רייצ'ל טבצ'ניק על המערכה הרוחנית של האונגליסטים האמריקנים (חלק ג' ואחרון)

 

להלן חלקו השלישי והאחרון של תמליל ראיון ששודר ב-24 באוגוסט בתוכנית הראיונות Fresh Air, ב- National Public Radio של ארה"ב.

 

גרוס: כאן Fresh Air. אני טרי גרוס. אנו מדברים על עליית התנועה האוונגליסטית המבקשת לתפוס שליטה ריבונית בפוליטיקה, בעולם העסקים ובתרבות כהכנה לאחרית הימים ושיבתו של ישו המשיח. התנועה, הקרויה "הרפורמציה האפוסטולית החדשה" (The New Apostolic Reformation), או NAR, מבססת את נוכחותה בפוליטיקה האמריקנית. שני אגפים בתנועה, "הקריאה" (The Call) המונהגת על ידי לו אנגל, ו"בית התפילה הבינלאומי" (International House of Prayer) אותו מנהיג מייק ביקל, לקחו חלק באחרונה [ב-6 באוגוסט] באירגון עצרת התפילה של [חבר הקונגרס הרפובליקני ומועמד מוצהר לנשיאות] ריק פרי.

 

האורחת שלי רייצ'ל טבצ'ניק כתבה על "הרפורמציה האפוסטולית החדשה" באתר Talk To Action. אחד האנשים שאולי מוכרים לכם, הקשור תנועה, הנו תומס מות'י (Thomas Muthee, ור' פוסטים קודמים), הכומר הקנייתי אשר משח את שרה פיילין ב"כנסיית האל" של וואסילה, אלסקה ב-2005, בעודו מתפלל לישו להגן עליה מפני רוח הכישוף. סרט וידאו מהאירוע המדובר התפשט ויראלית באינטרנט ב-2008 במהלך מערכת הבחירות לנשיאות. שאלתי את טבצ'ניק על הקשר שיש למות'י עם NAR.

 

טבצ'ניק: "הרפורמציה האפוסטולית החדשה" מקיימת קמפיין נוסף שהצליח מאד, שכותרתו "טרנספורמציות" (Transformations). טרנספורמציות היא מלת-באז שנועדה להפוך קהילות ל"דומיניון", או לתפוס שליטה על תרבות וממשל בקהילה. התנועה מפיצה קטעי וידאו של טרנספורמציה מאז 1999 ואילך.

 

תומס מות'י, שכאמור "משח" את מושלת אלסקה באותו סרט וידאו מגורען, היה הכוכב של וידאו הטרנספורמציה הראשון. סרטי הווידאו הללו הראו קהילות ללא גבולות, או אתרים ברחבי העולם, שעל פי אמונתם עברו טרנספורמציה באמצעות התערבות אלוהית. במסגרת התהליך התאחדו חברי הקהילה, חזרו בתשובה, התפללו בצוותא, גירשו מתוך קהילתם את השדים – שאותם הם מתארים במונחים של מכשפים וכישוף – ובהמשך עוברת הקהילה טרנספורמציה שיכולה לכלול ריפוי נסי, צמיחת ענק של ירקות ותוצרת חקלאית, קץ לשחיתות ולפשע.

 

מה שהעיתונות החמיצה לחלוטין הייתה העובדה כי מות'י היה מנהיג בינלאומי של התנועה בזמנו והוכר בזכות תפקידו בסדרת סרטי הווידאו המדוברים. אנשים נעשו מקובעים לחלוטין על עניין הכישוף שבכך, וזאת במקום לרדת לעומקו של מות'י כדי להבין את תפקידו בתנועה הגדולה יותר.

 

והנקודה האחרת שהייתי מבקשת לציין, היא, כי חרף העובדה שהתנועה הזאת מתארגנת רובה ככולה על בסיס בלתי תלוי של התנועה הכריזמטית [הכוונה לתנועת הנצרות הכריזמטית, וזרם המשנה האמריקני שלה במאה ה-20, הפנטקוסטליזם, המבקש להשיב לפעילות נסית את רוח הקודש על פני הארץ] – ופרוש הדבר שאנשי התנועה הכריזמטית אינם משויכים לעדה – ישנן בנמצא גם הכנסיות הפנטקוסטיות, שהן עדות, אשר כולם אמצו את האידאולוגיה של התנועה. ואחת הכנסיות הללו היא "קהילת האל של וואסילה" ששרה פיילין בקרה בה במשך עשרים שנה, ושבה נאמו לעתים קרובות מנהיגי התנועה. אין לדעת אמנם במה שרה פיילין מאמינה באופן אישי, אבל אין ספק בכך שהתנועה נחשפה בפניה לא מעט.

 

גרוס: ועכשיו את כותבת על הקבוצה הזאת, שיש לה חזות רב-תרבותית משום שהם מחזרים אחרי אמריקנים מקוריים, אפריקנים-אמריקנים, אסייתיים-אמריקנים, לאטינוס. יש בנמצא נשים אפוסטוליות ממש כגברים אפוסטולים, והם מקדמים פיוס בין גזעי. אבל הם מקדמים לדברייך פיוס בין-גזעי ובד בבד עושים למעשה דמוניזציה לכל הדתות ומערכי האמונה האחרים. למה כוונתך?

 

טבצ'ניק: דוגמה אחת ניתן למצוא בסרטי הטרנספורמציה. בחלק מסרטי הווידאו מכריזים המשתתפים על מערכה רוחנית בחברות הבלתי מוגדרות האלה ומפוי ספיריטואלי שלהן. פעילות זו באה לבודד את מקומות המצאותם של הדמונים ואז מתחילים לנהל את מה שהם מכנים הדרגה-האסטרטגית של המערכה הרוחנית נגד הדמונים. 

 

Gustave Guillaumet, תפלת ערבית בסהרה, 1863

 

ברשותך, אסביר את מושג הדרגה-האסטרטגית של המערכה הרוחנית. הם מלמדים שלוש דרגות של המערכה הרוחנית. הראשונה היא דרגת השטח, שעניינה בגירושם של שדים – הוצאת דבוק, אם תרצי, מאנשים אינדיוידואליים. אין בכך כל חידוש. ראינו את זה לאורך מאות בשנים. יש להם מעין מפתל מעורר מחלוקת משום שעל פי תורתם גם בנוצרים שחזרו בתשובה יכולים השדים לקנן.

 

אחר כך מגיעה תורה של דרגת תורת הנסתר במערכה הספיריטואלית. הם מכריזים מלחמה בבונים החופשיים, בדתות המזרח ובכישוף. הבאה בתור היא הדרגה השלישית, הדרגה האסטרטגית של המערכה הרוחנית, שבה הם מפילים את כַּתות השדים, כפי שהם מכנים זאת, דהיינו השדים רבי הכוח ביותר המשעבדים ברוח אוכלוסיות שלמות. ואלו אפשר שיהיו קהילה, אזור גאוגרפי, מה שהם מכנים אומה, עדה או קבוצה אתנית או קבוצה דתית. הם מציינים את הדמונים הללו בשם, פשוטו כמשמעו, ואז יוצאים למלחמת גירוש נגדם. 

 

פטר ברויגל האב, נפילת המלאכים המורדים, פרט, 1562

 

גרוס: בואי נראה אם הבנתי את זה. האם פירוש הדבר שקבוצות התפילה האלו מנסות לגרש שדים ממסגדים, לגרום לשדים להסתלק ממסגדים, כך שהמוסלמים יוכלו להמיר דתם לנצרות?

 

טבצ'ניק: הם סבורים כי השד משליט השפעתו על פני אזור נרחב, לא על המסגד לבדו אלא על קבוצת אנשים שלמה. תני לי להציג בפניך דוגמה ספציפית לדבר הזה, והוא צפוי להתקיים בנובמבר הקרוב. מספר חבורות מכנסות אירוע נוסף של "הקריאה" שייערך בדטרויט ב-11 בנובמבר. מטרת האירוע המצויין הינה מאבק ברוח הדמונית של האסלאם.

 

והנה, אני האזנתי להקלטה. הם נמצאים בהכנות לאירוע הזה במשך השנה כולה. ואחד מן האפוסטולים המובילים, שהוא אותו האיש שנתן תמיכה לאירוע של [חבר הקונגרס] פרי, דיבר בשיחת ועידה עם הקבוצה, שאת ההקלטה שלה הם העלו לרשת, בה הוא מסביר להם כיצד עליהם להתכונן ל"הקריאה דטרויט". אחד מהן הדברים שהם עושים זה בכל אתר של הבונים החופשיים במדינה (מישיגן) הם תוקעים יתד עם פסוק מירמיהו. הם מקיימים טקס למאבק בשדים ואחר כך הם תוקעים יתד בקרקע. 

 

טקס ממין זה מתקיים בכל רחבי ארה"ב. בכל חמישים המדינות מתקיימים טקסים שזכו לכותרת "גירושים מבעל" – האל שעל פי התנך סגדו לו בני ישראל כשהפנו עורף לאלוהים.  

 

השטן בליעל נכנס בשערי הגהינום, מתוך 'Das Buch Belial', אוגסבורג, 1473

 

גרוס: האירוע יערך אם כן בדטרויט, שכנתה הקרובה של דירבורן (Dearborn), מישיגן, שעל פי ידיעתי היא אחת מהעתירות באוכלוסייה מוסלמית בארה"ב.

 

טבצ'ניק: אהמם.

 

גרוס: האם יש חשיבות לדבר?

 

טבצ'ניק: אכן כן, זה בעל חשיבות רבה. מטרת האירוע היא המאבק ברוח האסלאם. במלים אחרות, לנהל מערכה רוחנית כנגד הדמונים המשעבדים את המוסלמים ואינם מאפשרים להם להמיר את דתם. כמובן שהדבר בה לכדי בטוי במונחים של אהבה. לדבריהם הם אינם שונאים מוסלמים. אנו אוהבים את המוסלמים [הם אומרים], אבל אנו שונאים את זה שהם שרויים בשעבוד רוחני ואינם ממירים את דתם לנצרות. 

 

גרוס: האם לדעתך מתכוונים באי העצרת ללכת למסגדים או לפנות בצורה כלשהי אל המוסלמים? כי, אינני יודעת עד היכן מגעת ידיעתך בנוגע לתוכנית עצמה.

 

טבצ'ניק: אינני יודעת על תכניות ספציפיות. ביכולתי לתת לך דוגמה מהעבר. ב-2008, זמן קצר לפני הבחירות, הם קיימו אירוע של "הקריאה" באצטדיון קואלקום בסן דייגו, קליפורניה. זה היה אירוע תמיכה בהצעה מס' 8.

 

גרוס: שכוונתה היתה לשלול את החוקיות מנשואין הומוסקסואליים.

 

טבצ'ניק: נכון. וכך גם בחומר המקדם שיצא לקראת האירוע דיבר לו אנגל ואמר כי עליהם להתכנס ולהתפלל נוכח החשש לשחרורה של רוח דמונית יותר מהאסלאם, אלה היו דבריו. וקודם לאירוע ההוא היו אנשים שנכנסו לחכוך עם אנשים בקהילות הגאים, משום שהם שלחו אנשים לרחובות להטפה וכיו"ב, מה שגרר חיכוכים טרם האירוע. 

 

ועלי להוסיף כמו כן, כי לקראת סיום האירוע – שנמשך יום שלם בדומה לאחרים – יצא לו אנגל בקריאה מהבמה לאנשים להקריב עצמם על קדוש המטרה. כך שיש לי חששות לגבי השלכות השונות שיהיו לאירוע בדטרויט. 

 

הצגת ילדים בפני השטן, איור מתוך "מכשפות היער", מאסופת ספרי מעשיות"

 

גרוס: אז כשאת אומרת כי האירוע המדובר כוון להוות מערכה ספיריטואלית נגד האסלאם ומטרותיו, פרוש הדבר כי מארגניו אמרו זאת באופן פומבי?

 

טבצ'ניק: אכן, כן. ואדם נוסף שהיה שם כהכנה לאירוע היה גנרל בדימוס ויליאם בויקין (Lieutenant General William Boykin) שיש לו חלק בימים אלה ביוזמת OAK.  הוא איננו מצהיר על עצמו שליח אבל הוא חלק מיוזמת Oak הזו הכוללת רבים מקרב ההנהגה האפוסטולית. וכמו כן הוא מגיע למישיגן ומדבר על תשעת עקרונות המערכה. אחד מן העקרונות הללו עניינו התקפה במקום מגננה, והוא מיעץ לאנשים שעליהם לפעול כדי למנוע בניית מסגדים עוד טרם הקמתם.

 

Stanley Inchbold, כפת הסלע, פְּנים, רישום וצבעי מים, 1906

 

גרוס: הרשי לי לעבור למיק ביקל (Mike Bickl). הוא הנו המנהיג של הגוף המוכר בתור "בית התפלה הבינלאומי" והיה אחד המארגנים של עצרת התפלה של ריק פרי. עתה הוא הפך כמעט-ידוען בזכות זה שתאר את אופרה וינפרי בתור חלוצה של תנועת הזונות. הוא אמר כי היא מקסימה, חביבה ונבונה, שהיא לחלוטין מתעתעת. אשה "קלאסית", "גזעית" אבל מחוננת ברמייה ואחת מחלוצות תנועת הזונות. תרגום קצר ממה שלדעתך הוא התכוון בכך?

 

טבצ'ניק: הוא מדבר על אחרית הימים. ובנרטיב זה של קץ הזמנים כלול מה שידוע בתור "הזונה הגדולה" או "הזונה הגדולה בבל" [הברית החדשה, חזון יוחנן פרקים י"ז-י"ח] שהנה דמות דמונית באחרית הימים. לאורך כל ההיסטוריה הפרוטסטנטית היא תוארה מדי פעם כמי שמייצגת את הכנסיה הקתולית. ככלל היא מייצגת את דת השקר של אחרית הימים.

 

יש להוסיף כי מיק ביקל הוא אחד ההוגים החשובים של התנועה, וזה שהוא אימץ את סוג האידאולוגיה המיוחד הזה, שהיה קיים כבר בשנות ה-50 וה-40 של המאה הקודמת בתנועת "מלקוש" (Latter Rain), ואולם הוא אימץ את האידאולוגיה עוד טרם התלכדות "הרפורמציה האפוסטולית החדשה". מיק ביקל היה חבר בשנות ה-80 וה-90 במה שאחרים כינו "נביאי קנזס העיר" (Kansas City Prophets), שבתוך "אחוות המטרו הנוצרית" (Metro Christian Fellowship). העובדה שהוא אימץ את האידאולוגיה הזאת עוררה מחלוקות רבות, אפילו בקרב "נוצרים כריזמטיים" שהיו בלתי תלויים אותו זמן.

 

פטר פול רובנס, האשה של האפוקליפסה, 1624

גרוס: מיק ביקל מחזיק במה שהוא מכנה "אסכולת האל". באתר האינטרנט שלו הוא העלה ספרות של "אסכולת האל" לקריאה ולצפיה בסרטי וידאו, וברצוני לצטט מעט ממנה, מן הפרק "הזונה הגדולה בבל: דת העולם האחד". הוא אומר כי מלאך העניק ליוחנן אחת מן הנבואות רבות החשיבות הקשורות לאחרית הימים. יוחנן ראה את הזונה וברשותה שתי רשתות גלובליות. הראשונה, רשת עולמית דתית של סובלנות עצומה שתאחד את דתות העולם הגדולות לרבות הנוצרים, המוסלמים, היהודים, ההינדים, הבודהיסטים וכיו"ב, ללמד שכל דרך מובילה אל האל וכי כל האנשים הם טובים.

 

הרשת העולמית השניה תהיה כלכלית. בתווך שבע שנות הקץ של עידן זה מתכנן האנטיכריסט להחליף את דת הזונה של הסובלנות בסגידה לאנטיכריסט. הדת העולמית החדשה תהיה חמורה מאד ומשוללת כל סובלנות שהיא. כי מי שימען לעבוד את האנטיכריסט יומת. מטרתו של השטן בנוגע למערכת דת הזונה תהיה לעורר את הכרתם של בני האדם בנוגע לדתות העולם כדי להכין אותם לעבודת האנטיכריסט. כך שאם הבנתי נכונה, הרי הוא אומר כאן שאנטיכריסט הנו זה שאחראי לחלק מאמונתם של אנשים שכל דתות העולם הן טובות, ואולם אין זו אלא מלאכת הרמייה של אנטיכריסט. 

 

טבצ'ניק: אכן. ומה שהם אומרים הוא שלא ניתן להתייחס בסובלנות לסובלנות וכי אין להתייחס בסובלנות לפלורליזם דתי. הנרטיב שהוא מתאר בדרשה המדוברת היווה נרטיב מצוי בפונדמנטליזם האמריקני במשך 100 שנים ויותר. אך יש הבדל אחד במה שביקל מורה בדרשה. בנרטיב הפונדמנטליסטי הכל מתרחש – שבע שנות שלטונו של אנטיכריסט שוררות לאחר שהמאמינים נלקחו בחריגת פתע מן הארץ.

 

ואילו מיק ביקל מורה בדרשה שלו לתנועה הזאת כי לאו, המאמינים ישארו בעולם ועליהם להכין עצמם למאבק, עליהם להתכונן למות מות מרטירים. ובכך, לכן, יש נרטיב שונה של אחרית הימים שיוצר אקטיביזם שונה בתכלית. מי שנגזר עליו להיוותר על פני האדמה עליו יהיה לצאת לקרב, יש בכך הבדל גמור מאמונתו של אדם כי נועדה לו חריגה נסית השמימה לשם צפיה במתרחש מן היציע.

 

"בית התפלה הבינלאומי" של מיק ביקל הוא גם בעל נטיה מובהקת לפעילות צעירה ומה שהם עושים, הם מורים לדור הצעיר כי אפשר שהצפוי יתרחש עוד בחייהם וכי עליהם להכין עצמם למות קדושים.

 

Lovis Corinth, 1885-1925, רישום

גרוס: דברנו גם על המקום הבולט שיש לדמונים [באידאולוגיה של] "הרפורמציה האפוסטולית החדשה". ותקני אותי אם אני טועה, אבל אני סבורה כי לו אנגל, שאף היה אחד האפוסטולים מארגני העצרת של ריק פרי, אמר כי שולטות בהומוסקסואלים רוחות דמוניות.

 

טבצ'ניק: בדיוק. ולמעשה באירוע אחר של "הקריאה" דבר לו אנגל באריכות על כך שאחד מבניו פתח "בית תפלה בינלאומי" במחוז קאסטרו, סן פרנסיסקו, ועל כך שאותו בן מגרש שדים מהומוסקסואלים, [פעולה] שאמורה לרפא אותם מן ההומוסקסואליות שלהם.

 

גרוס: ספרי לנו מעט יותר על לו אנגל. נזכיר שוב, כי הוא מארגן את האירוע ב-11 בנובמבר בדטרויט.

 

טבצ'ניק: לו אנגל קיים את אירועי "הקריאה" מסביב לעולם. למעשה הוא קיים אירוע כזה בירושלים ב-2008, ביום בו התקיים גם "יום התפלה הגלובלי" (The Global Day of Prayer), אף הוא יוזמה של תנועת "הרפורמציה האפוסטולית החדשה".

 

לו אנגל אף לקח את אירוע "הקריאה" לאוגנדה במאי 2010, שם התיצבו כל מיני אנשים על הבמה והשמיעו קולם בתמיכה לחוק חדש נגד הומוסקסואליות, שטרם הוכרע. מדובר בחוק דרקוני שיאפשר הוצאות להורג על עבירות מסוימות ואף יתיר עונש מאסר על אי-דווח על פעילות הומוסקסואליות.

 

Lovis Corinth, כהני וכהנות בקכוס שבים לביתם

לאפוסטולים היסטוריה ממושכת באוגנדה ולאחדים מהם יחסים קרובים עם מנהיגי דת ופוליטיקה במדינה. עובדה היא, כי אחד האפוסטולים של התנועה באוגנדה זכה להכרה של הפרלמנט האוגנדי על פעלו לקידום החקיקה האנטי-הומוסקסואלית בעת הצגת החוק.

 

ויליאם מוריס, די באהבה, פס עיטור, 1872

גרוס: האם ינתן לי לסיים את הראיון הזה במשהו אישי שיופנה כלפייך? אמרת כי בילית את מחציתם הראשונה של חייך בתור בפטיסטית דרומית ואת מחציתם האחרת בתור יהודיה.    

                                                                             

(צחוק)        

                                                                   

גרוס: אז..    

                                                                          

טבצ'ניק: כן.

 

גרוס: מה השתנה?  

 

(צחוק)

 

טבצ'ניק: נשאתי.

 

(צחוק)

 

גרוס: או, או. קיי, או. קיי. 

 

טבצ'ניק: ואולם, הרקע הבפטיסטי דרומי שלי והעובדה שגדלתי בדרום העמוק של ארה"ב סייעו ליכולתי לעשות את המחקר הזה. זה גם עזר לי להכיר במשהו שאיננו גלוי לאנשים אחרים הצופים בתנועה, וזה שהיא נבדלת באופן קיצוני ביותר מן האוונגליזם של צעירותי. והדברים שדברתי עליהם אינם מייצגים את האוונגליזם. הם אינם מייצגים את האוונגליזם השמרני. לדעתי אסור לשכוח זאת.

 

מדובר בתנועה שהפופולריות שלה גואה ואני סבורה שאחת הדרכים שבזכותה הם הצליחו בכך אינה ניתנת לזהוי על ידי רוב האנשים. הם מוצגים כבלתי מזוהים או פשוט בתור נוצרים. אבל זוהי תנועה הניתנת עתה לזהוי שיש לה אידאולוגיה מזוהה.

 

גרוס: ועתה, אני רוצה מאד להודות לך על השיחה אתנו.

 

טבצ'ניק: תודה לך, טרי.

 

גרוס: רייצ'ל טבצ'ניק עוסקת בכתיבה על "הרפורמציה האפוסטולית החדשה" עבור האתר Talk To Action. תמצאו קישורים למאמרים האחרונים שלנו freshair.npr.org.

 

אנו מצדנו הזמנו מספר אנשים הקשורים ב-NAR להצטרף אלינו לשידור ב-Fresh Air, ואולם לא היה באפשרותם לעשות דבר כלשהו למועד השידור של היום. אנו מקווים לשבץ את הדבר במהרה… כאן Fresh Air.

 

Copyright © 2011 National Public Radio®. This transcript is provided for personal, noncommercial use only.

 

מרק רותקו, ללא כותרת (שחור, אדום על גבי שחור ואדום), 1964

 

רייצ'ל טבצ'ניק על המערכה הרוחנית של האונגליסטים האמריקנים (חלק ב')

 

להלן חלק שני של תמליל הראיון ששודר ב-24 באוגוסט בתוכנית הראיונות Fresh Air, ב- National Public Radioשל ארה"ב.

 

ג'יובאני דה מילנו, ישו של האפוקליפסה, פרט מפאנל מרכזי, 1364

גרוס: אחת הסיבות, אם כך, לזה שמתעורר עתה עניין ברפורמציה האפוסטולית, היא, שמספר אפוסטולים מהתנועה ההיא היו קשורים לעצרת של ריק פרי בטקסס, שכונתה "התגובה" (The Response). צמד אפוסטולים סייע באירגון העצרת. כמה אחרים תמכו בה. מהו, אם כך, הקשר שיש לריק פרי ל"רפורמציה האפוסטולית החדשה"?

 

טבצ'ניק: כשבוחנים את האירוע, רואים כי לא היו שם רק אפוסטולים שתמכו בו והשתתפו בו אלא שהוא גם מומן, הוא קיבל תרומות כספיות מ"עמותת המשפחה האמריקנית" (American Family Association) וכי כולו כרובו אורגן ע"י "הרפורמציה האפוסטולית החדשה". ובכלל זה אפוסטולים מנהיגים רבים שהופיעו במשך האירוע. המתאמים והאנשים שהנחו כל חלק ממנו באו מאירוע שכונה "הקריאה" המשויך ל"בית התפילה הבינלאומי" בקנזס סיטי.

 

כך שלמעשה, האירוע, מתחילתו ועד סופו, היה של תנועת "הרפורמציה האפוסטולית החדשה". ולגבי הנושאים המרכזיים באירועים הללו, הרי שישנם שלושה נושאים עקריים שמבחינים בסבב העולמי שעושה האירוע הזה ואלה הם בדרך כלל ההתנגדות להפלות, ההתנגדות למתן זכות להומוסקסואלים והמרת היהודים לנצרות כדי לקדם את אחרית הימים. הדבר הזה הוא בעל נוכחות גבוהה באירוע של פרי, ממש כאפוסטולים הללו שהנחו את התפילות השונות לרבות טקסי החרטה ב"התגובה".

 

גרוס: את מציינת את חשיבות היהדות המשיחית בנרטיב אחרית הימים שמבטיחים האפוסטולים, ויכולת לשמוע כי ידעת למה להאזין בעצרת של ריק פרי בשעה שרבי מרטי ולדמן ( Rabbi Marty Waldman) נאם והוצג על ידי דון פינטו (Don Finto). וכשהציג אותו אמר פינטו, כי ולדמן הוא בנם של ניצולי שואה אשר חרף זאת גילה את משיחו. מה פירוש הדבר?

 

טבצ'ניק: מרטי ולדמן הוא רב משיחי ידוע למדי בטקסס. ובמשיחי הכוונה ליהודים שהמירו דתם לנצרות, אך משמרים בחינות מסויימות – הם משמרים את זהותם היהודית. אפשרי שהם אף ימשיכו מצדם במילוי המצוות.

 

גרוס: זוהי הקבוצה הידועה בשמה העממי "יהודים למען ישוע".

 

טבצ'ניק: "יהודים למען ישוע" הם רק אחת מהקבוצות.

 

גרוס: אני מבינה.

 

טבצ'ניק: הייתי אומרת כי הרשת האפוסטולית התומכת כרגע ביהודים המשיחיים מגמדת את "יהודים למען ישוע". זוהי רשת נרחבת הרבה יותר. ומה שהיה מעניין לגבי זה שהאפוסטול דון פינטו, שהציג את התפילה והציג את מרטי ולדמן, הנו מהמכובדים והוותיקים שבין מנהיגי התנועה, אשר פעל במשך כל העשור האחרון ויותר לעודד כנסיות לתמיכה בתנועות המשיחיות. הסיבה נעוצה בכך שהם מאמינים כי ליהודים המשיחיים יש הזדמנות טובה הרבה יותר מאשר לאונגליסטים הנוצרים להמיר את יהודי ישראל או יהודים במקומות שונים ברחבי העולם. כיוון שכך מה שהם עושים זה לקדם באופן בינלאומי, באמצעות סוגים שונים של אירועים ומגזינים בתנועה, את הרעיון שעל כנסיות לתמוך, כספית ובאופנים אחרים, בקהילות משיחיות, וזאת כדי לקדם את המרתם של יהודים לנצרות ולהקדים בכך את קץ הימים והשיבה של ישוע לעולם.

 

גרוס: וכיצד הדבר הזה, אם כן, כיצד המרת היהודים לנצרות מביאה את אחרית הימים?

 

טבצ'ניק: זהו נרטיב אחרית-הימים שונה מזה שרוב האנשים מכירים, הנובע מהפונדמנטליזם, שבו המאמינים נלקחים באחת השמימה טרם אימי אחרית הימים ושלטון האנטיכריסט. בנרטיב הנוכחי, נותרים המאמינים על פני האדמה, וזה דבר אחד שעושה אותו שונה כל-כך. ואולם הבדל אחר נוגע למה שמניא את ישוע מלשוב לעולם, ההכרח בנקודת מפנה שבה מספר מסויים של יהודים בישראל יושיטו יד ויקראו לישוע לבוא ולהיות משיחם. ולזה הם כיוונו באותו אירוע של ריק פרי. הן דון פינטו והן מרטי ולדמן, שנכחו שם, מעורבים ברשת של אפוסטולים בתנועה הזה שהקימה מרכזי למוד משיחיים מסביב לעולם, במקומות שבהם יש אוכלוסיות ניכרות של יהודים.

 

Jean Baptiste Marie Pierre, סט. ג'ון (יוחנן המטביל) מטביל את היהודים במדבר, 1743

 

גרוס: ובכל זאת אינני ממש יודעת כיצד להבין את העניין, העובדה ששני אנשים דיברו בכיסוי לשון משהו, על החשיבות שיש בכך שיהודים ימירו דתם לנצרות ויכירו בישו כמושיעם כדי שישו יוכל לחזור לעולם בשנית, העובדה שהדבר הגיע לכדי בטוי בעצרת של ריק פרי. אין לי שום רעיון אם משהו מזה משקף בכלל את השקפותיו של ריק פרי אם לאו.

 

טבצ'ניק: אינני סבורה שניתן בדרך כלשהי לדעת מה פרי מאמין באופן אישי. מה שאני כן יכולה לספר לך, שזה חלק מהחבילה הגדולה יותר של נושאים מרכזיים אותם ראינו באירוע בכללו.

 

הרעיון המרכזי של האירוע, כמו בכל אירועי "הקריאה", שהנוכחי נעשה על פי הדגם שלהם, הנו הרעיון כי כהכנה לקץ הימים, יפלו חומות, והחומות הללו יפלו בין עדות בדת הפרוטסטנטית, בין דורות, קבוצות גזע, והכל יתאחדו לשם אחרית הימים לכדי מה שהם מכנים אדם חדש אחד. אז הרעיון הוא שעושים את כל הפעילויות האלה ברחבי המדינה, טקסים מעניינים, טקסי פיוס, כדי לפרוץ את החומות למען איחודם של הכל יחדיו תחת דגלו של ישו למען אחרית הימים.

 

כך שמרכיב מכריע של זה הנו כי התנגדות היהודים להמרתם דתם חוסמת את התקופה האוטופית של קץ הימים, את אלף שנות המלכות של אחרית הימים, תקופה שבה לא יהיו עוני, מוות ושחיתות, הדרדרות סביבתית, כל אלה יעלמו תחת שלטונו של ישו.

 

שאו תפלה גם למען היהודים כי האדון אלוהינו יסיר את המסווה מעל לבבם (על פי האגרת השניה אל הקורינתים, ג')

גרוס: עליך לתת רקע גם לדברים אחרים שנאמרו בעצרת של ריק פרי כדי להבין אותם באמת משום שזו מין לשון נפרדת. את יודעת למה אני מתכוונת? כאילו לא ניתן באמת להבין אותם אלא אם כן מכירים את ההקשר.

 

טבצ'ניק: כן. לאורך כל האירוע, שלוש התמות העקריות זהות לאלה שראינו באירועי "הקריאה" ברחבי העולם: האחד, התנגדות להפלות, שהיה לה בטוי במונחים של שפיכת דם תמים; השני, התנגדות למתן זכות להומוסקסואלים שבאה לבטוי בחרטה על הפקרות מינית; ובסופו של דבר התמה השלילית של המרת היהודים.

 

כמו כן, אם היית צופה באירוע היית מבחינה בכך שהוא היה חדור בהבעת חרטה אישית ובמה שהם מכנים חרטה כוללת בשם כלל המדינה. וזה – אבל רעיון החרטה עניינו בכך שהם מתחרטים על הסובלנות כלפי חטא. כלומר הם מתחרטים על הסובלנות כלפי הפלה ומתחרטים על הסובלנות כלפי מה שהם מכנים סטיה מינית.

 

Luca Signorelli, דרשת האנטיכריסט, פרט: ישוע והשטן, מאה 16

 

גרוס: איננו יודעים, אם כך, מהן באמת אמונותיו האישיות של ריק פרי בנוגע לסוגיות הללו, אבל אנו יודעים גם יודעים כי בשעה שהוא דיבר בעצרת התפלה שלו הקיפו אותו מכל צד שני אפוסטולים. ספרי לנו מעט על שני האפוסטולים הללו.

 

טבצ'ניק: ובכן, האחת היא האפוסטולית אליס פטרסון (Alice Patterson). האחר הנו הכומר האפריקני-אמריקני הידוע סי.ל. ג'קסון (C.L. Jackson). אליס פטרסון כתבה ספר שיצא לאור אשתקד, כשהיא תארה את המסע שלהם עם פרי משנת 2002. בספר היא מסבירה כי תשתית המפלגה הדמוקרטית נמצאת בשליטה דמונית, וכי המשימה שלהם הייתה לנוע ולנוד ברחבי (טקסס) המדינה ולהסביר למנהיגים אפריקנים-אמריקנים מדוע אינם צריכים להיות במפלגה הדמוקרטית. ובמסע הזה היה – ועכשיו אני מדברת על אליס פטרסון וס.ל. ג'קסון, לא על פרי אישית – בנועם ברחבי המדינה מאז 2002, היה אתם דויד ברטון (David Barton).

 

Henry Fuseli, חטא נרדף ע"י מוות, מאה 19

 

ודויד ברטון מפורסם בזכות ההיסטוריות שלו שבהן הוא טוען כי האבות המייסדים לא התכוונו כלל להפרדה בין המדינה לבין הכנסיה. אחד מספריו המוקדמים נקרא "מיתוס ההפרדה" (The Myth of Separation). בהיסטוריה שלו הוא משייך לדמוקרטים את מקור הגזענות לאורך כל ההיסטוריה האמריקנית והאונגליסטים השמרנים הם אצלו מקור הלחימה נגד העבדות ולמען זכויות האזרח.

 

כך שהם נדדו לארכה ולרחבה של טקסס במסע להעברת המסר הזה לכנסיות אפריקניות-אמריקניות. כך שבהחלטה הייתה חשיבות מכרעת לעובדה כי אליס פטרסון וסי.ל. ג'קסון נצבו לצד פרי.

 

חתך רוחב של ספינת עבדים מתוך כתב יד על העבדות מאת האמן בן המאה ה-18 Jacques-Henri Bernardin de Saint Pierrs

 

רייצ'ל טבצ'ניק על המערכה הרוחנית של האוונגליסטים האמריקנים (חלק א')

 

להלן חלקו הראשון של תמליל ראיון ששודר ב-24 באוגוסט בתוכנית הראיונות Fresh Air, ב- National Public Radio של ארה"ב. כארכו של הראיון כן עומק העניין שהוא מעורר. מגישה: טרי גרוס (Terry Gross), מרואיינת: רייצ'ל טבצ'ניק (Rachel Tabachnick):

 

כאן Fresh Air. אני היא טרי גרוס. תנועה נוצרית עולה המבקשת להגיע לעליונות שלטונית בפוליטיקה, בכלכלה ובתרבות, כהכנה לאחרית הימים וביאת המשיח הנוצרי מבססת את נוכחותה בפוליטיקה האמריקנית. מנהיגי התנועה נחשבים שליחים [אפוסטולים, ע"ש 12 שליחיו של ישוע הנוצרי] ונביאים שהוכשרו על ידי האל לתפקיד. לתנועה הנוצרית המשיחית קרא הארכיטקט הראשי שלה, סי. פטר וגנר (C. Peter Wagner ), "הרפורמציה האפוסטולית החדשה" (New Apostolic Reformation) או NAR.

 

האורחת שלי, רייצ'ל טבצ'ניק, חוקרת את התנועה וכותבת עליה. היא גם אומרת כי התנועה רחבה יותר מרשת השליחים שמארגן וגנר, כי לא כל הקשורים בתנועה מציגים עצמם כחלק מ-NAR וכי לשליחי ונביאי התנועה יש אידאולוגיה מזוהה המבדילה אותם מאוונגליסטים אחרים. שני אגפים לתנועה, The Call ("הקריאה") שמנהיג לו אנגל (Lou Engle) ו"בית התפילה הבינלאומי" (The International House of Prayer) בהנהגת מייק ביקל (Mike Bickle), שסייע באירגון עצרת התפלה האחרונה של ריק פרי (Rick Perry), בה דברו או הופיעו על הבמה אפוסטולים ונביאים מרחבי ארה"ב. פעיל בתנועה גם הכומר הקנייתי שמשח את שרה פיילין בכנסית Wasilla Assembly of God שבוואסילה, אלסקה ב-2005, בעודו מתפלל לישו שיגן עליה מפני רוח הכישוף.

 

Nikolaj Abraham Abildgaard, סיוט, 1800

 

האורחת שלי, רייצ'ל טבצ'ניק, חוקרת את השפעתם של הימין הדתי ושל הנרטיבים של קץ-הימים על הפוליטיקה האמריקנית. היא כותבת באתר Talk To Action. רייצ'ל טבצ'ניק, ברוכה הבאה ל-Fresh Air. לאנשים שטרם שמעו על New Apostelic Reformation,  והייתי אומרת כי הנם באופן גורף הרוב, מהן חלק מאמונות היסוד או המטרות של הקבוצה הזאת? 

 

טבצ'ניק: הייתי אומרת כי אמונות היסוד נטועות ברעיון הדומיניונות (Dominionism), שמשמעו כלשונו הוא, כי על הנוצרים המאמינים בתורה הזאת לתפוס את השליטה בכל מוסדות החברה והממשל למיניהם. יש להם מושגים חריגים לגבי מה שהם מכנים מערכה, או מלחמה רוחנית (Spiritual Warfare) שכמותם לא נמצאו קודם לכן בקבוצות אחרות. מערכה רוחנית הוא מונח מצוי באונגליזם בפרט ובנצרות בכלל, אך לנ"ל גישות ייחודיות ו"ספינים" ייחודיים המבדילים אותם מיתר הקבוצות.  

 

גרוס: ויש לכך מעורבות ממשית בגירוש שדים מבני אדם ומדתות וכן…

 

טבצ'ניק: הם עושים שמוש במונחים הללו של המרה לנצרות. כך שבעודנו מורגלים ברעיון של הצלת נשמות, של פעילות מיסיונרית ואוונגלית למען הצלת נשמות אינדיוידואליות; האנשים הללו מאמינים ביכולתם, באמצעות המאבק הזה בשטן, להשיג שליטה בקהילות שלמות, או אולי באומות או קיבוצי אדם, בעדות אתניות, בקהיליות דת וכך הלאה, שכן הם מאמינים כי בכך הם מנהלים את מלחמת הרוח נגד ממלכות השטן הללו, מה שהם מכנים ממלכות השטן.

 

Lovith Corinth, חי 1885-1925, בקכנליה

 

גרוס: אז ככה: קראתי על תנועת ה-New Apostolic Reformation: אמרי לי אם לדעתי הבנתי נכון את העניין הזה. כפי הבנתי, הם קבוצה שמאמינה באחרית הימים, בשובו של ישוע המשיח הנוצרי, שיש עניינים מסויימים הדורשים השלמה טרם בואו וכי זהו הג'וב שלהם – משימתם של השליחים, להאזין להוראותיו של ישו כך שיוכלו להכין את העולם לבואו בשנית. כן?

 

טבצ'ניק: כן, החבורה הזאת מאמינה בכך שעליהם לארגן-מחדש את הנצרות הפרוטסטנטית תחת הנהגתם. כך שחלף כל העדות הפרוטסטנטיות השונות הם יאחדו את הכנסיה, הכנסיה הפרוטסטנטית, לכדי גוף אחד בהנהגת האפוסטולים, השליחים או המבשרים שלהם.

 

וחוץ מזה, דבר נוסף שמבחין אותם מאחרים הנו הרעיון שכדי לבצע את זה עליהם להשיג שליטה בחברה ובממשל וכי הם יעשו זאת בדרך כלל באמצעות המאבק שהם מנהלים בשדים.

 

גרוס: כיצד, אם כן, נקשרת תנועה חדשה זו, "הרפורמציה האפוסטולית החדשה", לפוליטיקה האמריקנית?  

 

טבצ'ניק: זוהי תנועה מאד פוליטית. למעשה, הייתי מגדירה אותה תנועה דתית-פוליטית במובן שהיא מרושתת בכל ארה"ב במשהו שנראה כמו הכלאה בין כת דתית לבין מפלגה פוליטית.

 

יש להם, למשל, מה שנקרא רשתות של "לוחם תפילה" (Prayer Warrior) בכל חמישים המדינות [של ארה"ב], והם אוחזים בדעות מוצקות מאד לגבי הכיוון שלקראתו על המדינה ללכת. הם מלמדים מה שהם מכנים בתור דוֹמִיניוֹנוּת, Dominionism. והאידאה של הדומיניונות, או התאולוגיה הדומיניוניסטית היא, שעל כל תחומי החברה והממשל להיות בשליטת האל באמצעות שליחיו או נביאיו, וכי על כל תחומי החברה האלה לייצג את הנצרות והביביליה.

 

יש להם קמפיינים מעניינים. אחד מהם שהיה מוצלח מאד בשנים האחרונות נקרא קמפיין "שבעת ההרים". משמעותו שהם מטיפים להשבת השליטה בשבע פסגות התרבות והחברה. פסגות אלה הנן האמנויות והבדור, העסקים, החנוך, המשפחה, הממשל, התקשורת והדת. ובכלל זה נחשב תחום העסקים לאחד ההרים החשובים ביותר לחדש את השליטה בהם, מכיוון שזו הדרך בהם הם מממנים את ההרים הנותרים.

 

מלחמת העולמות, סטיבן ספילברג, 2005

 

גרוס: אז כשהם רוצים, נאמר, לתבוע לעצמם את הממשל או הפוליטיקה, מה פירוש הדבר?

 

טבצ'ניק: הם מלמדים, פשוטו כמשמעו, כי ההרים המדוברים נכבשו על ידי השפעות דמוֹניוֹת בחברה. ולכן, עליהם לתבוע השבתם לחיק האל כדי להשית מלכות שמים על פני האדמה.

 

גרוס: ומהן הסוגיות העקריות שחשיבותן מכרעת לדעתם?

 

טבצ'ניק: ובכן, אלה הן הסוגיות הימניות דתיות הטיפוסיות – התנגדות להפלות, התנגדות לזכויות ההומואים – אבל יש להם אידאולוגית שוק חופשי, האמונה כי אל לה לממשלה להיות מעורבת ברשתות הבטחון הסוציאלי, כי המדינה הופכת לסוציאליסטית, אם לא יותר מזה קומוניסטית – מנטליות "מסיבת התה" ממש. 

 

רוס: ואני סבורה שהם אף מקדמים – אמרי לי אם אני טועה כאן – את ההפרטה של בתי הספר – של מערכת החנוך.

 

טבצ'ניק: אכן כן. כל מה שאנו מחשיבים עתה, כפי שאת יודעת, הסוגיות האופייניות ל"מסיבת התה" של צמצום מירבי של הממשל. והם מאמינים בכך, במקרה של האפוסטולים, מן הטעם שהם מאמינים כי ממשל גדל מימדים, או ממשל שמנהל את רשתות הבטחון הסוציאליות, מנכס לעצמו את מה שנועד להיות בריבונות הכנסיה והנצרות. 

 
כריסטוס פנטוקרטור (שליט העולם, אל צבאות, הכל יכול), איקונין של הכנסיה האורתודוכסית המזרחית

כריסטוס פנטוקרטור (שליט העולם, אל צבאות, הכל יכול), איקונין של הכנסיה האורתודוכסית המזרחית

 

גרוס: ואיזה סוג של אותוריטה הם רוצים בממשל?

 

טבצ'ניק: הם רוצים בידיהם אותוריטה כדי שהממשל יישר קו עם מה שהוא כפי אמונתם ממלכת שמים, ערכי הביביליה בהתאם לפרשנותם. 

 

תני לי להרחיב ולתת רקע על ה"דומיניונות" (Dominionism). הדומיניונות נבדלת מאד מהחזקה באמונות מוצקות או אפילו החזקה באמונות מוצקות מאד לגבי ערכים אוונגליים. הדומיניונות מעוררת מחלוקת רבה בתוככי העולם השמרני והאוונגלי. זוהי תאולוגיה מוגדרת במדויק הדורשת כי בדרך כלשהי איבד האל את שליטתו על פני האדמה בשעה שהשטן פיתה את אדם וחווה בגן העדן וכי על בני האדם לסייע לאל לקבל בחזרה את שליטתו בעולם. והדרך לעשות כן היא באמצעות השתלטות, כיבוש החברה והממשל.  

 

האפוסטולים והנביאים מהווים כאן תפנית פתולית מעניינת. אין אלה אך ורק תנועה דומיניוניסטית אי שם במרחב. יש אנשים שידוע להם על ראשדוני (Rushdoony) ו"הרקונסטרוקציה הנוצרית". זהו זן שונה של דומיניונות. האפוסטולים מלמדים את רמת האסטרטגיה של מה שידוע בתור מלחמה ספיריטואלית, שנטוע בה הרעיון כי הסיבה לקיומם של חטא ושחיתות ועוני על פני האדמה היא שלטון היררכיה של שדים בעולם,  בהנהגתו של השטן.

 

הם מורים בהתאם, כי לא בלבד שיוטבלו נשמות לנצרות אחת-לאחת, כפי שאנו רגילים לשמוע, הם מלמדים יתר על כן שיש לחדור פנימה לאזור גאוגרפי או קבוצת אנשים כלשהם כדי לנהל בקרבם את פעילויות הלוחמה הרוחנית הללו כדי לגרש מכלל האוכלוסייה את השדים, או את אחיזת שלטונו של השטן. וזה הדבר שמבדיל באופן נחרץ את מעשיהם ממעשי קבוצות אוונגליות שמרניות או פונדמנטליסטיות בעבר.   (סוף חלק ראשון)

מושלת אלסקה מקבלת ברכה נגד כישוף

מארק טוויין: תפלת המלחמה

 
 

מארק טוויין: תפילת מלחמה, קורא (את הפסקה המרכזית בתפילה): הכומר Donald T. Grahn מסיאטל:

 

"או אלוהינו ואדוננו, צעירינו הפטריוטיים אהובי לבנו יוצאים לקרב – אל נא תעזבם ואל תרחק מהם – ואנו, אף אנחנו יוצאים ברוחנו ממקום שבתנו הנעים נוכח האח המבוערת להשמיד אויב.

 

"או אדוננו, אלוהינו, עזור לנו לשסע את חיילי האויב לבתרים מדממים בפגזים שלנו; עזור לנו להלביש את שדותיהם הנלבבים בכסות הדמויות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטיים; סייע בידינו להטביע את רעם הרובים בצרחות פצועיהם המתעוותים בכאב; סייע בידינו להחריב בסופה של אש את בתי האויב הצנועים; עזור לנו למחוץ ביגון חסר שחר את לב אלמנותיהם שעוול אין בכפן; עזור לנו לטול קורת גג מעל ראשם ולשלח אותם על טפם לנוע ולנוד, זרים, בישימוני ארצם הנטושה ובסחבות לגופם וברעב ובצמא, מוכי להב השמש בקיץ וכפור משבי החורף, שבורים ברוחם, תשושים במצוקותיהם, מתחננים כלפיך לפדוּת קבר באין שועה להם – למעננו אנו, אוהביך, אדוננו, נפץ את תקוותיהם, שים חייהם לכמש, נצור את נדודיהם המרים, הכבד צעדיהם, בדמעתם שטוף את דרכם ובדם רגליהם הפצועות הכתם צחור שלג!  

 

"באהבה הננו מבקשים כל זאת מן המלא ברחמים שהוא מקור האהבה, ידיד נפש נאמן תמיד לחוסים בו, אשר בהיותם רדופי תלאובה ישאלו עזר ממנו עם חרטה וענווה בלבבם. אמן."  

 

(הפסקה) "לזאת התפללתם; אם בזאת אתם עדיין חפצים, דברו! שליחו של הנשגב מכל נשגב ממתין!"   

 
Luc Delahaye, ביליאנה ירובץ' נפצעה מפגז, בוסניה, 1992.  Via The Red List

Luc Delahaye, ביליאנה ירובץ' נפצעה מפגז, בוסניה, 1992.
Via The Red List

 

בעשור האחרון של חייו ניצל מארק טוויין (Mark Twain) את המעמד והפופולריות להם זכתה כתיבתו ההומוריסטית כדי לדון ברצינות במספר נושאים פוליטיים. הוא היה לאחד המחמירים בין מבקרי האימפריאליזם האמריקני, דוקטרינה שתמכה בהשתלטות על הפיליפינים ודיכוי תנועת העצמאות שם. בתקופה זו, שבין השנים 1904-5, הוא כתב את "תפילת המלחמה" (The War Prayer) סיפור שנדחה על ידי Harper’s Bazaar בטענה כי "איננו מתאים לעתון נשים". טוויין כתב אז לידיד שלו, כי הוא סבור שהספור לא ייצא לאור בחייו, שכן, "רק המתים רשאים לומר את האמת." "תפילת המלחמה" אמנם פורסם לאחר מותו של טוויין, ב-1923 באסופה Europe and Elsewhere שערך אלברט ביגלו פיין (Albert Bigelow Paine).

 

את תרגום הספור במלואו, על ידי חנה כהנא, ניתן לקרוא ניתן לקרוא באתר "הגדה השמאלית" (התרגום כאן הוא שלי).

 

והאפילוג כולו להסרטת הספור ב-PBS מ-1981 בכיכובו של Edward Herrmann, באורך כ-10 דקות.

 

משה דוֹר: אמריקה גדולה עלי

 
 

אֲמֶרִיקָה גְדוֹלָה עָלַי כְּמוֹ

כּוֹבַע לא מֻתְאָם הַגּוֹלֵשׁ

עַל-פְּנֵי הַמֵּצַח, הָעֵינַיִם.

אֲנִי מְטַלְטֵל אֶת ראשִׁי אָחוֹרָה, מוֹשֵׁךְ

הַשּׁוּלַיִם בְּחָזְקָה, וַעֲדַיִן

הַגּדֶל אֵינֶנּוּ מִסְתַּדֵּר אִתִּי,

וּכְמוֹ בָּרְחוֹב הַהוּא בְּקֶנְזֶס סִיטִי

אֲנִי הוֹלֵךְ כְּשֶׁרֶגֶל יָמִין בִּמְדִינָה

אַחַת וְרֶגֶל שְׂמאל בִּמְדִינָה שְׁנִיָּה,

וְאִלּוּ הַלֵּב, גּוּר-הַכְּלָבִים הַטִּפְּשִׁי הַזֶּה, רָץ

בְּכָל כּוֹחוֹ לְמַעְלָה, אֶל ראשׁ הַגִּבְעָה, כְּדֵי

לְהַשְׁקִיף מִתְנַשֵּׁף לְמַטָּה, אוּלַי יִרְאֶה שָׁם

אֶת הַיַּרְקוֹן, עִם הָאֶקַּלִיפְּטִים וְהַסִּירוֹת

לְהַשְׂכָּרָה וְסַפְסְלֵי-הָעֵץ הַשְּׂרוּטִים, הַמִּתְקַלְּפִים.  

 

                                         מאת: משה דור,

                                         מתוך "66 משוררים", מבחר חמישים שנות שירה עברית חדשה

                                         עורך: זיסי סתוי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1996    

 
 
George Bellows, זירת האיגרוף אצל שארקי, 1900. Via The Smart Set

George Bellows, זירת האיגרוף אצל שארקי, 1900.
Via The Smart Set

 

דייב מסלין: אנטידוט לאדישות

דייב מסלין (Dave Meslin) ב-TED: האנטידוט לאדישות (The antidote to apathy):

באיזו תדירות אנו שומעים כי לא אכפת לאנשים? באיזו תדירות אמרו לכם כי אין כל אפשרות שיתרחש שינוי של ממש וזאת משום שבני האדם הם לרוב אנוכיים, טיפשים או עצלנים מכדי לגרום לשינוי בקהילה שלהם? אני מציב בפניכם היום את הטענה, כי האדישות, אי-האיכפתיות המוכרת לנו כביכול איננה קיימת למעשה, כי אם להפך, אכפת לאנשים גם אכפת, אלא שאנו חיים בעולם המדכא ביודעין כל מעורבות באמצעות הצבה מתמדת של מכשולים ומחסומים בפנינו.

אתן לכם דוגמאות מספר לכוונתי. נפתח בעיריה. האם ראיתם אחד מאלה בעבר? זוהי מודעה בעיתון. זו היא התראה על שינוי יעוד הקרקע לבניין משרדים חדש, שבאה ליידע את דיירי השכונה בה הוא עתיד להבנות. כמו שאתם יכולים לראות, אין שום אפשרות לקרוא את זה. עליכם להגיע לאמצע רק כדי למצוא באיזה כתובת מדובר, ועוד בהמשך, באותיות קטנטנות… כדי למצוא כיצד למעשה ניתן להתערב בנעשה. תארו לעצמכם את המגזר הפרטי מפרסם בדרך זו, את חברת נייקי שמה מודעה כזאת בעיתון כדי למכור זוג נעליים. (מחיאות כפיים) הרי אין שום סיכוי בעולם שזה יקרה. לעולם לא תזכו לראות מודעה ממין זה, וזאת משום שנייקי אכן רוצים שתקנו את הנעלים שלהם. העיר טורונטו, לעומת זאת, ניכר שהיא איננה רוצה שתתערבו בתהליך התכנון, שאחרת המודעות שלה היו נראית ככה: כשכל המידע נמצא לפניכם באופן ברור. כל עוד העירייה מוציאה מודעות מהסוג הזה "בנסיון" לעודד את האנשים למעורבות, אין ספק כלל והכלל שהם לא יהיו מעורבים. והרי, אין כאן אדישות – אלא מניעה מכוונת.

המרחב הציבורי (מחיאות כפיים), האופן שבו אנו מתנכלים לשטחים הציבוריים שלנו מהווה מכשול ענק בפני כל סוג של שינוי פוליטי פרוגרסיבי. שכן, הצבנו למעשה "תג מחיר" על חופש הביטוי. בעל המאה הוא בעל הקול הרם ביותר, הוא זה השולט בסביבה החזותית והתפיסתית. הבעיתיות בדגם הזה הוא בהמצאותם של כהנה וכהנה מסרים יוצאים מהכלל בעוצמתם שיש לבטא אותם, אך ביטויים של אלה איננו רווחי. לכן, לעולם לא תזכו לצפות בהם על גבי שלטי החוצות.

לתקשורת תפקיד מכריע בפיתוח יחסינו עם התפנית הפוליטית, וזאת בעיקר על ידי התעלמות מפוליטיקה והתמקדות בידוענים ובשערוריות. ואולם, גם בשעה שהם עוסקים בנושאים פוליטיים רבי חשיבות הם נוהגים בהם בדרך שאיננה מעודדת מעורבות. אתן לכם דוגמה: גליון השבוע שעבר של NOW; שבועון מתקדם במרכז טורונטו. זו היא כתבת השער. זהו מאמר על הצגת תאטרון, שתחילתו במידע בסיסי לגבי מקום ההצגה למקרה שרצונכם יהיה לצפות בה לאחר שקראתם אותו: מקום, מועד, אתר האינטרנט. ושוב, הרי לכם ביקורת סרט, ביקורת אמנות, ביקורת ספר והיכן תתבצע קריאה שלו אם תרצו להגיע לאירוע. מסעדה: שמא תרצו לא רק לקרוא עליה, אלא גם לסעוד בה. הנה הם מוסרים לכם את מקומה, את טווח מחיריה, כתובתה, מספר הטלפון וכיו"ב .

ואז אתם מגיעים למאמרים הפוליטיים שלהם. הנה מאמר מעולה על קיומו של מירוץ בחירות חשוב. מדובר בו בַּמועמדים והוא כתוב היטב – אבל אין מידע כלשהו, אין המשכיות, אין אתר אינטרנט למסע הבחירות, אין מידע לגבי מועד העימותים, מושב המשרדים. הנה עוד מאמר טוב העוסק במסע חדש נגד הפרטת התחבורה הציבורית, שאין בו שום מידע הנוגע לאפשרות יצירת קשר עם הקמפיין. המסר שמשתמע מכך הוא כי אפשר שהקוראים רוצים לסעוד, לקרוא ספר, לראות סרט, אך אין ברצונם להיות מעורבים בקהילה שלהם. אפשר תחשבו לעצמכם כי מדובר בעניין חסר חשיבות, אבל לדעתי הוא חשוב משום שהוא קובע את סדר העדיפויות ומשום שהדבר מעצים את הרעיון המסוכן שפוליטיקה היא ספורט לצפיה בלבד.  

גיבורים. כיצד אנו תופסים מנהיגות? הביטו בעשרת הסרטים הללו. מהו המשותף לכולם? מישהו [מהקהל רוצה להשיב]? בכולם יש גיבורים שנבחרו. מישהו בא ואמר להם: "אתה הנבחר על פי נבואה. נבחרת להושיע את העולם." ואז, פונה מאן דהוא להושיע את העולם מכיוון שכך אמרו לו לעשות, ואיתו כמה מזדנבים. המחשבה על כך סייעה בידי להבין מדוע קשה לאנשים רבים לראות בעצמם מנהיגים. המסר (הכלול בסרטים הללו) לגבי מנהיגות מהי, הוא שגוי. בראש ובראשונה, אין מאמץ הרואי אלא מאמץ משותף. שנית, הוא לעולם איננו מושלם, איננו זוהר כל כך ואיננו מתחיל לפתע ומסתיים באחת. זהו תהליך שיימשך לאורך חיים שלמים. אך החשוב מכל, שהוא נובע מרצון חופשי. מוצאו ברצון חופשי. כל עוד אנו מלמדים את ילדינו כי גבורה תחילתה בכך שחורטים שריטה במצח לסימן, או בקבלת מסר נבואי, אזי מוחמץ הגורם המכריע במנהיגות שהוא בואה מבפנים, שהיא איננה אלא מרדף אחר חלום לא קרוא ועיקרה שיתוף פעולה עם אחרים על הגשמתם של החלומות הללו.

מפלגות פוליטיות, נו-נו! היה על המפלגות הפוליטיות ויכולות היו להיות אחת מעמדות הפתיחה הראשוניות המאפשרות לאנשים להתערב בפוליטיקה. ואולם הן הפכו, לצערי, לארגונים בלתי יצירתיים וחסרי השראה הנסמכים במידה יתרה על מחקרי שוק וסקרים וקבוצות מיקוד, עד שבסופו של הדבר אומרים הכל את אותם דברים ומקיאים למעשה בחזרה את מה שרצינו לשמוע על חשבון העלאת רעיונות אמיצים ויצירתיים. ואנשים יכולים להריח את זה, וזה מזין ציניות. (מחיאות כפיים)

עמותות. קבוצות בעלות מעמד של עמותה אינן רשאיות בקנדה להביע תמיכה ברעיון פוליטי. נעוצה בכך בעיה של ממש ויש בכך מכשול ענק בפני שינוי, משום שפירוש הדבר שביחוד בזמן בחירות מושתקים לחלוטין חלק מהקולות הנלהבים והדעתניים ביותר. ובכך אנו מגיעים על הנושא האחרון שלנו, הבחירות.  

כפי ששמתם לב, בוודאי, אין הבחירות בקנדה אלא בדיחה. אנו עושים שמוש בשיטות שאינן עדכניות ואינן הוגנות אשר תוצאותיהן אקראיות.  קנדה מונהגת עתה על ידי מפלגה שרוב הקנדיים לא רצו בכלל. כיצד זה ברצוננו באמת ובתמים לעודד יותר אנשים להצביע בקנדה, בשעה שקולות הבחורים אינם נחשבים כלל?

כשמצרפים את כל מה שאמרנו יחד מתבררת הסיבה לאדישותם של אנשים. הרי זה כמו הנסיון לרוץ אל תוך קיר לבנים.

אל תתעו, אין לי כוונה שלילית כלשהי בהשלכת כל המכשולים הללו ובהסבר בפני מה אנו עומדים. נהפוך הוא: אינני אלא סבור כי אנשים הם נפלאים וחכמים ושאכן אכפת להם. אך כפי שאמרתי, הסביבה שאנו חיים בה מציבה את כל המכשולים הללו בדרכנו. כל עוד נאמין שבני האדם, שרעינו, הנם אנוכיים, טיפשים או עצלנים אזי שום תקווה אין לנו. ואולם ביכולתנו לשנות את כל הדברים שהעליתי בדברי. ביכולתנו לפתוח את העיריה. ביכולתנו לשנות את מערכת הבחירות שלנו. ביכולתנו להפעיל דמוקרטיה במרחבים הציבוריים שלנו.

המסר העיקרי שלי הוא, כי אם נגדיר מחדש אדישות, לא כאחת התופעות הנפשיות אלא כרשת מורכבת של חסמים תרבותיים שמבצרת את הניתוק, ואם נגדיר את המחסומים הללו ואת טיבם ונזהה אותם, ובהמשך אם נוכל לפעול במשותף על פירוקם של המחסומים הללו – או אז הכל אפשרי.

תודה לכם.

מרגרט קוונדיש: "דרשות נשיות", מבחר

מרגרט קוונדיש (Margaret Cavendish), הדוכסית של ניוקסל (1623-1673)

 

ה"דרשות הנשיות" של מרגרט קוונדיש, הדוכסית של ניו קאסל בת המאה ה-17, התפרסמו ב-1664 במסגרת החבור Orations of Divers Sorts. הן נחשבות "קדם פמיניסטיות" רק מכיוון שהמונח "פמיניזם" הוא ארכאי לתקופה, אבל הו-הו כמה שזה חזק. את המקור ניתן לקרוא באוסף של כותבות נשים. הדרשה האחרונה המצוטטת שם היא לכאורה אנטי פמיניסטית, אבל אין ללכת שולל, קוונדיש היתה לוחמת ללא חת והיא משתמשת באירוניה שלה כבחרב. היום היינו אומרים עליה, שאין לה אלוהים. החבור עשוי כרצף נאומים של נשים שונות המציגות עמדות מנוגדות ביחס למצבה של האשה:

 

"גבירות, בנות אצולה ושאר נשים נחותות אשר ערכן, עם זאת, איננו לוקה בחסר: שקדתי על כינוסכן יחדיו, ואני תקווה שבזכות מזלי הטוב שכנעתי אתכן לקיים כינוסים, אסיפות והתחברויות תכופים בקרב בנות מיננו, להתאחד בעצה שקולה כדי להשיג לעצמנו חירות, אושר ותהילה כגברים. שכן הגברים מאושרים הם בעוד אנו הנשים אומללות הננו; ברשותם הרוגע, המנוחה, העונג, העושר, הכוח והתהילה בכללם; בעוד אנו הנשים חסרות מנוחה הננו בעמל, רוגע אין לנו בכאב, אנו מדוכדכות בשל מחסור בתענוגות, חסרות ישע מאפס כוח והננו מתות בתהום השכחה באין לנו תהילה. חרף זאת, אין לגברים שום יסורי מצפון בעטיינו והם אכזריים כלפינו עד כדי כך שהם סוגרים בפנינו את כל סוגי החירות ולא יתירו לנו לחבור באופן חופשי בקרב בנות מיננו. במקום זאת הם יעדיפו לקבור אותנו בבתיהם או במטותיהם כבתוך קברים. האמת היא, כי אנו חיות כעטלפים או ינשופים, עמלות כבהמות ומתות כתולעים.  

Artemisia Gentileschi, סוזנה והזקנים, 1610

 

"…גבירות, אצילות ושאר נשים נחותות:  …הרי לא יוותר בידינו טעם  להתמרמר נגד הגברים מאשר נגד הטבע אשר יצר את הגברים שנונים, פקחים וחכמים מאשר הנשים: חזקים, שקדנים וחרוצים מהנשים; שכן הנשים טפשות וחלשות הן, ואלמלא הן מביאות ילדים לעולם לא היו יוצרות דבר. לכן, הבה נאהב את הגברים, נהללם ונתפלל עליהם; כי, בלעדי הגברים היה עלינו להיות היצורים העלובים ביותר אשר ברא או שיכול היה הטבע לברוא בעולם. 

 

"גבירות נאצלות, בנות אצולה ושאר נשים נחותות: הנואמת הקודמת אומרת שחסרות אנו פקחות וכח. אם כך הדבר, הרי זה משום שאנו מזניחות את הראשון ואיננו עושות שמוש באחרון, שכן יגבר הכוח בתרגול והפקחות תאבד באין שיחה. הנה, כדי להראות להם לגברים שאין אנו כה טפשות וחלשות כפי שהנואמת הקודמת אומרת, הבה נתקוף, נצוד, נתחרה ונתאמן כמו גברים. הבה נפתח בשיח במחנות, בחצרות הארמון, בערים, בבתי הספר, באוניברסיטאות, בבתי המשפט, בפונדקים, בבתי הזונות, ובבתי ההימורים; בכל המקומות הללו שבהם יוודעו כוחנו ופקחותנו, הן לגברים הן לנו לעצמנו, שכן בורות הננו לגבי עצמנו ממש כַּגְּברים. וכיצד זה נכיר את עצמנו, כאשר מעולם לא ניסינו את עצמנו? וכיצד היה על הגברים להכירנו כשמעולם הם לא דרשו מאתנו הוכחה? הנה כי כן עצתי היא, שעלינו לחקות את הגברים; כך יפגינו גופנו ופקחותנו יתר גבריות, וכוחנו יגבר בזכות פעולותינו…"

החיילת הישראלית עדן אברג'יל עם חשוד פלסטיני, 2010: "לא מבינה מה לא בסדר"

 

מרגרט קוונדיש (Margaret Cavendish), הדוכסית של ניוקסל (1623-1673), משוררת, פילוסופית, מסאית ומחזאית, היתה ראשונה בקרב הנשים בזמנה שפירסמה את כתביה תחת שמה האמתי ולא בעילום שם כנהוג. הרומן שלה "עולם בלהבות" (The Blazing World )נחשב מדע בדיוני חלוצי. זהו ספור סאטירי דמיוני על אצילה צעירה היוצאת למסע מיסטי בעולם נסתר שבמישורים הארקטיים הבתוליים. בספר מערבת הסופרת את משנתה המדעית הנוגדת את הזרם המרכזי של המדע בזמנה עם פנטסיה ואוטופיה פמיניסטית. היקף יצירתה הספרותית של קוונדיש מחזיק כ-14 כותרים ובהם מאמרים מדעיים ופילוסופיים, מדע בדיוני, ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה, מכתבים, שירה, מחזות (שאחד מהם, The Convent of Pleasure, אף מתאר יחסי אהבה לסביים) ו"דרשות" (Margaret Cavendish, Orations of Divers Sorts, London, A. Maxwell, 1664) וביניהן "הדרשות הנשיות" (Female Orations). ב-1667 היתה קוונדיש לאשה הראשונה שהורשתה להשתתף בהתכנסות החברה המלכותית הבריטית למדעים ולצפות בניסויים שערכו שם בויל (Boyle) והוק (Hooke). החברות ברויאל סוסייטי  ניתנה לנשים רק כ-300 שנה מאוחר יותר.

 

בהקדמה לספר שיריה "לפילוסופים של הטבע" כתבה קוונדיש: "אם אזכה לגינוי אזי אכחד ואהיה לכלום, שכן, שומה עלי להיות עולם, או לא-כלום".

 
%d בלוגרים אהבו את זה: