Edvard Munch, האִי, 1900-01. צבע שמן על בד, אוסף פרטי
*פרנץ קפקא, הטירה (כל הציטוטים מהספר הם בתרגום נילי מירסקי)
"כמוֹנוּ כאדם, ההולך סובב טירה, בבקשו לשווא אחר הכניסה אליה, וכמו-כן משרטט לִפרקים את חזיתה…" (ארתור שופנהאואר, העולם כרצון וכדימוי, תרגום חופשי מאנגלית)
"ק' הגיע מאוחר בערב. הר הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפו אותו, שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר, לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור." (קפקא, הטירה)
אותו "רִיק גמור" המופיע בפתיחת הספר – הוא גבור "הטירה" – לא ק', המושך כסוס עיוור את עגלת העלילה. הקורא חש מלכתחילה כי "הטירה" הוא אלגורי. אך של מה? הסיפור פתוח לכל הצעה מתקבלת על הדעת, שכן זוהי אלגוריה חלולה. הטירה הנכספת (אם גם עלובה לאמתו של דבר), שהיא תכלית המרדף חסר התוחלת של ק', היא דימוי המציין שלילה. כמו יום-לא-ההולדת של אליס, מצביעה טירת-הלא-כלום על משהו שישותו-אֵינותו. כך האלגוריה מתהפכת על עצמה, מתרסקת, מתפוצצת פנימה בעודה מקיימת את מופעה האלגורי הכובש.
מרעום של הומור בארשת חוּמרה טמון במרקם הלשוני המלוטש של "הטירה" כמלכודת נפץ, Booby trap. במחווה אירוני, המתנגש בעוצמה בַרִיק השוֹרֵה על הספור, נִזרים בתהום המאפליה שלו זהרורי משפטים כמו,
"הפקידים אינם יודעים אהבה נכזבת מהי"..
סיפור "הטירה" הוא בה בעת מצחיק ומחריד, אירוני ואפל, טְרוף ושקול דעת, משוכלל בפשטותו ובלשונו השקופה ונתפס באחת כקריסטליזציה של חלום מפעים וסיוט מצמרר. ככזה, הוא מצביע על אמת אנושה הנרקמת לתוך פני שטח לשוניים מהוקצעים שצללים אין בהם והילה חשכה מרחפת עליהם. ק', הנאבק על קיומו תְלוי ההתקבלות, התקשורת וידע העולם שאליו הוא מבקש להשתייך, מתאפיין בתור "אוניברסל", כדברי חנה ארנדט, שהפרשנות שלה לסיפור פוליטית-חברתית. הוא מתקבל אצלנו הקוראים בתור פרסוניפיקציה של "המצב האנושי", אך כזאת שאין ביכולתנו לרדת לפשרה. נדמה, האלגוריה מתפשטת והולכת בעודה מצטמצמת אל נקודת חדלונה, נדמה נפלנו לתוך חלל ריק המשמיע באוזנינו צחוק מזרֶה אימה. מפגן מזהיר של האירוניה הקפקאית נמצא בפסקה המציבה את מה שנכיר מאוחר יותר בתור "מלכוד 22":
"…מאז ומעולם אמרתי לו… שאין לו אפילו סיכוי קל שבקלים להתקבל אצל קלאם, ואם אין שום סיכוי כלל, הרי ודאי שגם הפרוטוקול הזה לא ישנה ולא כלום.. נוסף על כך אני אומרת שהקשר הרשמי הממשי היחיד העשוי להתקיים בינו לבין קלאם הוא רק הפרוטוקול הזה לבדו – הלוא גם זה ברור כשמש, ואין כאן מקום לספקות…"
פרנץ קפקא, (פקיד מאוכזב?), ללא תאריך. רישום מחברת, הספריה הלאומית, ירושלים
אטמוספירה סהרורית אופפת את עולם הטירה וכמו הולכת ומתפשטת על פני הקיום כולו, הפיזי והאנושי, עד שהקורא המתועתע מתקשה אף הוא, ממש כמו ק', לחדור את קליפתה. ככל שהקריאה בספר מתקדמת היא מבצעת פליק-פלאק לאחור, אל אי-ודאות חסרת ישע.
הקריאה הספרותית היא פעילות קוגניטיבית (יחידה בסוגה, אולי), הדורשת את הצטרפות החושים לשם יצירת חזיונות. היא סינסתטית, מובילה את הקורא כמו בחלום בו הוא תמיד מוּלַך, מובַל אף נגד הרצון. יחד עם זאת, קורא החלום, הספרות והאמנות ככלל, הוא בה-בעת יוצרם של החלום, הספרות והאמנות. ככזה, הקורא-היוצר מחזיק בזהות אחת השונה מעצמה. זהות ניגודים כפולה יש לקורא-היוצר, זהות המאחדת שני דמויים הופכיים משני צדיו של עולם המראָה: שלו המדָמה ושל המדוּמה על ידו.
בעת הקריאה מצטייר "הטירה", המאוכלס פונדקאים, משרתים ופקידים כעולם קטן ומרוחק מאוד, הנשקף אלינו כמו מבעד למשקפת הפוכה: עולם ערפלי, מסתורי ובלתי נגיש. עולם זה, שאין להשיגו ולדעתו, אשר ק', האנטי-גיבור חסר הישע, מתנגש בחומותיו הבלתי מתקבלות על הדעת, אכן מתיישב עם משל הטירה של שופנהאואר שנמשָלוֹ המציאות הנתפסת בתודעה.
לפי שופנהאואר בעקבות קאנט, מכונסת תודעת המציאות וכלואה בעצמה באין לה יכולת כלשהי להכיר את העולם מצד עצמו וכפי שהוא באמת. לפיהם, אין המציאות הנתפסת על-ידינו יותר מתופעה קלושה, דימוי של מציאות הנוצק בתבניות כלי התפיסה שלנו. כזהו גם היקום הקפקאי שאין לו עקרון של סיבתיות (הנמצא בסל התרופות של קאנט לאי הוודאות). הדבר נותן בו כֶשֶף זר ומוזר, שלא מן העולם הזה.
פרספקטיבת החלל הקפקאית היא אנכית וכל מישור הופך בה לעקוב. הדמויות המאכלסות יקום זה מופעלות ממעל ומעבר להן. בשל כך גם אין להן יכולת להתבונן פנימה ולכונן רצון שאיננו מכוון לריצוי רצון זר. אפילו קו ישר אחד אין בעולמן או קשר יעיל למסירת מידע של אמת. כל כוונותיהן, מאודן ותשוקתן של הדמויות הללו מתנגשים כמכוניות בלונה פארק, שעיני נהגיהן תלויות בתקרה על חוטי עכביש לא נראים. התמצאות איננה אפשרית בחלל כזה. כך מתנגש ק' בפרידה עד שהשניים מתגלגלים, פשוטו כמשמעו, לפרשיית אהבים שהלהט שלה מתלקח ללא ניצוץ ומוליך אותם, בעודם מתאחדים, הרחק זה מזו כאילו היו שני כוכבי לכת בחלל אינסופי:
"…הם חָבקו זה את זה, גופה הקטן בער בזרועותיו של ק', מרחק אי-אלה פסיעות התגלגלו יחד מתוך אבדן חושים, שק' ניסה בלי הרף, אך לשווא, להיחלץ ממנו… שעות עברו עליהם ככה, שעות של נשימה יחדיו, של לבבות פועמים יחדיו, שעות שבהן הרגיש ק' כאילו הוא תועה אי-שם, או כאילו נקלע לארץ נכר רחוקה, כל-כך רחוקה, עד שאיש לא היה שם לפניו, ארץ נכר שאפילו רכיבי האוויר בה אינם דומים כלל לאלה שבמולדת, ארץ שאתה נחנק בה מרוב זרוּת, ואף על פי כן, בשל פיתוייה המתעתעים, אינך יכול שלא ללכת בה הלאה, לתעות הלאה."
מודד הקרקעות ק', אשר נקלע לעולם שחוקיו זרים לו, אמנם מחזיק ברצון להתקיים בעולם הזה, ואולם כל מאמצי החקירה וההתקבלות הנואשים שלו מסוכלים בכורַח אין פשר. רצונו נמצא חסר משמעות ועצמיותו דימוי כוזב. כמו השרטט של שופנהאואר, הוא סובב את טירת המציאות מבלי להעלות דבר לבד מרִשמי ודימויי אַין. כל עולמו הריהו
"…כמו חלום, כמו בוהק השמש על גבי החול, שהנווד, ממרחק, חושב שהנו מים…" (העולם כרצון וכדימוי, תרגום חופשי מאנגלית)
רצף הזמן בעולם החלום שאליו נקלע ק' נקוע מעל צירו האנכי הסתור בלא משך, כיוון, התחלה וסוף. הכל בו פתאומי ושרירותי. אנשים, מעשים ואירועים מתנגשים בק' המושלך תמיד הצידה, מנתיב שכלל איננו קיים אל נקודת ציון שאינה מתחילה או מסיימת דבר.
Edvard Munch, אהבה וכאב (ערפדית), 1895. שמן על בד, Munch Museum, Oslo
ואם בעולם הקפקאי מסחרר המרחב האנכי את הזמן, הנה בעולמו הציורי של אדוורד מוּנק מסחרר הזמן את המרחב. קומפוזיצית ה"ערפדית", למשל, עשויה בתבנית כפולת גל דוגמת סמל היין-יאנג הסיני או הסווסטיקה ההודי. נוצרת מערבולת המאחדת את ניגודי המישור. הגיאומטריה הזאת נמצאת בתנופת התעלות בו בזמן בצניחה. אנו רואים בתמונה גבר ואשה ששערותיה אדומות כדם, כשהם אחוזים זה בזו בתוך חלל אינדיגו מיסטי רֵיק מנקודות ציון. כמו צרעה העוקצת זכר לאחר ההזדווגות כדי להטיל בו את ביציה, נושקת-נושכת האשה את צוואר הגבר המתכרבל בחיקה כנוע ומשולל רצון. גם כאן העניין בכורח אוניברסלי השולט בשני ישֵי הניגוד ופועל דרכם.
הזמן באמנותו של מונק מסתחרר במעגל נצחי, מחולל את המרחב ומעוות אותו. הרצון לדעת, להגיע אל מחוז כיסופים של ודאות מסוכל בשני המקרים, של קפקא ושל מונק. בשניהם נושא-הרצון, הסובייקט שהוא נתין, חותר בלא לאות קדימה ורק כדי להגיע שוב ושוב אל אותה נקודת מגוז שממנה ניסה להחלץ. בשני המקרים נקלע נושא-הרצון אל טירת רפאים, שבה, כרוח אדם שנרצח לפני מאות בשנים הוא מומת שוב ושוב במעגל רשעותו של זמן המתגלגל על עָמדו. אם גלגל הזמן הנצחי של ניטשה (המדע העליז) משמש בוחן מחשבתי לנושא-הרצון, הרי שאצל קפקא ומונק זהו זמן ההכרח.
"איש אחד חלם שהוא מת, וכשהתעורר הוא ראה שזה ב'מת". כך שרנו את זה בילדותנו. זה גם סיפור הסרט של ריצ'רד לינקלייטר, חיים בהקיץ. רק בחלום ובאסון, אמִתי או מדומה, פורץ המוות אל התודעה לעורר אותה מסירובה להכיר בו. ואולם זו, שמתכונתה אשלייה, נרדמת שוב ושוב לחיים אין קץ, חיי חלום אין מוות. תודעתנו משכנת את עצמה במרחב אינסופי וברצף זמן נצחי עד שעובדת המוות פורצת לתוכה, מנפצת את שלוותה והופכת את חלום חייה לסיוט.
התודעה, שלפי קאנט-שופנהאואר היא מקור נביעתם העלום של החלל והזמן, מדמה לעצמה עולם וחיי עולם. אין דבר בתודעתו הנאבקת של ק' – הכפר שלמרגלות הטירה, הפונדקאית, השליח בַּרְנַבָּס או אהובתו פרִידה – שלא היא עצמה ומתוך עצמה יצרה. מצטיירת בפנינו תמונה של עולם-חלום מצועף, שכל דימוייו ותופעותיו נולדים בידי רצף ההכרח ההופך את נושא-הרצון זר לעצמו, אותנו הקוראים זרים לעצמנו.
התנפצות הרצון להתקיים על קיר ההכרח הפנימי מעיר את התודעה אל אפסות יומרתה לדעת היות ומעורר בה תבהלת אימים. חוויה אנושית אוניברסלית זו, היא המעניקה לאמנותו של מוּנק את נגישותה לכל מתבונן. שוב ושוב, ושוב, חזר מוּנק אל אותם נושאים ציוריים הספוגים חרדה קיומית (Angst, כלשונו של מרטין היידגר). אין מדובר בהיזכרות כי אם בהתעוררות חוזרת מחלום לסיוט. במשך כל חייו חזר מוּנק ושיחזר במחברות הרישומים שלו את חוויית "הצעקה" שלה גרסאות מרובות:
"מהלך הייתי בדרך עם שני ידידים. השמש שקעה, השמיים הפכו אדומים כדם ונחשול של עצב עבר אותי. בלא ניע ניצבתי, מותש עד מוות. דם ולשונות של אש ריחפו מעל הפיורד הכחול-שחור והָעִיר. ידידַי הלכו הלאה ואילו אני נשארתי מאחור, רועד מאימה [Angst]. חשתי את צרחת האדירים שבטבע." (ארכיון כתבי מונק, מוזיאון מונק, אוסלו, מס' PN0992, כיתוב מאחורי גרסה ליתוגרפית של "הצעקה")
"עצרתי, נשענתי על הגדר מותש עד מוות – – הבטתי החוצה על פני העננים הבוערים כדם וַחֲרָבוֹת – הפיורד הכחול-שחור והָעִיר – – ידידַי המשיכו ללכת הלאה – עמדתי שם מתחלחל באימה [Angst] – וחשתי כאילו צרחה רחבת ידיים, אינסופית, חולפת בטבע כולו" (ארכיון כתבי מונק, מוזיאון מונק, אוסלו, מחברת מס' T2760 , 1891-1892)
"פתאום הפכו השמיים לדם – וחשתי גל של מלנכוליה. עצרתי – נשענתי כנגד הגדר מותש עד מוות. מעל הפיורד הכחול-שחור והעיר היו עננים של טפטוף דם מהביל. ידידַי הלכו הלאה ואני נשארתי מאחור אחוז אימה ועם פצע פתוח בחזי." (ארכיון מונק, מוזיאון מונק, מחברת מס' N644, ללא תאריך)
Edvard Munch, "מצב רוח חולה לעת שקיעה, יאוש", 1892. צבע שמן על בד, Thielska Galleriet, Stockholm
בציור שכאן כבר נדמה כאילו מסתחררים המרחב והזמן, מתעוותים ונמתחים נואשות. הדמות הקרובה אלינו, מימין למטה, כמו נלחצת תחת משקל האימה, המעיק על הגשר המתוח באלכסון קיצוני. הדבר הופך אותו למנוף שראשו על קו אופק הנראוּת. נחשים אדומים של חשמל חוצים את הרקיע מעל לאפלה הדוממת של הפיורד והתהום תחת הגשר. נוצרת קומפוזיציית נדנדה המאיימת להתהפך עלינו ולהסתובב כך לנצח. אם רצף הזמן הפנימי (המחוֹלֵל, לפי קאנט, את הסובייקטיביות), הוא זכרון, הרי שבאמנותו של מוּנק זהו רצף שיבת הזמן המקים לתחיה את פצע הקיום המאוים. ממנו בא הזמן ואליו הוא הולך ומוליך אתו את המרחב כולו. עולמו הוא גשר צר מאוד של בַלהה.
ועל פני התהום הזו משתפים החלום, האמנות והקריאה את רצף הזמן, המכתיב את דימוי המרחב של כל אחד מהם ובו מוּלַך ומובל הקורא-המדמה. הללו הם עולמות השוכנים במימד אחר, זר באופן מוחלט ל"מולדת" כפי שמכנה זאת קפקא. המדומה זר גמור למדמה אותו.
והנה, בעודו בלתי מובן, גם מובחן העולם הזר הזה לפרטי פרטיו. הזמן בחלום, באמנות ובקריאתם אמנם שואט קדימה ולכל הכיוונים, אך איכותו מפרטת את המרחב כמו בשעת סכנה, שאז, בעודו שואט אל סופו הוא גם מאט את מהלכו ומאפשר לנו לשים לב לכל מתרחש. המרחב שמחולל זמן החלום, האמנות והקריאה נעדר פרספקטיבה איכותית והכל בה שווה ערך. בשלושת המקרים הללו הקורא-המדמה והחולם-הנחלם מקיימים שתי נקודות מבט מנוגדות המחזיקות זהות אחת או נובעות מאותו מקור. המביט והמובט, היוצר והתוצר הם זהים שאינם חופפים. זרות גמורה פעורה ביניהם בעודם אחד. התודעה, הזרה לעצמה בעודה מזהה עצמה כיישות אחת, היא תודעת החלום, האמנות והקריאה בהם.
Edvard Munch, "חלום ליל קיץ (הקול)", 1893. שמן על בד, Museum of Fine Arts, Boston
הנערה ב"חלום ליל קיץ" נמצאת ביער בּוֹרֶה (Borre) בנורווגיה, שפירושו בנורווגית עתיקה "הבלתי ידוע" ובו קברים עתיקים מימי הוויקינגים. "הקול" כמו נשמע בכל. הטבע חדור בו והנערה שומעת אותו מתוכה ומסביבה, נמשכת אל קריאת קדומים ונרתעת ממנה נוכח המפגש עם עצמה ועם הקורא-המדמה הניצב מולה. תיאור החוויה על ידי מונק זהה כמעט לזו המתוארת בשיר "עיניה" של ביאליק (הנקרא אף הוא כחלום יותר מאשר כמעשה שקרה במציאות). השתקפות הירח על פני מי האגם, כשהוא מונח על אורו ככדור בדולח על כַּן, מאחד אנך ומאוזן למרחב חלומי של משיכה-רתיעה כלפי מה שהוא עז כמוות.
בתחומה של התודעה החולמת, המדמָה-מדוּמָה, מאוחדים המביט והמובט. הכל בה ממשות של התלכדות זרים שהרצון המושגי איננו יכול להבין כלל. כאן מתלכד הזהה עם השונה מעצמו. ובתווך המפגש הבלתי אפשרי ביניהם שוכן המופלא מדעתנו.
אין המופלא מדעתנו, השופטת אותו לפי קטגוריות – גדול או קטן, עליון או תחתון, חולף או נצחי – כי אם ודאי. שם, באי-האפשרות לדעת של זהות הנבדלים שוכנת, אולי, ידיעה ודאית שאין לה מושג. הדעת אינה יכולה להפריך או להוכיח את מה שידיעה אחרת, מופלאה ממנה, מעניקה לה בכלים זרים לה, אשר אינם בשליטתה ואינם בטבעה הלשוני החושב.
אמנם אבדן החלל והזמן מוליד את תבהלת הנפילה הנצחית, אך ניצוץ מסתורי של יופי שוכן במעמקי התהום אין תִכלה של התודעה, בה בשעה שהיא מתפרקת מכליה המגבילים אותה. היופי הוא התגלות, התגלותו של המופלא. היופי, הנתפס במנותק מכל תכלית (קאנט) והגיון מושגי, פורץ את כפילותם המנוגדת של המדמה-המדומה בתור אמת נשגבת מן הדעת. אמת זו, הפורצת במקור התלכדות הזרים הגמורים, המדמה והמדומה, אינה תלויה בכלי ההתמצאות שלהם. ההתפעמות הזאת מזכירה את תאוריית "אני-אתה" של בובר, שבה שני הצדדים משתפים אמת אחת הפוטרת אותם מהגדרתם התכליתית (ויותר מכך, התועלתנית).
תכלית האמנות פרדוקסלית, אם כן, והיא התגלות האמת שאין לה שמוש או תועלת לבד מעצמה, אמת מופלאה הן מן "השכל הישר" הן מן "התבונה הטהורה", האידאית, המשרתים את עניינו של נושא הרצון להתקיים בחלל ובזמן. לַמופלא כלֵי גילוי הזרים לַדַּעת הבינארית הן-לאו, סיבה-תוצאה, אני-לז. ביני לביני-שאיננו-אני שוכנת עצמיות היודעת את עצמה אשר איננה-היא. בכך היא גוברת על התבהלה ומתרחשת התגלות, התגלותו של המופלא.
Edvard Munch, אור ירח על הים, The Reinhardt Frieze), 1906-7). צבע טֶמְפֶּרָה על בד, Neue Nationalgalerie, Berlin
בשולי הדברים: נוכח יחסה האכזרי של הממשלה, בימי מגפה אלה כבשאר הימים, אל האמנים ובכלל אל מי שאין עיסוקם תועלתני, עולה ההכרה המחרידה בעובדה כי אנו חיים בדיקטטורת התועלת, שבה התכלית קובעת את התודעה. האינטרס במשטר טוטליטרי כזה עויין כל מה שאיננו משרת אותו. האמנות נחשבת בו לכל היותר קישוט, ההגות להבל ולכל היותר "העשרה". הדיקטטורה התועלתנית, שאנו הם נתיניה המרודים, מתייחסת אל האמנות ואל ההגות כאל אויבותיה המושבעות ובכך, יש להודות, הצדק עִמהּ. וזה מפני שהאמנות וההגות הן מוליכי חירות, אשר אין לה לרוח האנושית קיום בהעדרה.
פרנץ קפקא, ההוֹגֶה, 1913. Via openculture
ד"ר שרית איזיקיאל, תעודות של בדידות, ייצוג הבדידות ביצירותיהם של פרנץ קפקא ואדוארד מונק, מעמקים, גיליון מס' 43 – אב תשע"א * 8/11
מרדכי מרטין בובר, אני ואתה, עברית יהושע עמיר, עריכת התרגום, מבוא והערות יהוידע עמיר, ירושלים 2003
אילנה המרמן, הנבואה של קפקא, אורות, גליון 6
שמעון זנדבנק, קפקא והשרץ, סארטר והסרטן, אורות, גליון 6
אייל סגל, הרגע המכריע הוא נצחי: הזמן הסטאטי ביצירתו של קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
תומאס מאן, הומאז' לפרנץ קפקא, מאנגלית: אביבה ברק, 1940
אהרון קולנדר, יופי טרנסצנדנטלי: על תורת היפה של קאנט, הוצאת מגנס, תשס"א – 2001
פרנץ קפקא, הטירה, מגרמנית: נילי מירסקי, אחוזת בית הוצאה לאור, 2020
מרדכי שלו, ביטול מושג הגורל ב"המשפט" לקפקא, בלוג בית הספרים הלאומי
Giorgio Agamben, Image and Silence, Diacritics Volume 40.2, 94–98, Johns Hopkins University Press, 2012
Hannah Arendt, Franz Kafka: A Revaluation, in: Essays in Understanding, 1930-1954, Edited by Jerome Kohn, Harcourt Brace & Company, 1994, pp. 69-80.
ARTnews editors, Subjective, Dynamic, and Religious: On the ‘Practically Unknown’ Artist Edvard Munch and German Expressionism, From 1950, ARTnews, 2016
Hina Azeem, The art of Edvard Munch: a window onto a mind, Cambridge University Press, 2018
- S. Byatt, Edvard Munch: the ghosts of vampires and victims, The Guardian, 2012
Kevin Carr, Does Time Actually Pass Slower in Dreams?, Film School Rejects, 2014
Margaret Church, Time and Reality in Kafka's The Trial and The Castle, Twentieth Century Literature, vol. 2, no. 2, Duke University Press, 1956, pp. 62–69. (JSTOR)
Joshua Cohen, The Pleasures and Punishments of Reading Franz Kafka, The Paris Review, September 2020
Bob Duggan, Munch at 150: More to Scream About?, Big Think, 2013
David Eagleman, Brain Time, 2009.
Erica Eisen, The Limits of Edvard Munch’s Radicalism, Hyperallergic, 2019
Robert Ferguson, So Much Longing in So Little Space: The Art of Edvard Munch, By Karl Ove Knausgaard, Literary Review, 2019
Mai Britt Guleng, Edvard Munch – The Narrator, Edvard Munch’s Writings. The English edition, published by the Munch Museum.
Kristie Jayne, The Cultural Roots of Edvard Munch's Images of Women, Woman's Art Inc., 2014
Tim Keane, Bohemian Rhapsody: The Love Songs of Franz Kafka, Hyperallergic, 2016
Hend Diaa Diaa Seifeldin Khalifa, Authentic Dasein and the anxious uncanny, AUC Knowledge Fountain, 2012
Sari Kuuva, Symbol, Munch and Creativity – Metabolism of Visual Symbols, Jyväskylä Studies in Humanities 139, 2010
Lecture on "The Metamorphosis" by Vladimir Nabokov, The Kafka Project by Mauro Nervi
Mari Lilleslåtten, The myth of the artist genius was influenced by Edvard Munch, University of Oslo, September 2020
Ben Luke, From Despair to The Scream: the genesis of Edvard Munch’s most famous work, The Art Newspaper, 2019
Anna McNay, NA Meets: Øystein Ustvedt, Munch expert, Royal Norwegian Embassy, October 2020
Allison Meier, Munch and Warhol: An Unlikely Pair, Hyperallergic 2013
Bridget Quinn, Knausgaard Finds a Soulmate in Edvard Munch, Hyperallergic 2019
Bridget Quinn, Why Edvard Munch Began Painting Portraits of the Soul, Hyperallergic 2017
- X. Šalda, The Violent Dreamer: Some Remarks on the Work of Edvard Munch, The Journal of Aesthetics and Art Criticism 28, no. 2, 1969, 149-53
Arthur Schopenhauer, The World as Will and Representation, Translated from German by E. F. J. Payne, Dover Publication, Inc, New York, 1958
Galili Shahar, “The Alarm Clock: The Times of Gregor Samsa”, in: Kafka and the Universal, edited by Arthur Cools and Vivian Liska, 1st ed., De Gruyter, Berlin; Boston, 2016, pp. 257–270, JSTOR
Phyllis Tuchman, Hatching Ideas: A Superb Exhibition at the Virginia Museum of Fine Arts Shows Jasper Johns Looking at Edvard Munch, RRTnews 2016
Frederick S. Wight, Edvard Munch, Institute of Contemporary Art; Chanticleer Press, 1950
Ryan Wong, Munch: More Than The Scream, Hyperallergic 2013
John Yau, Edvard Munch’s World Without Pity, Hyperallergic, 2017
Frederick S. Wight, Edvard Munch, Institute of Contemporary Art; Chanticleer Press, 1950
Ryan Wong, Munch: More Than The Scream, Hyperallergic 2013
John Yau, Edvard Munch’s World Without Pity, Hyperallergic, 2017
John Zilcosk, Kafka Approaches Schopenhauers Castle, German Life and Letters 44:4, July 1991
מכרות נטושים 
