ג'ון קיטס: אודה על בטלה

 

אודה על בטלה

מאת ג'ון קיטס

 

"לֹא יַעַמְלוּ וְלֹא יִטְווּ" 

 

לַבֹּקֶר מוּל פָּנַי שָׁלֹש דְּמֻיּוֹת רָאִיתִי,

בְּצַוָּאר שָׁחוֹחַ, יָד-אֹחֶזֶת-יָד, פָּנִים לַצַּד;

שְׁלֵווֹת פָּסְעוּ בַּסָּךְ כִּבְמָחוֹל אִיטִי,

בְּסַנְדְּלֵי הַשְׁקֵט וְלֹבֶן גְּלִימָתַן נִכְבָּד;

וּבְעֲבְרַן, כְּמוֹ עַל אַגָּן מִשַּׁיִשׁ הֵן הָיוּ,

עֵת יסוֹבַב אֶת הִפּוּכוֹ לִרְאוֹת,

כִּי בָאוּ שׁוּב; כְּאִילוּ הָאַגָּן פָּנָה אָחוֹר

עוֹד פַּעַם, אָז הַצְּלָלִיּוֹת נִרְאוּ

כְּמוֹ בָרִאשׁוֹנָה, וְהֵן הָיוּ לִי מוּזָרוֹת,

כִּכְדֵי הָחֶרֶס לַמַּעֲמִיק בְּפִידִיאַס לַחְקוֹר.

 

אֵיךְ זֵה לָאו הִכַּרְתִּיכֶן? צְלָלִיּוֹת!

אֵיכָה בָאָתֵן כֹּה אֲפוּפוֹת בְּמַסֵּכָה שֶׁל הַס?

הָאִם נֶחְרֵשֶׁת תַּחְבּוּלָה בְחֶבְיוֹנֵי הַלּוֹט

לְהִסְתַּלֵּק מִזֵּה וּלְהַשְׁאִיר אִי-מַעַשׂ

לִבְטֵלוּת יָמָי? גָּמְלָה שָׁעָה נִרְדֵּמֶת;

עָב עָדְנֵי אֹשֶׁר שֶׁל עַצְלוּת קֵיצִית

רִפָּה עֵינַי; הֹלֶם דָּמִי רַד וְרַד עָמוּם;

נִטְּלוּ עֻקְצֵי הַכְּאֵב, הָעֹנֶג כְּגִּנָּה שׁוֹמֶמֶת:

אוֹ, לָמָּה לֹא תִּמַּסּוּ, וּלְבַל תַּצְמִית

חוּשַׁי רְדִיפַתָם שֶׁל כֹּל חוּץ – מִלֹא-כְלוּם?

 

עָבְרוּ הֵן בַּשְּׁלִישִׁית, וּבְעָבְרַן, הֵסֵבָה

כָּל אַחַת מֵהֵן אֵלַי, לְהֶרֶף קָט, פָּנִים;

וְנֶעֶלְמָה, והֶמְיַתִּי לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶן כָּאַבָה,

עַד קַצְּתִי לִכְנָפַיִם, כִּי הִכַּרְתִּין מִלִּפְנִים:

הָאַהֲבָה בָרֹאשׁ, בִּדְמוּת אַיֶּלֶת-חֵן;

שְׁנִיָּה בָאָה הַשַּׁאֲפָה, בְּלֶחְיָּהּ הָחִוֶּרֶת

וּבְעֵינָהּ הַלֵּאָה מִבְּלִי נוּחַ מִתּוּרָהּ;

וְהָאַחֲרוֹנָה, שְׁמִכֻּלָּן כִּי אַהֲבְתִּיָּה כֵן

אַשְׁמָה בַכֹּל, עַזּוּת אַפָּהּ נִכֶּרֶת, –

וְיָדַעְתִּי זוֹ שֶׁלִי הִיא לִילִית הַשִּׁירָה.

 

הֵן פָּגוּ, וְאֵין תֵּמַהּ! כְּנָפַיִם רָצִיתִי:

אוֹ הֲבָלִים! הָאַהֲבָה מַהִי? אֵי אַתְּ?

מָה עֲלוּבָה הַשַּׁאֲפָה! הַרֵי נוֹבַעַת הִיא

מִּהֶתְקֵפֵי קַדַּחַת-שָׁוְא בְּלֵב מֻעַט;

וְהַשִּׁירָה! – לֹא – בָה אֵין כָּל שָׂשׂוֹן, –

מִבְּחִינַתִי, – כְּצָהֳרֵי תְּנוּמָה כָה מְתוּקִים,

וְעֶרֶב סְרָק טָבוּל בִּדְּבַשׁ שָׁשַׁר;

אוֹ, לִזְמַן-מָה מוּגָן מִצּוֹק שָׁאוֹן,

שְׁלֹא אָבִין לָעַד אֶת חִלוּפֵי הַיְּרָחִים,

וְלֹא אֶשְׁמַע בְּקוֹל טִרְחַת הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר!

 

הֵן חָלְפוּ בַשְּׁלִישִׁית: –  אוֹיָה! לְשֵׁם-מָה?

שְׁנַתִי נִרְקְמָה עִרְפּוּלֵי חֲלוֹמוֹת;

כִּרְבִיבִים עֲלֵי-דֶּשֶׁא זֹרְתָה הַנְּשָׁמָה

בִּפְרָחִים, צִלְלֵי יָהָם, קַרְנַיִם דְּהוּמוֹת:

הַבֹּקֶר סַגְרִירִי הָיָּה, אַךְ בְּלִי גֶשֶׁם טוֹרֵד,

רַק מֶתֶק דִּמְעוֹתָיו שֶׁל מַאי תָּלָה בְּעַפְעַפָּיו;

וְנִפְתַּח הָחָלוֹן, דּוֹחֵק אֵבּ גֶפֶן נָאוֶה,

מַזְמִין אֶת חוֹם הַנְּבִיטָה וּרִנְנַת הַטֶּרֶד;

צְלָלִיּוֹת! אוֹ, הִפָּרְדוּ-נָא כִּי זְמַנְכֶן חָלַף!

לֹא מִדִּמְעַת עֵינִי שׁוּל גְּלִימַתְכֶן יִרְוֶה.

 

שָׁלֹש רוּחוֹת, הֱיוּ שָׁלוֹם, אִם כַּךְ!

אֶת רֹאשִׁי לֹא תִּשְׂאוּ מִכַּר פִּרְחוֹנִי;

רוֹצֵה לֹא הָיִיתִי לְהִזּוֹן עַל הַשֶּׁבַח,

לְהִיוֹת שֶׂה-מַחְמַד בְּפַרְסָה רַגְשָׁנִית!

בְּרוֹךְ הִמּוֹגוּ מֵעֵינָי, וְשׁוּבוּ לְהִיוֹת

דְּמֻיּוֹת בְּמַסְוֶה עַל כַּדִי הַנֶּחְלַם;

שְׂאוּ שָׁלוֹם! עוֹד יִרְבּוּ חֶזְיוֹנוֹת לִי בַלֵּיל,

וּלְעֵת יוֹם מַחְוִירוֹת בְּחֵיקִי הַזָּיוֹת;

תִּפַּח דְּמוּתְכֶם תַּעְתֻּעִים! מֵרוּחִי הֶעָצֵל,

בָּעֲנָנִים הֵאָסְפוּ, וְאַל תָּשׁוּבוּ לְעוֹלָם!

 

 

Evgenia Arbugaeva, Untitled #34, from the series Weatherman, 2014. Photographer`s Gallery-5

Evgenia Arbugaeva, ללא כותרת, מהסדרה "איש מזג-האוויר", 2014. Photographer`s Gallery, London

 

המוטו לאודה נלקח ע"י קיטס מהברית החדשה, הבשורה על-פי מתי ו', 29. בחזיון, שציטוט תיאורו מלווה את תרגום ה"אודה על כד יווני" כאן, מתוארות שלוש הדמויות המסתוריות, בנותיהן של שלוש הגרציות. חזיון זה הפך בידי המשורר לדמוי של "אודה על בטלה". שתי האודות הן אחיות גם מבחינת המבנה והן נובעות זו מזו (רק שאני הפכתי את סדר תרגומן והצבתן לקריאה). קיטס היה בעל חזיונות ובאודה על בטלה הוא מלמד אותנו כי יש להתייחס לדימויים שהפיק מהם כאל התגלויות, אֶפִּיפַניות כפי הגדרתו של ג'יימס ג'ויס. אפיפניה היא אמת המתגלמת בדמוי חומרי או בדמות ארצית, שפלה כמרוּממת.

 

"אודה על בטלה" היא הראשונה בסדרת שבע האודות הגדולות שכתב קיטס ב-1819, שנתיים לפני מותו. הלן ונדלר (Helen Vendler)כורכת את שבע האודות יחדיו ומציינת בהן המשכיות, נביעה ברצף והקשר, היוצרים את מכלול ההתבוננות בכל אחת מהן בתורה.

 

בית האודה עשוי עשר שורות במקצב הפנטמטר היאמבי (חמש הברות מודגשות בכל שורה), כשארבע הראשונות חרוזות במתכונת שייקספירית (אבאב) ושש האחרונות במתכונת מילטונית (גדהגדה). בשתי השורות האחרונות של הבית האחרון, הפך קיטס את סדר החריזה. אני רואה את נס המרד מונף בכך ע"י הרוח, המתקוממת נגד הקשיחות החלל-זמנית של ההכרח האנושי. בידי ההכרח שלושה כלים המופיעים ככוחות מניעים שאין לעמוד בפניהם, והללו מתלכדים לכדי "גורל": השאפתנות החברתית (מימד הכלליות), האהבה (מימד הסובייקטיביות) והשירה, שהיא הרוח היוצרת את עצמה, יוצרת ומורדת. השירה, או הרוח, מתחוללות במפץ הדיאלקטיקה השירית. לשירה, אין הסתירה בבחינת מבוא סתום בדרך אל האמת כי אם אתר היווצרותה.

 

כלי צורני נוסף הוא השימוש באסוֹנאנס, החזרה על התנועות, כמו בשורה: שְׂאוּ שָׁלוֹם! עוֹד יִרְבּוּ חֶזְיוֹנוֹת לִי בַלֵּיל. לפעמים זה (אינסטינקטיבית) מצליח לי. השיר הוא יצור חי הקשוב לנשימותיו הקצובות וככזה הוא מדיטטיבי ורפלקטיבי.

 

בעקרון היצירה מתנגשים שניים: העשייה, או "קוֹל טִרְחַת הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר" שהכללתו וקללתו היא התועלתנות – כנגד אפס המעשה שהוא חיוני לחזיונות בפרט ולחיי יצירה והתבוננות בכלל. השיר גם יכול ללמד אותנו, אגבית, כי קיומו של היוצר ואיש הרוח תלוי בחברה המבינה את תלותה-היא בו וביצירתו, המנוגדת כל-כולה לתועלת והגיונה. חברה כזאת תכיר ביוצר לא רק כמי "שמעשיר" אותה אלא גם כמי שבועט בה, מתבדל מהשיטה החברתית והמכניזמים שלה.

 

אנו עדים מדי זמן, לקריאה המופנית כלפי אמנים במצוקה כלכלית: "לכו לעבוד!" היא הושמעה בזמנו כלפי דוד אבידן בתקופת חייו האחרונה. אינני יודעת כמה דוקטורטים כבר נכתבו על אבידן, אך כבר בזמני למדנו אותו בתיכון, כך שישיבתו של המשורר בחיבוק ידיים מפרנסת ועוד תפרנס אנשים רבים, שלא לדבר את התרבות העברית לדורותיה. ההכרה בנביאים, אותם אלה המגלמים התגלויות ביצירת האמנות, וזאת בכל פרסונה שיבחרו, איננה פחות מאשר חתימה על האמנה החברתית. לפני טייקונים, האמנים בעלי החזון הם אלה שזכאים לתספורות ומענקים שייחשבו בונוסים ראויים לתרומתם. רק חברה מקולקלת מוצאת חולשה בנדיבות ואמון ופוחדת מהם.

 

ונדלר קולעת לתחושות העמוקות שלי ביחס לקיטס שעה שהיא אומרת כי האודות שלו הן "שיטת גאולה", כציטוט אחד ממכתביו. בדרך זו אני מבינה אותו כמוה כיוצר רליגיוזי – אך "ניטשיאני" כמעט, כזה שאין לו אלוהים. הרוח היוצרת עצמה ומתגלמת בחומר, היא לגביו הניצוץ האלוהי היוצר.

 

אבל, גם אם נחן קיטס בהכרת ערך עצמית כמשורר הוא לא היה מגלומן. האלוהי שלו איננו יצור אימתני ועל-אנושי כמין דֶמִיוֹרגוּס, ישות על-ארצית וכל-כוחית בוראת עולם (בין אפלטונית בין גנוסטית). התבוננותו צנועה מכדי הלוך בגדולות ונצורות הנעות תמיד מן הטרגי אל המגוחך. היא משקפת שביבֵי אלוהות מנצנצים שהטבע שוקק בהם בגילומם של פיות יער, זמירים, צללים, מטבעות אור ופכפוך פלגים. גישה זו נרקמת במכלול היצירה של ג'ון קיטס. אמנם, הוא מביע באודות הוקרה עמוקה, כלשון ונדלר, לאלוהויות כגון "לילית השירה" (Demon poesy), אבל יותר מכך הוא תופס עצמו כמין שנאי של יופי המעביר אלינו את דבר האמת האוניברסלית שלהן.

 

ונדלר מציינת שתי סטרוקטורות סותרות באודה על בטלה, האחת של התנודדות מצד לצד והאחרת היציבה יותר, של מופע חוזר. מצב הרוח השירי נד בין לאוּת אפתית לבין כמירה, זאת כנגד גלי החזרה-העלמות של שלוש הדמויות. אפשר לומר כי השיר הוא פנס קסם המראה את סבוב הדמויות הנעלמות ושבות, אך בו-בזמן גם מראה לנו את התבוננותו של המשורר, שוב, בהן ובו-בעצמו. וזה הרי שיר, זו שירה והיא מדברת אותנו בזמננו ובמקומנו. האאורה האופפת את השיר היא מציאותית ובלתי תלויה בנו. יעודה היות נוכחת לחושים האסתטיים של הכל ולהפוך להכרה.

 

התנודדויות נוספות יש באודה, בין חושיות קיצונית לבין נימול התחושות, למשל. וונדלר אומרת שכל אודה ואודה היא מעבדה שבה מתקיימים ניסויי חושים באמצעות הגברתם והחלשתם עד כיבויים. לכן יש לראות בהתנודדויות המרובות הללו על הרצף יש-אַין מחקר פנומנולוגי בו נבחן היש על החושים.

 

אבל יותר מכל זהו שיר של מאבק וויתור הכרוכים זה בזה לעד, שכן שניהם הכרחיים ממש כשם שהם בלתי-אפשריים. למען השירה, הרוח, נזקק האדם לבדידות המבורכת לה קוראים הבודהיסטים אי-היקשרות (Non-attachment). הסכנה הטמונה בהתנסות כזאת היא הקצנה שסופה ריחוק, שהרי יכולה הבדידות להיות גם תשוקה, צורך ואפילו התמכרות. השירה גם נזקקת להכרה (כלליות) ולאהבה (סובייקטיביות) כדי להתקיים. וכדברי ואלרי, שאני מצטטת ברפרוף מהכלי השני של ונדלר, על הכותב את חלומו להיות עירני עד מאד, מפוכח. עליו גם לדעת את הכאב הצפוי לו מכורח הבחירה.

 

Evgenia Arbugaeva, Untitled #36, from the series Amani, 2015. Photographer`s Gallery, London-

Evgenia Arbugaeva, ללא כותרת, מהסדרה "איש מזג האוויר", 2014. Photographer`s Gallery, London

 

הצלומים המלווים רשומה זו הם של יבגניה ארבּוּגַייבה, בת טיקסי שברוסיה המצלמת את נופי החוג הארקטי. לדבריה, נופיה הערומים של הטונדרה הם בעבורה דף חלק, "וכשנמצאים בתוך הריקנות מתחילים לחשוב אחרת." ב-2014 הפליגה ארבוגייבה על שוברת קרח המחלקת אספקה בין 22 תחנות מזג אוויר באזור הארקטי. את איש מזג האוויר סלאבה היא צילמה בתחנה הנידחת ביותר, שבה, לדבריה, קפא הזמן. בבקתה בה מתגורר האיש, שעדיין משתמש במכשיר מורס, מודבק על הקיר גזיר עיתון מ-1961 ובו תצלום של יורי גגארין.

 

Evgenia Arbugaeva, Untitled #34, from the series Weatherman, 2014. Photographer`s Gallery-10

Evgenia Arbugaeva, ללא כותרת, מהסדרה "איש מזג האוויר", 2014. Photographer`s Gallery, London

 

ארבוגייבה נסמכת בצילומיה על האור והצבע הטבעיים לאזור, המקבלים כך נוכחות מיתולוגית. בתמונה האחרונה כאן, למשל, מכתר הזוהר הצפוני את איש מזג האוויר הנשקף בחלון כהילת הבדידות האינסופית האופפת אותו. יש בתמונה משהו מציורי קדושים המתבודדים במדבר. גם הבדידות היא ישות מופלאה, פרסונה, התופסת חלל וזמן ומופעיה משתנים ומתחלפים. היא יכולה להיות מוארת או אפלולית ואף אפלה, אוהבת ומטפחת או עוינת עד רצחנית. הבדידות יכולה להוות מרחבים אדירים לתעופה אבל ביכולתה גם להתפשט בחלל ולכבוש מקום עד מחנק. בכל אופן הבדידות איננה "בתוך" הנפש פנימה שהרי היא מזמינה או דוחקת החוצה מהעולם.

 

Simon Bowcock, Slava of the Arctic: the extreme weatherman living in a time warp, The Guardian, 2015

 

Helen Vendler, The Odes of John Keats, Harvard University Press, 1985

 

ומומלץ לקרוא את המאמר על הביוגרפיה של סבינה שפילריין, תלמידה ומטופלת של קארל יונג. במיוחד למי שעדיין לא מבין כי התוקפנות המינית מובנית בשיטת השליטה הגברית:

Phyllis Chesler, Raped By Carl Jung, Then Murdered by the Nazis, But the theft and erasure of Sabina Spielrein’s intellectual legacy by the psychoanalytic establishment may be an even more troubling crime, Tablet, November 2017

 

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: