זמן, מקום, אדם: פּדוֹבָה ואַחְמֶדַבָּאד

מראה פנורמי של קאפלה ארנה מצד הפתח, Via האתר הרשמי של הקאפלה

 

קאפלה אַרֶנָה (Arena Chapel, היא קאפלה סְקְרוֹבֶנִי Scrovegni Chapel ) שבפַּדוֹבָה, איטליה, נפקחת אל תמירוּת כחולה כבבואת מים לרקיע. והכחול, כְּזה שתקופת חייו תמורת היום בליל. משנכנס אדם לקאפלה,  כשהוא יוצא מהמציאות היומיומית של חייו ונכנס ליצירת האמנות המקיפה אותו, עוברת ראותו "השתנות" המנצחת את הזמן והמקום הנמדדים ומחושבים. בתוך כך, נפקח צליין ההתבוננות לזמן ולמקום המכילים כל זמן, כל מקום וכל אדם. 

 

רצועות הפרסקו של ג'וטו בקאפלה ארנה, Via Lonelyplanetimages

 

התודעה האלוהית אמנם מכילה את התודעה ההישרדותית של האדם היומיומי על חישוביה האובססיביים ומחקריה, על מסעות הציד שלה, הרעב והצמא המתמידים שלה, התמכרויותיה וזוויות המבט המעוותות והצרות שלה, אך לעולם איננה נכנעת או משתעבדת לכורח השרידות המניע את תודעת היומיום כשם שאינה מחייבת אותה ואינה מצווה עליה או מורה לה דבר.

 

האמנות משנה, מתמירה אותנו, מלמדת אותנו את אלוהותנו. מהי אלוהות? לא יותר מתודעה מלאה, תודעה אמנותית, יוצרת, הפטורה מכורח השרידות. זאת האמנות, זה מה שהיא וזה מה שהיא עושה וכשהיא עושה את זה, או אז נסגר מעגל הגדרתה.

 

 

קאפלה ארנה, Via PadovaCultura, Scrovegni Chapel

 

האלוהי מוכרח להיות חושני ומשתאה. כן, מוחשי לחלוטין, אמנות. רבבות מלומדים לא יוכלו לכבות את דברי אריסטו (מטאפיסיקה א'), שאמר כי סימנה של הדעת הוא "תענוג הבא מן החושים" וכינה את דחף ההתפלספות "התפלאות" (בתרגומו של ח"י רוֹת). אבל ההתפלאות, או ההשתאות, היא סימן לעונג הבא מן החושים לקראת תודעה הגדולה ממגבלות הזמן והמקום של הדעת, כשהיא מייחסת ומחשבת ואומדת ומודדת אותם (לדעת). האמנות היא האמונה האמתית, תודעה מלאה בעצמה. כל הסמנים ניתנים בה. היא מעניקה חירות ואוסרת עלינו לעבוד אותה ולדבוק בה, היא קדוּשה שאינה מקדשת את עצמה. האמנות מתחדשת בתוך כך שהיא מחדשת אתנו. היא קיימת להתבוננות משתהה, משתעה ומשתאה. העובדה, שהאמנות תמיד תצליח להחלץ ממגבלות הכוח המזמין, המכתיב והסוחר בזכות השיקולים הסוברניים שלה, היא הנותנת לה את החירות כתנאי אפשרותה. אמנות היא הארה. היא תודעה המשרתת את עצמה ובתוך כך, ומתוך חירות גמורה של ישות סוברנית ומופתית, את האנושות כולה.

 

ג'וטו, רצועות פרסקו בחתך אנכי על קיר הקאפלה ארנה

ממציא סרטי ההנפשה ג'וטו די בונדונה, עיבד בקאפלה ארנה את ספורי האלוהות והאדם האלוהי לסרטים לינאריים, אופקיים ואנכיים, הנחתכים ומצטלבים בעין המתבונן כשהוא מתקדם בין קירות הקאפלה, הדרומי והצפוני. כל "פריים" רבוע מלכד את "קרני הראות" הנמשכים והולכים מכל האחרים ונחתכים במרחב. בדרך זו, מצטלבים הזמנים של "לפני ואחרי" בעודם ממשיכים להתקיים. מתחולל, בתוך כך, גם הנפח החומרי ועובר את עצמו יחד עם כל תופעות האנושיות בסולם שבין עונג לכאב, חיים ומוות. ספורי "הברית הישנה" אמנם מהווים "פרה-פיגורציה" לאלה של החדשה, אבל הבו-זמניות של השתיים בחלל משותף מלכדת אותן לאירוע אחד, כל-אנושי.

 

ג'וטו הכניס לתוך גן העדן האמנותי שיצר את זוועת החיים האנושיים והדרם להראות שהארצי הוא אלוהי, להפגין קדושה המתגלמת בפרט הירוד והפשוט ביותר. ומתוך כך, שינה האמן הזה בנקודת הזמן ההיא את העולם הנראה והכין אותו, בציור, לקבל את מימדיו ומבעיו הפיזיים ואיתם את האדם.

 
 

ג'וטו, ההורדה מן הצלב (Lamentation), פרט, פרסקו בקאפלה ארנה

 

ניתן לראות את זה ברצף המפגשים האנושיים והנשיקות שהוא מחלץ מן ההיסטוריה התנכית.

 

ג'וטו, המפגש בשער הזהב, פרט מפרסקו בקאפלה ארנה: אנה (חנה) ויואכים (יהויכין) לאחר שהתבשרו כי יהיו הוריה של מרים הקדושה, אם ישוע.

 

אפילו המלאכים של ג'וטו, האמורים להיות שליחי האל לעולם הארצי, הם אנושיים לחלוטין. אם ביאטריצ'ה גילמה בעבור דאנטה את האהבה העילאית שאיננה מטמאת עצמה במגע החושני, הבין ג'וטו את האהבה כאלוהות שביטויה חושני, אנושי, אבל כזאת המתעלה על ההבחנה בין טוב לרע. האהבה שמביע ישוע כלפי יהודה איש קריות בעת שהלה מנשק אותו ומוסר אותו לרוצחיו, אהבה שאיננה עיוורת למתרחש, היא-היא הנעלה באהבות, אהבה שאין דבר אנושי זר לה.

ג'וטו, הנשיקה (בגידתו של יהודה איש קריות), פרט מפרסקו בקאפלה ארנה

 

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם; וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. (תהלים כ"ד, ז) 

 

קאפלה ארנה, כפי שהיא נראית מעיניו של ילד בשעה שהוא נכנס בפתח הראשי (Via האתר הראשי של פדובה, קאפלה סקרובני)

 

בזכות אמנותו של ג'וטו, משמשת קאפלה ארנה עין-עולם הרואה את הנכנס בה, ואפילו הוא צל יחף בלבד או דמות דמיונית, קטנה כשריטה ונוצצת בפתחה כבהק דמע בבת-העין. דמות של ילד, נאמר. וכאן, אפילו הוא, הפחות והנקלה ביותר זוכה לראות ולהראות, אפילו אם קשור זנב חבל לקרסולו ואפילו אם כפות רגליו גסות ממסע עלייתו לכאן (בדרך נס של הדמיון), מבית מלאכה רחוק בהודו. בעצם עתה זו (שבדמיון), הוא בעיצומו של מסע התבוננות לאורך הקירות המצויירים בקומיקס הקדום, קירות הרווים בדורות של תפילות והשתאות.  

 

Jean-François Legendre-Héral, ג'וטו הילד, ברונזה, 1842

הרחק מכאן, בהודו, ממש כמו כאן בפדובה, שרוי הנער בפרוזדור של החזרים. שם, ניצבים לאורך מסדרון נולים ולכל נול קשור ילד. המסדרון הצר אפוף ברחש חליף-חלוף תופעתי ושוטף את הרצפה בארג מתגולל באלם דממה. שם, רחוק בהודו, עמלים פרחים של טף על יפי הלוטוס, הטרף, יסמין, צללי עלוה, וכל כף רגל בחבלה תלויה על נשמה.

 
 

ג'וטו, מלאך, פרסקו בקאפלה ארנה, פרט מהצליבה

 

וכשהוא כורע חבוק ברכים, אִדְרַת גבו על משענות שוקיו, נוכל לראות אותו שורף בדמע את פצעיו. 

 

ג'וטו די בונדונה, מלאך, פרט מההורדה מהצלב, פרסקו

 

מידע ומראות:  

Giotto di Bondone – Cappella degli Scrovegni,

Padova , רצף של תמונות ביוטיוב

הרצאה מלומדת ביוטיוב, אנגלית

והרצאה עממית יותר (וטובה יותר), המתעכבת על "ההורדה מהצלב", אנגלית.

Brian Boyd על מקורות הקומיקס

האתר הרשמי של הקאפלה, והווידאו של האתר ביוטיוב (באיטלקית),

 

זמן, מקום, אדם: "הכרך" לפרַנס מַסֶריל

 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

"ספרים, אנדרטאות, תמונות ותעוד היסטורי – כל אלה ניתנים אמנם להכחדה, אבל את העולם המודרני ניתן היה לשחזר אם ישרדו רק הדפסי העץ של מסריל (Frans Masereel). רק הם היו יכולים במקרה כזה לסייע בהבנת הגאונות, המגמות והסכנה שהרה הרוח בתקופתנו", שטפן צווייג (Via THE NEW YORK SOCIETY LIBRARY). 

 

בהקדמה לרומן ב-167 הדפסי-עץ Mein Studenbuch של מסריל, כתב תומאס מאן, כי רצף ההדפסים אינו אלא "סרט אילם בשחור-לבן וללא כותרות".

 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

ספר ההדפסים, "הכרך" (Die Stadt) מ-1925, שגם הוא מוגדר "רומן גרפי ללא מלים", סוגה שהיא פרי המצאה של מסריל, מחזיק רצף דימויים שיכול היה לצור חוקר עולמות מהחלל החיצון שנחת באחד מכרכי אירופה של מפנה המאה הקודמת. ההזרה המעין אובייקטיבית שעושים הדמויים הללו לחיים בכרך מצליחה לזעזע ולעורר אותנו. הלוחות הובאו לכאן Via Nebulous Cargo – an observant walk through modern ruins. את כל הלוחות ניתן לראות ברצף באתר המוקדש לספר: Frans Masereel's The City.

 

מסריל מציג את הכרך כמכונה המתדלקת את עצמה בבני אנוש, כשבקצה שרשרת המזון נמצאת האשה.

 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

חוקר העולמות מתחיל ממבט-על על הנוף העירוני ובהמשך מצמצם את עינית המשקפת ומרכז את המבט באחרוני היצורים שהמכונה העירונית גורסת אותם וניזונה מהם.

         

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

פרנס מסריל (1889-1972) נולד בבלגיה שם למד אמנות ולאחר נדודים בין גרמניה ואנגליה, פריס ושוויץ הוא השתקע בצרפת. ספוריו הגרפיים ללא-מלים נחשבים, כאמור, חלוציים בתחום ומתוכם עובד "האידאה" ע"י ברטולד ברטוש לסרט אנימציה בשם זה (ר' פוסט קודם). 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

 ניתן לעלעל בספר כולו גם ביוטיוב, וכמו כן בעבודות נוספות של האמן.

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

 

Frans Masereel, הכרך, הדפס עץ ברומן גרפי ללא מלים, 1925

 

"האידאה" לברתולד ברטוש: ההנפשה המלנכולית הראשונה

 

Berthold Bartosch, L'Idée, 1931

 

ברתולד ברטוש (Berthold Bartosch 1893-1968), היה במאי קולנוע שנולד בבוהמיה, היגר לברלין ב-1920 ושיתף פעולה עם האנימטורית והבמאית לוטה ריינינגר (Lotte Reininger) ביצירת סרטי הנפשה בצלליות. ב-1930 היגר לפריס ויצר את סרטו הידוע ביותר, "האידאה", הנחשב לַ"רציני, הפואטי והטרגי הראשון בין סרטי ההנפשה בכלל". הדמויות והתפאורות בסרט עשויות שכבות נייר בדרגות שונות של שקיפות. אפקטים כמו הילות, עשן וערפל נעשו מקצף סבון מרוח על לוחות זכוכית שהוארו מאחור. הסרט מבוסס על ספר הדפסי עץ בשם זה של פרנס מסֶריל (Frans Masereel), שדרכו נודע לי על ברטוש. המוסיקה המלווה את הסרט היא של המלחין ארתור הונגר וכלול בה אונדז מרטנו (Ondes Martenot ), דבר שמעניק זכות ראשונים נוספת לסרט, על שמוש בכלי אלקטרוני בקולנוע.  בין השנים 1935-39 עבד ברטוש על סרטו האנטי מלחמתי "פרנציסקוס הקדוש" או "סיוט וחלומות". הסרט, שהופקד לאחר שהנאצים נכנסו לפריס בסינמטק הצרפתי, הושמד ע"י הכובשים הנאציים או משתפי הפעולה עמם ונותרו ממנו קטעים בלבד. ב-1948 עבד ברטוש מטעם אונסק"ו בפריס והיה מורו של ג'ורג' דנינג (George Dunning), במאי סרטם של הביטלס, "צוללת צהובה".

 

L'Idée (1931) Berthold Bartosch

 

L'IDÉE, הוא סרט המספר את סיפורה של אידאה מופשטת שיצר אמן, המופיעה בדמותה של אשה מעורטלת, חשופה ופגיעה ועל יחסו של העולם כלפיה. ברטוש מצהיר, בכותרות הסרט, כי "האדם חי ומת למען האידאה.. האידאה היא אלמותית. אפשר לרדוף אותה, לדון אותה לכף חובה, לאסור אותה, לגנות אותה עד מוות – אבל האידאה ממשיכה לחיות במחשבותיהם של בני האדם."

 

אמנם הסרט דידקטי במופגן, ומהווה הצהרה וקריאת תיגר פוליטית, מעין כרזה מונפשת, אבל האיכויות האמנותיות פורצות את גבולות התקופה. 

 

וכתוספת וכמזון למחשבה, סרטו של אדם קרטיס (Adam Curtis) מ-2004, "כוחם של סיוטים". הסרט טוען, בהרצאת דברים דוקומנטרית ארוכה, כי לאחר שנכזבו התקוות שתלו אנשים באידאולוגיות הגדולות, פנו פוליטיקאים ושליטים לאמצעים פוליטיים של הפחדה. המורא מפני הרוע המוחלט, מפני האופל המחלחל בכל, הוא הכלי שבאמצעותו מתמרנים השואפים לכוח את ההמונים. הבטחת התקווה, המבטאת את זמנה ב"האידאה" של ברטוש, התחלפה באיום, בהבטחה שהרוע בוא-יבוא. מבחינה זו, אומר קרטיס, אין הבדל בין הפונדמנטליזם המוסלמי לבין השמרנות האמריקאית המתחדשת. הסיוט, הוא שהחליף את ריבוי הרעיונות והאידאות שנגסו בכוח הפוליטי, והפך לכוח היפנוטי מאחד בפני עצמו. ויש גם מאמר על הסרט ב"העוקץ".

סרט נוסף של קרטיס, המהווה רצף של דימויים מההיסטוריה של המאה ה-20, משתמש בדמוי של האשה האידאלית בתרבות האמריקנית של הרדיפה אחר האושר, אותה מגלמת "בת השכנים" הכל אמריקנית דוריס דיי. קרטיס אמר כי הסרט, It Felt Like a Kiss, הוא "סיפורו של עולם מכושף שהוקם על ידי אמריקה בעודה הולכת ונעשית למעצמת-על.. וכיצד אלה החיים בעולם חלומי כזה הגיבו עליו".

 

"רציתי להראות לכם, כי האופן שבו אתם חשים כיום ביחס לעצמכם וביחס לעולם הוא תוצר פוליטי של רעיונות התקופה ההיא", אומר קרטיס, שלדעתו, כפי שהוא מצוטט בוויקיפדיה, "נטועה הפוליטיקה של תקופתנו באופן עמוק מאד באידאות האינדיוידואליזם…אבל לא במובן של 'בכל מכל כל', שאומר כי תגשימו עצמכם רק אם יוגשמו חלומותיכם, תשוקותיכם במלואם…זה רעיון פוליטי."

 

הבלוג של Adam Curtis.  

 

L'Idée (1931) Berthold Bartosch

 

אמנות, שבירת כלים: אנסלם קיפר, נאן גולדין

אנסלם קיפר, אררט, שמן-אמולסיה-אקריליק-גיר וספינת עופרת, 2009 (Via Midnight East)

 

"לגבי, עופרת היא חומר חשוב מאד. זה חומר סימבולי, כמובן, אבל הצבע חשוב מאד אף הוא. אי-אפשר לומר אם הוא בהיר או כהה. זה צבע או אי-צבע שאני מזדהה עמו. אינני מאמין בדברים מוחלטים. האמת היא תמיד אפורה." אנסלם קיפר ל-Michael Auping, מחבר:  Anselm Kiefer Heaven and Earth, עמ. 39.

 

אמנות איננה הצהרה ואיננה סדרת טענות, לא על העולם ולא על האמן,  שכן היא איננה ניתנת להיתרגם לדיבור. לא במלל, כי אם באמצעות התודעה האסתטית פורץ התוצר האמנותי את גבולות התודעה בכלל: תודעת הפרט, המקום, הזמן.

 

אפשר לדבר הרבה על אמנות ובדרכים שונות, ואפשר לדבר הרבה על יצירת אמנות מסוימת בדרכים שונות. אפשר להעזר במעשי פיענוח מלומדים של אמנות, כמו זו של רוברט יוז לאנסלם קיפר ובפרשנות נוספת, של פיליפ הרטיגןאבל יותר מכל כדאי להתבונן ולתת ליצירות שלו להתרחש בתור "חשכה נראית" שבקרניה האפלות נגלית לנו מציאות ארץ רפאים.

 

אנסלם קיפר, Die Milchstrasse: שביל החלב, 1985-87

 

היצירות של קיפר שוברות בדרך זו את כלֵי תפיסת המציאות האנושית ואיתן את יצוג האור במסורת האמנותית (ואן גוך ששיקע את אור האלוהי בחומר, טרנר שהפך את החומר לכוחות מטאפיסיים הפועלים על המנעד של אור-חושך).

 

J.M.W. Turner, ספינת עבדים (עבדים מתים וגוססים מושלכים מעל הסיפון, סופת טייפון מתקרבת), שמן על בד, 1840

 

אפשר להדגים את הרעיון הזה באמנות אחרת ובעולם אחר, של הצלמת נאן גולדין, המנתצת את דימוי "האנושי" שאנו ממציאים באמצעות תבניות של מיניות על המנעד דחיה-משיכה. גולדין תוקפת את אחת ההגדרות הראשוניות שלנו, של האנושי לעומת זה שאיננו אנושי על-פי הדחיה והמשיכה המינית. היחס שלנו למין ראשוני כמו היחס לאוכל וריח ומתמצה בדחף לעומת רתיעה. מין, כמו מזון, מעורר את הדמיון הפיזי המייצר חלוקה כוזבת בין האנושי והבלתי אנושי, הרעיל. גולדין מאלצת אותנו בדרך זו לראות אנשים "מוזרים", "דוחים" או אף "רעילים" כבני אדם כמונו. היא מאלצת אותנו לדעת, להיות מודעים באמצעות תודעת המיניות שלנו לאנושיותו של מי שאנו מסווגים בתור לא-אדם. הייתי נותנת לעבודות שלה את הכותרת "ואהבת לרעך כמוך", אך לא כהצהרה או "כלל" מן התורה, שכן רחשי הנפש והגוף אינם נשמעים להוראות ביצוע, אלא כמעשה של שבירת כלים ושחרור.

 
Nan Goldin, גריר ורוברט על המיטה, ניו יורק, 1982.  Tate Gallery, London

Nan Goldin, גריר ורוברט על המיטה, ניו יורק, 1982.
Tate Gallery, London

 

"…מאז ומתמיד מתייחסים לעבודתי באי הבנה, כאילו היא עוסקת ב-milieu מסויים של סמים, מסיבות, אנדרגראונד ואני אומרת, כי המשפחה שלי שוכנת אמנם בשולי החברה ונכון שאין לנו כל רצון לקחת חלק בחברה 'הנורמלית', אבל אינני סבורה שהעבודה היא על זה. אני חושבת שמההתחלה היא הייתה על המצב האנושי, על היכולת לשרוד, וכמה שזה קשה." (נאן גולדין) 

 
Nan Goldin, קוקי ב"טין פאן אלי", ניו יורק, 1984.  Matthew Marks Gallery, New York

Nan Goldin, קוקי ב"טין פאן אלי", ניו יורק, 1984.
Matthew Marks Gallery, New York

 
Nan Goldin, קופידון שכנפיו עולות באש, הלובר, 2010.  Matthew Marks Gallery, New York

Nan Goldin, קופידון שכנפיו עולות באש, הלובר, 2010.
Matthew Marks Gallery, New York

 

 

ג'וֹן קִיטְס: סוֹנֵטָה: שְׁנִכְתְּבָה בְתִּעוּב כּלַפֵּי אֱמוּנָת הָהֶבֶל הָהַמוֹנִית

 
 

סוֹנֵטָה: שְׁנִכְתְּבָה בְתִּעוּב כּלַפֵּי אֱמוּנָת הָהֶבֶל הָהַמוֹנִית

 

פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיָּה נוֹקְפִים שׁוּב עֲגוּמוֹת,

לְעוֹד מִינֵי תְּפִילוֹת קוֹרְאִים לָאֲנָשִׁים,

לְעוֹד מִינֵי דִּכְדּוּךְ, עוֹד מוֹרָאִים קָשִׁים,

לָשּׂוֹם עוֹד קֶּשֶׁב לִדְּרָשָׁה בְקוֹל אֵימוֹת.

וַדַּאי מוֹחוֹ שֶׁל הֶאָדָם חָגוּר עוֹז רְתָמוֹת

שֶׁל מִין כִּשׁוּף אָפֵל; שְׁכֵן בְּנֵי מִינוֹ נוֹטְּשִׁים

אֶת מַנְעַמֵּי תַּנוּר בֵּיתָּם, קְלִילוּת וְרִיגוּשׁים*,

לְשֶׁם שִׂיחָה גְּבוֹהָה בְגִּבּוֹרֵי תְּהִילּוֹת רָמוֹת

בְּרָם, בְּרָם אַף אֵלֶה, וְעוֹלֵה בִי געַל-מָה, –

צִינָה כְמוֹ מִתּוֹךְ דֻּמָּה, הַיָּה וְלא הִשְׂכַּלְתִי דַּעַת

כִּי כְמְנוֹרָה דּוֹעֵכֶת כַּךְ מַמָּשׁ גוֹוְעִים הֶמָּה;

כִּי זוֹהִי אַנְחָתַם, אֲנִיָּתַם בְּטֶרֶם שַׁעַט

אֶל טִמְיוֹן הַשִּׁכְחָה;- כִּי יִצְמֵחוּ פִרְחֵי נִטַּעַת**,

וְעוֹד רָבִּים לתְּהִילָּה אֲשֶׁר אַלְמָוֶת חוֹתַמָה.

 

*במקור, השתמש קיטס במונח Lydian airs. מנגינות או מזמורים לידיים הם פזמונים חושניים, קלילים ואווירה לידית היא אווירה של הנאה קלילה. את המונח לקח קיטס ככל הנראה מג'ון מילטון, L'Allegro.

  

**"נִטַּעַת": רבים של נִטַּע, נפעל של נָטַע, הנטועים, הם הנטעים: אילוץ לטובת החריזה.

 

Sonnet: Written in Disgust of Vulgar Superstition, נכתבה על גבו של מכתב מאוגוסט  1816 מג'ורג' קיטס לאֱחַיו ג'ון וטום. רישום בתחתית הסונטה, לפיה נכתבה על-ידי "ג'. קיטס ב-15 דקות", הוא של טום. ככל הנראה, נכתבה הסונטה במסגרת אחת מתחרויות כתיבת הסונטות שנהג לארגן ליי האנט (Leigh Hunt), ידידו של קיטס. בדרך כלל נבחר נושא והוקצב זמן לכתיבת הסונטות (Poetry manuscripts at Harvard). התוכן חושף את יחסו של קיטס לדת הממסדית. הוא מצוטט גם כמי שאמר כי איננו זקוק לאלוהים אחר על פניו של שייקספיר ("All the God I need is Shakespeare"), אך (עדיין) לא מצאתי סימוכין לכך.

 

כיצד כתב קיטס סונטה "מהודקת" שכזאת ברבע שעה? הוא לא יכול היה "לחשוב אותה" מראש משום שהחל בכתיבה רק לאחר שנבחר הנושא, זאת בהתאם לכללי התחרות. אולי כתב את הסיומות של כל שורה, בנה בדרך זו את החרוזים (אבבאאבבאגדגדדג), ורק אחר כך השלים את השורות במשקל של פֶּנְטַמֶטֶר יַאמְבִּי.

 

בנג'מין רוברט היידון, הכניסה של ישוע לירושלים, 1814-20. שמן על בד, Mount St Mary's Seminary, Cincinnati

 

הצייר בנג'מין היידון (Benjamin Robert Haydon, 1786-1846), פגש במשורר ג'ון קיטס באוקטובר 1816 בביתו של ליי האנט (Leigh Hunt). יחסיהם היו קרובים מאד במשך שלוש השנים הבאות. היידון כלל את דיוקנו של קיטס בעבודתו המונומנטלית "הכניסה של ישוע לירושלים" (Christ's Triumphant Entry into Jerusalem) לצד חבריו המסאי ויליאם הזליט (William Hazlitt), המשורר ויליאם וורדסוורת (William Wordsworth) וצ'רלס לאמב ( Charles Lamb), הידוע עם אחותו מרי בעיבוד ספורי שייקספיר לילדים. הציור מציב את האמונה כמנצחת על הספקנות, המיוצגת ע"י רציונליסטים כמו וולטר וחבריו האנטי ממסדיים של הצייר בקהל מקבלי פניו של ישוע, נצחון המוצא בטוי בהבעת פניהם.

 

בדצמבר 1817 התקיימה בביתו של היידון "הסעודה האלמוּתית", כהגדרתו של זה באוטוביוגרפיה שלו. הסועדים היו קיטס, הזליט, וורדסוורת,  בן דוד של היידון וג'וזף ריצ'י (Joseph Ritchie), חוקר שמצא את מותו שנה מאוחר יותר בדרכו לטימבוקטו.  הסעודה התקיימה בסטודיו של הצייר כשהתמונה הענקית, שהעבודה עליה נמשכה שנים, תלויה כרקע מאחורי הסועדים:

 

"..וורדסוורת נטה גרונו ובמרץ פתחנו בדיון – על הומרוס, שייקספיר, מילטון ווירגיליוס. לאמב נהיה עליז ביותר ושנון עד אימה; וחידודיו, שחדרו את נעימתו הקודרת של הנאום של וורדסוורת נשמעו כהערותיו העוקצניות והפקחיות של השוטה בהפוגות מסע יסוריו של ליר. הוא פתח את פיו לדבר וציין כי אינני קשוב לנעשה, וגרם שישתו לחיי. 'ועכשיו', אמר לאמב, 'משורר אגמים שכמוך, בן נעוות המשוררים שכמותך, מדוע אתה מכנה את וולטר תפל?' כולנו יצאנו להגנתו של וורדסוורת, ועמדנו על כך שהיה אצל וולטר הלך רוח כזה שניתן היה להגדירו תפל. 'אם כך', אמר לאמב, הנה הוא וולטר – משיח האומה הצרפתית, ובהחלט ראוי גם ראוי.' בפרץ הומור שאין לתארו הוא המשיך וקינטר אותי על כך שהכנסתי את ראשו של ניוטון לתמונה שלי; 'הברנש', הוא אמר, 'לא האמין בדבר אלא אם היה נהיר כשלוש הצלעות של משולש'. והוא וקיטס הסכימו ביניהם אחר כך כי ניוטון הביא חורבן על שירת הקשת כולה בכך שצמצם אותה לכדי צבעי המנסרה. אי אפשר היה לעמוד בפניו, וכולנו הרמנו כוס 'לחיי ניוטון ואבדן העצות במתמטיקה'. וורדסוורת גרם לנו עונג רב בכך שהפגין חוש הומור משובח ומבלי להעמיד פנים נכנע לכל משובותינו וצחק בכל לב כטובים שבינינו. וורדסוורת צחק רק לעתים רחוקות…". 

 

 "בציור המונומנטלי של היידון "הכניסה של ישוע לירושלים" יש דיוקן-צדודית של קיטס באיכות של 'פניו קרנו'.. ראשו של קיטס שוכן

היידון, הכניסה של ישוע לירושלים, פרט

 

 בפינה הימנית של הציור מעל וורדסוורת המפגין אמונה שלמה, שלצדו ניצבים וולטר וניוטון.   בקרב הדמויות הרבות שברקע ניתן לזהות הערצה או לפחות התעניינות במשיח הנוצרי אבל קיטס עצמו, שפיו ועיניו  פעורים לרווחה, מתעניין ככל הנראה במשהו אחר. עיניו פראיות, אם לא אגנוסטיות..."                                (Posthumous Keats: A Personal Biography, by Stanley Plumly, 2008, p. 30)

 

"..כינויו הנפוץ של העולם בקרב התועים ובעלי האמונות הטפלות הינו 'עמק הבכא' שממנו עלינו להיוושע באמצעות תיווך שרירותי עם האל ולהלקח השמימה – כמה שהרעיון כבול במגבלותיו! אם תוכל לקרוא לעולם 'עמק  התחוללות הנשמה', או אז תמצא שמושו של עולם (אני מדבר עכשיו במונחים הגבוהים ביותר בנוגע לטבע האנושי ומקבל בזה את היותו אלמותי וכדבר מובן מאליו וזאת כדי להציג את המחשבה שהכתה בי ביחס לזה). אני אומר 'התחוללות הנשמה', נשמה במובחן מתבונה – אפשר שיהיו תבונות או ניצוצות אלוהיים במיליונים – אבל אין אלה נשמות עד שרכשו לעצמן זהויות, עד שכל אחת ואחת מהן נעשית עצמה כשלעצמה. תבונות הנן אטומים של תפיסה – הן יודעות והן רואות והן טהורות, תמציתו של דבר הן אלוהים – כיצד נוצרות אם כן הנשמות? כיצד אם כן זוכים הניצוצות האלוהיים הללו בזהות – כך שיחזיקו באושר המיוחד לכל אחת ואחת [מהנשמות] בקיומה האינדיוידואלי? כיצד ולא באמצעות התווך של עולם כמו זה? תקוותי היא לדון בנקודה הזו במלוא הכנות משום שאני סבור שהיא מהווה שיטת גאולה רחבת היקף בהרבה מהדת הנוצרית – ולחילופין הינה שיטה של היווצרות-הנשמה – דבר שמחוללים שלושה דברים הפועלים האחד על האחר במשך רצף מסויים של שנים – הדברים הללו הם התבונה – הלב האנושי (כפי שהוא מובחן מן התבונה או ה-mind) והעולם או חלל היסודות [החלל התלת-מימדי] המותאם לפעולתם זה על משנהו של התבונה והלב לתכלית יצירת הנשמה או התבונה שיעודה הוא קבלת תחושה של זהות. אני מתקשה לבטא את עומק השגתי – ועם זאת לדעתי משיג אני את זה – כדי שתוכל לבחון את הדבר ביתר בהירות אפשט זאת ככל האפשר – אקרא לעולם בית ספר שנוסד כדי ללמד ילדים קטנים לקרוא – ואקרא נשמה לילד יודע קרוא שהוא פרי יצירתם של בית הספר וספר הלמוד. האם אינך מבין כמה הכרחי עולם היסורים והצרות להשכלת התבונה ולשם הפיכתה לנשמה? מקום שבו על הלב לחוש ולסבול באלף דרכים שונות! הלב איננו רק ספר למוד, הוא התנך של המוחות, הוא התנסותם של המוחות, הוא הינו הפטמה שממנה יונקים השכל או התבונה את זהותם – כמה שחיי האדם שונים הם – כך נעשות נשמותיהם שונות ומובחנות, וכך בורא האל את הישויות האינדיוידואליות, נשמות, נשמות זהות של ניצוצות מהותו-שלו...". (מתוך מכתב של ג'ון קיטס לאחיו ג'ורג' ואשתו ג'ורג'יאנה מאפריל 1819, Ed., Robert Gittings, Letters of John Keats,Oxford, 1970, pp. 249-250)

 

בנג'מין רוברט היידון, דיוקן של ג'ון קיטס, רישום הכנה ל"הכניסה של ישוע לירושלים", 1816

 
%d בלוגרים אהבו את זה: