ולנסוע כיוון שלא נבנה ככל הנראה ולא נוסה. אפילו לזנב הסוס מוצאים הממציא או הממציאה העלומים שמוש והופכים אותו ללולאת משא קלועה מחומר כלשהו (אין מפרט טכני לשרטוט הספונטני הזה, פרי שביב תבוני שנפלט מהתנפצות יגון), הנתלית מן האוכף מעל הגלגל האחורי.

 

מתחת לתרשים הסופי נכתב בעברית (המשמשת כאן שפת סתרים) שיר קצר. העברית מחזקת את הטיעון כי הממציא המשכיל עמד, אולי, בראש הטריבונל ששפט את אמו-של-שום-איש וגזר את דינה, אבל יכלה זו להיות סתם משכילה נסתרת. השיר מתאר את סופם של היום ושל בת האדם הסָביר אשר מצאה עצמה מושלכת כקליפה ריקה בפאתי האנושות:  

 

סְתָו עָט, מָטָר יִדְּלוֹף יִגּוֹז הָיוֹם

כְּרֹשֶׁם לָךְ יִרְמוֹז, הָהּ! דּוֹם

פּוֹנָה אַתְּ לְפִיוּס.

דּוֹמִי, בָּת וְאֵם מֻשְׁלֶכֶת

עִרְבּוּבְיָת דָּמִים נִדְּלֶחֶת

עַל עִיֵּי חֹמָה שְׁכוּחָה, בָּת

וְאֵם שְׁהֻשְׁלְכָה, נְעוּצָה בָּךְ

אֶצְבָּעוֹ שֶׁל כּוֹכָב שָׁחוֹר.

אָכֵן.  

 
 
 
Thomas Eakins, [הפסל] ויליאם או'דונובן ואלמונית, שנות ה-1880. The Metropolitan Museum of Art, NYC

Thomas Eakins, הפסל ויליאם או'דונובן ואלמונית, שנות ה-1880.
The Metropolitan Museum of Art, NYC

 

אבוי לי, כי עלי לשוב להתקינו!

Jean-Honoré Fragonard, "הו! אילו רק הוא היה נאמן לי כמוך", 1770-1771. פחם, מכחול וצפוי שחום,The Getty Museum, Los Angeles  ספור חייו של צייר הרוקוקו הצרפתי ז'אן אונורה פרגונאר הוא משל לסכנות הטמונות בקונפורמיזם הסתגלני. מדובר באמן כוכב בשמי צרפת האבסולוטיסטית, שעיסוקו שכלול וצחצוח הקליעה לטעם האצולה השלטת, זאת עד שבאה המהפכה וריסקה את עולמו וטעמו עמו. הוא נשכח לחלוטין בתוך זמן קצר והיה אביון גמור במותו. להפך מהאמור בקלישאה הידועה, לעתים קרובות אנו למדים מההיסטוריה כי דין השיירה להעצר, להתהפך ולהתפזר לכל עבר.

Jean-Honoré Fragonard, "הו! אילו רק הוא היה נאמן לי כמוך", 1770-1771. פחם, מכחול וצפוי שחום,The Getty Museum, Los Angeles
ספור חייו של צייר הרוקוקו הצרפתי ז'אן אונורה פרגונאר הוא משל לסכנות הטמונות בקונפורמיזם הסתגלני. מדובר באמן כוכב בשמי צרפת האבסולוטיסטית, שעיסוקו שכלול וצחצוח הקליעה לטעם האצולה השלטת, זאת עד שבאה המהפכה וריסקה את עולמו וטעמו עמו. הוא נשכח לחלוטין בתוך זמן קצר והיה אביון גמור במותו. להפך מהאמור בקלישאה הידועה, לעתים קרובות אנו למדים מההיסטוריה כי דין השיירה להעצר, להתהפך ולהתפזר לכל עבר.

 
 

נָקַע גַּלְגַּל הַזְּמָן, חָרַג מֵעַל כַּנּוֹ;

אֲבוֹי לִי כִּי עָלַי לָשׁוּב לְהַתְקִינוֹ! (המלט בתרגום שלונסקי)

 
 

דמיטרי מנדלייב נדרש לכסא מפלט של חלום (או דמדומי עייפות, אין זה משנה), שהציע לו דימוי של מחזוריות צלילית-מוזיקלית כדי להתפרק מהמושג של המשקל האטומי. כך הגיע (כמובן, כמובן שבעקבות מחשבה ממושכת, סיסטמית ויצירתית, עם שמוש בקלפי משחק, כמו גם עם ידע מעמיק בתחומו), לדימוי של מחזוריות בכלל ולטבלה המחזורית בפרט. יכולה פריצת פתאום כזאת לקרות רק בתום תקופה ממושכת של תקיעות ואין מוצא, אימה אפוקליפטית אפילו.

 

ובתקופה כזאת אנו חיים. סוף העולם המוכר איננו מצטיין בנהרות של דם דווקא (ולא שאין כאלה בסביבה). חומות יריחו של הדת, המדע, מדינות הלאום או המשטר הדמוקרטי, כמו גם הנאורות, כל אלה לא התמוטטו לצלילי הפיצוץ האטומי ושירים, הם עדיין נכתבים אחרי אושוויץ. חריקת העצירה של גלגלי המודרנה נשמעת רק עתה ואין אלה החצוצרות של הפוסט מודרניזם האקדמי המכריזות על כך. את היללות וחריקת השיניים של האדם הגלובלי אנו שומעים, האדם שתוחלת חייו והגיונם הפכו לגיהנום חסר פשר ותקווה. הכל מתפרק – והממשלות מקצצות בנטיעות ובפנסיות. כך פועלים משטרים תשושי נפש: הם עוברים משוטים לעקרבים. אין לצפות מהם להמצאת הגלגל לא כל שכן לחשיבה מחדש של השיטה. שיטה, ממציאים רק מחוץ לשיטה.

 

וזאת היא מטלתו של מי שמוכן להתנגח בקיר ביחד עם שאר חריגים של "תלכו לעבוד". יושבים מומחים באולפן טלוויזיה המשולם מכיסו של האביון הלאומי ומסבירים בצל מצחם, כי לאנשים אין פנסיה משום שהם "אופטימיים" מדי. הפוך, גוטה! בשלך ושכמותך הם שרויים בכלל במצב של הישרדות מידית שאין ביכולתם להחלץ ממנה. מה פנסיה? הילדים צריכים קייטנה כדי שהם, "האופטימיים" המשוללים ראיה עתידית כלשהי יוכלו לצאת לעבוד, עכשיו. עכשיו צריך לקנות ספרי למוד, מחברות ותיקים. וכן, יש גם להנות משהו, ובדחיפות. כי מהי הזכות להנאה אם לא זכות יסוד? ההנאה, השמחה, היא המציינת חיים "ראויים", היא המניחה כתנאי את החירות ושאר הזכויות. חיים כאלה צריכים שלא יהיו אפופי חרדות, שיצטיינו בזמן פנוי שעניינו חירות אישית, במרחב פנוי ובמותרות הכרחיים, שהם חפץ או עיסוק המספקים הנאה. זכותו של אדם על זמנו, צריך אדם זמן לילדיו, לבן זוגו, לעצמו.

 

ואילו הטבח חסר הרחמים שנעשה בעתידו של אזרח "המפותחות" מציב אותו על קרקע משותפת עם אחרון עובדי היזע בסין ובאינדונזיה הרחוקות. והיא רועדת בסולם תנכי, הקרקע הזאת. לא גוועים ברעב כאן? גם ביוון אין כרֵסות נפוחות, אמנם, אבל גם להם אין עתיד. ופנסיה היא חשיבה עתידית שאמורה להיות זכות מובנית בחיי כל אזרח בכל מקום. אין הוא אמור "לתכנן" לעצמו פנסיה ממש כשם שאיננו אמור לבנות לעצמו רכבת שתקח אותו לעבודה. תלוש משכורת אמור להיות לו, וזה, הוא אמור להיות ברור ושקוף ולכלול עמודת פנסיה מובנת לכל, כך שיתאפשר לו לא רק לצייר לעצמו עתיד אלא גם לשאת ולתת עליו עם מישהו ממשי. זוהי משמעות ראית העתיד. ועתיד אין. הורגים אותו. בהדרגה אמנם, אך בעינויים קשים המערפלים את תפיסות המרחב והזמן. פשעים נגד האנושות הם תמיד שקופים בהתחלה, בלתי נראים ומובנים מאליהם, נידרשים אפילו.  

 

רק התפרקות לכאורה מאחריות לחיי היומיום הידועים תאפשר, למי שרוצה לקחת אחריות למפעל של יצירת עולם חדש, להתרכז במשימה. לא מוכרחים להפסיק לעבוד ולהתפרנס לשם כך, אבל מוכרחים, איכשהו, להפסיק להזדהות עם התועלת הדמיונית שיש בסגנון החיים הזה כי היא לא קיימת. כפי שהדברים נראים כיום אין בחיי העמל הנוכחיים, יהיו אלה פיזיים, אנלוגיים או דיגיטליים ככל שיהיו, שום שחר ושום תועלת לבד מאילוצי ההישרדות המיידית. העתיד מת. ואנו הם אלה שצריכים להמציא לנו אחר תחתיו.

 
Joris Hoefnagel, קליגרפית המשתנים הגדולה: מדריך ליצירת האותיות H ו-I, 1561-1562 , The Getty Museum, Los Angeles

Joris Hoefnagel, קליגרפית המשתנים הגדולה: מדריך ליצירת האותיות H ו-I, 1561-1562 , The Getty Museum, Los Angeles

 

מהתפרקות הקפיטליזם לשעבוד? (על-פי ובר)

 
Fishli & Weiss, דייר המשנה, מהסדרה: "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fishli & Weiss, דייר המשנה, מהסדרה: "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

 

הקפיטליזם איננו סטרוקטורה, שיטה כלכלית בלבד אלא עמדה נפשית, תודעת עולם ואדם. הסוציולוג מקס ובר מציג אותו בתור "הרוח" (מקבץ האמונות המניעות, האתוס) שנזרעה במצע הרציונליסטי של האתיקה הפרוטסטנטית. 

 

הקריאה בוובר כמוה כמסע לארצות נעלמות דרך שבילים נידחים שכבשום עשבים שוטים. אורח מחשבתו סוטה, מעשה שטן, מן האתיקה הרציונליסטית של הכתיבה המדעית הקפיטליסטית שאת מקורותיו יצא לגלות. ובר כתב ספרות (העושה אמנם שמוש בתעודות היסטוריות). ואילו האתיקה של המדעיות הקפיטליסטית, היא מלמדת ריחוק וניתוק מן האובייקט הנחקר, אובייקטיביזם. כמוהו כפרקטיקה של המדע הקפיטליסטי שהיא מבנית, צורנית, נוסחתית ושואפת לאמדנות, לכימות וכמובן, לעמידה בתנאי השחזור וההחזרה. לכן מה שאנו מחשיבים בתור הא' הידיעה של מדע מחבב באופן טבעי את הסטרוקטורות הטהורות על-פני תכנים ואיכויות, מרשמים וסיפורת תבונית. אל הסטרוקטורות (כמו גם אל פירוקן) יפנה הכותב בגלימת מדען. ורצויות מן הסטרוקטורה המושגית המתמטיקה ובתה המעשית, הסטטיסטיקה.

 
Fischli & Weiss, ניגודים פופולריים: תיאוריה ופרקסיס, מתוך הסדרה "פתאום הכללה", 1981-2006. Venice Art Biennale 2013

Fischli & Weiss, ניגודים פופולריים: תיאוריה ופרקסיס, מתוך הסדרה "פתאום הכללה", 1981-2006. Venice Art Biennale 2013

 

 

הפניה לאיכויות, היא שהדירה את מקס ובר אל מחלקת ההיסטוריה של המדע, הרחק מהפרקטיקה של הפקולטה למדעי החברה המתיימרים למדעיות. ובעיקר הוא משמש בתור משל מהופך לקארל מארקס, שפנה לסטרוקטורות ניתנות לשחזור והריהו פורה ומשגשג בשיטתו גם היום.

 

ומשבא הקפיטליזם אל שברו, נחוץ לנו לחשוב מחדש את מחשבת העולם. נתקשה לעשות זאת בתחום שלטונה של האקדמיה, שהיא מלכתחילה תוצר של האתיקה והפרקטיקה הקפיטליסטיות. הרי שברונו של הקפיטליזם מוכרח להיות גם שברונה של האקדמיה בתור תודעה קולקטיבית מובנית, מוסכמת ומוסדית השרויה בתהליך תמידי של החזרה. העין, היא איננה רואה את עצמה.

 

ומקס ובר הוא התחלה, מהוססת אמנם, אך טובה. פרויד, לעומתו, לא יוכל לשמש נקודת מוצא מקבילה בחקר החברות האנושיות משום שתורתו מתיימרת להיות מדע המשעבד את החלום לסטרוקטורה טהורה. הנשים הכותבות היו הראשונות להתקומם על שפרויד הפך את "האשה" לסטרוקטורת-צל של "האדם". אבל הן לא נשמעו "מדעיות" ונדחקו משום כך לתחום הנחשב פוליטי בעקרו הקרוי "מגדר". דבריהן נחשבים "מביעים" ולמצער "מתארים" יותר מאשר טוענים טענה. האתיקה הבורגנית של המדע גברה עליהן בהחשיבה אותן כמי שקנאת פין דוברת מפיהן, יותר מכך כמי שמוכיחות אותה מחדש. האליל לעולם איננו שוקע כי המדמנה שבה הוא משגשג מבטיחה את זריחתו מחדש. המדעיות מבטיחה סדרי עולם. 

 
Fischli & Weiss, "זרים בליל, מחליפים מבטים", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "זרים בליל, מחליפים מבטים", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

 

בספרו "על הכריזמה ובניית המוסדות" (עמ. 86-89), קושר ובר את הרציונל של הקפיטליזם המודרני, שעניינו חישוביות ואיזון ספרים אובייקטיבי עם חיסול העבדות. לא הדחף ההומני ביעֵר את העבדות ולא תודעת זכויות האדם, לא כל שכן "הנאורות" או "הקדמה" – אובייקטיביזם המחשב רווח מול הפסד, הוא שעשה זאת. את ההבחנה הזאת לא ניתן לכנס בסטרוקטורות יעילות, מרקסיסטיות או אחרות משום שמדובר כאן ברוח ובתודעה, בהשקפת עולם ובתכניה. ומכיוון שניתוח כזה איננו עומד בעקרון ההפרכה של המדעיות, מכיוון שלא ניתן להוכיחו או להפריכו, הוא נידון להישאר בתחום ההיסטוריה של מדע הסוציולוגיה. 

 

מחליפו של הקפיטליזם, אם ימשיך ויודרך על ידי חלקים נבחרים של האתיקה הישנה, בהחלט אפשרי כי ישיב בצורה זו או אחרת את העבדות אם ימצא בה תועלת. 

 
Fischli & Weiss, "מקס ומוריץ" מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "מקס ומוריץ" מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

 

ובר טוען, כי העבדות חוסלה משום שלא השתלם לקפיטליסט הרציונלי להשקיע משאבים ברווחת עבדיו כדי שיהיו כשירים לעמל. הקפיטליסט חישב ומצא כי ההשקעה במדורו, מזונו ורבייתו של העבד נוגסת בעמודת הרווח של טבלת המאזן שלו. לכן, נוצר

 

"הכרח שיהיו בני-אדם שיהיו נאלצים מבחינה כלכלית – ולא רק מסוגלים מבחינה משפטית – למכור את עבודתם בשוק בלי הגבלה.

 

"הרי זה מנוגד למהותו של הקפיטליזם אם נעדרת שכבה כזאת של חסרי-רכוש, מעמד הנאלץ למכור את שירותי העבודה שלו כדי לחיות – ובלעדי כך לא תיתכן התפתחות הקפיטליזם;

 

"ובדומה לזה אין הוא אפשרי אם מצויה-בעין רק עבודה בלתי-חופשית. החישוב הקפיטליסטי הרציונלי אפשרי רק על הבסיס של כוח-עבודה חופשי; רק במקום שכתוצאה מקיומם של פועלים המציעים את עצמם מרצונם החופשי, להלכה, אך למעשה באֶכף שוט הרעב [וכמובן שוט המדור והרביה, או הזוגיות המוסדית ובכלל מה שקרוי "החיים הטובים"], רק שם יכולים מחיריהם של מוצרים להיקבע חד-משמעית מראש על-פי הסכם." (שם)

 
Fischli & Weiss, "ברונלסקי ממציא את הפרספקטיבה", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "ברונלסקי ממציא את הפרספקטיבה", מהסדרה "פתאום זו הכללה", 1981-2006. Via Desighnboom

 

במלים אלה של ובר, השוכן על מדף המומיות בהיסטוריה של המדעים, אני קוראת את האזהרה המוכמנת בדברים שאמר ולרשטיין המצוטטים ברשימתי הקודמת: עבדות חדשה עלולה לבוא במקום הקפיטליזם והדמוקרטיה הייצוגית המשגשגת על מצעו.

 
 

לקריאה נוספת: 

 

‫מכס ובר, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם. תרגם מגרמנית: ברוך מורן. אחרית דבר מאת ש. נ. אייזנשטדט. תל אביב, עם עובד, תשמ"ד.

 

מקס ובר, "על הכריזמה ובניית המוסדות", מבחר כתבים, בעריכת והקדמת ש.נ. אייזנשטדט ובתרגום אהרון אמיר, הוצאת מאגנס, תש"ם

 

אריה קרמפף בהארץ, האתיקה של הקפיטליזם

 

אורט ואן אירדן: הגינות בעבודה העולמית, ב-TED (כותרות בעברית)

 

GEORGE DVORSKY in io9: Why Freud Still Matters, When He Was Wrong About Almost Everything

 
Fischli & Weiss, "מיק ג'אגר ובריאן ג'ונס הולכים מסופקים הביתה לאחר הלחנת 'I Can`t Get No Satifaction'", מהסדרה "פתאום זו הכללה, 1981-2006.  Via Desighnboom

Fischli & Weiss, "מיק ג'אגר ובריאן ג'ונס הולכים מסופקים הביתה לאחר הלחנת 'I Can`t Get No Satifaction'", מהסדרה "פתאום זו הכללה, 1981-2006.
Via Desighnboom

 

 

עמנואל ולרשטיין: מִשִברון הקפיטליזם לפרשת דרכים

 
Andrew Moore, תעשיות סקרפר, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, תעשיות סקרפר, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

להלן, מבחר מתוך שיחה שקיים  The Hankyorehהדרום קוריאני בתחילת 2009 עם עמנואל ולרשטיין, תחת הכותרת "המשבר הנוכחי נמצא במהות הקפיטליזם":

 

…מצדי אני סבור, כי נעשה שמוש מאד רופף במלה משבר. בפי מרבית האנשים פירושו רק מצב שבו העקומה שהיתה בעליה קודם לכן נמצאת עתה בירידה. לא זה האופן שבו אני עושה שמוש במונח שכן, לדעתי, אנו נמצאים במשבר מסוג נדיר ביותר. יש [למשבר] מספר גורמים נפרדים [שהראשיים בהם קץ ההגמוניה האמריקנית וקץ ההתרחבות הכלכלית]. אם מתבוננים בעולם מאז 1945, הרי שבמשך 25 השנים האחרונות לא היה כלל ספק בכך שארה"ב היא המעצמה ההגמונית במערכת-העולמית. בה במידה נכון היה לומר אז, כי אנו נמצאים בתקופה של התרחבות כלכלית. היתה זו ההתרחבות הכלכלית הגדולה ביותר בהיסטורית הכלכלה העולמית. הצרפתים אוהבים לקרוא לה "30 שנות הזהר".

 
Andrew Moore, אולם העירגול בתעשיות פורד למכוניות, תשלובת ריבר רוג' בדירבורן, מטרו דטרויט, 2008.   National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, אולם העירגול בתעשיות פורד למכוניות, תשלובת ריבר רוג' בדירבורן, מטרו דטרויט, 2008.
National Building Museum, Washington, DC

 

 

שני אלה באו אל קצם במקביל כמעט בסביבות 1970, אם כי קשה מאד לתארך את זה. לדעתי, ההגמוניה של ארה"ב נמצאת מאז בשקיעה. כמו כן, …בחלוקה לשלבים על-פי [גלי] קונדרטייב (Kondratiev), בערך באותו זמן נכנסנו לקונדרטייב ב'. הכלכלה העולמית נמצאת אם-כן בסטגנציה יחסית כבר 30 שנה. …כלל התעשיות המונופוליסטיות, שנשאו רווחים עצומים, אינן עוד כשהיו מפני שאחרים נכנסו אז ביעילות לשווקים, כך שרמות הרווח של רוב התעשיות המכניסות קרסו…

 
Andrew Moore, מחסה, מפעל המנועים, תשלובת חברת Dock בדטרויט, שכונת ריברטאון, 2008. מהאתר של האמן

Andrew Moore, מחסה, מפעל המנועים, תשלובת חברת Dock בדטרויט, שכונת ריברטאון, 2008. מהאתר של האמן

 

 

יש שני דברים שניתן היה לעשות בקשר לכך. האחד, להעביר את התעשיות לאזורים היסטוריים של שכר נמוך יותר, דבר שלא נעשה קודם לכן בשל ההפסד מעלויות הביצוע. מדובר במשבר הרווחים. הדבר השני שקורה בשלב קונדרטייב ב', הוא, שאנשים שרוצים לעשות הרבה כסף עוברים למעגל הפיננסי שעיקרו ספקולציה באמצעות מנגנוני חוב שונים. ומצד שחקניות הכלכלה החזקות בסביבות שנות ה-1970, שהן בעקר ארה"ב, מערב אירופה ויפן, מדובר בפעולות של יצוא אבטלה. מכיוון שיש כמות מסויימת של אבטלה במערכת העולמית כתוצאה מקריסת היצור התעשייתי, השאלה היא: מיהו זה שעומד לסבול. זה הרי לא מגיע לאפס, כך שכל שחקנית מנסה לייצא את האבטלה למישהו אחר. ולפי הניתוח שלי אירופה הצליחה בכך בשנות ה-1970, יפן נחלה הצלחה בשנות ה-1980 ובתחילת שנות ה-1990 צלחה ארה"ב.

 
Andrew Moore, עצי לבנה צומחים על ספרים נמקים, מחסן הספרים של בתי הספר הצבוריים של דטרויט, 2009.  National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, עצי לבנה צומחים על ספרים נמקים, מחסן הספרים של בתי הספר הצבוריים של דטרויט, 2009.
National Building Museum, Washington, DC

 

 

ואולם, ספקולציה פיננסית מובילה תמיד לפשיטת רגל. כך היא עושה כבר 500 שנה ומדוע שתחדל עכשיו? ובפשיטת רגל זו בא סופו של שלב קונדרטייב ב'. מה שאנשים מכנים, אם כן, משבר פיננסי, איננו אלא פשיטת רגל. העסק האחרון של מר (ברנרד) מיידוף והונאת פונזי האדירה שלו, מהווים דוגמה מושלמת לאי-האפשרות להתמיד ברווח מספקולציה פיננסית. זה מצליח רק לזמן מוגבל…

 
Andrew Moore, משרד בספריה, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, משרד בספריה, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

… השיטה הקפיטליסטית שרויה במשבר… משבר ביסוד השיטה… עד כדי שלדעתי היא לא תהיה כאן בעוד 20 או 30 שנה. יהיה עליה להעלם כדי שמערכת עולמית מסוג אחר תבוא במקומה. … ההסבר לכך נמצא בשלוש עלויות ההון, שהן עלות כוח האדם, עלות התשומות ועלות המיסוי. על כל קפיטליסט לשלם עבור שלוש העלויות הללו, הנוסקות בהדרגה, בתור חלק מהתמחור האפשרי של המוצר. אבל התהליך הגיע לנקודה שבה המחירים גבוהים מדי, עד לנקודה שמעבר לה נסחט הערך העודף הישיג כל-כך, עד כי איננו עוד משתלם לקפיטליסט ההגיוני. הסיכונים גדולים מדי והרווחים קטנים מדי. ואנשים מתחילים לחפש חלופות שונות.

 
Andrew Moore,  חצר בית הספר התיכון הטכני קאס בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009,  Via Yancey Richardson Gallery, NYC

Andrew Moore, חצר בית הספר התיכון הטכני קאס בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009,
Via Yancey Richardson Gallery, NYC

 

 

הם מחפשים חלופות… לפי הניתוח שלי…, כבר עתה המערכת סוטה כל-כך משיווי המשקל שלה, עד שאיננה יכולה עוד בשום אופן לשקם אותו, אפילו לא באופן זמני. לכן אנחנו במצב כאוטי. כתוצאה מכך נוצרה הסתעפות של שתי תוצאות חלופיות שיש ביניהן קונפליקט והמערכת [העולמית], היא יכולה לבחור רק באחת מהן. אין לצפות מה תהיה תוצאת הבחירה, אבל אנחנו נמצאים בעצם התהליך. יכולה להיות לנו שיטה טובה בהרבה מקפיטליזם – או שתהיה לנו שיטה גרועה בהרבה מקפיטליזם. הדבר היחיד הנמנע מאתנו הוא השיטה הקפיטליסטית עצמה. וזה הטיעון שלי כולו.

 
Andrew Moore, מעבדת הכימיה בבית הספר הטכני לשעבר קאס בדטרויט, 2009. National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, מעבדת הכימיה בבית הספר הטכני לשעבר קאס בדטרויט, 2009.
National Building Museum, Washington, DC

 

 

השיטה הקפיטליסטית קורסת כבר במשך 50 עד 80 שנים.. מתלווים אליה המנגנונים המייצאים אבטלה. משבר הנפט של אופ"ק היה מנגנון כזה, שקיבל תמיכה נמרצת מארה"ב. יותר מכך, ניתן לטעון שארה"ב עודדה אותו. עלינו לזכור בהקשר זה, כי שתי הממשלות שהובילו את עליית מחירי הנפט ב-1973 היו סעודיה ואירן של השאה, שהיו הממשלות היותר פרו-אמריקניות באופ"ק. עליית מחירי הנפט בפרט, ואיתה עליית המחירים הכללית, נועדה לאפשר העברת כסף למדינות המייצרות נפט, כסף שהופקד מיד בבנקים האמריקנים. אירופה ויפן התקשו יותר מארה"ב להתמודד עם המשבר.

 
Andrew Moore, אולם התעמלות, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, אולם התעמלות, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

הצעד הבא בשנות ה-70 היה יציאת שליחי הבנקים לארצות העולם לשיחות עם השרים הכלכליים. "למה שלא תקח הלוואה?", הם אמרו להם, "הרי תוכל בדרך זו לייצב את בעיות התשלומים שלך שגורמות לך קשיים פוליטיים."… איך לא? בדרך זו עושים [הבנקים] קצת כסף על ההלוואה, אבל יותר מכל יוצרים חבות מועדת להתפוצצות – משום שהלוואות יש תמיד להחזיר.

 
Andrew Moore, הגג של פאקארד, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, הגג של פאקארד, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

משבר החבות, כפי שהוא קרוי, מתוארך בדרך כלל ל-1982בגלל מקסיקו. ואילו אני מתארך אותו ל-1980משום שלדעתי הוא פרץ בפולין. בניתוח המצב הפולני מגלים, שהיתה זו בעית הלוואה מאותו סוג וכי השלטונות ניסו לטפל בה באותה צורה באמצעות סחיטת העובדים, שהתקוממו וכך הלאה. וכדי לפתור את בעית המדינות החייבות היה עלינו למצוא הלוואות מסוג אחר כלשהו. ושנות השמונים הצטיינו באגרות החוב הזבליות (Junk bonds). המנגנון הזה מתקבל בשעה שחברות קונות חברות אחרות ויוצרות את אג"ח הזבל כדי לייצר הרים של כסף. כמובן, זה מתפוצץ, ואז צריך לחפש מנגנון חדש. המנגנון החדש הוא ארה"ב והצרכן האמריקני של שנות התשעים והאלפיים. תחילתו בכניסה של ממשל בוש לחבות גבוהה, ואיתה התפתחות היחסים הסימבוליים עם סין ומדינות נוספות, לרבות קוריאה, המשקיעה את כספה בעסקי אגרות חוב. במצב חריג זה נמצאת ארה"ב בתלות גמורה בהלוואות, והלוואות יש להחזיר בנקודת זמן כלשהי. ובנקודת הזמן הזו אנו נמצאים כעת.

 
Andrew Moore, תחנה מרכזית, מהסדרה דטרויט, 2008.  Via Yancey Richardson Gallery, NYC

Andrew Moore, תחנה מרכזית, מהסדרה דטרויט, 2008.
Via Yancey Richardson Gallery, NYC

 

 

ארצות כמו סין – כמובן, לא רק סין, עליה מדברים הכי הרבה, הדבר נכון גם לגבי נורבגיה, לגבי קטאר – נמצאות באותו מצב עדין. מצד אחד, הן רוצות לתמוך בארה"ב ולכן הן ממשיכות לקנות את מוצריה ומהצד האחר, הכסף שהשקיעו מאבד בהתמדה את ערכו משום שהוא בדולרים… שתי העקומות מצטלבות ובכל דרך מפסידים, ומפסידים עוד יותר. 

 
Andrew Moore, תחנת דלק בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, תחנת דלק בדטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

ככלל, הם יוצאים החוצה מהדולר באיטיות והדולר קורס. והדבר מוסיף עוד לקריסת ההגמוניה האמריקנית משום שעמודי התווך האחרונים של ההגמוניה האמריקנית בעשור הראשון של המאה ה-21 היו הדולר, שהוא כבר "קאפוט" עד כמה שאני מבין, והצבא, שהוא חסר תועלת. 

 
 
Andrew Moore, Carwosh Cafe, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, Carwosh Cafe, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

אפס תועלתו של הצבא נעוץ בכך שחרף המיכון האדיר פי עשר מכל צבא אחר, כל המטוסים, הפצצות, העדכנות – חיילים אין. מעירק, מאפגניסטן ומכל יתר המקומות, למדנו, כי יש לשלוח חיילים. אבל אין חיילים, משום שבארה"ב אין הדבר אפשרי. מהשמוש האחרון בחיילים אמריקנים באמת [בגיוס כללי ושיוויוני] קיבלנו את המרד הקרוי משבר וייטנאם. לכן אנו עושים שמוש בשכירי חרב ולא בחיילים. אנו קונים את שירות העני: צעירים שחורים, לטינים ולבנים מאזורי הכפר. אלה הם מרכיביו של צבא ארה"ב והנחתים וכבר נעשה בהם שמוש יתר, אף כי הם עדיין מוצאים בצבא יתרון מספיק להביאם ללשכת הגיוס. מגוייסי המשמר הלאומי , לעומת זאת, שהם יותר טיפוסים של מעמד הביניים, לא העלו בדעתם מעולם שיוציאו שנים על גבי שנים בעירק, ואלה, הם אינם חוזרים להתגייס. אין לארה"ב חיילים והיא איננה יכולה לשגר איש לשום מקום. כל הדיבורים על צפון קוריאה, על עירק, על סומליה [והיום על סוריה] הם בגדר שטות. אין חיילים ורק להפציץ אי אפשר. והכל מבינים פתאום, ואומרים: "אתם לא מפחידים אותנו כי אין לכם כוח. אין לכם כוח צבאי. אתם יכולים להוציא כסף על מכונות גדולות – אבל זה לא עובד. באמצעותן לא תוכלו לנצח במלחמה." כולם מבינים עכשיו שאין לארה"ב דבר לתמרן בו.

 
Andrew Moore, הבית הסיעודי ארנולד, מייל רוד 7, דטרויט,  National Building Museum, Washington, DC

Andrew Moore, הבית הסיעודי ארנולד, מייל רוד 7, דטרויט,
National Building Museum, Washington, DC

 

 

ככה זה. היא במשבר פיננסי גדול, ארה"ב, הגרוע מכולם, אני מניח. הדולר איננו אלא מטבע אחד בין אחדים וכוח אחד בין אחרים. …אנו במצב גרוע שבעטיו בחרנו באובמה. אבל הוא לא יעשה שום קסם. כל שביכולתו לעשות זה מעט שבמעט דמוקרטיה חברתית בתוככי ארה"ב, שזה יפה מאד ואני לגמרי בעד. זה יכול להרגיע את הכאב. אבל אין ביכולתו לשקם את ההגמוניה של ארה"ב בעולם ואין ביכולתו לחלץ אותנו מהמיתון העולמי באמצעות מדיניות קסם כלשהי שיש לו. אין לו הכוח, ואין לאף אחד אחר. זה המצב. זאת הסיבה למצב הכאוטי המתנדנד פרא. איש איננו יודע היכן לשים את הכסף. איש איננו יודע פשוטו כמשמעו היכן להניח את כספו. הוא יכול לעלות והוא יכול לרדת. זה משתנה מדי יום כמעט. המצב הוא כאוטי באמת והוא ימשיך להיות כזה למשך זמן מה…

 
Andrew Moore, סמטת פיקוק, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, סמטת פיקוק, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

…אין דרכים סטנדרטיות לצאת [מהמשבר הנוכחי]… אופני ההתגברות על זה; אחד מהם הוא יצירת תעשיה חדשה פרודוקטיבית, מובילה, שמקבלת בהמשך מונופול, משיגה רווחים גבוהים ומקבלת הגנה טובה, וכך הלאה. מבזרים מעט, כך שיהיה שוק לדברים הללו, וכך הלאה. בדרך זו יצאנו מזה קודם לכן, אבל הפעם זה לא הולך להיות קל כל-כך. כלומר, תהיה אולי מגמת עליה. בהחלט סביר שתהיה מגמת עליה בחמש השנים הבאות. אבל זה רק מעצים את הבעיה שיש מלכתחילה, וזה משום שמגמת העליה כשלעצמה מעלה את שלוש עקומות היסוד, מגביהה אותן עוד ועוד.

 
Andrew Moore, אולם הנשפים לי פלאזה, מהסדרה דטרויט 2008-2009.  מהאתר של האמן

Andrew Moore, אולם הנשפים לי פלאזה, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

ניתוח במדעי הפיזיקה הראה לפני זמן רב, כי אם עקומה מתרוממת לעבר אסימפטוטה ומגיעה עד כ-70, 80 אחוזים מהדרך, מה שקורה באותה נקודה זה שהיא מתחילה להזדעזע נוראות. זוהי האנלוגיה. אני נמצאים בנקודת ה-70, 80 אחוז על עקומות היסוד והן מזדעזעות נוראות. יש תנודות אדירות ואי יציבות רבה; לכן אנו מדברים על מצב כאוטי. ולא ניתן לייצבו באמצעות ירידה של 20 אחוז, נאמר, כדי לעלות שוב 30 ואחר-כך 40 אחוזים – כי אנו נמצאים בקצה. אין לנו עוד לאן ללכת. במונחי מחירי שכר אפשריים ניתן לומר, שכל העניין בכך שלא ניתן להגדיל לאין סוף את מחירי המוצרים משום שמנקודה מסויימת אנשים מסרבים לקנות. 

 

דאגה רבה שוררת בשל כך בארה"ב, בסין, בדרום אפריקה, בגרמניה. הכל חוששים שיקרה אצלם מה שהתרחש בשבוע שעבר ביוון – התקוממות ספונטנית של אנשים זועמים. ממשלות מאד מתקשות להתמודד עם זה… ומנסות להרגיע אותם בפעילות כלפי פנים [אבל אין בכך פתרון מהותי] כי מדובר בפתרונות מקומיים בלבד [ולא במערכת העולמית בכללה, לא בשיטה].

 

…למיטב הבנתי, ישנם כרגע שמונה עד עשרה מוקדי עוצמה גאופוליטית בעולם. זה הרבה יותר מדי. כל אלה, יפתחו בנסיונות לעשות עסקאות איש עם רעהו.. אבל לאיש מהם אין יתרון חד משמעי, כך שאנו נמצאים בתקופת לִהֲטוּט הדדי…

 
Andrew Moore, תיאטרון פאלאס, גארי אינדיאנה, מהסדרה דטרויט 2008-2009, Via Yancey Richardson Gallery, NYC

Andrew Moore, תיאטרון פאלאס, גארי אינדיאנה, מהסדרה דטרויט 2008-2009, Via Yancey Richardson Gallery, NYC

 

 

…ואם באמת אני נמצאים, כטענתי, בתקופת הסתעפות קרניים של שני פתרונות אפשריים – אזי המייצגות של כל אחד מהפתרונות הללו הן דבוס ופורטו אלגרה, כל אחת בצדה. ככלל, שוררת אי-ודאות גמורה באשר לשאלה מי מהן תנצח. ברור עם זאת, כי מדובר בשתי השקפות שונות באופן נחרץ. אני עומד על כך, וזה דבר חשוב מאוד, שאנשי דבוס אינם מנסים לשקם את הקפיטליזם: הם אמנם מנסים למצוא לו חלופה… – [אבל] חלופה שתשמר את עקרונות היסוד של הקפיטליזם, שהם אי-שיוויון, היררכיה וכך הלאה. בהחלט יכולה להמצא שיטה שונה משיטת הקפיטליזם שתעשה את זה. ואילו הדחף של פורטו אלגרה הוא למציאת שיטה שהיא שוויונית במידה זו או אחרת, דמוקרטית במידה זו או אחרת. אבל לאיש מהצדדים אין שום חזון ברור הנוגע לסטרוקטורה הנדרשת למימושו. …מחנה דבוס חלוק בתוכו בין בעלי הראייה ארוכת הטווח לבין המודאגים באשר לשלוש השנים הבאות, והם פונים לכיוונים שונים. ואילו מחנה פורטו אלגרה, לעומתם, שרוי באי-ידיעה מוחלטת באשר למהות השיטה האמורה לשרור בעולם האחר שהם דנים בו. ואין הם יודעים כלל וכלל באיזה אסטרטגיה לנקוט כדי להגיע לשם.

 
Andrew Moore, פרגוד של אורגן, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, פרגוד של אורגן, דטרויט, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

להתרחשות הצפויה במשך חמש או עשר השנים הבאות במחנה דבוס אני קורא "הרוח של דבוס" – ואין כוונתי לדבוס כשלעצמה, לדבוס שבמציאות. וכמו כן מתרחש משהו במחנה "הרוח של פורטו אלגרה". בנקודת זמן זו אינני יודע מה תהיינה התוצאות, מי יגבש את האסטרטגיה המובהקת ביותר ומה היא תהיה. אנו בתקופה של אי-ודאות גמורה באשר לעומד להתרחש. אבל דבר אחד ברור: הצד שיאחז באסטרטגיה הטובה ביותר ויהיה בעל החזון המלוטש ביותר יהיה הצד הצולח.

 

...אנשים מתווכחים. יש ביניהם מחלוקות קשות באשר לטבעו של עולם שיוויוני. אחד הדברים, לדוגמה, שמרבים להתפלמס לגביו, הוא הטענה כי לכל אורך 200 השנים האחרונות היה השמאל העולמי יעקוביני [צנטרליסטי עד טוטליטרי וטרוריסטי]. נטען, בהתאם, כי לא רק שבמהותו דוגל השמאל במדיניות מוכוונת ממשל, אלא שהוא גם בעד תוצאה הומוגנית שבה כולם צריכים להיות זהים זה לזה. הרי זה מה  שהם [המהפכנים] ניסו לעשות. זה מה שהמהפכה הצרפתית ניסתה לעשות. זה מה שהמהפכה הרוסית ניסתה לעשות. זה מה שהמהפכה הסינית ניסתה לעשות… אנשים אומרים…, אנו רוצים לאפשר שגשוג של ריבוי תרבויות. למה כוונתם בדיוק?

 

[ולעומת כלל המתווכחים] טענתי-אני היא, כי אנו זקוקים לאסטרטגיה בעלת שתי קרניים, האחת קצרת טווח והשניה ארוכת טווח. מהצד האחד, יש להאבק באופן מתמיד ומיידי למען מיעוטו של הרע. וזה מפני שאנשים חיים בטווח הקצר עד-מאוד ואין ברצונם לדחות את שצריך להעשות היום לעוד 10 או 20 שנה. והאפשרות למעט את הרע תמיד נמצאת. הרע במיעוטו תמיד קיים. אבל בה-בעת יש תמיד להרחיק ראות אל הכדור הגדול של העולם החדיש שרוצים להקים ולבנות. ודבר זה הוא עניין מתמיד וקבוע לדיון, משא ומתן ומיזוג חזונות.

 
Andrew Moore, חתול, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

Andrew Moore, חתול, מהסדרה דטרויט 2008-2009. מהאתר של האמן

 

 

לקריאה נוספת:

 

Immanuel Wallerstein, The Modern World-System

 

Immanuel Wallerstein, The Rise and Future Demise of the World Capitalist System: Concepts for Comparative Analysis

 

ביקורת על התיאוריה של ולרשטיין, אצל גיליה בנטיווליו מאוניברסיטת פדואה

 

Immanuel Maurice Wallerstein, The decline of Capitalism

 

ג'ונתן היידט: על שורשי המוסר מימין ומשמאל, ב-TED (כותרות בעברית)

%d בלוגרים אהבו את זה: