סַלְבָטוֹר מוּנְדִי, התגלית החדשה של ליאונרדו דה וינצ'י

 

לאונרדו דה וינצ'י, סלבטור מונדי, שמן על לוח, 1513, פרט

 

ב-5 בפברואר ננעלה בנשיונל גלרי, לונדון, תערוכה המוקדשת ללאונרדו דָה וינצ'י. הוצגה בה לראשונה "Salvator Mundi" (גואל העולם), יצירה של האמן שנתגלתה לפני חודשים ספורים בדרך נס וקיבלה גושפנקא של מקוריות ממומחים.

 

בציור מוצג ישוע כשידו הימנית מורמת בברכה ובשמאלו כדור העולם. הוא עשוי צבעי שמן של התקופה על לוח עץ וגדלו 66X47 סנטימטרים. על שוויה של היצירה ניתן בכלל לדבר רק משום שכאובייקט ניתן לאחוז בה ולכפות עליה בעלות. ואולם, ערכה החומרי כערך רוח האדם. מזלן של יצירות מוזיקליות, ספרותיות והגותיות, של משוואות מתמטיות וכיו"ב שפר בכך שלא ניתן לזהותן עם העצם שעליו נכתבו. ואילו גורלה של האמנות הפלסטית בוגד בה מבחינה זו בשל אחדותה עם הדבר. לכן, יש לראות באמנות גדולה נכס של האנושות ולדרוש בחוק את הצגתה במרחב צבורי פתוח לכל. סלבטור מונדי נמצאת כיום בניו יורק בבעלות פרטית חסויה.

 

המגזין ARTINFO ראיין את היסטוריון האמנות מרטין קמפ (Martin Kemp) מאוקספורד האמריקנית, שסייע בזהוי היצירה וכתב ביוגרפיה של לאונרדו. לדבריו, ידע מיד, "בגופו", וחרף מצבה המחפיר של התמונה כי מדובר בסלבטור מונדי האבוד. "יש לה סוג הנוכחות של ליאונרדו", הוא אומר, ומספר כיצד פנה אחר כך לבחון את הפרטים:

 

לאונרדו דה וינצ'י, רישום של אריה שואג

 

השער, למשל, "..העשוי כמין מערבולת שלא מהעולם הזה, כאילו הוא חומר חי, מתנועע או כמו מים, שלאונרדו נהג להשוות לשער. עד כדי שהוא מפסיק כמעט להיות שער ונהיה למקור אנרגיה עצמאי. דרך זו של עשית שער אופיינית מאד ללאונרדו.."

 

לאונרדו דה וינצ'י, מתוך המחברות: זקן יושב, רישומים ורשימות על תנועת המים על פני מכשולים

 

"מים הנם הכוח המניע של הטבע. המים, שהנם הַלֵּחָה החיונית של המכונה הארצית, נעים מכח חומם הטבעי." מתוך: The Notebooks of Leonardo Da Vinci, Selected and Edited by Irma A. Richter, Oxford, New York, 1991 (1952), p. 19

לאונרדו דה וינצ'י, סלבטור מונדי, פרט: היד המברכת

 

"…ועוד," אומר קמפ בראיון, "יש מדה רבה של תבנית אנטומית מרומזת ביד המברכת… "מה שלאונרדו עשה, והמעתיקים והחקיינים כשלו בו, היה, להעביר בדייקנות כיצד פרקי האצבעות כמו יושבים תחת העור… ".  

 

"כשהם כפופים, עולה גדלם של פרקי האצבעות מכל צד; ככל שהם כפופים יותר כך הם נראים גדולים יותר. הפוך הוא המקרה בשעה שהם ישרים. כך גם לגבי אצבעות הרגליים, והדבר ייראה ברור יותר ככל שעבה בשרן." קטע מס' 35 מתוך Leonardo Da Vinci, The Art of Painting, trans. John Francis Rigaud, Philosophical Library, INC., 1957, p. 32.

 

 "מה שהדהים אותי", אומר קמפ ל-Artinfo בהמשך הראיון, היה כדור העולם [בידה של הדמות], שאחר כך נחקר על ידי לעומק".

 

"ברור ש'הסלבטור מונדי' מחזיק את המונדוס, את העולם שאותו הוא גואל, שבשום אופן לא היה כמו משהו שראיתי קודם לכן. הכדורים בסלבטור מונדי אחרים עשויים לעתים קרובות מסוג של נחושת או חומר מוצק. לעתים הם כדור הארץ, לעתים הם עשויים זכוכית שקופה, ובאחד או שניים מהם ניתן להבחין בנופים זעירים. ואילו בזה, מצאתי סדרה של פתחים נוצצים מדהימים – הם כמו בועות, אבל הם אינם עגולים – מצויירים בעדינות רבה, ועם נגיעה בלבד של אימפסטו, נגיעה של כהה, והסוג הזה של זהרורים, ביחוד מסביב לחלק שבו מתקבלים החזרים. וזה אמר לי: גביש. מפני שבגביש יש מה שמכונה תכלילים, וקשה מאד להשיג גביש תמים, ביחוד גושים גדולים. כך שיש הבקעים הקטנים האלה, שצורתם אירֶגולרית במקצת, וחשבתי, נו טוב, זה יוצא מהכלל. ולאונרדו היה מומחה לא קטן בגבישים…" קמפ נעזר במחלקה לגיאולוגיה באוקספורד כדי להגיע למסקנה, כי באזור שתי גבעות כף היד מתחת לכדור ניתן לראות שבירה כפולה. [חשבתי כי,] "…אם זה יוכח כמו שצריך, הרי שבהחלט מדובר במאפיין ייחודי ללאונרדו", הוא אומר שם.

 

לאונרדו דה וינצ'י, סלבטור מונדי, פרט: ה-Mundus

 

"אחת הנקודות בנוגע לכדור הגביש," מוסיף ואומר קמפ למגזין, זה שאיקונוגרפית הוא קשור לספֵירת הבדולח של הרקיע, משום שבקוסמולוגיה הפטולמאית היו הכוכבים משובצים בספירה של בדולח, כך שהם היו קבועים על מקומם. אז מה שיש לנו ב'סלבטור מונדי' זה 'מושיע היקום', למעשה, והטרנספורמציה הזאת מובהקת ללאונרדו".

 

 "שומה עליך לשים כוס מלאה במים קרוב לעין… שכן המים הללו גורמים לעצמים שנקרשו בכדורים של זכוכית גבישית להראות כאילו אינם בזכוכית…" The Notebooks, p. 52 (הערה: במחברות שלו, שנכתבו כידוע בכתב ראי, פונה לאונרדו אל עצמו בגוף ראשון).

 

לאונרדו דה וינצ'י, רשימות ודיאגרמות על אסטרונומיה וגאומטריה, וראש של סוס

 

קמפ מצא גם הבדלים בעומק שדה התמונה: היד המברכת וקצות אצבעותיה ממוקדות מאד, ואילו מיקוד פני הדמות מצטיין ברכות יתרה. לאונרדו, כפי שמראים כתביו, חקר את האופטיקה של עומק השדה, והביצוע המעשי של תוצאת המחקרים הללו בציור הם מאפיינים ייחודיים לו. המחברות של לאונרדו עומדות היום לקריאה חופשית בפרויקט גוטנברג.

 

לאונרדו דה וינצ'י, סלבטור מונדי, עומק שדה, Via 3PP

 

על ארשת פניו של סלבטור מונדי אומר מומחה האמנות קמפ, כי "…ניתן לתארה מבחינת הדבקות הדתית כמקבילה של המונה ליזה, וזאת משום שהיא רכה מאד. מעל לעינו השמאלית – שמימין על פי ההתבוננות שלנו – יש מספר מתווים שהוא עשה בגבעת כף ידו כדי לרכך את הבשר, והפנים מצויירים ברוך רב, דבר שאופייני ללאונרדו אחרי 1500. ומה שמחזק את הקשר בין העבודות המאוחרות הללו של לאונרדו הוא תחושה של הֶמיה נפשית, אבל גם של מסתורין, של משהו שאין לרדת לחקרו. הוא מושך אותנו פנימה בלי לספק את התשובות. הסלבטור מונדי [של ציירים אחרים] הם בדרך כלל די ברורים…" ואילו לזה "…יש העוצמה שלא מן העולם הזה שמפגינים ציוריו המאוחרים של לאונרדו. עכשיו אני סבור שהיא קרובה יותר לסנט ג'ון המאוחר שבלובר מאשר ל"סעודה האחרונה" או אפילו למונה ליזה…"

 

לאונרדו דה וינצ'י, יוחנן המטביל, שמן על לוח, 1513-6

 

"בוודאי", השיב קמפ לשאלה, בנוגע לגורם המסתורין המשותף ליוחנן המטביל [סנט ג'ון] המוצג בלובר, פריס, לבין הסלבטור מונדי: "יוחנן המטביל הוא ציור כזה. הוא מלוכלך זוועה, אבל יש לו האיכות הזאת, אני מאמין – המסתורין הרוחני שיש ביוחנן, שבעודו מצביע כלפי מעלה ומחייך את חיוכו הרוחני והזחוח משהו, הוא אומר 'הִנֵּה זֶה הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי הַבָּא אַחֲרַי..' [..'הָיָה לְפָנָי כִּי קֹדֶם-לִי הָיָה.' הבשורה על-פי יוחנן א':15], הסלבטור מונדי הוא מאד מהסוג הזה. לא רק בתור סלבטור מונדי פרונטלי ונועץ מבט עין-בעין הוא נוצר, שכן הוא מחולל את דו-המשמעות הזאת."

 

לאונרדו דה וינצ'י, מתווה לדמותו של הצלוב, 1490-5

 

מרטין קמפ הוסיף והשיב על שאלות רבות בראיון, שבהחלט כדאי לקרוא אותו כולו, לא רק כדי להרחיב את הדעת אלא גם כדי להכיר אישיות תרבותית, סוכן תרבות וידע שהוא מומחה גדול ואיש רוח כמו המרואיין. לשאלה, אם בלי כל קשר לווירטואוזיות החד פעמית שלו, רלוונטי לאונרדו לאמנות ימינו, הוא השיב:

 

"הוא נחן בעוצמה תקשורתית יוצאת מן הכלל שהיא אמנם בולטת מאד אבל גם מאד מכונסת ומעודנת, כך שבמובן מסויים יכול כל דור למצוא [בו] את חפצו. אני סבור שאמנות גדולה היא נדיבה בטבעה, שהיא מזמינה להשתתף בה. אמנות ירודה יותר נוטה להורות על מה עלינו להתבונן, אבל אמנים כמו ורמר ורמברנדט וכך הלאה, הם נדיבים ביותר. הם אומרים לצופה, 'זה מה שאני מעניק לך, אני משאיר לך הרבה מרחב'. כך שבדרך מסוימת יכול כל דור לבוא ולראות את לאונרדו שלו, שאיננו, כמובן, שונה לגמרי מכל הלאונרדו של העבר אבל גם מתיר לכל אחד מאתנו כפרטים, ולכל אחד מדורנו באופן קולקטיבי, לפעול עם המעוף שהוא מספק. כמו האמנים הגדולים כולם [לאונרדו] הוא מטבעו נדיב במה שהוא מעניק לנו."

 

לאונרדו דה וינצ'י, דיוקן עצמי

 

כדאי לקרוא בהקשר זה, את הדיווח של סופר הגרדיאן הבריטי אדריאן סירל בהארץ תחת הכותרת הציור שלא נגמר, דיווח שהוא "קוּלי" וקליל, מתוחכם, עוטה פקחות מרוחקת ובלתי ניתן לפתוי ל"סלבריטאיות" ההמונית, "הרוּחְנית" של לאונרדו, זאת עד שהוא נכשל על המלה "שמיימי". קמפ, לעומתו, ודווקא כמי ששמו ידוע בתור בר-סמכא בכל הקשור בלאונרדו דה וינצ'י, איננו פוחד להתפשט בראיון מכל מכֻבדות ולדבר על סלבטור מונדי בפרט ועל לאונרדו בכלל באהבה (במאוהבות, ניתן לומר), אפילו בדבקות נלהבת. הידע, כשהוא פתוח ומוצק כאחד, הוא שמעניק אשראי להתלהבות הפשוטה.

 

לאונרדו דה וינצ'י, מתווה של זרועות וידיים, 1474

 

"הדבר האהוב מניע [מרגש] את אוהבו, ממש כמו החוש על ידי הדבר הנתפס, והוא מתאחד עמו עד שהשניים נהיים לאותו הדבר האחד והיחיד. היצירה הינה הדבר הראשון שנולד מאיחוד זה; אם יהווה הדבר האהוב הבסיס, בא האוהב ומתבסס. כשהדבר המתקבל להתאחדות נמצא בתואם עם זה שמקבלו, אזי התוצאה היא עונג, הנאה וספוק. כשהאוהב מאוחד עם אהובו הוא מוצא בו מנוחה; באשר נפרק העול, שם מוצא הוא מנוחה…" לאונרדו דה וינצ'י, על היחסים בין תוכן לצורה, The Notebooks, p.178

 

לאונרדו דה וינצ'י, מתווה לסנט סבסטיאן

קמפ נשאל בהמשך אותו ראיון, על הרלוונטיות שיש באמנותו של לאונרדו לפן ההיפר-נטורליסטי של אמנות העכשוית, וזאת בזכות הנפשת המחשב והתופעה הידועה ברובוטיקה בתור Uncanny valley. "כתבתי מסה עבור תערוכה במוזאון מטרופוליטן על ציור לומברדי", הוא משיב על כך, "ובה עשיתי שמוש במונח 'היפר-נטורליזם'. מה שהוא [לאונרדו] עושה זה, שהוא יודע שאין ביכולתו לצייר עלה שהוא עלה מציאותי, אז הוא משתמש בצבע כדי ליצור משהו שהוא אולי עוד יותר משכנע בתור עלה מאשר עלה. כך שהוא מנסה להשיג את התחושה העל-טבעית כמעט של מציאותו של העלה, של ישותו, כך שבמדת מה היא מציאותית יותר מהמציאות. משום שהוא יוצר מחדש את הטבע הוא איננו מעתיק אותו. זה לא שהוא כאילו יוצר צילום מצויר. הוא מנסה להשיג את המהות הריאלית של הטבע בעצמיותו, בנראותו ובפעלו."

 

לאונרדו דה וינצ'י, ענף של שיח אוכמניות, אחרי 1500

 

לאונרדו דה וינצ'י, נץ חלב, נורית הלב, חלבלוב השמש, אחרי 1500

 

בסיומו של הראיון נשאל קמפ על הכתיבה שלו: "במבוא למהדורה השניה של לאונרדו שלך, אתה כותב כי צביון כתיבתך 'הפך "ספרותי" ואישי יותר' וכי גדלה אהדתך ל'מיתוס' של לאונרדו. כיצד תוכל להסביר את התפתחות יחסיך עם האמן?"

 

"היחסים אינם כדי כך יחסים או יחסים מתפתחים עם האמן, אלא עם הקורא. תחושתי היא עתה, כי בכתיבה על דברים כאלה יהא זה כן יותר מצידי שלא לומר, 'צוין כי,' כי אם, 'אם נתבונן בכך, שימו לב למה שניתן לראות…'. כך שיש בכך השתחררות אישית ביחסי עם הקורא, יותר מאשר משהו חדש בקשר שלי עם האמן. בספרי החדש "Christ to Coke",  אני מתחיל כל פרק בדרך אישית למדי. אינני טוען כי על ההיסטוריה להיות כזאת, אבל הרגשתי היא ככל שהקריירה שלי מתקדמת אל השלב האחרון שלה, כי אני נכון להיות פתוח יותר עם הקורא ולהתפשט מן ההגנות שלי. וככלל, אני סבור כי הקוראים אוהבים את זה שכן, למרות שהנושאים הללו מוצגים באופן יבש מאד, כעניינים היסטוריים אוביקטיביים, למעשה מתרחש הרבה יותר מזה. הספר המסחרי הבא שלי עומד להקרא "לחיות עם לאונרדו", ולמעשה הוא עומד לבחון את עסקי לאונרדו ולומר כי מתחת לפני השטח של האוביקטיביות הלמדנית ישנה כל ההתרחשות הזאת. ישנם משוגעים. ישנם מלאכים. ישנם מטורללים. ישנם בריונים. ישנם נוכלים. יאמר בו כי התהליך ההיסטורי הוא לאמיתו של דבר אישי ביותר."

 

לאורנדו דה וינצ'י, ראש של אשה, רישום

 

במפעל הספרים של גוגל ניתן לקרוא את ספרו של מרטין קמפ: Leonardo da Vinci: The Marvellous Works of Nature and Man

 

ניתוח איקונוגרפי מפורט ומלווה באיורים של סלבטור מונדי, לרבות עיסוק בנאופלטוניזם של לאונרדו בהקשר לדיאלוג האפלטוני טימאיוס, ניתן למצוא בבלוג 3PP של Hasan Niyazi האוסטרלי.

 

על קורותיה של היצירה עד חשיפתה, לרבות עניינים שבתמחור ובעלות, ניתן לקרוא בARTnews.

 

לאונרדו דה וינצ'י, סלבטור מונדי, שמן על לוח אגוז, 1513, צילום: Robert Simon,Tim Nighswander

 
מודעות פרסומת

אפקט עין העש במלחמתו של אור בחשך

 

רבים הם הדיונים באיקונוגרפית "המדונה של העץ היבש" (1465), לפטרוס כריסטוס (Petrus Christus) הפלמי. מדובר במיניאטורה  שגודלה אינו עולה על כ-16X14 סנטימטרים ונועדה "לשמוש ביתי" ואישי. חשכה גמורה בולעת בתמונה את נגה המסתורין הנובע מהבתולה ובנה, וטרם שתטרוף אותו הוא קורן בשארית כוחו לשרטט את ענפיו המסוגננים של העץ היבש (הוא עץ החיים או עץ הדעת אחרי "הנפילה"). הציור כולו מחולל בדרך זו את אפקט עין העש. לא מן האור נולד אור. מרחם החשך או מלבו הוא נמלט. וכך ממש מצליח המוות לכפות תנאי של "תכלית" ו"משמעות" על חיינו. שהרי, משמעות החיים היא במה שנהיה מוכנים למות למענו. באין משמעות אין העץ אלא עץ, החיים חיים.

 

Petrus Christus, המדונה של העץ היבש, שמן על לוח, Museo Thyssen-Bornemisza ,1465, מדריד

 

ובשירו הפשוט לכאורה, היומיומי לכאורה של ג'יימס טייט (James Tate) האמריקני, A Knock on the Door, נסיונם של המשדלים לדת (עדי יהווה אולי) לכפות את האור המוחלט ולגרש את החושך אחת ולתמיד, הוא המקלל את הקיום בדואליות אור-חושך ומשמיד את הפרטים הקטנים והאלוהיים של היש, את היופי ורק כדי לחולל את "אפקט עין העש" בעיצומם של צהרים:

 

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת

 

הֵם שׁוֹאֲלִים אוֹתִי אִם חָשַׁבְתִּי אֵי-פַּעַם עַל

סוֹף הָעוֹלָם, וְאֲנִי אוֹמֵר, "הִכָּנְסוּ, הִכָּנְסוּ, לְמַעַן

הַשֵּׁם, אוּלַי תּוֹאִילוּ לֶאֱכוֹל דְּבַר-מָה." אַחֲרֵי שֶׁהֵם נוֹגְסִים

קְצָת הָעוֹלָם הַבָּא זֵה מָה שֶׁהֵם רוֹצִים לַדּוּן בּוֹ.

"אוֹי," אֲנִי אוֹמֵר, רְאִיתֶם אֶת רַפְרַף גֻּלְגּלֶת הַמֵּת

שֶׁשָׁם?" אָז הֵם מְּדַבְּרִים עַל חֲזָרָה

בִּתְשׁוּבָה וְעַל הַצַּדִּיקִים הַיּוֹשְׁבִים קָרוֹב

לְצִדּוֹ. "וְעוֹשִׂים מָה?" אֲנִי שׁוֹאֵל. "יוֹשְׁבִים". אֲנִי

מֻקָּף בְזוֹמְבִּים חֲמוּמִים. "בּוֹאוּ

נִטְעַם מִפַּאי הַלִּימוֹן שֶׁאֶתְמוֹל קָנִיתִי

בְּמַאֲפִיַּת שְׁלוֹשֶׁת הַכְּלָבִים". אֲבָל עַל נִשְׁמַתִי

הֵם רוֹצִים לְדַבֵּר. אֲנִי נִהְיָה סְחַרְחַר וְרוֹאֵה פַרְפָּרִים

מִכָּל עֵבֶר. "אֶפְשָׁר תִּרְצוּ מְכֻבָּדַי לַחְטוֹף

תְּנוּמָה, אֲנִי הַיִיתִי בְּהֶחְלֵט מוּכָן." הֵם קָמִים

וּמִתְרַחְקִים מִמֶּנִי, הָחוּצָה מֵהַדֶּלֶת, צוֹעַדִים לְעֵבֶר

הַשְּׁכֵנִים, עָנָן שָׁחוֹר מֵעַל רָאשֵׁיהֶם

וְהֵם רוֹאִים לא-כְלוּם לִבְלִי סוֹף.

 

התוודעתי ל"אפקט עין העש" דרך תרגום שיר זה. במקור, משתמש המשורר ביצור  Grapeleaf Skeletonizer, מין עש שכשמו הלטיני, Harrisina Americana, אינו נמצא בארצנו והזחל שלו מכרסם ומכלה את עלי הגפן עד שהוא מותיר מהם שלד בלבד. מקבילו הים תיכוני יכול להיות "רפרף גלגלת המת" (Acherontia atropos) וכך הוא בא להאיר את עיני.

 

רפרף גלגלת המת (Acherontia atropos), דיוקן, צלם לא ידוע

 

Tim Knowles: רישומי עצים

האמן הבריטי Tim Knowles יצר סדרת "רישומי עצים", כותרת שמשמעה כפול, על ידי כך שהרכיב כלי רישום על קצות ענפי עצים הנעים ברוח. נוצר אפקט "כתב יד" האופייני לכל עץ ועץ. האמן יוצר רושם צילומי של העץ הרושם ומציג אותו בצד "רישומו" של העץ. יחד עם הצופה והרשמים שהוא יוצר, נוצרת סדרה אינסופית בכוח של רִשמי טבע.

תִּרגום והארוטיקה של הסכסוך

Amos Nattini, דנטה ווירגיליוס פוגשים בלימבו את המשוררים הומר, הורטיוס, אובידיוס ולוקיאנוס, התופת קאנטו IV, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

הופתעתי לפני כמה ימים למצוא כאן תגובה פראית שפגעה בי וכמעט שהביאה אותי לחסום כל אפשרות לתגובות. אחת, שהזדהתה בשם חנה גבעתי, כעסה מאוד על כך שהכנסתי לכאן (במרץ אשתקד) תרגום של אריה סתיו לסונטה של שקספיר. וזו לשון התגובה: "לא ברור לי למה עשיתם שימוש בתרגומו של אריה סתיו לסונטה של שקספיר. הרי נכתב שהאיש הוא גרפומן וחרפה לתירגום. אפילו את הסונטה שהבאתם בתרגומו – שבקושי ניתן להבין מה הוא רוצה להגיד, השורה אחרונה לא נגמרת בחרוז. תתבישו לכם. חנה". 

 

Amos Nattini, הקנטאור נֶסוּס מוביל את דנטה ווירגיליוס לאורך הפְלֶגְתוֹן, נהר של דם רותח שבו נענשים האלימים, התופת קאנטו XII, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

אני אוהבת בקורת. מאד. בדיוק כמו שאני אוהבת ללמוד ולהתפתח, אבל שתהיה ענינית ומכבדת. לא די לנו בטיקבוק האלים במהדורות האינטרנט של העיתונים, שכל כולו כמו נועד לבלום כל אפשרות של דיון? זה מה שאנו מבינים בתור שיחה? אגרוף בפנים? נוק אאוט? לָזֶה אנו פותחים את הפה? כדי לנצח? לבייש? להלבין פנים? לכן, למרות שבתחילה אישרתי את פרסום התגובה, נעניתי לרתיעה הראשונית שלי ומחקתי אותה, רק כדי לצטט ולהגיב בהרחבה (אף כי לא לעניינה), ובכבוד, אני מקווה.

 

הרבה מחשבות צצו ועלו אצלי בעקבות התגובה הזאת. הרבה. ושאלות. כמו, מדוע ולמה ולשם מה ומאיזו סיבה ולאיזו תועלת ומתוך איזה הכרח התמכרנו לאלימות ולשיח פוגעני? אין לי בטחון בכך שרק ההיסטוריה המדממת, המלחמות ושנות הכיבוש הרגילו אותנו באלימות. זו תשובה טריוויאלית מדי. ההסבר הסוציו-פסיכולוגי הזה פשוט מדי, מפני שניתן לזהות כאן גורם של צורך המכונן תנאים שהם לכאורה קיומיים.

 

היפוך טענה הוא דרך יעילה בדרך כלל לשם החלצות מאין מוצא מחשבתי או קונטמפלטיבי, וכך עשיתי: הפכתי סיבה לתוצאה, היקש להנחה. 

  

Amos Nattini, דנטה צופה בַּמרמים בקודש וסוחרים בו, התופת קאנטו XIX, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

אז "הפכתי את זה", ונחלצתי לאפשרות, כי לא המלחמות והכיבוש הם שהפכו אותנו אלימים. כי להפך: האלימות, כתנאי הקובע את התודעה הקולקטיבית שלנו, היא המספקת לנו את הדרמה המגדירה אותנו ומפעילה אותנו, ולה אנו קוראים "החיים". האם יכול להיות שאנו חווים את "השלום" כאיום, כדיסטופיה של רִיק קיומי? האפשרי הדבר, שאנו צמאים למנת האלימות שלנו ולבטחון החולני שהיא נותנת לנו כי החיים לא רק ממשיכים כי אם גם בכל תוקף? האם אלימות היא המַּטְעֵן הלא נכלה של אנרגית החיים שלנו? הבטחה לחזרה נצחית?

 

Amos Nattini, דנטה ווירגיליוס נפגשים עם אנשי החרון והזעף בנהר סטיקס, התופת קאנטו VIII, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

המחשבה על כך מטרידה. אולי הבעיה נעוצה בכלל באור המסמא השפוך על האזור ומוחק כל צבע. אולי אנו זקוקים למעט דרמה בין-אישית ואזורית כדי להזריק צבעוניות, קודרת אמנם, למרחב חיינו המסונוור והממוסך. האם זה יכול להיות, שאנו ושונאינו יושבים גם-יחד ומזינים הללו את רעיהם במנות של אלימות הדדית כדי לייצר במשותף את התודעה הכוזבת של מה שאנו מבינים בתור "חיים"? האם יכול להיות שהאמת המסתתרת מאחורי מחזור הירי והבכי, היא, כי אנו יורים כדי לבכות?  האם האפשרות למוות אלים "המצווה לנו חיים", היא בכך שאנו מבינים את העדרותה כגזירת אַין, נפילה אינסופית בלימבו של כלום?

 

Amos Nattini, , מחללי שם שמים, הסדומיים ונושכי הנשך שוכנים בציה של חול בוער וממטרים של אש, התופת קאנטו XIV, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

ולגבי ההסבר "המרחבי". הרי, כשמתייחסים אליו כאל פרקטל תודעתי, ניתן אזי לקשור אותו למרחבים הסגורים, המבעבעים שמתקיימת בהם מלחמת חורמה על השליטה במקורות ההזנה והיוקרה. מדובר במאבק דמים על השליטה המבטיחה חיים ומשמעות במרחבים שאנו מכנים "עולמות", "חוגים", "תעשיות" או "בראנז'ות". האין מרחב האלימות מרחב השיח. האין הם חופפים?

 

Amos Nattini, דנטה וּוירגיליוס צופים בגרגרנים, התופת קאנטו VI, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

ואולי איבדנו כל תשוקת אמת והחלפנו אותה בדחף חלול, הבא לבטוי בתוקפנות אשר נטענת באימת כזב. נוכחתי בכך לאחר שבעקבות התגובה המצוטטת למעלה עשיתי מעין "מחקר" על מקומו של המתרגם אריה סתיו "בשיח" הרלוונטי. ובכן, אלוהים! יש הבדל גדול בין קריאה אקראית של בקורת מדי צאת תרגום חדש לבין התגוללות מאסיבית בחומר הזה. הרבה ביקורת דקדקנית ומאירת עיניים יש – אבל קשה למצוא רגע של תשוקת-אמת ושל כבוד. עוינות יש. אלימות יש. אלימות, רק אלימות בכל. כולנו "פלסטינים" זה-לזה. אין אנחנו אלא "הם".

 

Amos Nattini, משיט המעבורת כארון על חופי נהר אכרון, קאנטו III, התופת, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

בהקשר זה, אצטט מה שנראית לי אחת התגובות המעניינות שמצאתי. מדובר בתגובה מס' 59 של אלמוני למאמר של קרן דותן מה-16.12.2007 ב-Ynet, שכותרתה "מפרט טכני לעולם הבא" ונושאה תרגומו של אריה סתיו ל"הקומדיה האלוהית" לדנטה. וזוהי לשון התגובה:

 

"לא בדיוק מעניין אותי הוויכוח בנושא איכות 'תרגומיו' של סתיו, תרגומיו במרכאות שכן עלי לגלות לקוראים סוד קטן אבל נבזי. כיוון שסתיו "תרגם" 17 כרכי שירה, 500 עמ' בממוצע לכרך בפרק זמן של 7 שנים, ברור שהוא לא עשה זאת לבד. הנושא עניין אותי מהיבט מסוים שאינני יכול לגלותו כאן. אבל בדיקה דיסקרטית בשטח העלתה כי סתיו חותם בשמו על תרגומי אחרים. סתיו, שהוא איש אמיד מאוד, מעסיק 5 מתרגמים ומשלם להם לפי מפתח של 3 יורו לשורה, סכום נכבד מאוד במושגים של ישראל. המתרגם מרוסית, לטינית וצרפתית הוא… עמינדב דיקמן!!! השניים הסכימו ביניהם שאחת לכמה זמן דיקמן יפרסם ביקורת קטלנית על "תרגומיו" של סתיו וכך לא ידבק בו צל של חשד. הביקורת [של דיקמן] במעריב היא תוצר מובהק של הבנה זו. ידיד מבין בשירה ניתח לפני את תרגומיו של דיקמן מצרפתית וערך השוואה ביניהם לבין "תרגומי" סתיו. אפילו אני, שאינני מומחה בנדון זיהיתי מייד במה המדובר. אגב, ידועים לי לפחות עוד שני שמות מבין החמישה המתרגמים עבור סתיו מאיטלקית, פולנית וגרמנית…אלא שבשלב זה אינני יכול לגלותם."

 

נו, ומה? – תרגום טוב, תרגום רע – הרי לא בתרגומים ובאיכותם העניין – מדברים אנו באיכות הדבור. אפשר להשתמש בתגובה  האחרונה המצוטטת לעיל (אם נכון הנטען בה בעילום שם, אם לאו), לשם חשיפתה של אמת עמוקה הפורצת פתאום אל פני המציאות הרותחת, האמת של הסכסוך האנושי, טעמיו ורווחיו. השאלה לגביו אינה "כיצד הוא באפשר" – אלא מה הוא מאפשר!

 

Amos Nattini, בתעלה הרביעית, המעגל השמיני בתופת, מוסבים ראשי נביאי השקר לאחור, התופת קאנטו XX, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

ומן הפרטי אל הכללי, רק כדי לרדת ממנו בחזרה אל הבין-אישי: יושבים כאן במרחב מתוחם היטב בני "שני עמים", היוצאים משורש אחד ועמוק מאד בזמן ומקיימים ביניהם מחוייבות לסכסוך מתמיד: "ברית דמים". התחייבות להקזת דם הדדית בכל תנאי היא מחויבות כוללת לשעבוד התנאים, שעבודה של המציאות לכלל קובע: אמונה קדושה. אולי ההבטחה להקזת דם תמידית היא המקיימת אותנו, לא מאימת על קיומנו. בדמייך חיי.

 

Amos Nattini, השטן, שהוא תלת-ראשי, שוכן במרכז אגם קוֹקִיטוּס הקפוא, התופת קאנטו XXXIV , "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

הערה: השתמשתי בכותרת במונח "ארוטיקה" בכוונה למובן רחב של המלה, של ליבוי הדדי של כוח החיים.

 

Dante Alighieri (1265-1321), La Divina Commedia, Imagini di Amos Nattini, Milano: Istituto nazionale dantesco, (1923-1941

 

ב-1921, במלאת 600 שנה למותו של דנטה אליגיירי, הזמין Istituto nazionale dantesco במילאנו מהדורה מאוירת חדשה של "הקומדיה האלוהית". האמן שנבחר למפעל היה עמוס נאטיני (Amos Nattini), שחויב ביצירת לוח הדפס לכל קאנטו. במשך עשרים השנים הבאות, עבד נאטיני על דנטה שלו והשלים את שלושת כרכי היצירה בזה אחר זה בשנים 1928, 1936 ו-1941. סדרת הליתוגרפיות, 100 במספר, היתה מפעל חייו של נאטיני.

 

עמוס נאטיני, שנולד בגנואה ב-1892 ומת ופארמה ב-1985. הוא החל לעבוד כמאייר ב-1911 על סדרת איורים לשיריו של ד'אנונציו, שהשפעתו ניכרת בעבודתו על "הקומדיה האלוהית".

 

Amos Nattini, מטר האש, קאנטו XVI, התופת, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

האיורים הועתקו מאתר אוניברסיטת פרינסטון, המוקדש כולו להקומדיה האלוהית והזכויות עליהם שייכות למוסד זה. כותרותיהם ותיאוריהם תורגמו באילתור מאתר זה, ולא משום תרגום עברי לדנטה!

 

Amos Nattini, יועצי אחיתופל אֲפוּפֵי אש, קאנטו XXVI, התופת, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1923

 

Amos Nattini, פרוגטוריום, קאנטו XVIII, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגריירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

 

Amos Nattini, מלאך הענווה, פרוגטוריום קאנטו XVII , הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

 

Amos Nattini, קאנטו XX, פרוגטוריום, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

Amos Nattini, קאנטו XXXIII, פרוגטוריום, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1936

 

Amos Nattini, דנטה וביאטריצ'ה נישאים מפסגת הפרוגטוריום אל גן העדן, קאנטו I, גן העדן, הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי, ליתוגרפיה צבעונית, 1941

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: