כך יבוא הפשיזם

 

טרי אהרט: כך יבוא הפשיזם

 

"כשיגיע לאמריקה, יהיה הפשיזם עטוף בדגל ונושא צלב."

– מיוחס לסינקלר לואיס

 

כשהוא יבוא, יברך אותנו הפשיזם בחיוך. הוא יכרע על ברכיו בתפילה. הוא יהלל וישבח את מֵיין סטריט ואת ווֹל סטריט. הוא יריע לקבוצת הבית. הוא ימחא כפיים מהיציעים שעה שחסרי הבִּטוח ייעזבו למות ברחוב. הוא יצעד במוֹל של וושינגטון. הוא יקים אנדרטאות לגיבורים שלו, יבַכה אותם, יניח זרים לרגלי האבן שלהם, יעביר אצבעותיו על שמותיהם החקוקים בקיר הגרניט וימשיך לשלוח חיילים למות בהרי אפגניסטן, במדבריות עירק. אין לו עודף בנצים, לכן הוא ישגר יונים לעקור את העינים של אויביו.

 

כשהוא יבוא, ייפגש הפשיזם לתה עם המושל של טקסס. הוא ישתין במסגדים מקליפורניה ועד טנסי בעודו מזמר "התעוררי אמריקה, כי האויב כבר כאן." הוא ישיר את ההמנונים של שלטון התאגידים, ההפרטה, הדמוניזציה, המונופוליזם. הוא ירואיין, בחביבות, בשיחות רדיו. יהיו לו נקודות משכנעות לדיון, דף פייסבוק ובוז עמוק למלים גבוהות או עיצורים קוֹליים. הוא לא יטרח לקרוא. את כל הספרים שלו הוא יגרוס. הוא יטיל רפש במורים ויוציא מחוץ לחוק את איגודי העובדים.

 

כשהוא יבוא, הפשיזם ייראה טוב. תהיה לו רעמת שיער, חליפות מגוהצות ותג על דש. הוא ישלוט בכל הערוצים. הוא יכנס רכוב על צונאמי שיקוצים. הוא יכהן בבית המשפט העליון. הוא יְתַנֶּה עמנו פחד. הוא יחנחן לנו תקווה. כשיבוא, ימכור הפשיזם את מניותיו בבורסה. הוא יתעשר, יוסיף ויתעשר עד צחנה ואז יפסיק לשלם מיסים. הוא יבעט לנו בתחת. הוא לא יצטרך להתאמץ כדי להוליך אותנו שולל פעמיים. הוא יהיה גדול מכדי ליפול.

 

כשיבוא הפשיזם לאמריקה, הוא יכנס על משבי רוח השתיקה, האדישות והשאננות שלנו. ובאותו היום, מאה אלף משוררים יתקבצו. בחנויות ספרים וספריות, פאבים ובתי קפה, בבתים ובדירות שלהם, בבתי ספר ובפינות הרחוב. באלבניה, בנגלדש, בוטסואנה, בולגריה, סין, הרפובליקה הצ'כית, פינלנד, גואטמלה, הונגריה, מקדוניה, מלאווי, קטאר, בוכים וצוחקים, צורחים. הם ילבישו את מוסיקת העצב של האנושות בפיסות בדי מלים ויתלו אותן, כתפילות, על עץ החיים.

 

הערת המשוררת: השיר נכתב לקריאה באירוע "100 אלף משוררים למען שינוי" שהתקיים בסנטה רוזה, קליפורניה, ב-23 בספטמבר 2011. ארוגים בו דימויים וקטעים של התלהמות, בלוגים ומאמרים מקוונים שמצאתי בגיגול הציטוט מסינקלר לואיס. הללו מופיעים באותיות מוּטות.

 

טרי אהרט פירסמה ארבעה אוספי שירה: Lost Body, Translations from the Human Language, Lucky Break, and Night Sky Journey.  באמתחתה כלולים פרס השירה הלאומי, פרס הספר של קליפורניה ופרס השירה ע"ש פבלו נרודה. בין השנים 2004-2006 היתה משוררת הבית  של מחוז סונומה, קליפורניה.

 

ERE1970001W00012-05

Elliott Erwitt, המוזיאון האמריקני להיסטוריה לאומית, ניו יורק, 1970.
Elliott Erwitt/Magnum Photos©

 

אני מודה לטרי אהרט על שנתנה את רשותה לתרגם ולפרסם את שירהּ. אין זה שיר אופייני למשוררת. היא בעצמה אומרת זאת בהקלטת וידאו חובבנית עד גרועה של השיר. לדעתי, יש לקוראו בקול בסגנון ספוקן וורד (וללא מוזיקת רקע).

 

בונוס:

 

אישתון, כך יצרה מאי גולן את השקר שמתדלק את המאבק במבקשי המקלט, הארץ 22 מאי 2018

 

Cara Giaimo, An Algorithmic Investigation of the Highfalutin ‘Poet Voice’, Atlas Obscura, May  2018

 

John Gray, How Democracy Dies, NewStatesman, May 2018

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

נפולת

 

מַלְאָךְ שֶׁנָפַל רוֹכֵן עַל גְזוּזְטְרָה וּבְיָדָיו אִצְטְרֻבָּל בִּינָּתוֹ הַיִּתְרָה, מְכַתֵּר מַבָּטוֹ עוֹלָמוֹת יְרִיבִים, בַּיְמָנִי, בִּגְלִימוֹת, שְׁנֵי זָרִים מְלָוִּים תַּיָּר בֵּעֵינָיו הַקְּשׁוּרוֹת, אַשְׁמָתוֹ הַזְּכוּרָה. וְאִילוּ הָעוֹלָם הָאַחֵר הוּא גִּבְעָה חֲרוּלָה שְׁטוּפַת אֶשׁ, עָטוּרָה הֲרִיסוֹת גָּדֵר. הֵן זֵה זֵה שְׁרָאוּי לְצַיֵּר: הַמָּצוּי. הַמְּסֻיָּם. הַזֵּה.

פְּלִיאָת הַמָּצוּי, הַמּסֻיָּם וּתְּמִיהָה: פְּלִיטֵי הַבְּעֵרָה, בַּרְקָן וְסִרָה נִפְחָמוּ עַד חֲצִיָּם וְחֲצִיָּם הָאַחֵר אוֹר מֻלְחָם, מְסַנְוֵר. הַזֵּה מְעוֹרֵר יִרְאָה (אָמְנָם לֹא חַקְרָנִית), בִּמְלֹאת הַרְּאוּת, הַרְּאוּת בַּדְבָרִים הָרָה. וְחֵץ מַחְשָבָה נוֹרָה בֵּעִקְבוֹת הַדָּיְמוֹן, בֵּעִקְבוֹת הַזָּרִים, הַתַּיָּר. 

נוֹרָה חֵץ מַחְשָבָה אַחֲרֵי שְׁנַיִם זָרִים וְתַּיָּר, שֶׁיִבְחַר לִמְּרוֹד בַּתְּחִלָּה אַךְ לִבְסּוֹף יִלְמַד לְוַתֵּר. מַעֲנָיו נֶחְלָקִים לְאָלֶ"ף וּבֵי"ת רַכִּים זֵה מוּל זֵה. הַאֶחָד, תּוֹמֵך וּמוֹלִיך, הָאַחֵר, מַדְרִיךְ בְּקוֹלוֹ הַאִלֵּם מְעַשֶּׂה-מְעַשֶּׂה כִּכְתָבוֹ הַנֶּעְלָם, סָעִיף אָחַר סָעִיף. וּבְחֵיק מֶבָּטוֹ שֶׁל נֶפֶל שְׂרָפִים חוֹפֵר הַתַּיָּר תַּחַת סֶלַע עָנַק וַיְּפּוֹל עַל חוֹפְרוֹ וַיְּצְעָק וַיְּשְׁאָל אֶת מוֹתוֹ וּבְאֵין מַעֲנֶה לֹא יָפִיס וַחַי. וַיִצְעַק. 

בַּסּוֹף זֵה נִגְמַר. הוּא מוּבָל אֶל מִתְקָן חַקְלָאִי מְשֻׁכְלָל וּכְשְׁחֶבֶל מוּטָל על רָאשׁוֹ לֹא יִדְאָג, רַק יָשִׂים מִבְטָחוֹ בָּעָבַר כִּי לֹא-  

נִפְתַּע הוּא מֻפַּל וְהַכָּל נֶעֱלָם עַל שְׁנַיִם זָרִים וְתָּיָּר. רַק מַלְאָךְ בֶּן-עֹנִי עוֹד רַכוּן עַל גְזוּזְטְרָה וּמְלַטֵּף אִצְטְרֻבָּל בִּינָּתוֹ הַיִתְרָה הוּא תוֹלֵה מַבָּטוֹ בַּגִבְעָה הַשְׂרוּפָה, הַיָפָה. 

 

כנראה הכי טוב

Mikhail Vrubel, השד היושב, 1890. שמן על בד, Tretyakov Gallery, Moscow

 

"השֵד" של הצייר הרוסי מיכאיל וְרוּבֵּל הוא למעשה דַיְמוֹן, יצור-ביניים. בעת העתיקה, יוון, היה הדַימוֹן מעין-אל או כמעט-אל השרוי בתווך שבין האלים לבין בני האדם. בדיאלוג "המשתה" לאפלטון נאמר כי אֶרוֹס הוא דַימון ובדיאלוג "אפולוגיה" מעיד סוקרטס על "דבר-מה אלוהי ודַימוני" הפוקד אותו מנעוריו, מדריך אותו ומונע ממנו להתעסק בפוליטיקה.

 

הציור נחשב ליצירה הסימבוליסטית הרוסית הראשונה. טכניקת הנחת הצבע בסכין ציירים ייחודית לאמן רב תחומי זה שהיה גם פסל. היא מאפשרת לוורובל להרכיב את הדימוי באמצעות פירוקו לפאות בדומה להנחת החומר בפיסול, וכך להציב את העצם המצויר על אופק ההפשטה אך מבלי לטול ממנו את זהותו.

 

"השד היושב", שנוצר בעקבות הפואמה "השד" מאת מיכאיל לרמונטוב,  הוא אלים וענוג, גברי ונשי, פיזי ומטאפיזי. הוא שרוי בזמן ומחוצה לו, במקום ללא-מקום. ויותר מכל הוא אנושי ומֵטָא-אנושי גם יחד. השד, השרוי אם-כן בין המימדים, כמוהו כַאמנות וכַנשמה המשתפות בו את האנושי, האלוהי והשטני. ובעיקר הוא עצוב מאוד, נוגה ומהורהר. אטמוספירה של מלנכוליה אופפת אותו כמבט האוסף גם אותנו הצופים אל חיקו. הוא נוגע ללבנו. יותר מכך, ביכולתנו לזהות את עצמנו ביצור זה, השרוי בגלות מלכתחילה וחטאו בעצם קיומו שאיננו קיים במציאות המוכרת.

 

דמות השד של ורובל מהופכת לדמותו של ישוע בגת שמנים, שהיתה שעתו האנושית ביותר של משיח הנצרות, עת רוחו חפצה (בטוב העליון) בעוד בשרו (אנושיותו) חלש (מתי כ"ו, 41) ונוטף זעה של דם (לוקס כ"ב, 43) מאימת המוות.

 

בניגוד לשד, שוהה ישוע בזמן ובמקום היסטוריים המכוונים אל הנצח ואל האינסוף. הישות הנוצרית היא, כי-כן, תכליתית ולכן נדונה להביא את עצמה עד אבסורד ולהתהפך. שכן הנצרות, שכל תכליתה אהבה פורעת חוק, הפכה לדת ובתור שכזו לזרוע אלימה. ואילו השד, הדימון, אין לו תכלית כלשהי בקיום הביניים שלו.

 

מבטו של השד המצוייר נעוץ בעצבות אין חקר במאפּליה המלבלבת הסובבת אותו כשבאופק עולה זריחה אפוקליפטית. אולי הוא צופה אל עתידה המהפכני המדמם של רוסיה, אולי הוא סוקר את מרחביה האינסופיים של בדידותו ואולי הוא מנבא וצופה את עצמו בדמות המראה של האדם-האל. אנו, הצופים, אמנם אחוזים בו בחבלי קסם, אבל אין הוא יכול לחוש בכך, שהרי הוא אמנות. כמה טפשי לומר זאת. ובכל זאת, אין הוא עצם דומם שהרי הוא אמנות.

 

Dueling Demons: Mikhail Vrubel’s Demon Seated and Demon Downcast, Museum Studies Abroad, 2012

 Michael Lermontov, The Demon, Russian Literature of the 16th Century

 

 

 

חנוך לוין: עשרת הדיברות

 

עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי), 2006

עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי), 2006

 

עשרת הדיברות 

חנוך לוין, מתוך "מלכת האמבטיה", 1969 (1970)

 

וּבְּבֹקֶר אָבִיב בָּהִיר וְנֶחְמָד

קַּמְנוּ כֻלָּנוּ כְּאִישׁ אֶחָד,

אַנְשֵׁי-חַיִל רַעֲנַנִּים,

טוֹבֵי-קוֹמָה וְעַזֵּי-פָּנִים,

קַּמְנוּ וְעָלִינוּ אֶל הַר סִינַי,

שְׁבוֹ קִבַּלְנוּ אֶת דְּבַר ה',

עָלִינוּ גֵאִים בְּזֶמֶר וְשִׁיר

אֶת דְּבַר ה' לְהַחְזִיר.

 

מַסְקָנָה רִאשׁוֹנָה מִצָּרְכֵי הַבִּטָּחוֹן

זָרַקְנוּ לַשָּׁמַיִם אֶת הַדִּבֵּר הָרִאשׁוֹן,

אַחֲרָיו זָרַקְנוּ אֶת הַדִּבֵּר הַשֵּׁנִי,

גַּם הוּא עֵקֶב הַמַּצָּב הַבִּטְחוֹנִי,

אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי, הַשְּׁלִישִׁי בַּתּוֹר,

מַעֲשֵׂה מוּבָן שֶׁל מְדִינָה בְּמָצוֹר,

וְאֲשֶׁר כּוֹלֵל בְּאֹפֶן טִבְעִי

בְּחֲבִילָה אַחַת אֶת הַדִּבֵּר הָרְבִיעִי,

הַדִּבֵּר הָרְבִיעִי – וְהָחֲמִישִׁי אִתּוֹ,

כִּי הַבָּא לְהָרְגֶךָ – הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ,

וּמִטַּעַם דּוֹמֶה שֶׁל מִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם

נִזְרַק גַּם הַשִּׁישִׁי זְרִיקַת חֵרוּם,

וְהָיָה זֶה לָכֵן הֶכְרֵחִי וּמֻצְדָּק

שְׁהַדִּבֵּר הַשְּׁבִיעִי גַּם הוּא נִזְרַק,

אַחֲרָיו הַשְּׁמִינִי וְעִמוֹ הַתְּשִׁיעִי

שְׁנֵיהֶם מִסִּבּוֹת שֶׁל מוֹרָל קְרָבִי,

וְכְדֵי לְסַיֵּם בֵּמִסְפָּר זוּגִי

צֵרַפְנוּ גַּם אֶת הַדִּבֵּר הָעֲשִׂירִי.

 

וּבְּבֹקֶר אָבִיב בָּהִיר וְנֶחְמָד

חָזַרְנוּ כֻלָּנוּ כְּאִישׁ אֶחָד,

אַנְשֵׁי-חַיִל רַעֲנַנִּים,

טוֹבֵי-קוֹמָה וְעַזֵּי-פָּנִים,

גֵּוֵּנוּ זָקוּף, כְּתֵפֵינוּ קָלוֹת,

נוֹשְׁמִים אֲוִיר מְלוֹא הָרֵאוֹת

אֶפְשָׁר לִחְיוֹת!

 

השיר יצא לאור בספר מה איכפת לציפור – מערכונים ופזמונים 1, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1987

 

 

עדי נס, ללא כותרת (חייל), מהסדרה 'חיילים', 1996.

עדי נס, ללא כותרת (חייל), מהסדרה 'חיילים', 1996

 

כל מלה מיותרת. ובכל זאת, כדאי לקרוא את "גילוי הדעת" הסרקסטי שהוציא חנוך לוין בעקבות הורדת "מלכת האמבטיה", זאת עקב לחצים צבוריים ופוליטיים. ההתנגדות, במעשה ולו קטן ויומיומי, בדיבור ובמחאה, לכוחות ההרס האנטי-דמוקרטיים, היא עזה כיום בישראל הרבה יותר מאשר בעבר. הדבר סותר את התודעה הכוזבת השוררת בנוגע לחולשתה של ההתנגדות הזאת. חלק גדול בצבור הישראלי מואס בשחיתות השלטונית, בהשחתת ערכי המוסר על-ידי בעלי שררה ושועים העושים יד-אחת, בפופוליזם ובמיליטריזם, בשליטה הכוחנית על העם הפלסטיני, בדריסת זכויותיהם של מיעוטים וחלשים וכן בהסתה נגדם ונגד מגניהם.

 

ולכבודה של הגיבורה עהד תמימי כדאי לקרוא את חנוך לוין: הוראות ביטחון בשטחים הכבושים.

 

 

ג'ון קיטס: אודה על בטלה

 

אודה על בטלה

מאת ג'ון קיטס

 

"לֹא יַעַמְלוּ וְלֹא יִטְווּ" 

 

לַבֹּקֶר מוּל פָּנַי שָׁלֹש דְּמֻיּוֹת רָאִיתִי,

בְּצַוָּאר שָׁחוֹחַ, יָד-אֹחֶזֶת-יָד, פָּנִים לַצַּד;

שְׁלֵווֹת פָּסְעוּ בַּסָּךְ כִּבְמָחוֹל אִיטִי,

בְּסַנְדְּלֵי הַשְׁקֵט וְלֹבֶן גְּלִימָתַן נִכְבָּד;

וּבְעֲבְרַן, כְּמוֹ עַל אַגָּן מִשַּׁיִשׁ הֵן הָיוּ,

עֵת יסוֹבַב אֶת הִפּוּכוֹ לִרְאוֹת,

כִּי בָאוּ שׁוּב; כְּאִילוּ הָאַגָּן פָּנָה אָחוֹר

עוֹד פַּעַם, אָז הַצְּלָלִיּוֹת נִרְאוּ

כְּמוֹ בָרִאשׁוֹנָה, וְהֵן הָיוּ לִי מוּזָרוֹת,

כִּכְדֵי הָחֶרֶס לַמַּעֲמִיק בְּפִידִיאַס לַחְקוֹר.

 

אֵיךְ זֵה לָאו הִכַּרְתִּיכֶן? צְלָלִיּוֹת!

אֵיכָה בָאָתֵן כֹּה אֲפוּפוֹת בְּמַסֵּכָה שֶׁל הַס?

הָאִם נֶחְרֵשֶׁת תַּחְבּוּלָה בְחֶבְיוֹנֵי הַלּוֹט

לְהִסְתַּלֵּק מִזֵּה וּלְהַשְׁאִיר אִי-מַעַשׂ

לִבְטֵלוּת יָמָי? גָּמְלָה שָׁעָה נִרְדֵּמֶת;

עָב עָדְנֵי אֹשֶׁר שֶׁל עַצְלוּת קֵיצִית

רִפָּה עֵינַי; הֹלֶם דָּמִי רַד וְרַד עָמוּם;

נִטְּלוּ עֻקְצֵי הַכְּאֵב, הָעֹנֶג כְּגִּנָּה שׁוֹמֶמֶת:

אוֹ, לָמָּה לֹא תִּמַּסּוּ, וּלְבַל תַּצְמִית

חוּשַׁי רְדִיפַתָם שֶׁל כֹּל חוּץ – מִלֹא-כְלוּם?

 

עָבְרוּ הֵן בַּשְּׁלִישִׁית, וּבְעָבְרַן, הֵסֵבָה

כָּל אַחַת מֵהֵן אֵלַי, לְהֶרֶף קָט, פָּנִים;

וְנֶעֶלְמָה, והֶמְיַתִּי לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶן כָּאַבָה,

עַד קַצְּתִי לִכְנָפַיִם, כִּי הִכַּרְתִּין מִלִּפְנִים:

הָאַהֲבָה בָרֹאשׁ, בִּדְמוּת אַיֶּלֶת-חֵן;

שְׁנִיָּה בָאָה הַשַּׁאֲפָה, בְּלֶחְיָּהּ הָחִוֶּרֶת

וּבְעֵינָהּ הַלֵּאָה מִבְּלִי נוּחַ מִתּוּרָהּ;

וְהָאַחֲרוֹנָה, שְׁמִכֻּלָּן כִּי אַהֲבְתִּיָּה כֵן

אַשְׁמָה בַכֹּל, עַזּוּת אַפָּהּ נִכֶּרֶת, –

וְיָדַעְתִּי זוֹ שֶׁלִי הִיא לִילִית הַשִּׁירָה.

 

הֵן פָּגוּ, וְאֵין תֵּמַהּ! כְּנָפַיִם רָצִיתִי:

אוֹ הֲבָלִים! הָאַהֲבָה מַהִי? אֵי אַתְּ?

מָה עֲלוּבָה הַשַּׁאֲפָה! הַרֵי נוֹבַעַת הִיא

מִּהֶתְקֵפֵי קַדַּחַת-שָׁוְא בְּלֵב מֻעַט;

וְהַשִּׁירָה! – לֹא – בָה אֵין כָּל שָׂשׂוֹן, –

מִבְּחִינַתִי, – כְּצָהֳרֵי תְּנוּמָה כָה מְתוּקִים,

וְעֶרֶב סְרָק טָבוּל בִּדְּבַשׁ שָׁשַׁר;

אוֹ, לִזְמַן-מָה מוּגָן מִצּוֹק שָׁאוֹן,

שְׁלֹא אָבִין לָעַד אֶת חִלוּפֵי הַיְּרָחִים,

וְלֹא אֶשְׁמַע בְּקוֹל טִרְחַת הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר!

 

הֵן חָלְפוּ בַשְּׁלִישִׁית: –  אוֹיָה! לְשֵׁם-מָה?

שְׁנַתִי נִרְקְמָה עִרְפּוּלֵי חֲלוֹמוֹת;

כִּרְבִיבִים עֲלֵי-דֶּשֶׁא זֹרְתָה הַנְּשָׁמָה

בִּפְרָחִים, צִלְלֵי יָהָם, קַרְנַיִם דְּהוּמוֹת:

הַבֹּקֶר סַגְרִירִי הָיָּה, אַךְ בְּלִי גֶשֶׁם טוֹרֵד,

רַק מֶתֶק דִּמְעוֹתָיו שֶׁל מַאי תָּלָה בְּעַפְעַפָּיו;

וְנִפְתַּח הָחָלוֹן, דּוֹחֵק אֵבּ גֶפֶן נָאוֶה,

מַזְמִין אֶת חוֹם הַנְּבִיטָה וּרִנְנַת הַטֶּרֶד;

צְלָלִיּוֹת! אוֹ, הִפָּרְדוּ-נָא כִּי זְמַנְכֶן חָלַף!

לֹא מִדִּמְעַת עֵינִי שׁוּל גְּלִימַתְכֶן יִרְוֶה.

 

שָׁלֹש רוּחוֹת, הֱיוּ שָׁלוֹם, אִם כַּךְ!

אֶת רֹאשִׁי לֹא תִּשְׂאוּ מִכַּר פִּרְחוֹנִי;

רוֹצֵה לֹא הָיִיתִי לְהִזּוֹן עַל הַשֶּׁבַח,

לְהִיוֹת שֶׂה-מַחְמַד בְּפַרְסָה רַגְשָׁנִית!

בְּרוֹךְ הִמּוֹגוּ מֵעֵינָי, וְשׁוּבוּ לְהִיוֹת

דְּמֻיּוֹת בְּמַסְוֶה עַל כַּדִי הַנֶּחְלַם;

שְׂאוּ שָׁלוֹם! עוֹד יִרְבּוּ חֶזְיוֹנוֹת לִי בַלֵּיל,

וּלְעֵת יוֹם מַחְוִירוֹת בְּחֵיקִי הַזָּיוֹת;

תִּפַּח דְּמוּתְכֶם תַּעְתֻּעִים! מֵרוּחִי הֶעָצֵל,

בָּעֲנָנִים הֵאָסְפוּ, וְאַל תָּשׁוּבוּ לְעוֹלָם!

 

 

Evgenia Arbugaeva, Untitled #34, from the series Weatherman, 2014. Photographer`s Gallery-5

Evgenia Arbugaeva, ללא כותרת, מהסדרה "איש מזג-האוויר", 2014. Photographer`s Gallery, London

 

המוטו לאודה נלקח ע"י קיטס מהברית החדשה, הבשורה על-פי מתי ו', 29. בחזיון, שציטוט תיאורו מלווה את תרגום ה"אודה על כד יווני" כאן, מתוארות שלוש הדמויות המסתוריות, בנותיהן של שלוש הגרציות. חזיון זה הפך בידי המשורר לדמוי של "אודה על בטלה". שתי האודות הן אחיות גם מבחינת המבנה והן נובעות זו מזו (רק שאני הפכתי את סדר תרגומן והצבתן לקריאה). קיטס היה בעל חזיונות ובאודה על בטלה הוא מלמד אותנו כי יש להתייחס לדימויים שהפיק מהם כאל התגלויות, אֶפִּיפַניות כפי הגדרתו של ג'יימס ג'ויס. אפיפניה היא אמת המתגלמת בדמוי חומרי או בדמות ארצית, שפלה כמרוּממת.

 

"אודה על בטלה" היא הראשונה בסדרת שבע האודות הגדולות שכתב קיטס ב-1819, שנתיים לפני מותו. הלן ונדלר (Helen Vendler)כורכת את שבע האודות יחדיו ומציינת בהן המשכיות, נביעה ברצף והקשר, היוצרים את מכלול ההתבוננות בכל אחת מהן בתורה.

 

בית האודה עשוי עשר שורות במקצב הפנטמטר היאמבי (חמש הברות מודגשות בכל שורה), כשארבע הראשונות חרוזות במתכונת שייקספירית (אבאב) ושש האחרונות במתכונת מילטונית (גדהגדה). בשתי השורות האחרונות של הבית האחרון, הפך קיטס את סדר החריזה. אני רואה את נס המרד מונף בכך ע"י הרוח, המתקוממת נגד הקשיחות החלל-זמנית של ההכרח האנושי. בידי ההכרח שלושה כלים המופיעים ככוחות מניעים שאין לעמוד בפניהם, והללו מתלכדים לכדי "גורל": השאפתנות החברתית (מימד הכלליות), האהבה (מימד הסובייקטיביות) והשירה, שהיא הרוח היוצרת את עצמה, יוצרת ומורדת. השירה, או הרוח, מתחוללות במפץ הדיאלקטיקה השירית. לשירה, אין הסתירה בבחינת מבוא סתום בדרך אל האמת כי אם אתר היווצרותה.

 

כלי צורני נוסף הוא השימוש באסוֹנאנס, החזרה על התנועות, כמו בשורה: שְׂאוּ שָׁלוֹם! עוֹד יִרְבּוּ חֶזְיוֹנוֹת לִי בַלֵּיל. לפעמים זה (אינסטינקטיבית) מצליח לי. השיר הוא יצור חי הקשוב לנשימותיו הקצובות וככזה הוא מדיטטיבי ורפלקטיבי.

 

בעקרון היצירה מתנגשים שניים: העשייה, או "קוֹל טִרְחַת הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר" שהכללתו וקללתו היא התועלתנות – כנגד אפס המעשה שהוא חיוני לחזיונות בפרט ולחיי יצירה והתבוננות בכלל. השיר גם יכול ללמד אותנו, אגבית, כי קיומו של היוצר ואיש הרוח תלוי בחברה המבינה את תלותה-היא בו וביצירתו, המנוגדת כל-כולה לתועלת והגיונה. חברה כזאת תכיר ביוצר לא רק כמי "שמעשיר" אותה אלא גם כמי שבועט בה, מתבדל מהשיטה החברתית והמכניזמים שלה.

 

אנו עדים מדי זמן, לקריאה המופנית כלפי אמנים במצוקה כלכלית: "לכו לעבוד!" היא הושמעה בזמנו כלפי דוד אבידן בתקופת חייו האחרונה. אינני יודעת כמה דוקטורטים כבר נכתבו על אבידן, אך כבר בזמני למדנו אותו בתיכון, כך שישיבתו של המשורר בחיבוק ידיים מפרנסת ועוד תפרנס אנשים רבים, שלא לדבר את התרבות העברית לדורותיה. ההכרה בנביאים, אותם אלה המגלמים התגלויות ביצירת האמנות, וזאת בכל פרסונה שיבחרו, איננה פחות מאשר חתימה על האמנה החברתית. לפני טייקונים, האמנים בעלי החזון הם אלה שזכאים לתספורות ומענקים שייחשבו בונוסים ראויים לתרומתם. רק חברה מקולקלת מוצאת חולשה בנדיבות ואמון ופוחדת מהם.

 

ונדלר קולעת לתחושות העמוקות שלי ביחס לקיטס שעה שהיא אומרת כי האודות שלו הן "שיטת גאולה", כציטוט אחד ממכתביו. בדרך זו אני מבינה אותו כמוה כיוצר רליגיוזי – אך "ניטשיאני" כמעט, כזה שאין לו אלוהים. הרוח היוצרת עצמה ומתגלמת בחומר, היא לגביו הניצוץ האלוהי היוצר.

 

אבל, גם אם נחן קיטס בהכרת ערך עצמית כמשורר הוא לא היה מגלומן. האלוהי שלו איננו יצור אימתני ועל-אנושי כמין דֶמִיוֹרגוּס, ישות על-ארצית וכל-כוחית בוראת עולם (בין אפלטונית בין גנוסטית). התבוננותו צנועה מכדי הלוך בגדולות ונצורות הנעות תמיד מן הטרגי אל המגוחך. היא משקפת שביבֵי אלוהות מנצנצים שהטבע שוקק בהם בגילומם של פיות יער, זמירים, צללים, מטבעות אור ופכפוך פלגים. גישה זו נרקמת במכלול היצירה של ג'ון קיטס. אמנם, הוא מביע באודות הוקרה עמוקה, כלשון ונדלר, לאלוהויות כגון "לילית השירה" (Demon poesy), אבל יותר מכך הוא תופס עצמו כמין שנאי של יופי המעביר אלינו את דבר האמת האוניברסלית שלהן.

 

ונדלר מציינת שתי סטרוקטורות סותרות באודה על בטלה, האחת של התנודדות מצד לצד והאחרת היציבה יותר, של מופע חוזר. מצב הרוח השירי נד בין לאוּת אפתית לבין כמירה, זאת כנגד גלי החזרה-העלמות של שלוש הדמויות. אפשר לומר כי השיר הוא פנס קסם המראה את סבוב הדמויות הנעלמות ושבות, אך בו-בזמן גם מראה לנו את התבוננותו של המשורר, שוב, בהן ובו-בעצמו. וזה הרי שיר, זו שירה והיא מדברת אותנו בזמננו ובמקומנו. האאורה האופפת את השיר היא מציאותית ובלתי תלויה בנו. יעודה היות נוכחת לחושים האסתטיים של הכל ולהפוך להכרה.

 

התנודדויות נוספות יש באודה, בין חושיות קיצונית לבין נימול התחושות, למשל. וונדלר אומרת שכל אודה ואודה היא מעבדה שבה מתקיימים ניסויי חושים באמצעות הגברתם והחלשתם עד כיבויים. לכן יש לראות בהתנודדויות המרובות הללו על הרצף יש-אַין מחקר פנומנולוגי בו נבחן היש על החושים.

 

אבל יותר מכל זהו שיר של מאבק וויתור הכרוכים זה בזה לעד, שכן שניהם הכרחיים ממש כשם שהם בלתי-אפשריים. למען השירה, הרוח, נזקק האדם לבדידות המבורכת לה קוראים הבודהיסטים אי-היקשרות (Non-attachment). הסכנה הטמונה בהתנסות כזאת היא הקצנה שסופה ריחוק, שהרי יכולה הבדידות להיות גם תשוקה, צורך ואפילו התמכרות. השירה גם נזקקת להכרה (כלליות) ולאהבה (סובייקטיביות) כדי להתקיים. וכדברי ואלרי, שאני מצטטת ברפרוף מהכלי השני של ונדלר, על הכותב את חלומו להיות עירני עד מאד, מפוכח. עליו גם לדעת את הכאב הצפוי לו מכורח הבחירה.

 

Evgenia Arbugaeva, Untitled #36, from the series Amani, 2015. Photographer`s Gallery, London-

Evgenia Arbugaeva, ללא כותרת, מהסדרה "איש מזג האוויר", 2014. Photographer`s Gallery, London

 

הצלומים המלווים רשומה זו הם של יבגניה ארבּוּגַייבה, בת טיקסי שברוסיה המצלמת את נופי החוג הארקטי. לדבריה, נופיה הערומים של הטונדרה הם בעבורה דף חלק, "וכשנמצאים בתוך הריקנות מתחילים לחשוב אחרת." ב-2014 הפליגה ארבוגייבה על שוברת קרח המחלקת אספקה בין 22 תחנות מזג אוויר באזור הארקטי. את איש מזג האוויר סלאבה היא צילמה בתחנה הנידחת ביותר, שבה, לדבריה, קפא הזמן. בבקתה בה מתגורר האיש, שעדיין משתמש במכשיר מורס, מודבק על הקיר גזיר עיתון מ-1961 ובו תצלום של יורי גגארין.

 

Evgenia Arbugaeva, Untitled #34, from the series Weatherman, 2014. Photographer`s Gallery-10

Evgenia Arbugaeva, ללא כותרת, מהסדרה "איש מזג האוויר", 2014. Photographer`s Gallery, London

 

ארבוגייבה נסמכת בצילומיה על האור והצבע הטבעיים לאזור, המקבלים כך נוכחות מיתולוגית. בתמונה האחרונה כאן, למשל, מכתר הזוהר הצפוני את איש מזג האוויר הנשקף בחלון כהילת הבדידות האינסופית האופפת אותו. יש בתמונה משהו מציורי קדושים המתבודדים במדבר. גם הבדידות היא ישות מופלאה, פרסונה, התופסת חלל וזמן ומופעיה משתנים ומתחלפים. היא יכולה להיות מוארת או אפלולית ואף אפלה, אוהבת ומטפחת או עוינת עד רצחנית. הבדידות יכולה להוות מרחבים אדירים לתעופה אבל ביכולתה גם להתפשט בחלל ולכבוש מקום עד מחנק. בכל אופן הבדידות איננה "בתוך" הנפש פנימה שהרי היא מזמינה או דוחקת החוצה מהעולם.

 

Simon Bowcock, Slava of the Arctic: the extreme weatherman living in a time warp, The Guardian, 2015

 

Helen Vendler, The Odes of John Keats, Harvard University Press, 1985

 

ומומלץ לקרוא את המאמר על הביוגרפיה של סבינה שפילריין, תלמידה ומטופלת של קארל יונג. במיוחד למי שעדיין לא מבין כי התוקפנות המינית מובנית בשיטת השליטה הגברית:

Phyllis Chesler, Raped By Carl Jung, Then Murdered by the Nazis, But the theft and erasure of Sabina Spielrein’s intellectual legacy by the psychoanalytic establishment may be an even more troubling crime, Tablet, November 2017

 

עץ רעל

 

מבלי להוסיף מלה, העלתה השחקנית רוז מק'גוון לטוויטר את שירו של ויליאם בלייק, "עץ רעל".

 

עץ רעל

מאת: ויליאם בלייק

תרגום: רונן סוניס

 

רַבְתִּי עִם רֵעִי-כְּאָח:

סִפַּרְתִּי לוֹ – רִיבִי שָׁכַךְ.

רַבְתִּי עִם שׂוֹנֵא וָצָר:

שָׁתַקְתִּי – וְרִיבִי גָּבַר.

 

הִשְׁקֵיתִיו בְּחֶרְדוֹתַי,

לֵיל וָיוֹם בְּדִמְעוֹתַי;

וְזָרַחְתִּי חִיּוּכִים,

תַּכְסִיסִים דַּקִּים, רַכִּים.

 

יוֹם וָלֵיל רִיבִי צָמַח

וְנָשָׂא פִּרְיוֹ הַצַּח;

אֶת אוֹרוֹ רָאָה צָרִי

וְיָדַע – שֶׁלִּי הַפְּרִי.

 

אֶל גַּנִּי חָמַק בַּלֵּיל,

כְּשֶׁעָטָה הַקֹּטֶב צֵל:

מָה שָׂמַחְתִּי לְאוֹר יוֹם

לִרְאוֹתוֹ מוּטָל שָׁם דֹּם.

 

פטר בראדשו מהגרדיאן הבריטי אומר על הצעד הזה, כי הוא מהווה תפנית חדה בפרשנות לשירו של בלייק, שנחשב עד עתה מיסתורי וקשה להבנה. מק'גוון מאשימה את המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין כי הוא אנס אותה.

 

לדברי בראדשו, שלמד את השיר באוניברסיטה, הוא מעולם לא הבין את השיר כפי שהוא מבין אותו עתה, בעקבות הפרשנות מחדש שעושה לו מק'גווין בציוץ שלה.

 

עץ הרעל נזרע וצומח על מצע של חרון ופגיעה כבושים ומושתקים שגרם אויב אימתן. על חרון וכאב אלה, שאין להם ביטוי והם מושקים בחיוכים שהקורבן נאלץ לזייף כדי לשרוד, גדל, בסופו של דבר, "תפוח צח", אומר בראדשו.

 

emma-thompson-harvey-weinstein-960x540

"וזרחתי חיוכים": אמה תומפסון עם הארווי ויינשטיין

 

"התפוח הצח", אומר בראדשו, הוא "נקמתה של חוה בנחשי השחץ של עולמנו, בניו של אדם הראשון. מעתה והלאה, יהיה על תלמידים ללמוד את פרשנותה של מק'גוון לשיר, המראה כיצד מחלחל הרעל של התוקפן לסביבה וחוזר בסופו של דבר אל יוצרו."

 

William Blake, A Poison Tree, Hand painted copy B of Songs of Innocence and of Experience, 1794, British Museum via Wikipedia

William Blake, "עץ רעל", עותק B צבוע ידנית של "שירי תום וניסיון", 1794, British Museum via Wikipedia

 

ויליאם בלייק, גמולי היחיד היה חוֹחַ, 12 שירי נסיון, מתוך שירי תום וניסיון ועוד שירים, תרגום: רונן סוניס

גיא רולניק, הארווי המזוהם, הוליווד המסייעת והתקשורת המתחנפת, דה מארקר, 20,10,2017

A Poison Tree by William Blake – Poetry Reading

Peter Bradshaw, Rose McGowan’s tweet suggests a poetic justice for Weinstein’s poison, The Guardian, Wednesday 18 October 2017

Naomi Wolf, The voices of Weinstein’s accusers have torn the fabric of patriarchy, The Guardian,  14 October 2017

 

ואמור את ה"אשמתי"

 

אברהם אילת, ללא כותרת, דיו על ניר, 2009, Via Galerie 21, Köln 1

אברהם אילת, ללא כותרת, 2009. דיו על ניר, Galerie 21, Köln

 

וְאֱמֹר אֶת הָ"אָשַׁמְתִי", שֶׁתִּשְׁכַּח בַּחֲלוֹף הַשָּׁעוֹת   

בְּכֹל שָׁנָה וְשָׁנָה

בּכֹל חֹדֶשׁ וַחֹדֶשׁ

בְּכֹל יוֹם וַיוֹם  

בּכֹל הִרְהוּר וְהִרְהוּר (לאונרד כהן

 

חשבתי להעלות תמונה מ"הטקס הממלכתי" לציון 50 שנים לכיבוש, ולתת לו את הכותרת "הרצחת וגם ירשת", כפי הגדרתה של חברתי נועה: מי שהיו שותפים, במתן רשות מן התורה ובהסתה פרועה, לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, מי שנישלו מן הממלכה את רוב העם שתמך ברבין ובדרכו – עתה, רוממות הממלכה והממלכתיות בפיהם!

 

אכן (תהלים קמט), "רוממות אל בגרונם וחרב פּיפיות בידם."

 

ממלכתיות חדשה זו, היא-היא החרב כפולת הלהב הממשיכה, בצעדים מדודים ובשיטתיות, במלאכת גזל הדמוקרטיה הישראלית.

 

בשירו "אַסְפַּרְטַקּוּס בְּלוֹעַ הַוֵּזוּב", שקטע ממנו מצוטט להלן, מציב אביגדור המאירי את מנהיג מרד העבדים הנמלט, ספרטקוס, על שפת הר הגעש השקוע בחלום חורבנה של רומא, לאחר שהפכה מרפובליקה לקיסרות אימפריאלית נוגשת.

 

הר הגעש, ככל כוח טבע, סופו להתעורר ולהשמיד את ערי המסכנות של רומא. בדרך זו, מנבא ספרטקוס של המאירי לאימפרית הרשע, יפעל הטבע במופעו האלוהי ככוח מוסרי. כי זה, לעולם לא יפעל לטובתם של בעלי הכוח, לטובת מי שהחרב המתהפכת אחוזה באגרופם. המאירי קורא לו "אֱלוֹהֵי הָאַיִן". אין אלוהים אחרים על-פני אלוהיו של העבד חסר האונים. יעודה של ממלכה מתוקנת היא עבודת אלוהי האין, וזו, כל עניינה וויתור על הכוח וחלוקתו. זה העקרון המדריך משטר דמוקרטי, זה העקרון ההופך מערכת נהגים ונהלים למוסר:

 

לֹא אֱלֹהֵי אַרְמְנוֹת הַיֹפִי –  

כִּי אֱלֹהֵי הַסֵּבֶל וְהַדֹּפִי;

לֹא אֱלֹהֵי הַשִּׁיר, הָעֲדָנִים וְהַזִּמָּה,

כִּי אֱלֹהֵי הַדִּמְעָה,

לֹא אֱלֹהֵי הַשַּׁעֲשׁוּעִים וְכָל הַחֲמָדִים,

כִּי אֱלֹהֵי הָעֲבָדִים!

אֱלֹהֵי הַבּוֹנִים אַרְמְנוֹת תִּפְאֶרֶת –

וְהֵמָּה בָּאֹפֶל יָגוּרוּ כַּחֲפַרְפֶּרֶת,

אֱלֹהֵי הַיּוֹצְרִים כָּל יְקָר בָּעֵץ וּבָאֶבֶן –

וְהֵמָּה כַּבָּקָר יֹאכְלוּ תֶבֶן,

אֱלֹהֵי הַזּוֹרְעִים וְהַקּוֹצְרִים אֶת הַפִּשְׁתָּה וְהַלֶּחֶם,

וּמֵתִים מְזֵי-רָעָב וַעֲרֻמִּים כִּבְיוֹם צֵאתָם מֵרֶחֶם,

אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל הַנּוֹתְנִים הַכֹּל –

וְאֵין לָהֶם כֹּל!

אֱלֹהֵי הַוֵּזוּב, הַמַּבִּיט מִדּוֹר דּוֹר

בְּמוֹרְדֵי הַטּוֹב וְהָאוֹר,

וּמֵאָז הִתְגָּעֵשׁ לָאַחֲרוֹנָה וְנָדַם,

רוֹאֶה הוּא, אֵיךְ יִשְׁתּוֹלְלוּ בְּנֵי רוֹמָא:

אֵיךְ יִתְהַדְּרוּ בִּמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת,

בְּבִנְיְנֵי פְּאֵר וּבְמַנְגִּינָה נִשְׂגֶּבֶת,

וְאֵיךְ יְחַלְלוּ כָּל יֹפִי בְּדָם,

בְּחֶלְאַת שִׁלְטוֹן אָדָם בָּאָדָם!

 

מתוך: אביגדור המאירי, המוקד הרן, מוסד ביאליק על-ידי דביר, תל אביב, תש"ד (1944)

 

 

עסאם אבו שקרה, צבר, 1989. שמן על לוח, אוסף משפחת מרינסקי, תל אביב

עסאם אבו שקרה, צבר, 1989. שמן על לוח, אוסף פרטי, תל אביב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ג'ון קיטס: אודה על כד יווני

 

Drawing of the Sosibios Vase by John Keats

ג'ון קיטס, רישום מתאריך לא ידוע על-פי "כד סוֹסבִּיוֹס" מאת Henry Moses, 1814. הרישום נמצא בבית קיטס-שלי ברומא

 

 

אודה על כד יווני

מאת ג'ון קיטס

 

לֹא-יְדָעוּךְ עֲדַיִן אָת כַּלָּה שֶׁל חֶרֶשׁ,

לְאַט הַזְּמַן וְלַדְּמָמָה בַּת טִפּוּחִים,

הַלֹא נִתַּן לַךְ לְהַבִּיעַ אֶת קוֹרוֹת הָחֹרֶש

בְּמַעַשׂ פִּרְחוֹנִי מָתוֹק מִזֵה שְׁאֲנוּ מְחַרְזִים:

בְּאֵיזוֹ אַגָּדָה סוּגַת עָלִים צַלְמֵךְ נִרְדַּף

אֱלִים, בְנֵי-תְּמוּתָה, אוֹ בִשְׁנֵיהֶם,

בְּטֶמפֶּה אוֹ בְּגֵּיאָיוֹת אָרְקַדְיָה?

מֵאֲנוֹת הָעֲלָמוֹת מָה? הַגְּבָרִים אוֹ הָאֱלִים מָהֵם?

הַמַּאֲבָק לְהֵחָלֵץ מָהוּ? מָה פֶרֶא הַמִּרְדָּף?

מָה חָלִילִים וְטַנְבּוּרִים? מָה פֶּרֶא האֶקְסְטָזָה?

 

מֵלוֹדיוֹת נִשְׁמָעוֹת מַתְּקוּ, אַךְ בְּאֵין קוֹל

יִמְתַּקוּ עוֹד יוֹתֵר; לַכֵן, נַגּנוּ עוֹד, חָלִילִים,

אַךְ לֹא לָאֹזֶן הָחוּשִׁית, לַיְּקָרָה מִכֹּל,

לַרּוּחַ, חַלֵּלוּ פִּזְמוֹן בְּלֹא צְלִילִים:

עֶלֶם חֵן, בֵּין הָעֵצִים, לָעַד אַתָּה שָׁבוּי

בְּכַף שִׁירְךָ וְהָעֵצִים לֹא יִלַבְשׁוּ עֶרְיָה;

אוֹהֵב נוֹעָז, רַק פֶּסַע לְיַאֲבְךָ וְאַף-פַּעַם,

אַף-פַּעַם לֹא תִּשַּׁק, אַךְ אַל תְּהֵא דָּווּי:

הִיא לֹא תּוּכַל לָפוּג; אָשְׁרֶךָ לֹא-לָךְ, אָמְנָם,   

אֲבָל לָעַד תֹּאהַב וְהִיא תְּהֵא בָּרָה!  

 

אָה, אֹשֶׁר, אֹשֶׁר לַבָּדִים! כִּי-לֹא תוּכְלוּ

הַשֵּׁר עָלִים וְלָאָבִיב לוֹמַר, "לְהִתְרָאוֹת";

אַשְׁרֵי, הַמְּנַגֵּן, יַדֵיךָ לֹא יִלְאוּ,

לַנֵּצַח מְחָלֵּל זִמִירוֹת לַנֵּצַח צְעִירוֹת;

עוֹד יוֹתֵר אֻשְּׁרָה! יוֹתֵר אֻשְּׁרָה הָאַהֲבָה!

לַנֵּצַח חָמִימָה וְאַף עֲדַיִן מִתְהַנָּה,

נֵּצַח מִשְׁתַּנֵּקֶת וְלַנֵּצַח צְעִירָה;

הֵן כֹּל בֵּן-אֱנוֹש וָחַי נִשְׂרַף בַּלֶּהָבָה,

וְכַךְ נוֹתָר בְּלֵב שְׂבַע צַעַר מַר מִלַּעֲנָה,

בְּמֵצַח מְלֹהַט וּבְלָשׁוֹן נִחרָה.

 

מִי אֵלֶּה בְּבוֹאָם אֱלֵי קָרְבָּן?

לְאֵי מִזְבֵּחַ בְּיָרָק, הוֹ מָגוּס מִסְתּוֹרִי,

הִנְךָ מוֹבִיל עֶגְלָה, גּוֹעָה כְּלַפֵּי עָנָן

וּמֵשִׁי צַלְעוֹתֶיָּהּ מְעֻטָּר זֵרִים?

מָה עֲיָרָה זוֹ שְׁלְחוֹף נָהָר אוֹ יָם,

שֶׁמָּא מִבְצָר שָׁלֵו בָּנוּי עַל תֵּל,

שְׁנִתְרוֹקְנה מֵעַם לְסֶגֶד לְעֵת אוֹר?

עֲיָרָה, רְחוֹבוֹתַיךְ עַד עוֹלָם

יִהְיוּ שׁוֹקְטִים: אֵין נֶפֶשׁ  לְמַלֵּל

מַדּוּעַ  נֶעֱזָבְת, אֵין אִישׁ יָכֹל לָחְזֹר.

 

הוֹ צוּרָה מֵאַטִיקָה! נָאָה נִצֶבֶת! עִם רָבִיד

שֶׁל יֶתֶר פִּתּוּחֵי גְּבָרִים וְעֲלָמוֹת מִשַּׁיִשׁ,

עִם עַנְפֵי יַעַר וְהָעֵשֶׂב הֵרָמוּס תָּמִיד;

הַרֵי אַתּ, צוּרָה בְדֹּם, שֶׁהַחוּצָה מֵהַמַּחְשָׁבָה תַרְעִישׁ

כְּמַעֲשֶׂה הַנֵּצַח: קוֹר הַפַּסְטוֹרָל!

עֵת מִזִּקְנָה יִכְלֶה הַדּוֹר הַזֵּה כוּלוֹ,

רַק אַתּ בלבד תִּשָּׁאֲרִי, בֵּין יְגוֹנוֹת  

זָרִים, רֵעֲה שֶׁל הָאָדָם, וְאַתּ אוֹמֵרֶת לוֹ,

'יֹפִי אֱמֶת הוּא, הָאֱמֶת הַיֹּפִי' – זֵה כֹל

אשר תֵּדַע בָּחֶלֶד, וְכֹל שֶׁיֵשׁ לְדַּעֲתוֹ. 

 

 

Marble relief (Block XLIV) from the South frieze of the Parthenon. British Museum, London

תבליט שיש מהאפריז הדרומי של הפרתנון ("שיש אֶלגין"), British Museum, London. האפריז מראה את הובלת המיועדת לקורבן בתהלוכת חגיגות הפאנאתנאיה. נטען, כי מכאן לקח קיטס את אחד הדימויים ל"אודה על כד יווני"

 

 

"לא השירה, לא השאפתנות, אפילו לא האהבה, אין הופעתן מעוררת תשומת לב שעה שהן חולפות על פני: יותר הן נראות כמו שלוש דמויות על כד יווני – גבר ושתי נשים – שאיש מלבדי איננו יכול להבדיל ביניהן בכסות התחפושת שלהן." (מתוך מכתב לאחיו ג'ורג' ואשתו, פברואר-מאי 1819)

 

כמות המלל המלומד שנכתב על Ode on a Grecian Urn, היא רבה מכדי להתימר ולהוסיף עליה ולו באופן חובבני. ובכל זאת, אי-אפשר שלא, מפני שמלאכת התִרגום היא בעיקרה מבע, סוג של אוֹדָה, או, בעקבות קיטס, התמסרות המכוונת אל גבולה הקיצוני של האמפתיה ("אני מתייחס לפראזות פואטיות כמו מאהב", כותב קיטס באחד ממכתביו). ועם זאת, המתורגם הוא כקיר הצללים במערה האפלטונית לעומת המקור, שהוא כמציאות מחוץ למערה, כך שחרף כל ההתענגות, גדולות ההחמצות והאילוצים גלויים.

 

משוכה ראשונה הוא לשון הפניה. הכד הוא נקבה והדובר זכר. הוא פונה אל הדמות בערגה העוברת "את חור המנעול", כלשון שיר-השירים, או את הפער הבלתי עביר בין הצורה האמנותית הדוממת (silent form) לבינו המשתוקק. והרי כך ממש אנו חשים כלפי גוף אהוב, שהוא נשמה. גם הדבר האמנותי, כמו העולם כפי שתפסו אותו היוונים, רווי נשמה. אנו עומדים מולו, משקיטים כל תנועה מול הצורה הדוממת שכנגדנו – והיא, מקניטה אותנו אז החוצה מהמחשבה (Tease us out of thought). השיר הוא רצף של חידות שהן התשובה של עצמן, חידות, וזו אחת מהן. אבל להריק אותה באופן מילולי לעברית אי-אפשר מבלי לקלקל את מתכונת הפנטמטר הרעועה שלי.

 

עומדת את בסגירותך, אומר המשורר לכד, לא מחוּללת, נשואה לדממת-נצח. הכד היווני המדובר, Urn, הוא כד קבורה, קבר (היוונים טמנו את אפר מתיהם בכדים מעוטרים). כבר משפט הפתיחה הזה נותן בשיר חותם של אלגוריה מתפשטת לאין-סוף.

 

באותו מכתב המצוטט לעיל לאחיו, שנכתב כיומן בין החודשים פברואר-מאי 1819 (מאי 1819, החודש המפואר שבו כתב קיטס את חמש "האודות הגדולות" שלו, לרבות "אודה על כד יווני"), אומר קיטס, כי,

 

 "חייו של כל אדם, חשוב או פחות-ערך, הם אלגוריה נמשכת… שייקספיר ניהל חיים אלגוריים; יצירותיו הן הערות על כך –"

 

"אודה על כד יווני" הוא, אם-כן, אלגוריה המתפשטת להכיל בתוכה את המשורר, אותי כמתרגמת, אותנו הקוראים, את האדם בכלל, את האמנות ובסופו של דבר, את היש בהתהוותו. יותר נכון, את היש והאין באחדותם הפרדוקסלית, לכאורה, שאמנם איננה ניתנת למחשבה אך נתונה כאפשרות הטמונה בהכרה: ניצן הוורד, הלוטוס: הלב.

 

"אקסיומות הפילוסופיה אינן כאלה עד שהוכחו על הדופק שלנו…" (קיטס מכתב מה-3 במאי 1818, בתרגום דן דאור)

 

ואמנם, אין החשיבה האנליטית מסוגלת להבין אחדות של ניגודים, שהוא העקרון השירי של קיטס, עקרון שמאפשרת "היכולת השלילית" שלו כמשורר, אותו Negative Capability שמפרשים הרבו לתהות על קנקנו.

 

האודה היא על כד יווני. ולמה "על" ולא "ל-"? – זאת החידה הרטורית הראשונה המתבוננת בנו בתחפושת של קנקן. המשורר פונה אל הכד ופנייתו היא תשובה: הדממה דוברת ברביד עיטורי הסובב את כד השיש בדמויים מגולפים. הגילוף הדומם על הכד הוא-הוא האודה. היא הדובר.

 

The Townley Vase, Marble, maybe Roman, 2nd C, Bacchic scene. 1.06 meters. British Mus. from 1808

The Townley Vase, מעוטר בחזיון בכחנלי, ככל הנראה רומאי מהמאה השניה לספירה. שיש, גובה כמטר, נמצא במוזיאון הבריטי בלונדון מ-1808. כנראה אחד הכדים ששימשו את קיטס ביצירת הדימויים לאודה.

 

אודה, הדוברת את שירה בשני קולות הקונטרפונקט. הקול האחד, הוא דממת הנצח שהכד, ואיתו השיר עצמו, רווי בה. הקול האחר מדבר אלינו באמצעות המשורר ופנייתו, השירה והדימויים שעל הכד. ובאחדותם זו, שני הקולות הם אמנות, אלגוריה מתפשטת לעבר הנצח. הנה יש שהוא אין, שאלה שהיא התשובה.

 

השיר עצמו, אם-כן, כמו הכד (שכן, הוא-הוא הכד), שר בשני קולות. השיר עצמו הוא התלכדות מנוגדים של יש ואין, דממה ומבע, חוץ-פנים – "אמת" ומציאות, יופי ואמת. וכך, האינטואיציה הראשונית ביחסינו עם השיר נמצאת נכונה בהיבחנה על הדופק שלנו: זה שיר-על, דיבור-על, מטא-מחשבה.

 

וזהו, כמובן, שיר ארוטי. ההשתוקקות היא במובלע ערגה אל המופלא מאתנו ובתוך-כך אל התשוקה (השירה) שלנו עצמה. והן זה כל "העניין" במעשה האהבה, שהוא פיזי ומיסטי: אחדות ניגודים ו/או זרים. ויש כמובן מימד אוטוביוגרפי נבואי וטרגי בתמונת הנאהבים המאושרים, "המתענגים בגן עדן נצחי של ציפייה ארוטית" (Roe 333).

 

אחדות הניגודים המיוחדת הזאת, האודה לכד יווני, היא סינסתזיה כל-כולה. היא מפעילה את החושים כולם כאמנות נראית ונשמעת, מעוצבת ומנוגנת, דוממת ודוברת, החוצה ופנימה ולכל הכיוונים, מענגת ומייסרת כאחד ואומרת: אני הכד, אני היא השירה! לכן המרכאות סביב המשפט החותם. זה מה ש"הכד", האודה המגולפת עליו, השירה – אומרים למשורר ואומרים אותנו באמצעותו: "היופי האמת הוא – האמת היופי". ומה יש עוד לדעת?

 

האודה על כד יווני נכתבה במאי 1819 יחד עם חמש "האודות הגדולות" של המשורר, הנחשבות "בין הביטויים הגדולים ביותר של הגניוס הרומנטי" (Roe, 309). כמובן, אין זה חשוב אם נכתבו תחת השפעת לאודנום כפי שטוען הביוגרף של קיטס, ניקולס רו. וכמובן, שהן גם הערות על אלגוריית חייו, "יתמותו", טוען רו. הן כמובן קצת יותר מפרשנות ביוגרפית או ניתוח אקדמי. השתיקה, הריק שבעין אחדות הניגודים הבונה את שירתו של קיטס בכללותה – ריק דומם זה – הוא הפתח וה"מה-", שלנו ושל האודה, של האמנות ושל האנושות בכללה.

 

לדעת חוקרים, שאב קיטס את הדימויים לשיר זה מ"שיש אלגין", עיטורי הפרתנון שהובאו לאנגליה ב-1806 והוצבו במוזאון הבריטי בלונדון. מהם וכן מכַדי שיש גרקו-רומיים שהוצבו במוזאון אותה התקופה. "הפסטורלה הקרה" מרמזת, לדעת המלומדים, על הציור "אביה של פסיכֶה מקריב קורבנות במקדש אפולו" מאת קלוד לוריין מ-1662. גם כאן מייצר קיטס אחדות ניגודים, שכן פסטורלה – תמונה אידילית של אחדות הטבע והאדם, היא סוג יצירה שמכונה בקולנוע "Feel Good", חמימה ומרגיעה חרדות.

 

קיטס אמר על עצמו, כי הוא "משולל זהות" ולכן יכול לשאול לעצמו את זהותם של הדברים הסובבים אותו. כמוהו האודה שכתב, אחדות ניגודים חיה, אמת היופי.

 

תהלוכה בככנלית עם סטיר ומנאדה עם טמבורין, תגליף שיש רומאי, 100 לספירה, בריטיש מוזאון, לונדון

תהלוכה בככנלית עם סטיר ומנאדה ובידיה טמבורין, תגליף שיש רומאי, 100 לספירה, בריטיש מוזאון, לונדון

 

 

ג'ון קיטס, מבחר כתבים, מאנגלית: דן דאור, פתח דבר: אריה זקס, ספרית פועלים, 1984

פואטרנס: קישורים לתרגומי ג'ון קיטס, לרבות "אודה על כד יווני"

Tim Chamberlain, The Elusive Urn, The British Museum Magazine, 2005

James Dickie, The Grecian Urn: An Archaeological Approach, Bulletin of The John Rylands Library, 52 (1969), The University of Manchester, UK

Marilee Hanson, Ode on a Grecian Urn Poem by John Keats, English History, 2015

Stephen Hebron, An introduction to ‘Ode on a Grecian Urn’: time, mortality and beauty, Discovering Literature: Romantics and Victorians, British Library, 2014

Rosemary Hill, Cockney connoisseurship: Keats and the Grecian Urn, things magazine, 1997

Robert Gittings, Ed., Letters of John Keats, Oxford University Press, 1970

Philip Kaveny, A Buddhist emptiness inside of John Keats:” Ode on a Grecian Urn, April 2017

Sam Leith, Nothing like the truth, TLS, August 2017

Gabriela Riccardi, Waiting and Wanting in John Keats’s ‘Ode on a Grecian Urn’, The Atlantic, 2017

Nicholas Roe, John Keats, Yale University Press, 2013

Romantic Circles, 'Ode on a Grecian Urn': Hypercanonicity and Pedagogy, Ode on a Grecian Urn: Synopsis and commentary, Ode on a Grecian Urn: Language, tone and structure, Ode on a Grecian Urn: Imagery, symbolism and themes

 

 

 

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: