ג'ון קיטס, רישום מתאריך לא ידוע על-פי "כד סוֹסבִּיוֹס" מאת Henry Moses, 1814. הרישום נמצא בבית קיטס-שלי ברומא
אודה על כד יווני
מאת ג'ון קיטס
לֹא-יְדָעוּךְ עֲדַיִן אָת כַּלָּה שֶׁל חֶרֶשׁ,
לְאַט הַזְּמַן וְלַדְּמָמָה בַּת טִפּוּחִים,
הַלֹא נִתַּן לַךְ לְהַבִּיעַ אֶת קוֹרוֹת הָחֹרֶש
בְּמַעַשׂ פִּרְחוֹנִי מָתוֹק מִזֵה שְׁאֲנוּ מְחַרְזִים:
בְּאֵיזוֹ אַגָּדָה סוּגַת עָלִים צַלְמֵךְ נִרְדַּף
אֱלִים, בְנֵי-תְּמוּתָה, אוֹ בִשְׁנֵיהֶם,
מֵאֲנוֹת הָעֲלָמוֹת מָה? הַגְּבָרִים אוֹ הָאֱלִים מָהֵם?
הַמַּאֲבָק לְהֵחָלֵץ מָהוּ? מָה פֶרֶא הַמִּרְדָּף?
מָה חָלִילִים וְטַנְבּוּרִים? מָה פֶּרֶא האֶקְסְטָזָה?
מֵלוֹדיוֹת נִשְׁמָעוֹת מַתְּקוּ, אַךְ בְּאֵין קוֹל
יִמְתַּקוּ עוֹד יוֹתֵר; לַכֵן, נַגּנוּ עוֹד, חָלִילִים,
אַךְ לֹא לָאֹזֶן הָחוּשִׁית, לַיְּקָרָה מִכֹּל,
לַרּוּחַ, חַלֵּלוּ פִּזְמוֹן בְּלֹא צְלִילִים:
עֶלֶם חֵן, בֵּין הָעֵצִים, לָעַד אַתָּה שָׁבוּי
בְּכַף שִׁירְךָ וְהָעֵצִים לֹא יִלַבְשׁוּ עֶרְיָה;
אוֹהֵב נוֹעָז, רַק פֶּסַע לְיַאֲבְךָ וְאַף-פַּעַם,
אַף-פַּעַם לֹא תִּשַּׁק, אַךְ אַל תְּהֵא דָּווּי:
הִיא לֹא תּוּכַל לָפוּג; אָשְׁרֶךָ לֹא-לָךְ, אָמְנָם,
אֲבָל לָעַד תֹּאהַב וְהִיא תְּהֵא בָּרָה!
אָה, אֹשֶׁר, אֹשֶׁר לַבָּדִים! כִּי-לֹא תוּכְלוּ
הַשֵּׁר עָלִים וְלָאָבִיב לוֹמַר, "לְהִתְרָאוֹת";
אַשְׁרֵי, הַמְּנַגֵּן, יַדֵיךָ לֹא יִלְאוּ,
לַנֵּצַח מְחָלֵּל זִמִירוֹת לַנֵּצַח צְעִירוֹת;
עוֹד יוֹתֵר אֻשְּׁרָה! יוֹתֵר אֻשְּׁרָה הָאַהֲבָה!
לַנֵּצַח חָמִימָה וְאַף עֲדַיִן מִתְהַנָּה,
נֵּצַח מִשְׁתַּנֵּקֶת וְלַנֵּצַח צְעִירָה;
הֵן כֹּל בֵּן-אֱנוֹש וָחַי נִשְׂרַף בַּלֶּהָבָה,
וְכַךְ נוֹתָר בְּלֵב שְׂבַע צַעַר מַר מִלַּעֲנָה,
בְּמֵצַח מְלֹהַט וּבְלָשׁוֹן נִחרָה.
מִי אֵלֶּה בְּבוֹאָם אֱלֵי קָרְבָּן?
לְאֵי מִזְבֵּחַ בְּיָרָק, הוֹ מָגוּס מִסְתּוֹרִי,
הִנְךָ מוֹבִיל עֶגְלָה, גּוֹעָה כְּלַפֵּי עָנָן
וּמֵשִׁי צַלְעוֹתֶיָּהּ מְעֻטָּר זֵרִים?
מָה עֲיָרָה זוֹ שְׁלְחוֹף נָהָר אוֹ יָם,
שֶׁמָּא מִבְצָר שָׁלֵו בָּנוּי עַל תֵּל,
שְׁנִתְרוֹקְנה מֵעַם לְסֶגֶד לְעֵת אוֹר?
עֲיָרָה, רְחוֹבוֹתַיךְ עַד עוֹלָם
יִהְיוּ שׁוֹקְטִים: אֵין נֶפֶשׁ לְמַלֵּל
מַדּוּעַ נֶעֱזָבְת, אֵין אִישׁ יָכֹל לָחְזֹר.
הוֹ צוּרָה מֵאַטִיקָה! נָאָה נִצֶבֶת! עִם רָבִיד
שֶׁל יֶתֶר פִּתּוּחֵי גְּבָרִים וְעֲלָמוֹת מִשַּׁיִשׁ,
עִם עַנְפֵי יַעַר וְהָעֵשֶׂב הֵרָמוּס תָּמִיד;
הַרֵי אַתּ, צוּרָה בְדֹּם, שֶׁהַחוּצָה מֵהַמַּחְשָׁבָה תַרְעִישׁ
כְּמַעֲשֶׂה הַנֵּצַח: קוֹר הַפַּסְטוֹרָל!
עֵת מִזִּקְנָה יִכְלֶה הַדּוֹר הַזֵּה כוּלוֹ,
רַק אַתּ בלבד תִּשָּׁאֲרִי, בֵּין יְגוֹנוֹת
זָרִים, רֵעֲה שֶׁל הָאָדָם, וְאַתּ אוֹמֵרֶת לוֹ,
'יֹפִי אֱמֶת הוּא, הָאֱמֶת הַיֹּפִי' – זֵה כֹל
אשר תֵּדַע בָּחֶלֶד, וְכֹל שֶׁיֵשׁ לְדַּעֲתוֹ.
תבליט שיש מהאפריז הדרומי של הפרתנון ("שיש אֶלגין"), British Museum, London. האפריז מראה את הובלת המיועדת לקורבן בתהלוכת חגיגות הפאנאתנאיה. נטען, כי מכאן לקח קיטס את אחד הדימויים ל"אודה על כד יווני"
"לא השירה, לא השאפתנות, אפילו לא האהבה, אין הופעתן מעוררת תשומת לב שעה שהן חולפות על פני: יותר הן נראות כמו שלוש דמויות על כד יווני – גבר ושתי נשים – שאיש מלבדי איננו יכול להבדיל ביניהן בכסות התחפושת שלהן." (מתוך מכתב לאחיו ג'ורג' ואשתו, פברואר-מאי 1819)
כמות המלל המלומד שנכתב על Ode on a Grecian Urn, היא רבה מכדי להתימר ולהוסיף עליה ולו באופן חובבני. ובכל זאת, אי-אפשר שלא, מפני שמלאכת התִרגום היא בעיקרה מבע, סוג של אוֹדָה, או, בעקבות קיטס, התמסרות המכוונת אל גבולה הקיצוני של האמפתיה ("אני מתייחס לפראזות פואטיות כמו מאהב", כותב קיטס באחד ממכתביו). ועם זאת, המתורגם הוא כקיר הצללים במערה האפלטונית לעומת המקור, שהוא כמציאות מחוץ למערה, כך שחרף כל ההתענגות, גדולות ההחמצות והאילוצים גלויים.
משוכה ראשונה הוא לשון הפניה. הכד הוא נקבה והדובר זכר. הוא פונה אל הדמות בערגה העוברת "את חור המנעול", כלשון שיר-השירים, או את הפער הבלתי עביר בין הצורה האמנותית הדוממת (silent form) לבינו המשתוקק. והרי כך ממש אנו חשים כלפי גוף אהוב, שהוא נשמה. גם הדבר האמנותי, כמו העולם כפי שתפסו אותו היוונים, רווי נשמה. אנו עומדים מולו, משקיטים כל תנועה מול הצורה הדוממת שכנגדנו – והיא, מקניטה אותנו אז החוצה מהמחשבה (Tease us out of thought). השיר הוא רצף של חידות שהן התשובה של עצמן, חידות, וזו אחת מהן. אבל להריק אותה באופן מילולי לעברית אי-אפשר מבלי לקלקל את מתכונת הפנטמטר הרעועה שלי.
עומדת את בסגירותך, אומר המשורר לכד, לא מחוּללת, נשואה לדממת-נצח. הכד היווני המדובר, Urn, הוא כד קבורה, קבר (היוונים טמנו את אפר מתיהם בכדים מעוטרים). כבר משפט הפתיחה הזה נותן בשיר חותם של אלגוריה מתפשטת לאין-סוף.
באותו מכתב המצוטט לעיל לאחיו, שנכתב כיומן בין החודשים פברואר-מאי 1819 (מאי 1819, החודש המפואר שבו כתב קיטס את חמש "האודות הגדולות" שלו, לרבות "אודה על כד יווני"), אומר קיטס, כי,
"חייו של כל אדם, חשוב או פחות-ערך, הם אלגוריה נמשכת… שייקספיר ניהל חיים אלגוריים; יצירותיו הן הערות על כך –"
"אודה על כד יווני" הוא, אם-כן, אלגוריה המתפשטת להכיל בתוכה את המשורר, אותי כמתרגמת, אותנו הקוראים, את האדם בכלל, את האמנות ובסופו של דבר, את היש בהתהוותו. יותר נכון, את היש והאין באחדותם הפרדוקסלית, לכאורה, שאמנם איננה ניתנת למחשבה אך נתונה כאפשרות הטמונה בהכרה: ניצן הוורד, הלוטוס: הלב.
"אקסיומות הפילוסופיה אינן כאלה עד שהוכחו על הדופק שלנו…" (קיטס מכתב מה-3 במאי 1818, בתרגום דן דאור)
ואמנם, אין החשיבה האנליטית מסוגלת להבין אחדות של ניגודים, שהוא העקרון השירי של קיטס, עקרון שמאפשרת "היכולת השלילית" שלו כמשורר, אותו Negative Capability שמפרשים הרבו לתהות על קנקנו.
האודה היא על כד יווני. ולמה "על" ולא "ל-"? – זאת החידה הרטורית הראשונה המתבוננת בנו בתחפושת של קנקן. המשורר פונה אל הכד ופנייתו היא תשובה: הדממה דוברת ברביד עיטורי הסובב את כד השיש בדמויים מגולפים. הגילוף הדומם על הכד הוא-הוא האודה. היא הדובר.
The Townley Vase, מעוטר בחזיון בכחנלי, ככל הנראה רומאי מהמאה השניה לספירה. שיש, גובה כמטר, נמצא במוזיאון הבריטי בלונדון מ-1808. כנראה אחד הכדים ששימשו את קיטס ביצירת הדימויים לאודה.
אודה, הדוברת את שירה בשני קולות הקונטרפונקט. הקול האחד, הוא דממת הנצח שהכד, ואיתו השיר עצמו, רווי בה. הקול האחר מדבר אלינו באמצעות המשורר ופנייתו, השירה והדימויים שעל הכד. ובאחדותם זו, שני הקולות הם אמנות, אלגוריה מתפשטת לעבר הנצח. הנה יש שהוא אין, שאלה שהיא התשובה.
השיר עצמו, אם-כן, כמו הכד (שכן, הוא-הוא הכד), שר בשני קולות. השיר עצמו הוא התלכדות מנוגדים של יש ואין, דממה ומבע, חוץ-פנים – "אמת" ומציאות, יופי ואמת. וכך, האינטואיציה הראשונית ביחסינו עם השיר נמצאת נכונה בהיבחנה על הדופק שלנו: זה שיר-על, דיבור-על, מטא-מחשבה.
וזהו, כמובן, שיר ארוטי. ההשתוקקות היא במובלע ערגה אל המופלא מאתנו ובתוך-כך אל התשוקה (השירה) שלנו עצמה. והן זה כל "העניין" במעשה האהבה, שהוא פיזי ומיסטי: אחדות ניגודים ו/או זרים. ויש כמובן מימד אוטוביוגרפי נבואי וטרגי בתמונת הנאהבים המאושרים, "המתענגים בגן עדן נצחי של ציפייה ארוטית" (Roe 333).
אחדות הניגודים המיוחדת הזאת, האודה לכד יווני, היא סינסתזיה כל-כולה. היא מפעילה את החושים כולם כאמנות נראית ונשמעת, מעוצבת ומנוגנת, דוממת ודוברת, החוצה ופנימה ולכל הכיוונים, מענגת ומייסרת כאחד ואומרת: אני הכד, אני היא השירה! לכן המרכאות סביב המשפט החותם. זה מה ש"הכד", האודה המגולפת עליו, השירה – אומרים למשורר ואומרים אותנו באמצעותו: "היופי האמת הוא – האמת היופי". ומה יש עוד לדעת?
האודה על כד יווני נכתבה במאי 1819 יחד עם חמש "האודות הגדולות" של המשורר, הנחשבות "בין הביטויים הגדולים ביותר של הגניוס הרומנטי" (Roe, 309). כמובן, אין זה חשוב אם נכתבו תחת השפעת לאודנום כפי שטוען הביוגרף של קיטס, ניקולס רו. וכמובן, שהן גם הערות על אלגוריית חייו, "יתמותו", טוען רו. הן כמובן קצת יותר מפרשנות ביוגרפית או ניתוח אקדמי. השתיקה, הריק שבעין אחדות הניגודים הבונה את שירתו של קיטס בכללותה – ריק דומם זה – הוא הפתח וה"מה-", שלנו ושל האודה, של האמנות ושל האנושות בכללה.
לדעת חוקרים, שאב קיטס את הדימויים לשיר זה מ"שיש אלגין", עיטורי הפרתנון שהובאו לאנגליה ב-1806 והוצבו במוזאון הבריטי בלונדון. מהם וכן מכַדי שיש גרקו-רומיים שהוצבו במוזאון אותה התקופה. "הפסטורלה הקרה" מרמזת, לדעת המלומדים, על הציור "אביה של פסיכֶה מקריב קורבנות במקדש אפולו" מאת קלוד לוריין מ-1662. גם כאן מייצר קיטס אחדות ניגודים, שכן פסטורלה – תמונה אידילית של אחדות הטבע והאדם, היא סוג יצירה שמכונה בקולנוע "Feel Good", חמימה ומרגיעה חרדות.
קיטס אמר על עצמו, כי הוא "משולל זהות" ולכן יכול לשאול לעצמו את זהותם של הדברים הסובבים אותו. כמוהו האודה שכתב, אחדות ניגודים חיה, אמת היופי.
תהלוכה בככנלית עם סטיר ומנאדה ובידיה טמבורין, תגליף שיש רומאי, 100 לספירה, בריטיש מוזאון, לונדון
ג'ון קיטס, מבחר כתבים, מאנגלית: דן דאור, פתח דבר: אריה זקס, ספרית פועלים, 1984
פואטרנס: קישורים לתרגומי ג'ון קיטס, לרבות "אודה על כד יווני"
Tim Chamberlain, The Elusive Urn, The British Museum Magazine, 2005
James Dickie, The Grecian Urn: An Archaeological Approach, Bulletin of The John Rylands Library, 52 (1969), The University of Manchester, UK
Marilee Hanson, Ode on a Grecian Urn Poem by John Keats, English History, 2015
Stephen Hebron, An introduction to ‘Ode on a Grecian Urn’: time, mortality and beauty, Discovering Literature: Romantics and Victorians, British Library, 2014
Rosemary Hill, Cockney connoisseurship: Keats and the Grecian Urn, things magazine, 1997
Robert Gittings, Ed., Letters of John Keats, Oxford University Press, 1970
Philip Kaveny, A Buddhist emptiness inside of John Keats:” Ode on a Grecian Urn, April 2017
Sam Leith, Nothing like the truth, TLS, August 2017
Gabriela Riccardi, Waiting and Wanting in John Keats’s ‘Ode on a Grecian Urn’, The Atlantic, 2017
Nicholas Roe, John Keats, Yale University Press, 2013
Romantic Circles, 'Ode on a Grecian Urn': Hypercanonicity and Pedagogy, Ode on a Grecian Urn: Synopsis and commentary, Ode on a Grecian Urn: Language, tone and structure, Ode on a Grecian Urn: Imagery, symbolism and themes
מכרות נטושים 