ג'ון קיטס: עת חרדות שמא אחדל להיות

 

 

עֵת חֲרָדוֹת שֶׁמָּא אֶחְדַּל לִהְיוֹת 

בְּטֶרֶם אֶת תְּבוּאוֹת רוּחִי עֵטִי לִקֵּט, 

בְּטֶרֶם גֶּבַע גָּבַהּ סְפָרִים, בְּאוֹתִיּוֹת, 

יֹאחַז כְּגֹרֶן עַתִּירָה בְּגַרְעִינִים מִלֵּאת; 

וּבָעֵת אֶרְאֶה, בִּפְנֵי רָקִיעַ מְכֻכָּב, 

סִמְלֵי עָנָן עֲנָקִיִּים שֶׁל רוֹמַנְס כֹּה רָם, 

וַאֲהַרְהֵר בָּאֶפְשָׁרוּת כִּי לֹא אֶחְיֶה לְמַעֲקָב

אַחַר צִלְלֵיהֶם בְּיַד מִקְרֶה קַסָּם; 

וּבְעֵת אָחוּשׁ, בְּרוּאַת שָׁעָה יָפָה,

כִּי לְעוֹלָם לֹא אֶתְבּוֹנֵן בָּךְ עוֹד, 

לָעַד בְּלִי הִתְעַנְּגוּת עַל עֹצֶם כִּשּׁוּפָהּ

שֶׁל אַהֲבָה בְּלִי חִשָּׁבוֹן – אֲזַי עֲלֵי גְּדוֹת 

תֵּבֵל עָצוּם אֲנִי עוֹמֵד וּמְהַרְהֵר, עָלוּם 

עַד אַהֲבָה וּתְהִלָּה יִצְלְלוּ בַּלֹּא-כְלוּם.

 

 

לפני מאתיים שנה, ב-23 בפברואר 1821, ברומא, מת המשורר ג'ון קיטס משחפת והוא בן 25.

 

John Keats – When I have fears

 

When I have Fears That I May Cease to Be, by John Keats

 

 

 

Joseph Severn, קיטס על ערש מותו, ינואר 1821. via Mapping Keats’s Progress (MKP)

 

 

נדב הלפרין, ג'ון קיטס: המשורר שהמריא ממיטת חוליו על כנפי השירה, הסכת "אש זרה", כאן, פברואר 2021

 

Alison Flood, A joy forever: poetry world prepares to mark bicentenary of  John Keats, The Guardian, 21.2.2021

 

My hero: John Keats by Andrew Motion The Guardian, 2012

 

 

 

מודד הקרקעות הנצחי*

 

 

Edvard Munch, האִי, 1900-01. צבע שמן על בד, אוסף פרטי

 

*פרנץ קפקא, הטירה (כל הציטוטים מהספר הם בתרגום נילי מירסקי)

 

"כמוֹנוּ כאדם, ההולך סובב טירה, בבקשו לשווא אחר הכניסה אליה, וכמו-כן משרטט לִפרקים את חזיתה…" (ארתור שופנהאואר, העולם כרצון וכדימוי, תרגום חופשי מאנגלית)

 

"ק' הגיע מאוחר בערב. הר הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפו אותו, שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר, לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור." (קפקא, הטירה)

 

אותו "רִיק גמור" המופיע בפתיחת הספר – הוא גבור "הטירה" – לא ק', המושך כסוס עיוור את עגלת העלילה. הקורא חש מלכתחילה כי "הטירה" הוא אלגורי. אך של מה? הסיפור פתוח לכל הצעה מתקבלת על הדעת, שכן זוהי אלגוריה חלולה. הטירה הנכספת (אם גם עלובה לאמתו של דבר), שהיא תכלית המרדף חסר התוחלת של ק', היא דימוי המציין שלילה. כמו יום-לא-ההולדת של אליס, מצביעה טירת-הלא-כלום על משהו שישותו-אֵינותו. כך האלגוריה מתהפכת על עצמה, מתרסקת, מתפוצצת פנימה בעודה מקיימת את מופעה האלגורי הכובש.

 

מרעום של הומור בארשת חוּמרה טמון במרקם הלשוני המלוטש של "הטירה" כמלכודת נפץ, Booby trap. במחווה אירוני, המתנגש בעוצמה בַרִיק השוֹרֵה על הספור, נִזרים בתהום המאפליה שלו זהרורי משפטים כמו,

 

"הפקידים אינם יודעים אהבה נכזבת מהי".. 

 

סיפור "הטירה" הוא בה בעת מצחיק ומחריד, אירוני ואפל, טְרוף ושקול דעת, משוכלל בפשטותו ובלשונו השקופה ונתפס באחת כקריסטליזציה של חלום מפעים וסיוט מצמרר. ככזה, הוא מצביע על אמת אנושה הנרקמת לתוך פני שטח לשוניים מהוקצעים שצללים אין בהם והילה חשכה מרחפת עליהם. ק', הנאבק על קיומו תְלוי ההתקבלות, התקשורת וידע העולם שאליו הוא מבקש להשתייך, מתאפיין בתור "אוניברסל", כדברי חנה ארנדט, שהפרשנות שלה לסיפור פוליטית-חברתית. הוא מתקבל אצלנו הקוראים בתור פרסוניפיקציה של "המצב האנושי", אך כזאת שאין ביכולתנו לרדת לפשרה. נדמה, האלגוריה מתפשטת והולכת בעודה מצטמצמת אל נקודת חדלונה, נדמה נפלנו לתוך חלל ריק המשמיע באוזנינו צחוק מזרֶה אימה. מפגן מזהיר של האירוניה הקפקאית נמצא בפסקה המציבה את מה שנכיר מאוחר יותר בתור "מלכוד 22":

 

"…מאז ומעולם אמרתי לו… שאין לו אפילו סיכוי קל שבקלים להתקבל אצל קלאם, ואם אין שום סיכוי כלל, הרי ודאי שגם הפרוטוקול הזה לא ישנה ולא כלום.. נוסף על כך אני אומרת שהקשר הרשמי הממשי היחיד העשוי להתקיים בינו לבין קלאם הוא רק הפרוטוקול הזה לבדו – הלוא גם זה ברור כשמש, ואין כאן מקום לספקות…" 

 

 

פרנץ קפקא, (פקיד מאוכזב?), ללא תאריך. רישום מחברת, הספריה הלאומית, ירושלים

 

 

אטמוספירה סהרורית אופפת את עולם הטירה וכמו הולכת ומתפשטת על פני הקיום כולו, הפיזי והאנושי, עד שהקורא המתועתע מתקשה אף הוא, ממש כמו ק', לחדור את קליפתה. ככל שהקריאה בספר מתקדמת היא מבצעת פליק-פלאק לאחור, אל אי-ודאות חסרת ישע.

 

הקריאה הספרותית היא פעילות קוגניטיבית (יחידה בסוגה, אולי), הדורשת את הצטרפות החושים לשם יצירת חזיונות. היא סינסתטית, מובילה את הקורא כמו בחלום בו הוא תמיד מוּלַך, מובַל אף נגד הרצון. יחד עם זאת, קורא החלום, הספרות והאמנות ככלל, הוא בה-בעת יוצרם של החלום, הספרות והאמנות. ככזה, הקורא-היוצר מחזיק בזהות אחת השונה מעצמה. זהות ניגודים כפולה יש לקורא-היוצר, זהות המאחדת שני דמויים הופכיים משני צדיו של עולם המראָה: שלו המדָמה ושל המדוּמה על ידו.

 

בעת הקריאה מצטייר "הטירה", המאוכלס פונדקאים, משרתים ופקידים כעולם קטן ומרוחק מאוד, הנשקף אלינו כמו מבעד למשקפת הפוכה: עולם ערפלי, מסתורי ובלתי נגיש. עולם זה, שאין להשיגו ולדעתו, אשר ק', האנטי-גיבור חסר הישע, מתנגש בחומותיו הבלתי מתקבלות על הדעת, אכן מתיישב עם משל הטירה של שופנהאואר שנמשָלוֹ המציאות הנתפסת בתודעה.

 

לפי שופנהאואר בעקבות קאנט, מכונסת תודעת המציאות וכלואה בעצמה באין לה יכולת כלשהי להכיר את העולם מצד עצמו וכפי שהוא באמת. לפיהם, אין המציאות הנתפסת על-ידינו יותר מתופעה קלושה, דימוי של מציאות הנוצק בתבניות כלי התפיסה שלנו. כזהו גם היקום הקפקאי שאין לו עקרון של סיבתיות (הנמצא בסל התרופות של קאנט לאי הוודאות). הדבר נותן בו כֶשֶף זר ומוזר, שלא מן העולם הזה.

 

פרספקטיבת החלל הקפקאית היא אנכית וכל מישור הופך בה לעקוב. הדמויות המאכלסות יקום זה מופעלות ממעל ומעבר להן. בשל כך גם אין להן יכולת להתבונן פנימה ולכונן רצון שאיננו מכוון לריצוי רצון זר. אפילו קו ישר אחד אין בעולמן או קשר יעיל למסירת מידע של אמת. כל כוונותיהן, מאודן ותשוקתן של הדמויות הללו מתנגשים כמכוניות בלונה פארק, שעיני נהגיהן תלויות בתקרה על חוטי עכביש לא נראים. התמצאות איננה אפשרית בחלל כזה. כך מתנגש ק' בפרידה עד שהשניים מתגלגלים, פשוטו כמשמעו, לפרשיית אהבים שהלהט שלה מתלקח ללא ניצוץ ומוליך אותם, בעודם מתאחדים, הרחק זה מזו כאילו היו שני כוכבי לכת בחלל אינסופי:

 

"…הם חָבקו זה את זה, גופה הקטן בער בזרועותיו של ק', מרחק אי-אלה פסיעות התגלגלו יחד מתוך אבדן חושים, שק' ניסה בלי הרף, אך לשווא, להיחלץ ממנו… שעות עברו עליהם ככה, שעות של נשימה יחדיו, של לבבות פועמים יחדיו, שעות שבהן הרגיש ק' כאילו הוא תועה אי-שם, או כאילו נקלע לארץ נכר רחוקה, כל-כך רחוקה, עד שאיש לא היה שם לפניו, ארץ נכר שאפילו רכיבי האוויר בה אינם דומים כלל לאלה שבמולדת, ארץ שאתה נחנק בה מרוב זרוּת, ואף על פי כן, בשל פיתוייה המתעתעים, אינך יכול שלא ללכת בה הלאה, לתעות הלאה."

 

מודד הקרקעות ק', אשר נקלע לעולם שחוקיו זרים לו, אמנם מחזיק ברצון להתקיים בעולם הזה, ואולם כל מאמצי החקירה וההתקבלות הנואשים שלו מסוכלים בכורַח אין פשר. רצונו נמצא חסר משמעות ועצמיותו דימוי כוזב. כמו השרטט של שופנהאואר, הוא סובב את טירת המציאות מבלי להעלות דבר לבד מרִשמי ודימויי אַין. כל עולמו הריהו

 

"…כמו חלום, כמו בוהק השמש על גבי החול, שהנווד, ממרחק, חושב שהנו מים…" (העולם כרצון וכדימוי, תרגום חופשי מאנגלית)

 

רצף הזמן בעולם החלום שאליו נקלע ק' נקוע מעל צירו האנכי הסתור בלא משך, כיוון, התחלה וסוף. הכל בו פתאומי ושרירותי. אנשים, מעשים ואירועים מתנגשים בק' המושלך תמיד הצידה, מנתיב שכלל איננו קיים אל נקודת ציון שאינה מתחילה או מסיימת דבר.

 

 

Edvard Munch, אהבה וכאב (ערפדית), 1895. שמן על בד, Munch Museum, Oslo

 

 

ואם בעולם הקפקאי מסחרר המרחב האנכי את הזמן, הנה בעולמו הציורי של אדוורד מוּנק מסחרר הזמן את המרחב. קומפוזיצית ה"ערפדית", למשל, עשויה בתבנית כפולת גל דוגמת סמל היין-יאנג הסיני או הסווסטיקה ההודי. נוצרת מערבולת המאחדת את ניגודי המישור. הגיאומטריה הזאת נמצאת בתנופת התעלות בו בזמן בצניחה. אנו רואים בתמונה גבר ואשה ששערותיה אדומות כדם, כשהם אחוזים זה בזו בתוך חלל אינדיגו מיסטי רֵיק מנקודות ציון. כמו צרעה העוקצת זכר לאחר ההזדווגות כדי להטיל בו את ביציה, נושקת-נושכת האשה את צוואר הגבר המתכרבל בחיקה כנוע ומשולל רצון. גם כאן העניין בכורח אוניברסלי השולט בשני ישֵי הניגוד ופועל דרכם.

 

הזמן באמנותו של מונק מסתחרר במעגל נצחי, מחולל את המרחב ומעוות אותו. הרצון לדעת, להגיע אל מחוז כיסופים של ודאות מסוכל בשני המקרים, של קפקא ושל מונק. בשניהם נושא-הרצון, הסובייקט שהוא נתין, חותר בלא לאות קדימה ורק כדי להגיע שוב ושוב אל אותה נקודת מגוז שממנה ניסה להחלץ. בשני המקרים נקלע נושא-הרצון אל טירת רפאים, שבה, כרוח אדם שנרצח לפני מאות בשנים הוא מומת שוב ושוב במעגל רשעותו של זמן המתגלגל על עָמדו. אם גלגל הזמן הנצחי של ניטשה (המדע העליז) משמש בוחן מחשבתי לנושא-הרצון, הרי שאצל קפקא ומונק זהו זמן ההכרח.

 

"איש אחד חלם שהוא מת, וכשהתעורר הוא ראה שזה ב'מת". כך שרנו את זה בילדותנו. זה גם סיפור הסרט של ריצ'רד לינקלייטר, חיים בהקיץ. רק בחלום ובאסון, אמִתי או מדומה, פורץ המוות אל התודעה לעורר אותה מסירובה להכיר בו. ואולם זו, שמתכונתה אשלייה, נרדמת שוב ושוב לחיים אין קץ, חיי חלום אין מוות. תודעתנו משכנת את עצמה במרחב אינסופי וברצף זמן נצחי עד שעובדת המוות פורצת לתוכה, מנפצת את שלוותה והופכת את חלום חייה לסיוט.

 

התודעה, שלפי קאנט-שופנהאואר היא מקור נביעתם העלום של החלל והזמן, מדמה לעצמה עולם וחיי עולם. אין דבר בתודעתו הנאבקת של ק' – הכפר שלמרגלות הטירה, הפונדקאית, השליח בַּרְנַבָּס או אהובתו פרִידה – שלא היא עצמה ומתוך עצמה יצרה. מצטיירת בפנינו תמונה של עולם-חלום מצועף, שכל דימוייו ותופעותיו נולדים בידי רצף ההכרח ההופך את נושא-הרצון זר לעצמו, אותנו הקוראים זרים לעצמנו.

 

התנפצות הרצון להתקיים על קיר ההכרח הפנימי מעיר את התודעה אל אפסות יומרתה לדעת היות ומעורר בה תבהלת אימים. חוויה אנושית אוניברסלית זו, היא המעניקה לאמנותו של מוּנק את נגישותה לכל מתבונן. שוב ושוב, ושוב, חזר מוּנק אל אותם נושאים ציוריים הספוגים חרדה קיומית (Angst, כלשונו של מרטין היידגר). אין מדובר בהיזכרות כי אם בהתעוררות חוזרת מחלום לסיוט. במשך כל חייו חזר מוּנק ושיחזר במחברות הרישומים שלו את חוויית "הצעקה" שלה גרסאות מרובות:

 

"מהלך הייתי בדרך עם שני ידידים. השמש שקעה, השמיים הפכו אדומים כדם ונחשול של עצב עבר אותי. בלא ניע ניצבתי, מותש עד מוות. דם ולשונות של אש ריחפו מעל הפיורד הכחול-שחור והָעִיר. ידידַי הלכו הלאה ואילו אני נשארתי מאחור, רועד מאימה [Angst]. חשתי את צרחת האדירים שבטבע." (ארכיון כתבי מונק, מוזיאון מונק, אוסלו, מס' PN0992, כיתוב מאחורי גרסה ליתוגרפית של "הצעקה")

 

"עצרתי, נשענתי על הגדר מותש עד מוות – – הבטתי החוצה על פני העננים הבוערים כדם וַחֲרָבוֹת – הפיורד הכחול-שחור והָעִיר – – ידידַי המשיכו ללכת הלאה – עמדתי שם מתחלחל באימה [Angst]  –  וחשתי כאילו צרחה רחבת ידיים, אינסופית, חולפת בטבע כולו" (ארכיון כתבי מונק, מוזיאון מונק, אוסלו, מחברת מס' T2760 , 1891-1892)

 

"פתאום הפכו השמיים לדם – וחשתי גל של מלנכוליה. עצרתי – נשענתי כנגד הגדר מותש עד מוות. מעל הפיורד הכחול-שחור והעיר היו עננים של טפטוף דם מהביל. ידידַי הלכו הלאה ואני נשארתי מאחור אחוז אימה ועם פצע פתוח בחזי." (ארכיון מונק, מוזיאון מונק, מחברת מס' N644, ללא תאריך)

 

Edvard Munch, "מצב רוח חולה לעת שקיעה, יאוש", 1892. צבע שמן על בד, Thielska Galleriet, Stockholm

 

 

בציור שכאן כבר נדמה כאילו מסתחררים המרחב והזמן, מתעוותים ונמתחים נואשות. הדמות הקרובה אלינו, מימין למטה, כמו נלחצת תחת משקל האימה, המעיק על הגשר המתוח באלכסון קיצוני. הדבר הופך אותו למנוף שראשו על קו אופק הנראוּת. נחשים אדומים של חשמל חוצים את הרקיע מעל לאפלה הדוממת של הפיורד והתהום תחת הגשר. נוצרת קומפוזיציית נדנדה המאיימת להתהפך עלינו ולהסתובב כך לנצח. אם רצף הזמן הפנימי (המחוֹלֵל, לפי קאנט, את הסובייקטיביות), הוא זכרון, הרי שבאמנותו של מוּנק זהו רצף שיבת הזמן המקים לתחיה את פצע הקיום המאוים. ממנו בא הזמן ואליו הוא הולך ומוליך אתו את המרחב כולו. עולמו הוא גשר צר מאוד של בַלהה.

 

ועל פני התהום הזו משתפים החלום, האמנות והקריאה את רצף הזמן, המכתיב את דימוי המרחב של כל אחד מהם ובו מוּלַך ומובל הקורא-המדמה. הללו הם עולמות השוכנים במימד אחר, זר באופן מוחלט ל"מולדת" כפי שמכנה זאת קפקא. המדומה זר גמור למדמה אותו.

 

והנה, בעודו בלתי מובן, גם מובחן העולם הזר הזה לפרטי פרטיו. הזמן בחלום, באמנות ובקריאתם אמנם שואט קדימה ולכל הכיוונים, אך איכותו מפרטת את המרחב כמו בשעת סכנה, שאז, בעודו שואט אל סופו הוא גם מאט את מהלכו ומאפשר לנו לשים לב לכל מתרחש. המרחב שמחולל זמן החלום, האמנות והקריאה נעדר פרספקטיבה איכותית והכל בה שווה ערך. בשלושת המקרים הללו הקורא-המדמה והחולם-הנחלם מקיימים שתי נקודות מבט מנוגדות המחזיקות זהות אחת או נובעות מאותו מקור. המביט והמובט, היוצר והתוצר הם זהים שאינם חופפים. זרות גמורה פעורה ביניהם בעודם אחד. התודעה, הזרה לעצמה בעודה מזהה עצמה כיישות אחת, היא תודעת החלום, האמנות והקריאה בהם.

 

 

 

Edvard Munch, "חלום ליל קיץ (הקול)", 1893. שמן על בד, Museum of Fine Arts, Boston 

 

 

הנערה ב"חלום ליל קיץ" נמצאת ביער בּוֹרֶה (Borre) בנורווגיה, שפירושו בנורווגית עתיקה "הבלתי ידוע" ובו קברים עתיקים מימי הוויקינגים. "הקול" כמו נשמע בכל. הטבע חדור בו והנערה שומעת אותו מתוכה ומסביבה, נמשכת אל קריאת קדומים ונרתעת ממנה נוכח המפגש עם עצמה ועם הקורא-המדמה הניצב מולה. תיאור החוויה על ידי מונק זהה כמעט לזו המתוארת בשיר "עיניה" של ביאליק (הנקרא אף הוא כחלום יותר מאשר כמעשה שקרה במציאות). השתקפות הירח על פני מי האגם, כשהוא מונח על אורו ככדור בדולח על כַּן, מאחד אנך ומאוזן למרחב חלומי של משיכה-רתיעה כלפי מה שהוא עז כמוות.

 

בתחומה של התודעה החולמת, המדמָה-מדוּמָה, מאוחדים המביט והמובט. הכל בה ממשות של התלכדות זרים שהרצון המושגי איננו יכול להבין כלל. כאן מתלכד הזהה עם השונה מעצמו. ובתווך המפגש הבלתי אפשרי ביניהם שוכן המופלא מדעתנו.

 

אין המופלא מדעתנו, השופטת אותו לפי קטגוריות – גדול או קטן, עליון או תחתון, חולף או נצחי – כי אם ודאי. שם, באי-האפשרות לדעת של זהות הנבדלים שוכנת, אולי, ידיעה ודאית שאין לה מושג. הדעת אינה יכולה להפריך או להוכיח את מה שידיעה אחרת, מופלאה ממנה, מעניקה לה בכלים זרים לה, אשר אינם בשליטתה ואינם בטבעה הלשוני החושב.

 

אמנם אבדן החלל והזמן מוליד את תבהלת הנפילה הנצחית, אך ניצוץ מסתורי של יופי שוכן במעמקי התהום אין תִכלה של התודעה, בה בשעה שהיא מתפרקת מכליה המגבילים אותה. היופי הוא התגלות, התגלותו של המופלא. היופי, הנתפס במנותק מכל תכלית (קאנט) והגיון מושגי, פורץ את כפילותם המנוגדת של המדמה-המדומה בתור אמת נשגבת מן הדעת. אמת זו, הפורצת במקור התלכדות הזרים הגמורים, המדמה והמדומה, אינה תלויה בכלי ההתמצאות שלהם. ההתפעמות הזאת מזכירה את תאוריית "אני-אתה" של בובר, שבה שני הצדדים משתפים אמת אחת הפוטרת אותם מהגדרתם התכליתית (ויותר מכך, התועלתנית).

 

תכלית האמנות פרדוקסלית, אם כן, והיא התגלות האמת שאין לה שמוש או תועלת לבד מעצמה, אמת מופלאה הן מן "השכל הישר" הן מן "התבונה הטהורה", האידאית, המשרתים את עניינו של נושא הרצון להתקיים בחלל ובזמן. לַמופלא כלֵי גילוי הזרים לַדַּעת הבינארית הן-לאו, סיבה-תוצאה, אני-לז. ביני לביני-שאיננו-אני שוכנת עצמיות היודעת את עצמה אשר איננה-היא. בכך היא גוברת על התבהלה ומתרחשת התגלות, התגלותו של המופלא.

 

 

Edvard Munch, אור ירח על הים, The Reinhardt Frieze), 1906-7). צבע טֶמְפֶּרָה על בד, Neue Nationalgalerie, Berlin

 

 

בשולי הדברים: נוכח יחסה האכזרי של הממשלה, בימי מגפה אלה כבשאר הימים, אל האמנים ובכלל אל מי שאין עיסוקם תועלתני, עולה ההכרה המחרידה בעובדה כי אנו חיים בדיקטטורת התועלת, שבה התכלית קובעת את התודעה. האינטרס במשטר טוטליטרי כזה עויין כל מה שאיננו משרת אותו. האמנות נחשבת בו לכל היותר קישוט, ההגות להבל ולכל היותר "העשרה". הדיקטטורה התועלתנית, שאנו הם נתיניה המרודים, מתייחסת אל האמנות ואל ההגות כאל אויבותיה המושבעות ובכך, יש להודות, הצדק עִמהּ. וזה מפני שהאמנות וההגות הן מוליכי חירות, אשר אין לה לרוח האנושית קיום בהעדרה.

 

 

פרנץ קפקא, ההוֹגֶה, 1913. Via openculture

 

 

ד"ר שרית איזיקיאל, תעודות של בדידות, ייצוג הבדידות ביצירותיהם של פרנץ קפקא ואדוארד מונק, מעמקים, גיליון מס' 43 – אב תשע"א * 8/11

מרדכי מרטין בובר, אני ואתה, עברית יהושע עמיר, עריכת התרגום, מבוא והערות יהוידע עמיר, ירושלים 2003

אילנה המרמן, הנבואה של קפקא, אורות, גליון 6

שמעון זנדבנק, קפקא והשרץ, סארטר והסרטן, אורות, גליון 6

אייל סגל, הרגע המכריע הוא נצחי: הזמן הסטאטי ביצירתו של קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008

תומאס מאן, הומאז' לפרנץ קפקא, מאנגלית: אביבה ברק, 1940

אהרון קולנדר, יופי טרנסצנדנטלי: על תורת היפה של קאנט, הוצאת מגנס, תשס"א – 2001

פרנץ קפקא, הטירה, מגרמנית: נילי מירסקי, אחוזת בית הוצאה לאור, 2020

מרדכי שלו, ביטול מושג הגורל ב"המשפט" לקפקא, בלוג בית הספרים הלאומי

Giorgio Agamben, Image and Silence, Diacritics Volume 40.2, 94–98,  Johns Hopkins University Press, 2012

Hannah Arendt, Franz Kafka: A Revaluation, in: Essays in Understanding, 1930-1954, Edited by Jerome Kohn, Harcourt Brace & Company, 1994, pp. 69-80.

ARTnews editors, Subjective, Dynamic, and Religious: On the ‘Practically Unknown’ Artist Edvard Munch and German Expressionism, From 1950, ARTnews, 2016

Hina Azeem, The art of Edvard Munch: a window onto a mind, Cambridge University Press, 2018

  1. S. Byatt, Edvard Munch: the ghosts of vampires and victims, The Guardian, 2012

Kevin Carr, Does Time Actually Pass Slower in Dreams?, Film School Rejects, 2014

Margaret Church, Time and Reality in Kafka's The Trial and The Castle, Twentieth Century Literature, vol. 2, no. 2, Duke University Press, 1956, pp. 62–69. (JSTOR)

Joshua Cohen, The Pleasures and Punishments of Reading Franz Kafka, The Paris Review, September 2020

Bob Duggan, Munch at 150: More to Scream About?, Big Think, 2013

David Eagleman, Brain Time, 2009.

Erica Eisen, The Limits of Edvard Munch’s Radicalism, Hyperallergic, 2019

Robert Ferguson, So Much Longing in So Little Space: The Art of Edvard Munch, By Karl Ove Knausgaard, Literary Review, 2019

Mai Britt Guleng, Edvard Munch – The Narrator, Edvard Munch’s Writings. The English edition, published by the Munch Museum.

Kristie Jayne, The Cultural Roots of Edvard Munch's Images of Women, Woman's Art Inc., 2014

Tim Keane, Bohemian Rhapsody: The Love Songs of Franz Kafka, Hyperallergic, 2016

Hend Diaa Diaa Seifeldin Khalifa, Authentic Dasein and the anxious uncanny, AUC Knowledge Fountain, 2012

Sari Kuuva, Symbol, Munch and Creativity – Metabolism of Visual Symbols, Jyväskylä Studies in Humanities 139, 2010

Lecture on "The Metamorphosis" by Vladimir Nabokov, The Kafka Project by Mauro Nervi

Mari Lilleslåtten, The myth of the artist genius was influenced by Edvard Munch, University of Oslo, September 2020

Ben Luke, From Despair to The Scream: the genesis of Edvard Munch’s most famous work, The Art Newspaper, 2019

Anna McNay, NA Meets: Øystein Ustvedt, Munch expert, Royal Norwegian Embassy, October 2020

Allison Meier, Munch and Warhol: An Unlikely Pair, Hyperallergic 2013

Bridget Quinn, Knausgaard Finds a Soulmate in Edvard Munch, Hyperallergic 2019

Bridget Quinn, Why Edvard Munch Began Painting Portraits of the Soul, Hyperallergic 2017

  1. X. Šalda, The Violent Dreamer: Some Remarks on the Work of Edvard Munch, The Journal of Aesthetics and Art Criticism 28, no. 2, 1969, 149-53

Arthur Schopenhauer, The World as Will and Representation, Translated from German by E. F. J. Payne, Dover Publication, Inc, New York, 1958

Galili Shahar, “The Alarm Clock: The Times of Gregor Samsa”, in: Kafka and the Universal, edited by Arthur Cools and Vivian Liska, 1st ed., De Gruyter, Berlin; Boston, 2016, pp. 257–270, JSTOR

Phyllis Tuchman, Hatching Ideas: A Superb Exhibition at the Virginia Museum of Fine Arts Shows Jasper Johns Looking at Edvard Munch, RRTnews 2016

Frederick S. Wight, Edvard Munch, Institute of Contemporary Art; Chanticleer Press, 1950

Ryan Wong, Munch: More Than The Scream, Hyperallergic 2013

John Yau, Edvard Munch’s World Without Pity, Hyperallergic, 2017

Frederick S. Wight, Edvard Munch, Institute of Contemporary Art; Chanticleer Press, 1950

Ryan Wong, Munch: More Than The Scream, Hyperallergic 2013

John Yau, Edvard Munch’s World Without Pity, Hyperallergic, 2017

John Zilcosk, Kafka Approaches Schopenhauers Castle, German Life and Letters 44:4, July 1991

דן פגיס: תרגילים בעברית שמושית

 

"הֲשָּׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?"

(דוגמה למשפטי שאלה בספר לימוד לבית-הספר התיכון)

 

1
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם. בְּעִבְרִית יֵשׁ עָבָר וְעָתִיד,
אֲבָל אֵין הוֹוֶה, רַק בֵּינוֹנִי.
עַכְשָׁו נַעֲבֹר לַמִּשְׁפָּט.

 

2
אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ.
אוֹהֲבֶיהָ אוֹכְלִים אֶת אוֹהֲבֶיהָ.
הֲפֹךְ אֶת הַכֹּל לֶעָתִיד.

 

3
אֲרָצוֹת זָבוֹת חָלָב וּדְבַשׁ. זֶה חִוּוּי.
אִם תִּרְאֶה אוֹתָם, מְסֹר לָהֶם ד"ש. זֶה צִוּוּי.
וְעַכְשָׁו מִשְׁפַּט שְׁאֵלָה: מֶה חָדָשׁ?

 

4
אוֹי לִי אִם אֹמַר, אוֹי לִי אִם לֹא אֹמַר.
אֱמֹר מַה כָּאן מִשְׁפָּט עִקָּרִי וּמַה טָּפֵל שֶׁל תְּנַאי.

 

5
חִבּוּר קָצָר. יָצָאנוּ לְטַיֵּל בַּסְּבִיבָה.
בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד שְׂמֹאל.
בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד יָמִין.
אֵיפֹה תָּעִינוּ?
תּוֹדָה רַבָּה.

 

6
שִׂיחוֹן. שֶׁל מִי אַתָּה, יֶלֶד?
שֶׁל אַבָּא. הַזֵּר הַשֵּׁנִי מִשְּׂמֹאל.

 

7
בְּרָכוֹת וְדִבְרֵי נִימוּסִין.
בֹּקֶר טוֹב, עֶרֶב טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה, מַזָּל טוֹב,
בְּקָרוֹב אֶצְלְכֶם. לְעוֹלָם לֹא מְאֻחָר.
סְלִיחָה, הַאִם זֶה הַמָּקוֹם? תָּבוֹא מחָר.

 

8
דַּיֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ. אַל תֹּאמַר: זֶה הָיָה לְחִנָּם.
הֲרֵי כְּבָר שִׁלַּמְתָּ.
אֱמֹר: לַשָּׁוְא.

 

9
מִלִּים נִרְדָּפוֹת. בֹּשֶׁת, בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה, בִּזָּיוֹן,
כְּלִמָּה, קָלוֹן, קִיקָלוֹן, קֶלֶס, קַלָּסָה,
דֵּרָאוֹן, שִׁמְצָה, נְאָצָה, דֹּפִי,
אוֹי לָאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת,
גְּנוּת, גְּנַאי, גִּנּוּי, נִבּוּל, נַבְלוּת,
זֻלוּת, הִתְבַּזּוּת, זִלְזוּל, זִילוּתָא,
וְשֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ!

 

10
עַטֵּר לְשׁוֹנְךָ בְּנִיבִים.
אַל תְּהִי מָתוֹק פֶּן יִבְלָעוּךָ.
אֵין הַבָּשָׂר מַבְאִישׁ אֶלָּא מִתּוֹכוֹ.
הֱוֵי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים, וְלֹא זָנָב לָאֲרָיוֹת,
הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָרֹאשׁ,
כָּאן קָבוּר הַכֶּלֶב!
הִגַּעְתָּ, דַּע מַה שֶּׁתִּדְרֹשׁ.
הַאִם נָאֶה דָּרַשְׁתָּ?
הֲשָּׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?

 

11
וְעַכְשָׁו עוֹד תַּרְגִּיל קָטָן לְסִיּוּם.
שְׁתֵּי מִלִּים בּוֹ. הַבְחֵן יָפֶה
בַּהֶבְדֵּל בֵּין שְׁתֵּי הַמִּלִּים:
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם.

 

 

מיקי קרצמן, רבין, 1991. גלריה שלוּש לאמנות עכשוית, תל אביב

 

ויליאם בטלר ייטס: הביאה השניה

 

 

מִסְתַּחְרֵר, מִסְתַּחְרֵר בַּמַּעֲקָל הַנִּפְעָר

הַבַּז לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת הַבַּזְיֵר;

דְּבָרִים מִתְפָּרְקִים; הַמֶּרְכָּז מִטַּלְטֵל;

רַק אָנַרְכְיָה נִפְרֶצֶת עַל פְּנֵי תֵּבֵל,

גֵּאוּת הדָּם עָכוּר נִפְרֶצֶת, וּבְכָל מָקוֹם

רֹב טֶקֶס הַתֹּם טוֹבֵעַ צוֹלֵל;

לַטּוֹבִים אֵין אֱמוּנָה, וְאִיְּלוּ הָרָעִים

מַלְאוּ עוֹז חְדוּר לָהַט תַּכְלִיתִי.

 

לָבֶטַח אֵיזוֹ הִתְגַּלּוּת כְּבָר כָּאן;

לָבֶטַח הַבִּיאָה כְּבָר כָּאן.

הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה! הַמִּלִּים רַק יָצְאוּ

בְּעוֹד דְּמוּת אַדִּירָה מִתּוֹךְ רוּחַ הָעוֹלָם*

טוֹרֶדֶת רְאוּתִי: שָׁם בְּאֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר

צֶלֶם וְלוֹ גּוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ שֶׁל בֶּן אָדָם,

מַבָּט חָלוּל כַּשֶּׁמֶשׁ נְטוּל רַחֲמִים,

מֵזִיז אַט יְרֵכָיו, בְּעוֹד הַכֹּל מִסְּבִיבוֹ

חָשׁוּק בִּצְלָלִים שֶׁל צִפּוֹרֵי מִדְבָּר קוֹצְפוֹת.

הָעֲלָטָה יוֹרֶדֶת שׁוּב; אֲבָל עַכְשָׁו אֳנִי יוֹדֵעַ

כִּי עֶשְׂרִים מֵאוֹת שְׁנַת אֶבֶן

הֻרְגְּזוּ לִכְדֵי סִיּוּט בְּעֶרֶשׂ מִתְחַבֵּט,

וְאֵיזוֹ בְּהֵמָה גַּסָּה, בִּשְׁעַת חֲזַרְתָּהּ לִבְסוֹף,

לִקְרַאת בֵּית לֶחֶם מְדַשְׁדֶּשֶׁת כְּדֵי לְהִוָּלֵד?

 

במקור, לטינית: Spiritus Mundi

 

 William Butler Yeats, The Second Coming

 

William Butler Yeats, The Second Coming, TED

 

 

YOM KIPPUR WAR. A burned IDF jeep in the Golan, the writing says `Here Dichi and Yoal have fallen`. Via MilitaryPhotos

צלם לא ידוע, "פה נפלו דיצ'י ויואל", רמת הגולן, מלחמת יום כיפור. Via MilitaryPhotos

 

 

כמות הפרשנות וההסברים לאחד מהידועים בשירה המודרנית, "הביאה השניה" (או ההתגלות השניה), מאת ויליאם בטלר ייטס, היא כמדומה אינסופית. רובם קושרים את השיר לספר המטאפיזי של המשורר, "חזון" (A Vision).

 

אבל השיר, שהוא דימוי מעורר חלחלה, מדבר את עצמו. הבזייר עומד במרכז עם החוט הקשור לטרף האילוף ומסובב אותו כמו היה ירחו, תוך שהוא שורק וקורא לבז הוראות – ולפתע דברים מתחילים להזדעזע ולהתפרק. בתמונה השניה מופיעה החיה הגסה, האנטיכריסט שנולד מבטן העלטה כמו "הנוסע השמיני" ומתחיל לנוע לעבר בית לחם כדי להיוולד בשנית. זה בדיוק עוקץ התבהלה: אם ניטשה פילל להתעלות מעבר לטוב ולרוע, כאן הם בוקעים מאותה בֵּיצת אימים בראשיתית כדי להופיע בצלם אנוש. כך מתפרקת הגיאומטריה האצילית של היקום, להפך מדימויי השירה המטאפיזית האנגלית המסדרים עולם רציונלי, נשגב, נצחי ובוטח.

 

עופרה עופר אורן, ספורו של שיר: ויליאם בטלר ייטס

הביאה השניה לויליאם בטלר ייטס בתרגום יצהר ורדי, במאמר מאת פיליפ ריף: לקראת תיאוריה של תרבות, תכלת 2007

Dorian Lynskey, 'Things fall apart': the apocalyptic appeal of WB Yeats's The Second Coming, The Guardian, May 2020

“The Second Coming”, Yeats`s Poetry, Spark Notes

The System of W. B. Yeats’s A Vision

   (The Art of Falconry: Roaming the Countryside with Trained Birds of Prey (Hampshire, Englan

Samantha Rose Hill, Where loneliness can lead, Hannah Arendt enjoyed her solitude, but she believed that loneliness could make people susceptible to totalitarianism, Aeon, 16 October 2020

רמברנדט: המן – הנפילה

 

Rembrandt van Rijn, Haman Recognizes His Fate, 1665. oil-canvas, State Hermitage Museum, Saint Petersburg

Rembrandt van Rijn, כותרת מקובלת: המן מכיר בגורלו, או: חרפת המן, כותרת חלופית: אוריה ודוד, 1665. שמן על בד, State Hermitage Museum, Saint Petersburg

 

 

כִּי אַתָּה, עָשִׂיתָ בַסָּתֶר; וַאֲנִי, אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. (שמואל ב', י"ב:י"ב)

 

מספר כותרות יש לציור הזה והאסמכתאות שלו חלשות. האם זה המן, אוּריה החִתי? האם הקומפוזיציה תוכנה על ידי המייסטר או תלמידו? האם ידו-הוא הניחה את הצבע על הבד, שמא התלמיד הוא שעבד עליה או שהתמונה היא תוצר של שיתוף פעולה במידה כזו או אחרת?

 

וולטר לידקֶה (Walter Liedtke) שהיה מומחה לאמנות צפונית ואוצר במטרופוליטן הניו יורקי, ערער על שיוך היצירה לרמברנדט והציבו על כַּן אחד מתלמידיו (Samuel Dirksz van Hoogstraten). אין בכוחי לומר משהו אינטליגנטי על הספֵקות והספקות-שכנגד בעניין זה, וזאת בשל חומת השיוך והממון המגינה על אוצרות הידע האקדמיים, ללמדנו את כזב האוניברסליות האינטלקטואלית. אפילו מאמר אחד של האיש לא זלג החוצה.

 

מוזיאון ההרמיטז' שבסנט פטרסבורג, בו מוצגת התמונה, מכור ככל הנראה לאמת הסובייטו-פּוּטינית הבזה לספקות. אוצרת המוזיאון משתמשת בלשון המובן מאליו כשהיא מציגה את הרמברנדט. הכוח הוא אמן, מייצר מציאות, זאת עד שזו תתקלף מהוורניש שהצהיב מזוקן ועשן סיגרים. הדיבור האופף את היצירה, ממש כדיבור הנרקם במעשה המדומה בה, הוא אם כן פוליטי עד מקיאווליסטי ומחוזק בקול הגבורה המופיעה בתור גורל.

 

אבל מה שיצירות אמנות עושות, כשהן מציגות בפנינו את ההיבריס ואת הנפילה הבאה בהכרח בעקבותיו, זה, שהן מכניסות אותנו, המתבוננים, לתמונת ההיבריס שלנו-עצמנו. היא מכריחה אותנו להכיר בו בטרם נפילה.

 

כי ידע שנפרע ימתק. הוא משחרר את ההתבוננות והדמיון, אותו אינטלקט יוצר הקרוי גם "רוח". אמנם, עין הדג של הפוזיטיביזם הרציונליסטי (מורשת הרכב הבלתי מתישבים של קאנט), תלשה את הדמיון ממושג המציאות הצר שלה והשליכה אותו אל בור מדורם האפל של החורקים בשיניהם. ובכל זאת, מציאותו של הדמיון היוצר, החופשי, ממשיכה להשתולל על גבולות הכוח, לפרוע ולהכניע אותו חזור והכנע. מציאות היא מציאות, אמנות היא מציאות, הרוח מציאות.

 

בין מדובר ב"המן הרשע" בין ב"אוריה החִתי" ואולי אפילו "דוד האמן המסולק מהסלון של שאול", – הרי זה אותו אדם בנפילתו. וזה נפלא למתבונן. סוגיית האותנטיות משחררת עוד את ההתבוננות. ("אל תכזבי לעצמך", את אומרת לה, "אל תלכי בשולל התדמיות והכוח".)

 

אפשר לדמות הֶלְחֵם של שתי דמויות מראָה המשקפות-סותרות זו את זו בהתאחדותן. אנו רואים אדם חיוור בלבוש אוריינטליסטי הזוי היוצא מחשכת הרקע ששתי דמויות מציצות ממנה, אל האופל השורר בצידנו-אנו. ימִינוֹ אוחזת בלבו המתמוטט, בשמאלו הוא מחזיק עצמו באבנטו כדי לא לִפול. הלך עליו. ההשפלה קשה ומרה ממוות. עד כמה שהכוח הוא עוצמת חיים שנגזלה מאחֵר, כך מתעבה מעטפת היוקרה המכסה על ישירותו הברברית. המן עומד להתבזות ברחובות כשהוא מוביל את היהודי על סוסו שלו. במקרה של אוריה ירכב המלך על אשת חיקו שעה שהוא צועד לפניהם אל מותו בשמה של הממלכה. להמן עוד צפוי מאבק אחרון בהשפלה המצמיתה ויהיה זה מאבק נואש, פרוע וחסר תוחלת שבסופו ימצא עצמו בחברת בני משפחתו על הגרדום. ואילו אוריה יקריב עצמו מדעת למען המלך הבוגד, כי יש פטריוטים מנוולים ויש פטריוטים טפשים.

 

שתי הדמויות היו בצד הכוח עד שזה בגד בהם. הנה הם בדמות אחת מתפצלת ומתאחדת, שלמה אך רבת פנים שכוחה בהפסדו. אין שלם מלב שבור ההופך אדם לכל-האדם.

 

 

Rembrandt van Rijn, Haman Recognizes His Fate, (detail)

Rembrandt van Rijn, המן מכיר בגורלו, או: אוריה ודוד, (פרט)

 

 

אני מאמין ("שחקי שחקי") – ביצוע: רונה קינן | שפת סימנים: גילי בית הלחמי

 

 

רמברנדט צייר היהודים, המולטי יקום של אלי אשד, 2006

]. Bruyn, B. Haak, S.H. Levie, P.].]. Van Thiel, E. Van De Wettering; A Corpus of Rembrandt Paintings, Martlnus Nijholff Publishers, 1982

 Mieke Bal and Norman Bryson, Semiotics and Art History, The Art Bulletin, Vol. 73, No. 2 (Jun., 1991), pp. 174-208

Jonathan Jones, A blood-spattered thrill ride into vengeance’ – Artemisia review, September 2020

Jan De Maere, Connoisseurship & Rembrandt`s Denied Studio Practice, A "Status Questions", Diplomatic World, no date

Albert Rothenberg, Rembrandt’s Creation of the Pictorial Metaphor of Self, Metaphor and Symbol, 23: 108–129, 2008

Joanna Sheers Seidenstein, Grace, Genius, and the Longinian Sublime in Rembrandt’s Aristotle with a Bust of Homer, Journal of Historians of Netherlandish Art 8:2, 2016

 Dr. Irina Sokolova, Curator of Dutch Paintings, State Hermitage Museum in St. Petersburg, Russia, The Fall of Haman: Rembrandt’s Picture in the Mirror of Time, CODART, 2019

Anna Tummers, The Fingerprint of an Old Master. On Connoisseurship of Seventeenth-Century Dutch and Flemish Paintings: Recent Debates and Seventeenth-Century Insights, Ph.D. thesis, University of Amsterdam 2009

Van De Waal, Rembrandt and the Feast of Purim, Oud Holland, Journal for Art of the Low Countries, 1969

A Web Catalogue of Rembrandt Paintings: 1660 – 1669 – "המן" נמצא בין היצירות שלא זכו לאישור המומחים כרמברנדט אותנטי.

Bakker, Piet. “Rembrandt van Rijn” (2017). In The Leiden Collection Catalogue, 3rd ed. Edited by Arthur K. Wheelock Jr. and Lara Yeager-Crasselt. New York, 2020

 

אביגדור המאירי: המוקד הרן

 

Frederick Kjörling, Shadow of Fist, 2014. Saatchi Art

Frederick Kjörling, צל אגרוף, 2014. The Saatchi Gallery, London

 

 

 

הַמּוֹקֵד הָרָן

אביגדור המאירי

 

אֵיכָה יֵרֹעַ וִירוֹצַץ מִבְצַר הַמָּחֳרָתַיִם

וּפָרֹכֶת אֲרוֹן-לִבֵּנוּ אֵיכָה שׁוֹתֶתֶת דָּם;

אַךְ אֲנִי הַגֶּבֶר, הַיּוֹקֵד אִתְּכֶם בְּמוֹקְדַת-תָּמִיד,

אֲנִי מַאֲמִין בֵּאלֹהִים, שֶׁיָּרַד מִשְּׁמֵי-שָׁמַיִם

וְהַשּׁוֹאֵג מִתּוֹךְ גְּרוֹנְכֶם בַּיָּפֵה שֶׁבְּשִׁירִי-אָדָם:

בְּשִׁיר אֶנְקַת-אֵם יוֹלֶדֶת.

 

אֲנִי מַאֲמִין בְּלִבְּכֶם הַנָּם, הַמָּר וְהַצּוֹרֵעַ

וּבִתְפִלַּתְכֶם הָאִלֶּמֶת, הַמַּדְמַּעַת כָּל אִישׁוֹן;

אֲנִי יוֹדֵעַ, חִדְלֵי-תְּמוֹל, אַתֶּם פֹּה אַנְשֵׁי-בְּרֵאשִׁית:

כָּל נַעֲרָה קְרוּעַת-לֵב – אֵם כׇּל חַי הִנֶּהָ,

וְכָל בָּחוּר מְזֵה-חֲלוֹם – אָדָם הָרִאשׁוֹן,

אֲבִי כָּל גּוֹאֵל וּמָשִׁיחַ.

 

יוֹדֵעַ אֲנִי: אֲחֵיכֶם-שְׁאֵרֵיכֶם מִשֵּׁבֶט-קַיִן,

הַנּוֹחֲרִים נַחֲרַת-נִצְחוֹן מֵעַל חוֹמַת סְדוֹם,

עֲבָדִים הֵם כֻּלָּם, עַבְדֵי-מָוֶת לְפֶתַח חַטָּאת,

אֲשֶׁר בְּסֵתֶר אָפְלָם יִשְּׂאוּ אֲלֵיכֶם עָיִן

וּלְמַחֲזֵה שַׁחַר-אָדְמְכֶם נֶאֱלָמִים הֵם דֹּם

וּמִסְתַּמְּאִים לְרֶגַע.

 

עֲבָדִים הֵם כֻּלָּם; עַבְדֵי הָאֶתְמוֹל וְהַשֶּׁבֶר,

הַמַּאֲזִינִים נְדוּדֵי-שְׁנַת לְקוֹל-שִׁירֵיכֶם הָאָיֹם;

הָעוֹרְכִים לַמָּוֶת שֻׁלְחָן וְזוֹנִים עַל אֱלֹהִים,

הַיּוֹצְאִים בְּמָחוֹל אַחֲרוֹן עַל עֶבְרֵי פִּי-קֶבֶר –

וְאוֹי לָהֶם, אֵם שִׁירְכֶם הָאִלֵּם יְבוֹאֵמוֹ פִּתְאֹם,

בַּעֲלוֹת פֹּה שַׁחַר כָּל-שָׁחַר.

 

אוֹי לָהֶם, אִם אוּד-גּוּפֵנוּ, הֶעָקוּד וּלְחוּךְ-הַלַּהַב

יֵרֵד מֵעַל מוֹקְדָתוֹ בְּהִשָּׂרֵף כְּבָלָיו לְאַט –

וְכָל צִבְאוֹת הַמֹּלֶךְ, הַסְּמוּאִים קִסְמֵי-שָׁוְא

שֶׁרָקְדוּ סְבִיב מוֹקְדֵנוּ – יִתְלַכְּדוּ אִתָּנוּ בְּזַעַף,

לָצֵאת בְּעַמּוּד-הָאֵשׁ, לִשְׂרֹף כֹּל טֻמְאָה וָסַד

בְּעוֹלָם זֶה הַמִּתְיַפֵּחַ.

 

יוֹדְעִים הֵם כֻּלָּם: אֱלֹהֵיהֶם אֱלֹהֵי-תְּמוֹל הוּא,

זָקֵן זוֹנֶה יָאוּשׁ, הַזּוֹלֵל זְלוֹל וַחֲטוֹף –

יוֹדְעִים הֵם: נְסִיכֵי מָחָר בִּרְחוֹבוֹת פֹּה יְהַלֵּכוּן,

אֲשֶׁר לְשֶׁמֶשׁ-מַבָּטָם כָּל פִּרְחֵי-שָׁוְא יִבּוֹלוּ

וּלְבָבָם הָרָן, הַמַּאֲמִין – כּוּר צוֹרֵף כָּל-טוֹב:

מִזְבֵּחַ הוּא, מִזְבֵּחַ.

 

מִזְבְּחֵנוּ הוּא זֶה, מוֹקֵד שָׁמִיר וָשַׁיִת,

מִזְבֵּחַ הָאָדָם הוּא זֶה לַעֲקוּדֵי כָּל הָעַמִּים;

מִזְבֵּחַ חוֹלְמֵי כָּל-יֹפִי וְכָל נוֹהֵי אֶל-עָל: –

מִזְבְּחֵנוּ, שֶׁעִם הַחֻרְבָּן עָזַב אֶת הַר-הַבַּיִת

לִנְדוֹד אִתָּנוּ יַחַד עַד בּוֹא קֵץ-הַיָּמִים

לְאוֹר אָבִיב-הַשֶּׁמֶשׁ.

 

לְאוֹר יֶרַח-זִיוֵנוּ, חַג כָּל חַגֵּי-הַקֹּדֶשׁ,

חַג קוֹוֵי-הָאֹשֶׁר, חַג עוֹבְדֵי הָאֵשׁ;

חַג עַבְדֵי כָּל פַּרְעֹה, חַג כָּל סָר וְכָל מַר-לֵב.

רֹאשׁ הֶחֳדָשִׁים יְהִי לָנוּ זֶה הַחֹדֶשׁ,

הַפּוֹקֵחַ עֵינֵי-אוּר לְצַוּוֹת עַל כָּל יֵשׁ

בְּשַׁרְבִיט-פַּטִּישׁ מַגִּיהַּ.

 

יֵרֹעַ וִירוֹצַץ הַפַּעַם מִבְצַר הַמָחֳרָתַיִם

וּמִפָּרֹכֶת אֲרוֹן-לִבֵּנוּ יָשֹׁת, יָשֹׁת הַדָּם –

הַכֶּבֶל הוֹלֵךְ וְנִשְׂרָף עַל מוֹקְדֵנוּ הַלּוֹהֵט,

וְדָמֵנוּ, לְשַׁד-פִּלְאֵנוּ, יַפְרֶה לְכָל אַפְסָיִם.

עַל מִזְבֵּחַ זֶה הָרָן שִׁמְרוּ-נָא שׁוֹמְרֵי הָאָדָם,

שִׁמְרוּ-נָא עַל הַמִּזְבֵּחַ.

 

שִׁמְרוּ עָלָיו, שִׁמְרוּ; יִרְעַשׁ כַּדּוּר הָאָרֶץ,

הַרְרֵי שֶׁלֶג יַגְלִישׁוּ לַבַּת נִיר-עָתִיד;

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הַטּוֹבָה, מִשְּׁתֵי פְּסָגוֹת-הָאוֹר:

נְקַם-שִׁלֵּם, בְּשׂוֹרַת-חֶסֶד, גְּאֻלָּה וָקֶרֶץ –

וְהַמּוֹקֵד הָרָן יַבְלִיחַ הִמְנוֹן שִׁיר-בְּרֵאשִׁית:

כִּי אָדָם יֻלַּד לָנוּ.

 

אביגדור המאירי, המוקד הרן, שירים, מוסד ביאליק על-ידי "דביר", תל אביב תש"ד, עמ. י"ד

 

 

שייקה לוי שר: נומי ארץ

מילים ולחן: קובי לוריא

 

לזכרו: דייוויד גרייבר: שלח לחמך (Give it Away)

 

ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – סוף

 

Detail of ‘Lucretia’ (c.1666) by Rembrandt van Rijn. Minneapolis Institute of Art (2)

Rembrandt van Rijn, לוקרטיה (פרט), 1666 לערך. שמן על בד, Minneapolis Institute of Art

 

 

אַךְ הַשָּׁלִיחַ הַמָּסוּר חָזַר וּבָא עַתָּה,

מֵבִיא אֶת אֲדוֹנוֹ יַחְדָּו עִם אֲחֵרִים

בָּהֶם לוּקְרֶטִיָה פּוֹגֶשֶׁת שְׁחוֹר הָאֲבֵלוּת עוֹטָה

וּסְבִיב עֵינֶיהָ הַטְּרוּטוֹת מִדֶּמַע מְרוֹרִים,

כְּמוֹ הַקֶּשֶׁת בַּעֲנַן, מׇעֳגָלִים כְּחֻלִּים פּוֹרִים,

   וְלֵחוֹת מְרֵרָה הַלָּלוּ בְּחַשְׁרַת מִזְגָּהּ

   חוֹזוֹת בּוֹאוֹ שֶׁל פֶּרֶץ חֵלֶף סָעַר שֶׁרָגַע.    

 

מִשֶּׁבַּעֲלָהּ רָאָה אֶת מַרְאִיתָהּ הָעֲצוּבָה,

בְּרֹב הִשְׁתָּאוּתוֹ נִצָּב, בָּהּ מַבָּטוֹ תּוֹלֶה:

עֵינֶיהָ מְכֻסּוֹת בַּמַּיִם אַךְ טוֹבְלוֹת בַּלֶּהָבָה,

גּוֹנָהּ הַנָּאוֶה נִקְטָל בְּצַעַר מְכַלֶּה.

וְלִשְׁלוֹמָהּ לִשְׁאוֹל רוּחוֹ בְּעֹז לֹא יִמָּלֵא:

   עוֹמְדִים שְׁנֵיהֶם כַּמַּכָּרִים בְּהֶלֶם תַּדְהֵמָה

   עַל פְּגִישָׁתָם בַּמֶּרְחַקִּים שֶׁהַמִּקְרֶה גְּרָמָהּ.

 

לְבַסּוֹף נוֹטֵל הוּא אֶת יָדֶיהָ דְּלוּיוֹת הַדָּם,

אוֹמֵר: "מַה לְךָ אֵרַע בַּרְבָּרִי וְאַכְזָר

שֶׁעַל עָמְדֵךְ כֹּל אֲבָרַיִךְ רוֹעֲדִים בִּמְאוֹדָם?

חֶמְדַּת לִבִּי, מָה הַדָּבָר שֶׁדֹּעַךְ זֹךְ גּוֹנֵךְ גָּזַר?

אֵיכָה זֶה שִׁבְרוֹן לֵב בִּלְבוּשֵׁךְ נִשְׁזָר?

   גַּלִּי, יַקִּירָתִי-יַקִּירָתִי, מַשָּׂא נַפְשֵׁךְ,

   סַפְּרִי שִׁבְרֵךְ, לְמַעַן נְשִׂיבֵךְ מִיֵּאוּשֵׁךְ."

 

וְהִיא בָּאֲנָחוֹת שָׁלוֹשׁ נוֹתֶנֶת אֵשׁ בְּצַעֲרָהּ,

בְּטֶרֶם הַמִּלִּים אֶת סִבְלוֹתֶיהָ יְשַׁוְּעוּ:

אֶתְנַחְתָּא, לְחֶפְצוֹ הִיא מְכַוֶּנֶת דִּבּוּרָהּ,

וּבְצִנְעָה הִיא מִתְכּוֹנֶנֶת לְהַבְטִיחַ כִּי יֵדְעוּ

כֵּיצַד שְׁמָהּ וּכְבוֹדָהּ בִּשְׁבִי צָר נִכְלְאוּ;

   בִּזְמַן שֶׁקוֹלַטִין וּקְהַל הַלּוֹרְדִּים שֶׁהוֹפִיעַ

   בְּקֶשֶׁב נֶעְצַב צוֹפִים לִשְׁמֹעַ מַה בְּפִיהָ.

 

בְּקַן מֵימֶיהָ בַּרְבּוּרָה חִוֶּרֶת כָּל כֻּלָּהּ

פּוֹתַחַת בְּמִזְמוֹר מִסְפֵּד לְבוֹא אַחֲרִיתָהּ:

"מִלִּים מְעַט", אָמְרָה, "הֵיטֵב יַתְאִימוּ לָעַוְלָה,

אַשְׁמָה שֶׁאֵין לֶהָשִׁיבָה בְּשׁוּם תֵּרוּץ אוֹ חֲרָטָה:

יִרְבּוּ יְגוֹנוֹתַי בִּי מִמִּלִּים לִפְרֹץ עַתָּה,

   וְיֶאֶרְכוּ לָצֵאת מִמֶּנִּי כֹּל קִינוֹת אֳנִיִּי,

   מִכְּדֵי סַפֵּר כֻּלָּן עַל יֶגַע לְשׁוֹנִי. 

 

"לָכֵן כֹּל שֶׁעָלַי מֻטָּל, בַּעַל יָקַר,

לוֹמַר הוּא: כִּי בְּחֵפֶץ עִנְיָנָהּ שֶׁל מִטָּתְךָ

בָּא זָר, הוּא הִשְׂתָּרֵעַ עַל הַכַּר,

שָׁם רֹאשׁ הִנַּחְתָּ לִמְנוּחָה,

וּמַהִי יֶתֶר הֲרָעָה, רַק לַדִּמְיוֹן הַמְּלָאכָה

   לְמָה שֶׁנַּעֲשָׂה בִּי בְּפִגּוּל כְּפִיַּת צוֹרֵר     

   וּמִזֶּה, אַלְלַי לִי, אֲהוּבָתְךָ לֹא תִּשְׁתַּחְרֵר. 

 

"כִּי בֶּחָצוֹת לֵיל הָאֵימָה בַּחֲשֵׁכַת צַלְמָוֶת,

הִגִּיעַ עִם פַלְכִיוֹן בּוֹהֵק אֶל חֶדֶר מִטָּתִי

יִצּוּר מַזְחִיל אוֹחֵז בִּתְאוּרַת שַׁלְהֶבֶת,

וְצִעֵק רְחִישָׁתוֹ: 'עוּרִי בַּת רוֹמָא מָרָתִי,

נְטִי לְחִבָּתִי וָלֹא, דֵּרָאוֹן אַלְמוֹתִי

   עָלַיִךְ וְשֶׁלָּךְ בְּזֶה הֲלֵיל אַפִּיל,

   אִם תְּסָרְבִי לַחֵשֶׁק שֶׁאַהֲבָתִי מַפְעִיל. 

 

"'אֶת הַמְּשָׁרֵת הַמׇּעֳדָף בְּמֵאוּסוֹ', לָחַת –  

'אֶלָּא אִם תִּרְתְּמִי אֶת חִבָּתֵךְ לִרְצוֹנִי –  

מִיַּד אֶרְצַח, וְאַחַר כָּךְ אוֹתָךְ עַצְמֵךְ אֶשְׁחַט,

וְאֶשָּׁבַע כִּי מְצָאתִיךְ בְּעֵת תִּנּוּי הוֹלְלָנִי

שֶׁל מַעַשׂ תָּאֲוָה מַחְלִיא, כִּי כֵן אֲנִי

   הָרַגְתִּי אֶת הַזַּנָּאִים בְּמַעֲשָׂם. בַּתְּהִלָּה,

   אֶזְכֶּה אֲנִי כָּךְ, אַתְּ, בִּגְנָאִי בַּל מְחִילָה.'

 

"כָּאן כְּבָר פָּתַחְתִּי פֶּרֶץ בִּצְעָקָה

וְאָז כְּנֶגֶד לְבָבִי הִצִּיב הוּא אֶת חַרְבּוֹ,

נִשְׂבַּע, כִּי אִם אֲנִי לֹא אֶכָּנַע לוֹ בִּשְׁתִיקָה,

מִפִּי הַחַי מִלָּה נוֹסֶפֶת לֹא תָּבוֹא.

עִם זֹאת תִּעוּד קְלוֹנִי יִשְׂרֹר לָנֶצַח כִּכְתָבוֹ,

   וּלְעוֹלָם לֹא יִשָּׁכַח בְּקֶרֶת רוֹמָא הַכְּבוּדָה

   דְּבַר מוֹת הַנַּפְקָנִית לוּקְרֶטִיָה בִּזְרוֹעוֹת עַבְדָּהּ. 

 

"אוֹיְבִי חֲזַק הָיָה, חַסְרַת אוֹנִים אֲנִי

וְאֵין אוֹנִי גָּבַר מֵעֹצֶם הָאֵימָה.

שׁוֹפֵט דָּמִים אָסַר דִּבּוּר עַל לְשׁוֹנִי:

וְשׁוּם טִעוּן מֻצְדָּק לְצֶדֶק שָׁמָּה לֹא נִשְׁמַע.

אַרְגָּמָן תַּאֲוָתוֹ הֵעִידָה עַל עָצְמָה

   כִּי יׇפְיִי הַדַּל אֶת גַּלְגַּלֵּי עֵינָיו גָּזַל,

   וּכְשֶׁנִּגְנָב שׁוֹפֵט אֲזַי אָסִיר נִקְטָל. 

 

"אוֹ, לַמְּדֵנִי נָא לִתְקֹן תֵּרוּץ בְּעַד עַצְּמִי,

אוֹ לְפָחוֹת מָה אֲמַתְלָה לִי לְשִׁמּוּשׁ אֶמְצָא:

אִם קְבָס דַּמִּי אׇמְנָם רֻפַּשׁ בְּרֶשַׁע תֵּהוֹמִי,

הִנֵּה בָּרָה רוּחִי מִכֹּל רְבָב שִׁמְצָה.

הִיא לֹא נִכְפְּתָה, הִיא מֵעוֹלָם לֹא נִרְצְעָה

   בְּהַסְכָּמָה לְפֶשַׁע, כִּי עוֹדֶנָּה תְּמִימָה

   וּבְקִיטוֹן מֻרְעָל שׁוֹכֶנֶת בַּת קְיָמָא."

 

שׁוּר, הִנֵּה הָאָבוּד אֲשֶׁר רָכַל בְּאׇבְדָנוֹ,

בְּרֹאשׁ שָׁחוֹחַ, סְכוּר עָגְמָה קוֹלוֹ,

עָטוּף בִּזְרוֹעוֹתָיו, עֵינַיִם שַׁח בִּיגוֹנוֹ,

כְּשַׁעֲוָה חִוְּרוֹת שְׂפָתָיו הַמְּנַשְּׁבוֹת סִבְלוֹ

מִמֶּנּוּ, וְקוֹל מַעֲנֵהוּ נֶעְצָר כָּךְ בְּאֶבְלוֹ.

   אַךְ, כַּמָּה שֶׁאֻמְלָל הוּא, נֶאֱבָק לַשָּׁוְא:

   כִּי מַה שֶׁהוּא נוֹשֵׁף מִיָּד שָׁב וְנִשְׁאַב.

 

הַגֵּאוּת כְּמוֹ דֶּרֶךְ קֶשֶׁת בְּכָל תֹּקֶף שָׁאֲגָה

וּמִן הָעַיִן הָרוֹאָה בִּמְאוֹצָהּ יָצוֹא פָּרְצָה,

אַךְ בְּתוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלֶת שֶׁגַּאֲוָתוֹ סִיְּגָה

בַּחֲזָרָה אֶל הַמֵּצַר אֲשֶׁר כְּפָהָה לְלֹא מוֹצָא,

בַּחֲרוֹן יָצְאָה – שָׁבָה בַּזַּעַם שֶׁמֻּצָּה:

   אַף כֹּל אַנְחוֹתָיו. כִּי יִסּוּרָיו כְּמוֹ מַסּוֹר

   דָּחֲפוּ מִמֶּנּוּ אֶת אֶבְלוֹ, מָשְׁכוּ הָאֵבֶל לַחֲזֹר. 

 

לִכְשֶׁהִבְחִינָה אֻמְלָלוּת בָּאֵלֶם יְגוֹנוֹ,

בְּטֶרֶם שַׁעֲתוֹ הֵקִיצָה קוֹצֶף חֲרוֹנוֹ:

"אָדוֹן יָקַר, הֵן צַעַרְךָ מוֹסִיף לְצַעֲרִי אוֹנוֹ:

הֲרֵי מָטָר לֹא יְדַלֵּל נָהָר בְּשִׁטְפוֹנוֹ.

כְּדֵי כָּךְ סִבְלִי רָגִישׁ לִכְאֵבְךָ בְּשִׁבְרוֹנוֹ

   עַד בְּשֶׁל כָּךְ גּוֹבֵר. הָבָה נִסְתַּפֵּק בְּזֹאת

   כִּי בְּאֶבְלוֹ יִטְבַּע רַק זוּג עֵינַי הַבּוֹכְיוֹת.

 

"לְמַעֲנִי, מֵאוֹתָהּ עֵת שֶׁהִתְקַסַּמְתָּ בִּי,

מִי שֶׁהָיְתָה לוּקְרֶטִיָה שֶׁלְּךָ, הַקְשֵׁב:

נִקְמַת מִיָּד קַח מֵאוֹיְבִי –  

שֶׁלִּי, שֶׁלְּךָ, שֶׁלּוֹ. לְמָגִנִּי כְּמוֹ תְּחַשֵּׁב

מִמַּה שֶׁנְּהִיָּה: יִשְׁעִי הַמְּיֹעָד אִכְזֵב

   וּמִיָּדְךָ אִחֵר, אַךְ קְטֹל אֶת הַבּוֹגֵד,

   כִּי הַקִּמּוּץ בַּצֶּדֶק לַשִּׁחוּת סוֹגֵד. 

 

"אַךְ אֲגַלֶּה אֶת שְׁמוֹ, לָכֶם הַלּוֹרְדִּים הַיְּשָׁרִים",

אָמְרָה לִבְנֵי הַפָּמַלְיָה שֶׁנִּלְוְתָה לְקוֹלַטִין,

"רַק אַחֲרֵי שֶׁלִּי אַתֶּם תַּבְטִיחוּ בִּנְדָרִים,

לִפְתֹּחַ בְּמִרְדַּף נָקַם עַל עַוְלָתִי בְּלִי לְהַמְתִּין:

כִּי זוֹ תׇּכְנִית הוֹגֶנֶת וּרְאוּיָה לְמוֹנִיטִין

   לְמִגּוּר אִי-צֶדֶק בְּנִשְׁקֵי הַנְּקָמָה:

   קוֹנָם הָאַבִּירִים לְלֶיְדִּי לִתְקֹן פְּגִיעָתָהּ וַיְהִי-מָה."

 

לִדְרִישָׁתָהּ הַזֹּאת, בְּכֹל הַדְרַת אֲצִילוּתָם,

כֹּל לוֹרְד אֶת הֵן צִדְקוֹ לִפְקֻדָּתָהּ נָתַן,

לָהּ כְּחוֹבַת הָאַבִּירוּת צִוּוּ אֶת עֶזְרָתָם, 

מִשְׁתּוֹקְקִים לַחֲשִׂיפַת אוֹיְבָהּ הַמְּשֻׂטָּן.

אַךְ הִיא, בְּטֶרֶם הַמְּשִׂימָה הָעֲגוּמָה תֻּתַּן,

   אֶת הַהַצְהָרָה עוֹצֶרֶת, "אוֹ", אָמְרָה, "דַּבְּרוּ,

   אֵיךְ הַכֶּתֶם הַכָּפוּי מִמֶּנִּי יִמָּחֶה, אִמְרוּ. 

 

"עֲבֵרָתִי זוֹ הַמְּדֻבֶּרֶת, מַהִי מַהוּתָהּ

בֶּהֱיוֹתָהּ כְּפוּיָה וּבִנְסִבּוֹת אֵימִים?

הַפּוֹטֵר רוּחִי הַזַּךְ מִמַּעַשׂ מְסֻטָּה

וְאֶת כְּבוֹדִי הַשַּׁח בְּנִוּוּלוֹ מֵקִים?

הֲיֵשׁ טִעוּן שֶׁיְּזַכֵּנִי מִפּוּר הַמְּרוֹרִים?

   מֵי מַעְיָן מֻרְעָל שָׁבִים לְטׇהֳרָם,

   מַדּוּעַ לֹא אֲנִי מִכֶּתֶם שֶׁבִּכְפִי נִגְרָם? 

 

אָז, כֻּלָּם יַחְדָּו פָּתְחוּ דִּבְּרוּ עַל לְבָבָהּ,

כִּי מְנַקֶּה טֹהַר רוּחָהּ הַכֶּתֶם מִבְּשָׂרָהּ,

בַּזְּמַן הַזֶּה וּבְחִיּוּךְ מָרִיר, הִיא סוֹבְבָה

מֵהֶם פָּנִים, מַפָּה עִמְקַת רִשְׁמֵי מוֹרָא

שֶׁל גּוֹרָלָהּ הַמָּר, גְּלוּפָה בְּדֶמַע צָעֲרָה.

  "לֹא, לֹא", אָמְרָה, "שׁוּם לֵיְדִּי, עַד עוֹלָם,

  שֶׁמָּא הָיוּ הֵם תֵּרוּצַי, לֹא תָּהִין כְּלָל לְקַבְּלָם." 

 

וְכָאן, בַּאֲנָחָה כְּאִלּוּ שֶׁלִּבָּהּ נִשְׁבָּר,

הִיא מַשְׁלִיכָה שֶׁם טַרְקֻוִּין, בְּאוֹמְרָהּ, "הוּא, הוּא",  

אֲבָל לְבַד מִ"הוּא" דָּבָר מִפִּיהָ לֹא הֻכְבַּר,

עַד, לְאַחַר מַבְּעֵי צוּקָה וְרֹב פִּרְקֵי שְׁהוּת,

בְּהִשְׁתַּנְּקוּיוֹת, בְּנִסְיוֹנוֹת סְרַק שֶׁנִּקְהוּ,   

   הִיא מְחַלֶּצֶת: "לוֹרְדִּים, הוּא, הוּא הוּא זֶה מִי

   אֲשֶׁר מַדְרִיךְ יָדִי לִפְגֹּעַ בְּעַצְמִי."

 

כָּאן בְּחָזָהּ, נָדָן תַּמִּים, הִיא נָעֲצָה

סַכִּין דָּמִים, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נִשְׁמָתָהּ שָׁלְפָה:

זוֹ הַמַּכָּה אוֹתָהּ חִלְּצָה מֵהַתְּהוֹם הָרְצוּצָה

בְּכִלְאָהּ הַמְּחֻלָּל שֶׁבּוֹ נָשְׁפָה וְשָׁאֲפָה.

עַל אֲנָחוֹת הַחֲרָטָה אֶל הָרָקִיעַ הוּעֲפָה

   רוּחָה הַכְּנוּפָה, וְרִחֲפָה מִתּוֹךְ פִּצְעָהּ

   אֱלֵי חַיֵּי אַלְמָוֶת, מִגּוֹרַל נִרְצָע.

 

נִדְהָם מֵהַקָּזַת הַדָּם, כָּאֶבֶן הַדּוֹמֶמֶת

קוֹלַטִין עָמָד, עִם כָּל הַלּוֹרְדִּים שֶׁעִמּוֹ,

עַד אָבִיהָ שֶׁל לוּקְרֶטִיָה, הַמַּבִּיט בָּהּ מְדַמֶּמֶת,

אֶת עַצְמוֹ הִשְׁלִיךְ עֲלֵי הַגּוּף מֵמִית עַצְמוֹ,

וּמִמַּעְיָן שַׁנִּי בְּרוּטוּס מָשַׁךְ עַל דִּמּוּמוֹ

   אֶת הַסַּכִּין הָרַצְחָנִי, שֶׁבְּעׇזְבוֹ אֶת הַמָּקוֹם,

   רָדַף אוֹתוֹ דָּמָהּ, בְּנִסָּיוֹן עָלוּב לִנְקֹם.

 

וְזֶה, מִמְּעַמְּקֵי גּוּפָהּ בְּפִכְפּוּכוֹ הָלַךְ שָׁפַע,

וְנֶחְלָק לְשִׁנֵּי פְּלָגִים שֶׁל אַרְגָּמָן דָּמָהּ

וּבְזֶרֶם אַט מִשְׁנֵי צִדָּיו הִקִּיף אֶת כֹּל גּוּפָהּ

כְּאִי שֶׁאַךְ נִכְבַּשׁ, נִצָּב כֻּלּוֹ שְׁמָמָה,

עֵירֹם, רִיק מִיּוֹשְׁבָיו, אָפוּף שִׁטְפוֹן אֵימָה.

   חֵלֶק מִדָּמָהּ אֱדוֹם עֲדַיִן וְנִשְׁאַר טָהוֹר,

   הַחֵלֶק שֶׁטַּרְקֻוִּין זִהֵם, הָפַךְ שָׁחוֹר מִשְּׁחוֹר. 

 

ועַל פָּנָיו הַנִּצְפָּדִים בַּאֲבֵלוֹת כְּסוּתוֹ

שֶׁל אוֹתוֹ דָּם שָׁחוֹר, אַדְוָה מֵימִית נִגֶּרֶת,

כְּמוֹ בּוֹכָה מָרוֹת עֲלֵי מָקוֹם הַכְתָּמָתוֹ,

וְלָנֶצַח, כְּחוֹמֵל לוּקְרֶטְיָה הַמְּיֻסֶּרֶת,

מִדָּם מְפֻגָּל יִנְבַּע זֶה אוֹת הַמַּיִם לְמַזְכֶּרֶת,

   וְהַדָּם לְלֹא רְבָב בָּאַדְמוּמִיּוּת יִסְמַק,

   נִכְלָם בְּשֶׁל הַלָּז אֲשֶׁר כָּכָה נָמַק. 

 

"בִּתִּי, יַקִּירָתִי, בִּתִּי", זוֹעֵק לוּקְרֶטְיוּס הִזָּקֵן,

"הַחַיִּים שֶׁאַתְּ קִפַּחְתְּ הֲרֵי שֶׁלִּי הָיוּ.

"אִם בַּצֶּאֱצָא צַלְמוֹ שֶׁל אָב שׁוֹכֵן,

הֵיכָן אֶחְיֶה מִשֶּׁחְיִי לוּקְרֶטְיָה לֹא חִיּוּ?

לֹא לַתַּכְלִית הַזֹּאת חַיַּיִךְ מֶנִּי נִהְיוּ.

   אִם יְלָדִים מֵתִים לִפְנֵי מוֹלִידֵיהֶם,

   צֶאֱצָאֵיהֶם אָנוּ, לֹא שֶׁלָּנוּ הֵם. 

 

"מַרְאָה שְׁבוּרָה וְאֻמְלָלָה, הִרְבֵּיתִי הִתְבּוֹנֵן

בְּמֶתֶק דַּמְיוּתֵךְ, בִּי שְׂבַע יָמִים שׁוּב רַךְ נוֹלָד;

אֲבָל רְאִי זֶה הַצָּלוּל הִנֵּה עָמַם וְהִזְדַּקֵּן,

וּבוֹ עֶרְיַת עֶצֶם הַמָּוֶת שֶׁהַזְּמָן שַׁלָד:

אוֹ, אֶת צַלְּמִי מִלְּחָיַיִךְ אַתְּ קָרְעַת לָעַד,

   וְאֶת יׇפְיָהּ שֶׁל מַרְאָתִי אַתְּ נִפַּצְתְּ בְּרַעַם,  

   לֹא אוּכַל יוֹתֵר לִרְאוֹת בָּהּ אֵיךְ הָיִיתִי פָּעַם!

 

"אוֹ נְתִיב הַזְּמַן, עֲצֹר וְהִמָּשֵׁךְ לֹא עוֹד  

אִם אֵלֶּה הָרְאוּיִים לִשְׂרֹד דִּינָם לְחִדָּלוֹן.

הֲיִכְבֹּשׁ רְקַב הַמָּוֶת אֶת הַחֲסוֹנִים בִּמְאוֹד

וִיוַתֵּר עַל הָרְצוּצִים, נִגְּפֵי הַכִּשָּׁלוֹן?

בְּמוֹת דְּבוֹרָה זְקֵנָה, בְּכַוַּרְתָּהּ יַצְעִיר שִׁלְטוֹן:

   בְּחַיַּי, מַחְמַל נִפְשִׁי, חִזְרִי לִחְיוֹת וְכָךְ

   בְּמוֹת אָבִיךְ תִּזְכִּי לִרְאוֹת, לֹא אָבִיךְ אוֹתְךָ." 

 

כְּמוֹ מִתּוֹךְ חָלוֹם אָז קוֹלַטִין נִנְעָר

וּמִלּוּקְרֶטְיוּס מְבַקֵּשׁ אֶת מְקוֹם נַהַמוֹ;

אָחַר בְּזֶרֶם דָּם לוּקְרֶטִיהָ הַקָּר

הוּא מִתְנַפֵּל, רוֹחֵץ חִוְרוֹן פְּנֵי דַהֲמוֹ

וּמִתְדַּמֶּה זְמַן מָה כָּמוֹהָ לְמֵמִית עַצְמוֹ;

   עַד בּוּשָׁה גַּבְרִית דּוֹחֶקֶת שׁוּב נְשִׁימָתוֹ,

   לִחְיוֹת, וְעַל מוֹתָהּ לָקַחַת נִקְמָתוֹ.          

 

הַזַּעַם הַחוֹדֵר נַפְשׁוֹ עָמֹק בְּכִבְשׁוֹנָהּ,  

הִגִּישׁ צַו עֹצֶר שֶׁל אִלְּמוּת לִלְשׁוֹנוֹ,

וְהִיא, קוֹצֶפֶת עַל הַצַּעַר שֶׁהִדִּיחַ שִׁלְטוֹנָהּ,

אוֹ מוֹנֵעַ זְמַן כֹּה רַב מִלּוֹת נִחוּם לִיגוֹנוֹ,

פּוֹתַחַת בְּדִבּוּר, אַךְ פִּיו פּוֹלֵט בְּכִשְׁלוֹנוֹ

   עֲדַת מִלִּים רָפָה מִשְּׂאֵת עֹל יִסּוּרָיו,

   וְאִישׁ אֵינֶנּוּ מְזַהֶה דְּבָרָיו. 

 

אׇמְנָם "טַרְקֻוִּין" בִּטֵּא הוּא בְּבֵרוּר לִפְעָמִים,

אַךְ בֵּין שִׁנָּיו, כְּמוֹ אֶת הָשֵׁם שִׁסַּע.

סָעַר הָרוּחוֹת הַזֶּה, עַד שֶׁיָּפִיחַ גְשָׁמִים,

סָכַר נֵד צַעֲרוֹ, לְהַגְבִּירוֹ עָשָׂה.

לְבַסּוֹף נִמְטָר, וְעֹז הָרוּחַ נִתְהַסָּה:

   אֲזַי בְּיַחַד אָב וּבֶן בּוֹכִים מַחְלֹקֶת נוֹאֲשָׁה,

   אֶת מִי יֵשׁ לְבַכּוֹת יוֹתֵר, הַבַּת אוֹ הָאִשָּׁה. 

 

זֶה מְכַנֶּה אוֹתָהּ שֶׁלּוֹ, וְלָאַחֵר לוֹ הִיא,

אֲבָל אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם צוֹדֵק בִּתְבִיעָתוֹ.

אוֹמֵר הָאָב, " הִיא לִי". – "אוֹ, הִיא שֶׁלִּי,"

הַבַּעַל לוֹ עוֹנֵה: אָנָּא אַל תִּגְזֹל זְכוּתוֹ

שֶׁל יְגוֹנִי, לֹא יִתְבַּע אַחֵר אֶת צִדְקָתוֹ

   לְבִכּוּיָהּ, כִּי אַךְ וְרַק לִי הִיא בַּדִּין,

   וְאִישׁ לֹא יְקוֹנֵן עָלֶיהָ חוּץ מִקּוֹלַטִין. 

 

"אוֹ," לוּקְרֶטִיוּס אָמַר, "לָהּ אֲנִי הוּא שֶׁנָּתַתִּי

הַחַיִּים שֶׁבְּמֻקְדָּם מִדַּי וּבִמְאֻחָר מִדַּי קִפְּחָה." –

"אוּוּוּ, אוּוּוּ," אָמַר אָז קוֹלַטִין, "הָיְתָה אִשְּׁתִּי,

שַׁיֶּכֶת לִי, אֶת רְכוּשִׁי רָצְחָה." –

"בִּתִּי", "רַעְיָתִי", מִלְּאוּ בְּתִנּוּיֵי צָוְחָה

   אֶת הַאֲוִיר שֶׁבְּחַיֵּי לוּקְרֶטִיהָ בְּכוֹחוֹ הַהַבְלוּתִי,

   אָחַז וְלִקְרִיאוֹתֵיהֶם הֵשִׂיב, "בִּתִּי," "רַעְיָתִי." 

 

וּבּרוּטוּס, שֶׁמִּצַּד לוּקְרֶטִיהָ הַסַּכִּין שָׁלַף,  

בִּרְאוֹתוֹ אוֹתָם מְתַחֲרִים בַּאֲבֵלוּת,

הֵחֵל מַלְבִּישׁ אֶת שְׁנִינוּתוֹ חֻמְרָה וְזֶקֶף גַּב,

קוֹבֵר בַּפֶּצַע שֶׁל לוּקְרֶטִיהָ מִפְגְּנֵי סִכְלוּת.

בְּרוֹמָא הוּא וּמֵרֵעָיו עֻטְּרוּ זֵרֵי הַבְלוּת,

   עַל חִדּוּדֵי תִּפְלוּת וּפִטְפּוּטִים דּוֹחִים,

   מַמָּשׁ כְּמוֹ לֵצִים קַשְׁקְשָׁנִי טִמְטוּם שֶׁל מְלָכִים. 

 

עַתָּה מַשְׁלִיךְ הוּא אֶת גְּלִימַת הָרְדִידוּת

שֶׁבָּהּ הִסְוָה בְּהַצְלָחָה אֶת עֹמֶק הָחָכְמָה,

וּפִקְּחוּת נִסְתֶּרֶת מְחַמֵּשׁ הוּא בְּחַדּוּת,

אֲשֶׁר בְּעֵין קוֹלַטִינוּס תּוֹעִיל לִבְלֹם דִּמְעָה.

"קוּם", אָמַר לוֹ, "כִּי טָעִיתָ, לוֹרְד שַׂגִּיא שֶׁל רוֹמָא:

   נָא הָנַח לְשַׁטְיָה זֶה, אֲשֶׁר יָדוּעַ כְּטִפְּשׁוֹן,

   לְהַשְׂכִּיל אֶת בִּינָתְךָ רַבַּת הַנִּסָּיוֹן.            

 

"קוֹלַטִין, וּמָה, צָרָה מַרְפֵּא הִיא לְצָרָה?

הַפֶּצַע יַעֲזֹר לְפֶצַע, אֲבֵלוּת לָאֵבֶל?

הַנְּקָמָה הִיא זֹאת, לָתֵת לְעַצְמְךָ סְטִירָה

עַל מַעֲשֵׂהוּ הַנּוֹרָא בַּיְּקָרָה לְךָ, בַּסֵּבֶל?

מֶזֶג יַלְדוּתִי כָּזֶה נוֹבֵעַ מִמַּחְשֶׁבֶת הֶבֶל:

   אִשְּׁתְּךָ הָאֻמְלָלָה אוֹ כֹּה שָׁגְתָה בְּמַצָּבָהּ,

   לִשְׁחֹט אֶת עַצְמָהּ בִּמְקוֹם אֶת אוֹיְבָהּ.  

 

"רוֹמָאִי עַז רוּחַ, אַל תַּטְבִּיעַ אֶת לִבְּךָ

בְּנֵטֶף רַכְרוּכִי כָּזֶה שֶׁל נֶהִי וְקִינוֹת;

בִּמְקוֹם זֹאת כְּרַע עִמִּי לִטֹּל אֶת חֶלְקְךָ

בִּתְפִלּוֹת לְאֵלֵי רוֹמָא שֶׁיֵּעוֹרוּ לְהֵעָנוֹת

בְּסֵבֶל בְּצִדָּם-הֵם עַל הָעֲווֹנוֹת –  

   בָּהֶם רוֹמָא בְּכָל עַצְמָהּ נִצֶּבֶת מְבֻזָּה –

   וְנִרְדְּפֵם מִיְּפִי דְּרָכֶיהָ בְּחַרְבֵּנוּ הָעַזָּה.  

 

"עַתָּה בַּקַּפִּיטוֹל אוֹתוֹ אֲנַחְנוּ מוֹקִירִים,

בַּדָּם זֶה הַתַּמִּים שֶׁבָּעַוְלָה הֻכְתַּם,

בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּכַלְכֵּל אַסְמֵי הַקַּרְקַע הַפּוֹרִים,

בְּכָל זְכוּיוֹת הָעָם שֶׁרוֹמָא שׁוֹמֶרְתַּם,

וּבְנִשְׁמַת לוּקְרֶטִיהָ שֶׁקָּבְלָה עַל מִשַּׁבַּתָּם

   שֶׁל חֲטָאֶיהָ בְּפָנֵינוּ; וּבְזֶה לַהַב הַדָּמִים,

   אֶת מוֹת אֵשֶׁת הָאֱמֶת שֶׁלְּךָ נִהְיֶה אָנוּ נוֹקְמִים."                                                         

זֹאת אָמַר, וְעַל חָזֵהוּ בָּאֶגְרוֹף הִכָּה,

וְלַסַּכִּין הַקַּטְלָנִית נָשַׁק אֶת שְׁבוּעָתוֹ לַחֲתֹם,

לַחֲבוּרָה כֻּלָּהּ פָּנָה אָז, לָאַלָּה לְהַזְעִיקָהּ,

וְהֵם, מִשְׁתּוֹמְמִים עָלָיו, הִתְנַעֲרוּ בִּמְתֹם:

   וּמִיָּד נָפְלוּ עַל בִּרְכֵּיהֶם לִרְתֹּם

   עַצְמָם לִשְׁבוּעָתוֹ הָעֲמֻקָּה אוֹתָהּ שָׁמְעוּ

   מִפִּיו בַּפַּעַם הַשֵּׁנִית – וְנִשְׁבְּעוּ.       

 

וּבְעֵת שֶׁנִּשְׁבְּעוּ עַל הַגְּזֵרָה הַמְּחֻכֶּמֶת

אֶת לוּקְרֶטִיהָ הַמֵּתָה גָּמְרוּ לָשֵׂאת מִשָּׂם,

בְּרוֹמָא לְהַצִּיג אֶת גְּוִיָּתָהּ הַמְּדַמֶּמֶת,

כְּדֵי שֶׁהַפֶּשַׁע הַנִּתְעָב שֶׁל טַרְקֻוִּין יְפֻרְסַם:

הַדָּבָר בֻּצַּע מַהֵר וּבִשְׁקִידָה יֻשַּׂם, 

   וְכָךְ רַק הֶגְיוֹנִית הָיְתָה גַּם הַסְכָּמַת הָרוֹמָאִים

   כִּי יֻגְלֶה טַרְקֻוִּין מֵרוֹמָא לְעוֹלְמֵי הָעוֹלָמִים. 

 

– סוף –                          

 

 

 

Rembrandt van Rijn, Lucretia, c. 1666. Oil-canvas, Minneapolis Institute of Art

Rembrandt van Rijn, לוקרטיה, 1666 לערך. שמן על בד, Minneapolis Institute of Art

 

בפַרסַת ההתאבלות של הבעל והאב על לוקרטיה, מוודא שייקספיר כי דעתו על כל עניין "הטוהר" המיני של האשה תתפשט מהמחלצות הרטוריות ותחשף. מגרונו של ברוטוס הוא אומר לנו, כי הענשת קורבן האונס, עצמית וסביבתית, היא לפחות שגויה וכפויה (בצד הקורבן) אם לא פושעת מצד הסביבה. העבר מצטייר בעינינו בדרך כלל כלקוי בעיוורון מוסרי, או יותר מכך בפיגור שכלי. אומרים כי שיפוט העבר בעין ההווה בטעות יסודו, אבל פִּקחים ומפוקחים יש בכל תקופה. מעיד על כך גם המאמץ התרבותי הרב הנעשה להצדקת החוקיות המעוולת והפוגענית, בדרך כלל בסיוע האצלתו של כוח עליון כלשהו.

 

ברוטוס משמש כאן בתפקיד תודעת הזמן המפוקחת, שחסתה עד הנה תחת גלימת הרואה שאיננו נראה. משמעות שמו בלטינית היא "קהה חושים", "טיפש", "אטוּם", "אירציונלי" ובקצרה: "טומטום". בעקבות מות לוקרטיה משיל לוּקיוּס יוּניוּס ברוטוס את מסכת "זה שאינו יודע לשאול", שהגנה עליו מפני חורשי הרעה ברומא, והופך משטותניק למנהיג.

 

המאה ה-17 הייתה רוויה בדימויי לוקרטיה הנאנסת ומתאבדת, שהיו תלויים במדורי השינה של האצולה בתור איום משתמע. לעומתם, ניצבת לוקרטיה של רמברנדט בתור קריאת תיגר וגילוי דעת. אופף אותה זוהר אפל של כאב אין אונים. אוצֵר המוזאון של מיניאפוליס שם היא מוצגת, תום רסייר (Tom Rassieur), אומר בראיון ל-NPR, כי הדימוי, אותו סיים ככל הנראה רמברנדט ביום אחד, הוא "זעקת קדומים" (a primal scream). אני שומעת זעקת חמס צרובת יגון, האשמה. מי שאונס ומאבד את כל-האדם שבאשה היא החברה בה היא חיה. עד כמה שניתן לראות במחשב, זה ציור מרטט וחודר תהומות הגובר על הדואליזם גוף-נפש.

 

במקרה זה, מוסיפה הביוגרפיה לבוננות הציורית (אף שאינה תלויה בסיפור. היצירה של רמברנדט דוברת את עצמה בלי מלים, כהבחנתו של ואן גוך). לוקרטיה המצויירת על ידי רמברנדט היא דיוקן בת זוגו שילדה לו בת ובשל כך גונתה ונודתה על ידי הכנסיה. הצייר לא יכול היה להינשא לה בתוקף צו ירושת אשתו המתה. הפרשה הובילה להגירת הזוג מאמסטרדם ותחילת הדרדרותו של הצייר עד כדי חורבן.

 

אנו רואים בתמונה אשה צעירה מאוד, ילדה כמעט, שלבה שותת דם עוד טרם ננעץ בו הסכין שבידה. ידה השניה אוחזת בציץ של כיסוי מטה, עיניה שוטפות את הבד כולו בדמע של אומללות ילדותית (שכן כל אומללות היא ילדותית, חסרת ישע). נדמה כי נחוש בפיק ברכיה ובאפלה הזוללת ומכלה אותה. נדמה שאנו שומעים את זעקת השאלה של הצייר נוכח רשות הרוע.

 

 

To Kill Myself | The Rape of Lucrece | Royal Shakespeare Company

Daughter, Dear Daughter | The Rape of Lucrece | Royal Shakespeare Company

Brutus – Encyclopedia Britanica

Juan Cerdá, Towards a Critical Reevaluation of The Rape of Lucrece, 2019

Marianne Combs, The love story behind Rembrandt’s ‘Lucretia’, NPR, 2012

Christy Desmet, Revenge, Rhetoric, and Recognition in The Rape of Lucrece, Multicultural Shakespeare: Translation, Appropriation and Performance   vol. 12 (27), 2015

Penny Garnsworthy, ‘Friend and Foe: Monarchism, Republicanism, and Civil Conflict in Rape of Lucrece’, Working With English: Medieval and Modern Language, Literature and Drama, 7, 2011, pp. 1-13

Andrew Hadfield, Shakespeare and Republicanism, Cambridge University Press, 2005

Donatella Pallotti, Maps of Woe Narratives of Rape in Early Modern England, Journal of Early Modern Studie, 2013

Harvey Wiltshire, “Ere She with Blood had Stained her Stained Excuse”: Graphic Stains in Shakespeare’s The Rape of Lucrece and Middleton’s The Ghost of Lucrece, Etudes Epistémè, 2018

 

 

 

ויליאם שיקספיר: אונס לוקרטיה – ז'

 

Caravaggio, Mary Magdalene in Ecstasy, 1606. Via the Guardian

Shizuo Kambayashi/AP, מבקרים במוזאון הלאומי לאמנות מערבית בטוקיו צופים בציור של קאראווג'ו, "מריה מגדלנה באקסטזה", Via The Guardian

 

אׇמְנָם חָשְׁבָה כִּי יְאַחֵר לָשׁוּב,

אַךְ הַוָּסָל הַנֶּאֱמָן כִּמְעַט פָּנָה הָלַךְ.

וְלֹא יִבְלֶה הַזְּמַן הַלְאֵה בְּכוֹחוֹתֶיהָ כִּי חָלְשׁוּ,

עֵת גְּאוֹן הַבְּכִי, הָאֲנָקָה, הָאֲנָחָה נִדְלָח:

גְּנִיחָה הִתִּישָׁה גְּנִיחָה, בִּנְהִי נְהִי נִכְלָח,

  אוֹ אָז חָדְלָה מִקִּינוֹתֶיהָ לִזְמַן מָה,

   תָרָה אַחַר צוּרַת מִסְפֵּד חָדָשׁ לְעַצְמָהּ.

 

לִבְסוֹף הִיא נִזְכְּרָה כִּי יֵשׁ מָקוֹם שֶׁבּוֹ תָּלוּי

צִיּוּר מַחְשֶׁבֶת אׇמָּנוּת לְטְרוֹיָה שֶׁל פְּרִיאַמוּס:

זוֹ מִקֹּדֶם שֶׁעׇצְמַת יָוָן אֲשֶׁר נְעוֹרָה בְּגִלּוּי

שֶׁל אֹנֶס הֶלֶנָה, תַּחֲרִיב לְעִי רָמוּס,

זוֹ אִילִיוֹן שֶׁנָּשְׁקָה לְעָב, שֶׁאִיְּמוּהָ בְּחִמּוּס,

   אֲשֶׁר בְּיַד צַיָּר בּוֹטַחַת מַרְאִיתָהּ כׇּל כָּךְ גֵּאָה,   

   שֶׁהָרָקִיעַ מְנַשֵּׁק צְרִיחֶיהָ בִּכְרִיעָה.   

 

שָׁם אֶלֶף עֲצָמִים יֵשׁ, מְלַבֵּי עָגְמָה,

הַאׇמָּנוּת, בְּבוּז לַטֶּבַע, מְחַיָּה נְטוּל חַיִּים:

מִתְרָאִים נִטְּפֵי הַיֹּבֶשׁ כְּאֶגְלֵי דִמְּעָה חַמָּה

אֲשֶׁר מַגֶּרֶת רַעֲיָה עַל בַּעְלָהּ בַּנִּטְבָּחִים:

יִזְעֵי הַדָּם הָאֲדֻמִּים, אֶת יֶזַע הַצַּיָּר שָׂחִים;

   עֵינַיִם דּוֹעֲכוֹת זוֹרְקוֹת נָגְהֵי פֶּחָם,

   כִּגְווֹעַ גֶּחָלִים בְּלַיְלָה לֹא נִחַם.

 

חוֹפֵר שׁוּחוֹת נִרְאָה שָׁם

הַמָּשׁוּחַ בְּזֵעָה, אָלוּחַ בְּאָבָק;

גַּם נַעַץ מַבָּטִים מֵחֲרַכֵּי רֹאשָׁם

שֶׁל מִגְדְּלֵי הָעִיר בְּטֶרֶם מַאֲבָק, 

צוֹפִים בַּיְּוָנִים וְעֹז רוּחָם שָׁבַק;

   כֹּה מְתוּקָה שִׂימַת הַלֵּב לַפְּרָט בַּיְּצִירָה,

   עַד כִּי כָּל עַיִן בַּמֶּרְחָק נִכֶּרֶת בְּצַעֲרָהּ. 

 

לִוְיַת הַחֵן וַאֲצִילוּת גְּדוֹלֵי הַמְּפַקְּדִים

נִרְאוֹת הֵיטֵב בְּרוֹמְמוּת פְּנֵיהֶם;

בַּצְּעִירִים, מְיֻמָּנוּת וּמְאוֹץ הַצְּעָדִים;

וְהַצַּיָּר יָדַע לִשְׁזֹר אֵי-פֹּה אֵי-שָׁם בִּינוֹתֵיהֶם

מוּגֵי לֵבָב חֲוַרְוָרִים בְּחַלְחָלַת פְּסִיעוֹתֵיהֶם;

   הֵם כֹּה דּוֹמִים לְעַם הָאָרֶץ בְּרִפְיוֹן יָדָם,

   עַד כִּי אֶפְשָׁר לְהִשָּׁבַע בְּנִיעַ רַעֲדָם.

 

באַיְאַס וּבְאוֹדִיסֶאוּס, אָה, אֵיזוֹ אֻמָּנוּת

חׇכְמַת פַּרְצוּף נִתַּן הָיָה לִצְפּוֹת!      

בִּפְנֵי שְׁנֵיהֶם לֵב כׇּל אֶחָד הֻצְפַּן בְּנֶאֱמָנוּת;

וְאֶת מִזְגָּם מִמַּבָּעָם יָכֹלְנוּ כָּךְ לִשְׁפֹּט:

עֵינֵי אַיְאַס הִתְגַּלְגְּלוּ בְּחֵיל חֲרוֹן אַפּוֹ

   אַךְ אוֹדִיסֶאוּס הֶעָרוּם שָׁלַח מַבָּט דָּרוּךְ

   וְקֹר רוּחוֹ הַמְּמֻקָּד בְּחִיּוּכוֹ כָּרוּךְ. 

 

שָׁם נֶסְטוֹר הַקּוֹדֵר נִצְפָּה נִצָּב וּמְעוֹדֵד, 

כְּאִלּוּ לְהָפִיחַ עֹז בַּיְּוָנִים לַקְּרָב;

יָדָיו נָעוֹת הָיוּ, וּשְׁקוּל דֵּעָה כֹּה מִתְמוֹדֵד

וּמְצוֹדֵד שִׂימַת לִבֵּנוּ בְּמַרְאֶה נִרְהָב:

הַזָּקָן בְּלֹבֶן כֶּסֶף נֶאֱחָז בְּטוֹן דְּבָרָיו,

   נָע מַעְלָה וּלְמַטָּה, וּמִבֵּין שְׂפָתָיו מוֹפִיעַ

   אֵד נְשִׁימָתוֹ הַדַּק, כִּמְפַכֶּה אֱלֵי רָקִיעַ. 

 

הָרָאשִׁים הַפְּעוּרִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ,

כְּמוֹ נִקְהֲלוּ לִגְמֹעַ עֲצָתוֹ הַנְּבוֹנָה;

הַקֶּשֶׁב מְשֻׁתָּף הָיָה, וּלְכׇל אֶחָד הַבָּעָתוֹ,

נִדְמָה כִּי בַּת יָם כָּלְשֶׁהִי אֶת אׇזְנֵיהֶם קוֹנָה,

רָמִים אוֹ נִשְׁפָּלִים, יַד הַצַּיָּר כֹּה נְכוֹנָה;

   רַבִּים הַקָּדְקוֹדִים הַנֶּחְבָּאִים בְּיַרְכָתַיִם

   כְּמוֹ קוֹפְצִים נִרְאוּ לִגְבֹּהַּ וְכַךְ לְאַחֵז עֵינַיִם.

 

כָּאן יָדוֹ שֶׁל הָאֶחָד נִשְׁעֶנֶת עַל רֵעוֹ,

וְאַפּוֹ מִתַּחַת אֹזֶן חֲבֵרוֹ צוֹלֵל;

כָּאן אֶחָד נִדְחַף אָחֹר, צָבֶה וְכַשָּׁנִי צִבְעוֹ;

אַחֵר נִשְׁנָק וּמִתְדַּמֶּה יוֹרֵק וּמְקַלֵּל;

וּבְזַעְפָּם כָּל תָּו נִזְעָף בִּפְנֵיהֶם מִתְחוֹלֵל,

   כְּמוֹ, אִלְמָלֵא דִּבְרֵי הַיְּקָרוֹת שֶׁל נֶסְטוֹר,

   הֵם שׁוֹלְפִים חֵמַת חַרְבָּם אֶת זוּלָתָם לִסְתֹּר. 

 

רַבָּה שָׁמָּה הָיְתָה מְלֶאכֶת הַדִּמְיוֹן;

בְּעׇרְמָה מְתַעְתַּעַת, הֲדוּקָה, קִסְמִית,

דְּמוּת אַכִילֶס נִרְמְזָה בְּרֹמַח יְמִינוֹ,

בִּזְרוֹעַ חֲמוּשָׁה תָּפוּס, וּמְשֻׁלָּל תַּדְמִית,

לַחֲלוּטִין בִּלְתִּי נִרְאֶה מִלְּבַד בָּעַיִן הַפְּנִימִית:

   יָד, כַּף רֶגֶל, רֶגֶל, זְרוֹעַ וּפַרְצוּף:

   לַדְּמוּת כֻּלָּהּ גּוֹרְמִים בְּדִמְיוֹנְכֶם לָצוּף.   

 

מֵהַחוֹמוֹת שֶׁל טְרוֹיָה הַמְּכֻתֶּרֶת בְּעׇצְמָה,

עֵת הֶקְטוֹר, אֹמֶץ תִּקְוָתָם, מַצְעִיד חֵילָם לַקְּרַב,

שָׂם אִמָּהוֹת רַבּוֹת נִצְּבוּ, חוֹלְקוֹת תּוֹחֶלֶת רוֹמֵמָה,

לִצְפּוֹת בִּצְעִירֵי בְּנֵיהֶן וּבְאִבְחַת נִשְׁקָם הָרָב,

דְּבַר מָה מוּזָר כׇּל כָּךְ בְּמֶבָּע תִּקְוָתָן נִצְרַב,

מִבַּעַד לִקְלִילוֹת צוֹהֶלֶת חֹמֶר דַּךְ בָּקַע

כְּהִתְעַפְּשׁוּת בָּרָק, שֶׁל אֵימָה מְעִיקָה. 

 

וּמֵחוֹפֶיהָ שֶׁל דַּרְדָּנִיה, שָׂם הֵם נִלְחֲמוּ,

עַד קְנֵי גְּדוֹת סִימוֹאֵיס הַדָּם אָדֹם זָרָם,

וּבְשַׁאֲפָם לִהְיוֹת כַּקְּרָב גַּלָּיו נִדְמוּ

תְּלָמִים, וְאָז הֵחֵל שִׁבְרָם

שֶׁל טוּרֵיהֶם עַל חוֹף מְרֵרָתָם, בְּרַם

   אָז נָסוֹגוּ שׁוּב, לִפְגֹּשׁ גְּאוֹן שׁוּרוֹת כּוֹעֵס,

   אֲזַי הִתְאַחֲדוּ, קִצְפָּם יוֹרִים עַל גְּדוֹת סִימוֹאֵיס.

 

לוּקְרֶטְיָה אָז נִגְּשָׁה לַיְּצִירָה הַמְּצֻיֶּנֶת,

כְּדֵי לִמְצֹא פָּנִים בָּם יְצוּקָה כָּל הַמְּצוּקָה.

אִם חֲרִיצַת הַדְּאָגָה בְּרֹב רֻבָּם נִתֶּנֶת,

אֵין כָּאֵלֶּה שֶׁבָּהֶם שׁוֹכֶנֶת מְלוֹא הַתְּעוּקָה,

אוֹ אָז עֵינֶיהָ נִפְגְּשׁוּ בְּהֵקַבֵּה הַנִּדְכָּאָה,

   עֵינֶיהָ הַזְּקֵנוֹת בְּפִצְעִי פְּרִיאַמוֹס קָמוֹת

   מְדַמְּמִים תַּחַת פַּרְסוֹת סוּס פִּירוּס הָרָמוֹת. 

 

הַצַּיָּר הִפְלִיא בָּהּ גִּלּוּמָם הַנֶּאֱמָן

שֶׁל מוֹט הַזְּמַן, חֻרְבַּן הַחֵן, מֶמְשֶׁלֶת עֱנוּתָהּ:

לְחָיֶיהָ נֶאֶרְגוּ קְמָטִים בְּיַד אׇמָּן:  

כְּלוּם בָּהּ לֹא נוֹתָר מִמָּה שֶׁהִיא הָיְתָה.

בְּכֹל וְרִידֶיהָ כְּחוֹל דָּמָהּ מַשְׁחִיר כְּמוֹ מַחְתָּה,

   צְפוּדִים בַּזֶּרֶם שֶׁיָּבַשׁ וּבַכָּפָן צַמֵּת

   וּמַצִּיגִים חַיִּים כְּלוּאִים בְּגוּף מֵת.  

 

עֵינֶיהָ שֶׁל לוּקְרֶטִיָה בַּצֵּל הַנֶּעֱצָב כָּלוֹת,

צָרוֹת צוּרָה לְצַעֲרָהּ כְּפִי צַעַר הַיְּשִׁישָׁה

הַמְּנוּעָה מִמְּעַנֶּה, חוּץ מִדְּמָעוֹת כְּלִילוֹת,

כֹּל רְצוֹנָהּ מִלִּים קָשׁוֹת נֶגֶד צָרֶיהָ בְּיֵאוּשָׁהּ:

שֶׁהַצַּיָּר לֹא אֵל הָיָה לָתֵת וּמַחֲשָׁה;

   לָכֵן לוּקְרֶטִיָה נִשְׁבְּעָה כִּי הוּא חָטָא לָהּ בְּרִשְׁעוֹ,

   כְּשֶׁהֶעֱנִיק לְאֻמְלָלָה יָגוֹן אַךְ לֹא לָשׁוֹן. 

 

JBS 457 web

Giulio Romano, רישום, קרטוּן ל"טבח התמימים", 1514-1546. British Museum, London

 

 

"כְּלִי נֶגֶן דַּךְ", אָמְרָה, "בְּכִפְיוֹנֵךְ לִשְׁתֹּק,

מַדְוַיִךְ אֲרַנֵּן בִּלְשׁוֹנִי הַמְּקוֹנֶנֶת;

עַל פְּצָעִים מְצֻיָּרִים אֶזְרֶה צָרִי מְתֹק,

וְעַל פִּירוּס הוֹרֵג אִישֵׁךְ אֶהְיֶה מִתְלוֹנֶנֶת,

וּבִדְמָעוֹת אֶת אֵשׁ טְרוֹיָה אֶהְיֶה מְצַנֶּנֶת;

   וּבְסַכִּינִי אֶת כֹּל עֵינֵי הַזַּעַף אֲנַקֵּר

   לְכֹל צָרַיִךְ הַיְוָנִים, לְכֹל פּוֹקֵר.

 

"הַרְאוּ לִי אֶת הַנַּפְקָנִית אֲשֶׁר הֵחֵלָּה בַּמְּהֻמָּה

כְּדֵי שֶׁאוּכַל בְּצִפׇּרְנַי לִקְרֹעַ אֶת יׇפְיָהּ.

שַׁלְהֶבֶת יִחוּמְךָ, פַּרִיס הַמְּטֻמְטָם, גָּרְמָה

לְזַעַם עַז אֲשֶׁר גָּזַל מִטְּרוֹיָה אֶת שׇׁפְיָהּ:

עֵינְךָ הִצִּיתָה כָּאן דְּלֵקָה בְּיֶרֶט רִשְׁפֶיהָ

   וּבִטְרוֹיָה, בְּעֶטְיָם שֶׁל מַבָּטֶיךָ הַסּוֹטִים,

   הָאָב, הַבֵּן, הָאֵם, הַבַּת מֵתִים. 

 

"בְּשֶׁל מַה זֶּה עֹנֶג הָאֶחָד

מַדְבִּיר אֶת כֹּל הַקְּהִלָּה?

הַחֵטְא, שֶׁנֶּחֱטָא לְבַד, הִנֵּה נָא יְיֻחַד

בְּזַרְקוֹרוֹ אֶל רֹאשׁ עוֹשֶׂה הַנְּבָלָה.

וְיִחֲפוּ אָז מֵאַשְׁמָה כָּל נְקִיֵּי עַוְלָה:

   אִם הַיָּחִיד זֶה שֶׁנִּכְשָׁל מַדּוּעַ הָרָבִּים לִנְגֹּף,

   יֶחֱטָא אֶחָד, וְעַל כָּל-הָעֵדָה לִקְצֹף? 

 

"שׁוּר, הֵקַבֵּה בּוֹכָה כָּאן, כָּאן פְּרִיאָמוֹס מֵת,  

כָּאן מִתְעַלֵּף הַגֶּבֶר הֶקְטוֹר, טְרוֹילוֹס מִתְמוֹגֵג,

כָּאן מוּטָלִים רֵעִים יַחְדָּו בַּחֲפִירָה הַמְּדַמֶּמֶת,

וְכָאן רֵעַ עַל רֵעוֹ מַרְעִיף פִּצְעֵי שׁוֹגֵג,

וּתְאָבוֹ שֶׁל הָאֶחָד חַיֵּי רֹב מְפוֹגֵג:

   אִם פְּרִיאָמוּס בְּחִבָּה הָיָה אֶת חֵשֶׁק בְּנוֹ כּוֹבֵשׁ,

   הָיָה הֵל טְרוֹיָה תְּהִלָּה וְלֹא אֵשׁ." 

 

University of Edinburgh Fine Art Collection-3

Giulio Romano, בעקבות רפאל, סצנה של קרב, 1520 לערך. שמן על בד, University of Edinburgh Fine Art Collection

 

 

עַכְשָׁו עַל סֵבֶל מְצֻיָּר בָּכְתָה בְּרוֹב חֶמְלָה:

כִּי צַעַר, כְּפִי שֶׁמְּצִלָּה עַל כֹּבֶד מִשְׁקָלָהּ נִתְלֵית,

מִשֶּׁהִתְחִילָה צִלְצוּלָהּ הֲלֹךְ יֵלֵךְ עַל מִשְׁקָלָהּ;

וּמִשֶּׁכָּךְ בְּכֹחַ קָט צִלְצוּלֵי אֵבֶל מְצַלְצֶלֶת:

כָּךְ לוּקְרֶטִיָה, נִפְעֶלֶת, סִבְלוֹתֶיהָ מְמַלֶּלֶת

  בְּאׇזְנֵי הָגוּת עוֹפֶרֶת וּמְרוֹרִים צְבוּעִים,

  לָהֶם מִלִּים מַשְׁאֶלֶת הִיא, שׁוֹאֶלֶת מַבָּעִים. 

 

הִיא אֶת הַצִּיּוּר כֻּלּוֹ סָקְרָה אָז בְּעֵינָהּ,

קִינָה נוֹשֵׂאת עַל כָּל אַחַת מֵהַנְּפָשׁוֹת הָאֲבוּדוֹת.

וְהִבְחִינָה לְבַסּוֹף בִּדְמוּת כְּבוּלָה וַעֲלוּבָה מַפְנָה

אֶל רוֹעֵי פְרִיגִיָה עֵינַיִם יְרוּדוֹת:

וּמִין סִפּוּק נִכָּר בְּמוֹ פָּנָיו הַנִּפְחָדוֹת;

   בֵּין שׁוֹבָיו פְּשׁוּטֵי הַכְּפָר אֶל טְרוֹיָה מִצְעָדוֹ

   מָתוּן כׇּל כָּךְ, שֶׁהָאִפּוּק נִדְמֶה כְּלוֹעֵג לְאֵידוֹ.  

 

בּוֹ הַצַּיָּר הִפְלִיא עָשׁוֹת בִּמְלֶאכֶת

הַסְוָאַת מִרְמָה, מוֹסִיף לִתְצוּגַת הָאֲמִינוּת

טְפִיפַת כְּנִיעוּת, קֹר רוּחַ, אַךְ בְּעַיִן מְדֻכְדֶּכֶת,

מֵצַח מְיֻשָּׁר, מַזְמִין בְּחֵפֶץ לֵב עֱנוּת,

בַּלְּחָיַיִם יֵשׁ עֵרוּב שֶׁל אֹדֶם עִם חִוַּרְיָנוּת

   שֶׁלֹּא נִתַּן לִמְצֹא בַּהֵן, לֹא סֹמֶק שֶׁל אֲשֵׁמָה,

   לֹא אֵפֶר חִוְרוֹנוֹ שֶׁל מִתְנַכֵּל אָחוּז אֵימָה. 

 

אַךְ, כְּמוֹ שֵׁד שֶׁל חַבָּלָה מֻשְׁבָּע וְנֶאֱמָן,

הַעֲמָדַת פָּנָיו עָלָיו נִדְמֵית כֹּה חֲסוּדָה,

וְסוֹד זְדוֹנוֹ בְּמִבְצָרָהּ הֵיטֵב כָּל כָּךְ נִטְמָן,

שֶׁגַּם הַחַשְׁדָנוּת עָצְמָה תַּנִּיחַ חֲשָׁדָהּ

בַּחֲדִירָה שֶׁל אֻמָּנוּת גְּנֵבַת הַדַּעַת וּבְגִידָה

   לְיוֹם זוֹהֵר כָּזֶה, כְּמוֹ סוּפָה שְׁחֹרַת פָּנִים,

   אוֹ תְּרַפֵּשׁ בְּחֵטְא מִשְּׁאוֹל תָּוִים כֹּה אֲמִינִים. 

 

הָאׇמָּן הַמְּיֻמָּן הִשְׂכִּיל לִתְווֹת בַּדְּמוּת

אֶת סִינוֹן הַנּוֹכֵל אֲשֶׁר בְּסִפּוּרוֹ צוֹדֵד אֶת

לֵב פְּרִיאַמוֹס הַזְקֵן, אַחַר שִׁפְּדוֹ לָמוּת;

וּמִלּוֹתָיו, כַּנֶּפֶץ תֹּפֶת הֶעֱלוּ בָּאֵשׁ יוֹקֶדֶת

אֶת אִילִיוֹן עַל הָדְרָה, אָז שְׁכוֹל רָקִיעַ שַׁח לָרֶדֶת,

   וּמִקֶּבַע מְקוֹמַם קִטְנֵי הַכּוֹכָבִים נוֹרוּ,

   עֵת נָפְלָה הָאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁבָּהּ אֶת פְּנֵיהֶם רָאוּ.

 

הִיא סָקְרָה אֶת הַתְּמוּנָה בְּכַוָּנָה וּבְעִיּוּן,

וְהִלְּלָה אֶת הַצַּיָּר עַל יְכׇלְתּוֹ הַמֻּפְלָאָה,

מוֹצֵאת לִקּוּי בִּדְמוּת סִינוֹן הַמְּבַקֵּשׁ תִּקּוּן:

בְּצֶלֶם כֹּה תַּמִּים לֹא תָּדוּר נֶפֶשׁ כֹּה שְׁפָלָה.

עֵינֶיהָ בְּכָל זֹאת תָּלְתָה בּוֹ, וּבְעוֹדָה תּוֹלָה,

   הִיא בַּקְּלַסְתֵּר הַדַּל גִּלְּתָה סַמְמָנֵי אֱמֶת,

   הַתְּמוּנָה, הִסִּיקָה, כְּלָל וּכְלָל אֵינָהּ תּוֹאֶמֶת.

 

"לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת", אָמְרָה, "כְּזֹאת נַכְלוּלִיּוּת – "

רוֹצָה לוֹמַר כִּי, "בְּמַרְאֶה כָּזֶה תִּהְיֶה מְקַנֶּנֶת",

אַךְ עַל לְבָבָהּ טַרְקַוִּין הוֹפִיעַ כְּסִיּוּט

וּלְשׁוֹנָהּ בֵּין "מְקַנֶּנֶת" לְבֵין "לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת" מַבְחֶנֶת:

וּמוּבָנוֹ שֶׁל "לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת" אֲזַי הִיא מְתַקֶּנֶת

   כָּךְ: "זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, מוֹצֵאת אֲנִי כִּכְלָל,

   פָּנִים כָּאֵלֶּה מְלַמְּדִים עַל הוֹלָכַת שׁוֹלָל.  

 

"שֶׁכֵּן מַמָּשׁ כְּשֵׁם שסינון בִּשְׁנִינוּת צֻיַּר,

כֹּה מְרֻסָּן בְּדִכְדּוּכוֹ, מֻתָּשׁ כֹּה, כֹּה פָּגוּעַ,

וְנִדְמֶה כְּמִתְמוֹטֵט בְּשֶׁל הַצַּעַר אוֹ מֵצַר,

הֵן כָּךְ טַרְקֻוִּין אֵלַי הִגִּיעַ מְחֻמָּשׁ לְתַעְתּוּעַ,

וְכֹה כֵּן מִלְּבַר, מִלְגּוֹ כֹּל כָּךְ נָגוּעַ

   וּכְפִי שֶׁפְּרִיאַמוֹס אוֹתוֹ מִקֶּרֶב לֵב חִמֵּל,  

   גַּם אֲנִי אֶת טַרְקוִּין, שֶׁטְרוֹיָה שֶׁלִּי חִלֵּל.

 

"רְאִי, רְאִי כֵּיצַד מַקְשִׁיב פְּרִיאָמוֹס וְעֵינָיו לַחוֹת,

וְלִרְאוֹת אֵיךְ סִינוֹן דֶּמַע מְזֻיָּף נוֹטֵף!

פְּרִיאָמוֹס, אֵיךְ זָקַנְתָּ רַק כְּדֵי בְּחׇכְמָה לִפְחוֹת?

הֲרֵי עַל כֹּל דִּמְּעָה שֶׁלּוֹ דָּם טְרוֹיָּנִי שׁוֹטֵף:

אֵשׁ יוֹרְדוֹת עֵינָיו, לֹא מַיִם הוּא נוֹדֵף;

   פְּנִינָיו הָעֲגֻלּוֹת הַמְּצִיתוֹת אֶת צַעַרְךָ

   כַּדּוּרֵי אֵשׁ אוֹכֶלֶת הֵן אֲשֶׁר יַבְעִירוּ אֶת עִירְךָ. 

 

"שֵׁדִים כָּאֵלֶּה רִגְשָׁתָם גּוֹנְבִים מֵאֱשׁוּן תֹּפֶת,

סִינוֹן מִתְחַלְחֵל מִקֹּר בְּשַׁלְהַבְתּוֹ,

וּבַקֹּר הַזֶּה דָּרָה אֵשׁ בְּעֵרָה שׂוֹרֶפֶת:

צֶרֶף נִגּוּדִים כָּזֶה מַחְזִיק בְּאַחְדוּתוֹ

רַק לְהַרְהִיב עֹז בְּשׂוֹטִים בְּכָף חֲנִיפָתוֹ;

   אֵמוּן פְּרִיאָמוֹס בְּסִינוֹן לֻבַּב בְּמֵי עֵינַיִם,

   לְהַמְצִיא הָאֶמְצָעִי שֶׁאֶת טְרוֹיָה יַבְעִיר בְּמַיִם."

 

וְכָעֵת, חֲרוֹן אַפָּהּ הֵעִיזָה שִׁבְעָתַיִם,

עַד מֵחָזָהּ מְתִינוּתָהּ לְאֶפֶס נֶחְבְּטָה.

וְאֶת סִינוֹן הַבָּלוּם שִׁסְּעָה בַּצִּפׇּרְנַיִם,

מַקְבִּילָה אוֹתוֹ לַמִּתְחַזֶּה שֶׁהִתְאָרֵחַ בְּבֵיתָהּ

וּבְעֶטְיוֹ הִיא בְּעַצְמָהּ מוֹאֶסֶת עַד כְּלוֹתָהּ:

   לִבְסוֹף הִיא בְּגִחוּךְ הֶחְלִיטָה לְוַתֵּר,

   " טִפְּשָׁה", אָמְרָה, "טִפְּשָׁה, הֵן מִפִּצְעוֹ לֹא יִתְיַסֵּר." 

 

כָּךְ נְהִירַת אׇנְיָהּ בִּגְאוֹנָה שׁוֹטֶפֶת,

וְהַזְּמַן זְמַנָּהּ מַתִּישׁ בִּמְרִי שִׂיחָהּ.  

לַלַּיְלָה הִיא צוֹפָה, לַבֹּקֶר הִיא נִכְסֶפֶת,

וּשְׁהוּת שְׁנֵיהֶם עִמָּהּ זְמַן רַב מִדַּי אָרְכָה:

שֶׁכֵּן תְּמִידוּת כְּאֵב חָרִיף אֶת גֹּז הַזְּמַן דּוֹחָה:

   הֲגַם יִלְאֶה יָגוֹן לָנוּחַ לֹא שָׁכַב,

   וְכֹל עוֹקְבָיו רוֹאִים כַּמָּה לְאַט נִסְחָב. 

 

וְכָל אוֹתוֹ הַזְּמַן חָמַק מִמַּחְשַׁבְתָּהּ,

כִּי בְּחֶבְרָה שֶׁל דִּמּוּיֵי צִיּוּר הִיא מְבַלָּה

וּמֵאֶבְלָהּ שֶׁלָּהּ מוּבֶלֶת וּמֻטָּה

אֱלֵי צוּקוֹת זָרִים בְּהִרְהוּרֵי הָבְלָה

וְכִי בְּחֶזְיוֹנוֹת מְרוֹרִים סָבַב תָּעָה סִבְלָהּ.

   וְזֶה מֵקֵל בִּמְעַט, אֲבָל לֹא מְרַפֵּא,

   לַחְשֹׁב כִּי גַּם מֵאֲחֵרִים הָעֶצֶב לֹא מַרְפֶּה.    

 

Giulio Romano, Two Men, Bust Length, Looking Down, a Cartoon for a Tapestry, private collection

Giulio Romano, שני גברים, רישום, קרטוּן הכנה לשטיח קיר, אוסף פרטי

 

 

בפרק זה סוטה שייקספיר מהשתלשלות העלילה לתאור יצירת אמנות, מהלך רטורי הקרוי אֶקְפְרַאסִיס. הטעמים למהלך הזה ארוגים במה ששייקספיר מגדיר בתור "העין הפנימית", הדמיון ובכלל מה שמתרחש בתפיסת הקורא/הצופה.

 

בתים מספר קודם לכן מצהיר שייקספיר, כי המתואר לעולם לא ישיג את הנראה מבחינת ערך האמת שלו. דווקא בהצהרה זו יש משום התנגדות לתורת האידאות של אפלטון, גם אם היא נשמעת תואמת לה מבחינת היחס לחיקוי, מימזיס. ערך האמת ששייקספיר מטפל בו כאן נמצא בתפיסות החושים ועיבודם באינטלקט, ברגש ובדמיון, או "בחושים הפנימיים". אמנם אין לאדם היכולת לשפוט אמתות רגשותיו של הזולת, אבל כשם שיש אנשים המתמחים במיסוך מושלם של רגשותיהם יש כאלה היודעים להבחין בפניו של השקרן הבזקי אמת החושפים את שקריו. יצוגים כאלה, של סתירות המבע, הם בתחום אמנותו של שייקספיר, הפונה אל הפרט המוחשי ומבעו ולא אל אידאת האמת הערטילאית. במובן זה, כמוהו כצייר המתווה דמות מלאה העשויה סתירות.

 

ובכל זאת, אותה התרחשות פנימית בתפיסה ובתודעה עולה ומתרוממת לכדי הכללות, אלגוריות וסמלים מורכבים באשר למצב האנושי ויחסי אנוש. נוצרת תמונה בתוך תמונה, או תמונות רבות המשתלשלות מהייצוג השירי של התמונה. אמנות אינה משקפת מציאות, היא כאילו משקפת אותה, מייצרת "אמת" ולא אמת. מלאכתה "…עׇרְמָה מְתַעְתַּעַת, הֲדוּקָה, קִסְמִית.." שהאמת שלה מתרחשת בצופה ובקורא – לא בה. מבחינה זו, הנוֹכל המאפשר לקורבנו לרמות את עצמו הוא אמן, שחקן. לכן הפרק הזה בפואמה הוא ארס-פואטי או מטא-אמנותי. שייקספיר נותן כאן לאמנות להתדיין עם עצמה באשר לטבעה ובאשר ליחס שבין האמת למבעה.

 

היחס בין האמת למבע האמת הוא מורכב כשמדובר באמנות. אינני אוהבת אנלוגיות או מטאפורות מדעיות, אבל המונח "קפיצה קוונטית" ראוי לה, כמובן בשמוש לשוני רופף. במבע האמנותי מתרחש נס מתמיד, שבו אנו "קופצים" מן הפרט או מאוסף של פרטים לאיזה שהיא אמת כללית. מסומן האמנות הוא גדול ורב מן המסמן. מושג "הקפיצה" מתאים כאן משום שאנו עושים מעבר שאין לו הולכה רציפה של טיעונים ועובדות ואין לו תקפוּת. למרות זאת אנו מקבלים את ההכללה, הגדולה ממסמנה, כאמת, זאת גם אם אין לחזור ממנה אל הפרטים שמהם התרחש הדילוג האיגיוני. אמנות דגולה, שייקספירית, מאפשרת לנו את קפיצת התודעה, אותה קפיצה אמונית בין שני מימדי אמת שאינם מתיישבים. יפה לה האמירה של טרטוליאן, המאמין דווקא על שום האבסורד שבסיפור הדתי. קפיצה מסוג זה היא סמן הרוח וככזאת, היא גם סמן האמנות.

 

אפשר לומר, שייקספיר גם מדגים לנו בפרק זה את גדולתו כמחזאי, במאי ושחקן, שכן הוא מייצר במת התרחשות שאנו צופים בה דרך עיני לוקרטיה כאילו ישבנו באמצעותה בתיאטרון. במובן זה, מתלכדים כאן מונחי התיאטרון וה-"Theatre of War" ("זירת הקרב", או "חזיון הקרב"). נוצרות במה בתוך במה בתוך במה, או תמונה בתוך תמונה. ההתרחשות הבו-זמנית נצפית כנוף, שמסגרתו נפרצת בדמיון ובאינטלקט אל ההכללה של הרוח. גם הדיון בדמותו של סינון נשמע כשל מלהק שחקנים או במאי. מהו מבע שקרי אמין? הרי זה מה שדורש משחק השקר לפי הדוגמה של יאגו, הנבל שהוא התגלמות הנבלה.

 

רבים המלומדים והמומחים הנצמדים לפרשנות הפוליטית של הקטע, במיוחד על שום המסקנה הפוליטית של המעשה בלוקרטיה, המשווה את שנעשה בה לכיבוש טרויה בידי היוונים. הכל נכון. ואולם, הקפיצות המטא-אמנותיות ששייקספיר עושה כאן באמצעות דמיוננו, או "העין הפנימית" שלנו כקוראים, מעניינות, לדעתי, יותר.

 

בית אחד בפרק זה ("…אִם הַיָּחִיד זֶה שֶׁנִּכְשָׁל מַדּוּעַ הָרָבִּים לִנְגֹּף, יֶחֱטָא אֶחָד, וְעַל כָּל-הָעֵדָה לִקְצֹף?…"), נוגע ליחסים בין הפרט לכלל מצד הפוליטיקה האלוהית. לדעת שייקספיר הספקן, הענשה קולקטיבית אינה מוצדקת. ניראה (כך לפי החוקרים), כי המשורר מהרהר כאן במגפות שהיכו בתקופתו ופורשו, כמקובל, כעונש על חטאים כאלה ואחרים.

 

מייקל דלהוידה מאוניברסיטת וושינגטון משייך (והוא לא הראשון) את האקפראסיס השייקספירי ליצירה מסויימת, פרסקו של ג'וּליוֹ רוֹמַאנוֹ, תלמידו של רפאל. הפרסקו מכסה את האולם הטרויאני שבפאלאצו דל טֶה במנטובה, איטליה. כנראה שהמשורר שמע או קרא תיאור של היצירה. כיוון שכך, חבויה כאן אולי אירוניה עצמית של המשורר, המגיש לנו בשיר תיאור של תיאור ויוצר חיקוי מרוחק בכמה דרגות מזה האפלטוני המוגדר אי-אמת. ההשערה בקשר לאמן המדובר מחוזקת בכך שהפעם היחידה לציון שם אמן ספציפי על ידי שייקספיר, אותו ג'וליו רומאנו, נמצאת במחזה "מעשיית חורף".

 

View of the Sala di Troia

מראה כללי של האולם הטרויאני, Mantua, Palazzo Ducale (Del Te), Mantua, 1538-9, מאת ג'וליו רומאנו

 

שמעון זנדבנק, השיר והמרחב: השיר האקספרטי, מזשיר: מדריך לשירה, הוצאת כתר, ירושלים, 2002, עמודים 225-238

לונדון : לשרוד בין גלי המגפות במאה ה16 וה17, רגעים היסטוריים

גדעון עפרת, אמת באמנות, המחסן של גדעון עפרת

גדעון עפרת, מלכוד האֶקְפְרָאסִיס, המחסן של גדעון עפרת, ינואר 2020

הרולד פינטר, אמנות, אמת ופוליטיקה, נאום לרגל קבלת פרס נובל לספרות, דצמבר 2005, מאנגלית אברהם עוז, מטעם

Molly Elizabeth McMahon Balikov, Telling a Picture of Rape: The Visual and the Verbal in Shakespeare’s “Lucrece”, 2005

Pia Brinzeu, Shakespeare, The Ekphrastic Translator, Linguaculture 1, 2015

Michael Delahoyde, De Vere’s Lucrece and Romano’s Sala di Troia, Shakespeare Oxford Fellowship (The Oxfordian, Volume IX 2006, pages 51–65)

(Dr. Michael Delahoyde, Renaissance Art in The Rape of Lucrece (on YouTube

John Kampfner, The forgotten French tapestry with lessons for our apocalyptic times, The Guardian, April 2020

Theater of War: Battling PTSD with Sophocles

Michele Marrapodi, ed., Shakespeare and the Visual Arts: The Italian Influence, Routledge, 2017

Diana L. Michiulis, ThePalazzo del Te: Art, Power, and Giulio Romano’s Gigantic, yet Subtle, Game in the Age of Charles V and Federico Gonzaga, California State University, 2016

John Mullan, Ten of the best: examples of Ekphrasis, The Guardian, 2009

Figure: Ekphrasis, Cambridge Core

Par Annie-Paule Mielle de Prinsac, Why Giulio Romano? Shakespeare en devenir, 2014

Rosie Pugh, The "conceited painter" and his "wondrous skill": A discussion of the artist of the Troy painting in Shakespeare's "Rape of Lucrece", University of Oxford, 2015

 Palazzo Te Mantua, northern Italy

 

ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – ו'

 

"דַּי, מִלִּים בְּטֵלוֹת, יִשְׁעֵי כְסִילִים רֵיקִים!

קוֹלוֹת חַסְרֵי תּוֹעֶלֶת, בּוֹרְרוֹת רָפוֹת!

הִטְעִינוּ עַצְמְכֶן בַּמִּדְרָשִׁים שְׁחוּקִים;

בְּמִשְׁכְּנֵי הַפְּנַאי הִתְפַּלְפְּלוּ בִּטְעָנוֹת שְׁדוּפוֹת;

לַלָּקוֹחוֹת הָרוֹטְטִים תַּוְּכוּ מְשֻׁיָּפוֹת:

   אֲנִי, לִי גַּם טִעוּן שֶׁל קַשׁ אֵין לִזְכוּתִי לִדְחֹק,

   יַעַן כִּי עִנְיָנִי אָבוּד כְּבָר מֵעֶזְרַת הַחֹק. 

 

"שָׁוְא אֶתְמַרְמֵר כְּלַפֵּי שְׁעַת הַכֹּשֶׁר,

וְהַזְּמַן, טַרְקוּיִן וְלֵיל הַנּוֹרָאוֹת;

עִם קְלוֹנִי לַשָּׁוְא אָרִיב עַל תֹּם וְיֹשֶׁר,

שָׁוְא אֶדְחֶה בְּזוּתִי לְפִי כָל הַדֵּעוֹת:

עָשָׁן מִלִּים חִדְלוֹת אוֹנִים אֵינוֹ סוֹמֵךְ נָאוֹת.

    אַךְ יֵשׁ וָיֵשׁ תְּרוּפָה לְמַצָּבִי הַמְּקֻלָּל:

    לִשְׁפֹּךְ אֶת זֻהֲמַת דָּמִי הַמְחֻלָּל. 

 

"יָד עֲלוּבָה, מָה לָךְ בְּרֶטֶט מִגְּזֵרָה?

כַּבְּדִי עַצְמֵךְ בִּפְטֹר גְּבִרְתֵּךְ מִדִּרְאוֹנָהּ:

בְּמוֹת חַיַּי, חִיּוּת כְּבוֹדָהּ תִּהְיֶה בָּךְ צְרוּרָה;

אַךְ אִם אֶחְיֶה חַיַּיִךְ בִּקְלוֹנָהּ:   

עַל כִּי כָּשַׁלְתְּ בַּהֲגָנַת גְּבִרְתֵּךְ הַנֶּאֱמָנָה,

   וּבְשֶׁל פְּחָדֵךְ לִשְׂרֹט אֶת הָאוֹיֵב חוֹרֵשׁ הָרָע,

   הִרְגִי שְׁתֵּיכֶן יַחְדָּו כִּגְמוּל עַל הַכְּנִיעָה." 

 

כָּךְ אָמְרָה, וּמִפְּרָעוֹת הַיְצוּעַ נִמְתְּחָה,

בְּבַקָּשָׁה לִמְצֹא לָהּ כְּלִי אָנוּשׁ לַהֲמָתָה:

אַךְ לֹא בֵּית מַטְבְּחַיִם זֶהוּ לַמִּנְחָה

אֲשֶׁר תִּפְעַר מוֹצָא נוֹסַף לִנְתִיב נְשִׁימָתָהּ,

שֶׁבֵּין שְׂפָתֶיהָ מִתְקַהֶלֶת, עַד הֵעָלְמוּתָהּ

   כְּמוֹ עָשָׁן מֵאֶטְנַה אֲשֶׁר בַּאֲוִיר כָּלֶה,

   אוֹ כְהֶבְלֵי יְרִי הַתּוֹתָחִים הַמִּתְעַלֶּה. 

 

"לַשָּׁוְא", אָמְרָה, "אֲנִי חַיָּה, וְתָרָה שָׁוְא

אַחַר כְּלִי שָׂשׂ לִגְמֹר חַיִּים בְּאֵין לָהֶם תּוֹחֶלֶת.

הֵן מִפֶּגַע הַפִּגְיוֹן הַפַּחַד בִּי נִשַּׁב,

אַךְ לְאוֹתָהּ תַּכְלִית עַכְשָׁו חֶפְצִי בְּמׇאֳכֶלֶת:

אַךְ רַעְיָה נֶאֶמְנָה הָיִיתִי, כְּשֶׁהָיִיתִי מְּבֹהֶלֶת:

  וְכָךְ גַּם אֲנִי עַכְשָׁו: אוֹ לֹא, זֶה כְּלָל לֹא אֶפְשָׁרִי;

   טַרְקוּיִן שָׁדַד אוֹתִי מֵאֹמֶן יְצוּרִי. 

 

"אוֹ, אָבַד לִי מַה שֶׁבְּעֶטְיוֹ חָפַצְתִּי בַּחַיִּים,

וּמִזֶּה הַטַּעַם אַל לִי לְפַחֵד לָמוּת.

יֵשׁ לְטַהֵר אֶת הַרְבָב בְּמָוֶת, לְהַתְאִים

לַחֲלִיפַת מַדֵּי שִׁמְצָה תַּג שֶׁבַח וּשְׁלֵמוּת;

טוֹב חַיִּים מֵתִים עַל פְּנֵי חַיֵּי כְּלִמּוּת:

   אוֹן אֵין-אוֹנִים אָנוּן, גָּזְלוּ אֶת הָאוֹצָר,

   לִשְׂרֹף אֶת הַתֵּבָה הַחַפָּה בָּהּ נִנְצָר! 

 

"כֵּן, קוֹלַטִין יָקַר, אַתָּה בִי לֹא תֵּדַע

הַטַּעַם שֶׁאִלְּחָה נֶאֱמָנוּת נִשְׁבֶּרֶת;

לְרַחֲשִׁי לִבְּךָ לֹא אֶתְנַכֵּל בְּשׁוּם מִדָּה

בְּחִבּוּבֵי כָזַב וּבִשְׁבוּעָה מוּפֶרֶת;

אֵב הַמַּמְזֵרוּת בְּזֶה הָרֶחֶם יִהְיֶה לְכֶרֶת:

   כִּי לֹא יִתְהַלֵּל זֶה שֶׁחָרַשׁ בְּעֶגְלָתְךָ

   כִּי לְפִרְיוֹ כְּאָב נָתַתָּ רוֹב אַהֲבָתְךָ. 

 

"הוּא לֹא יְגַחֵךְ לְךָ בְּסֵתֶר מַחְשַׁבְתּוֹ,

וּלְמַצָּבְךָ לֹא יְצַחֵק בְּקֶרֶב מֵרֵעָיו:

אַתָּה הֵיטֵב תֵּדַע כִּי תְּמוּרָתוֹ

שֶׁל קִנְיָנְךָ, חָמַס הָיָה וְלֹא זָהָב.

אֲנִי עַצְמִי אֲדוֹנִיתוֹ שֶׁל פּוּרִי הַנִּדְאָב,  

   וּלְדֵרָאוֹן עוֹלָם תִּדְבַּק בִּי הַסָּרָה,

   וְרַק מוֹתִי עַל עֲבֵרָה כְּפוּיָה יִהְיֶה לִי כַּפָּרָה. 

 

"אֲנִי לֹא אַרְעִילְךָ בְּשֵׁפֶל בִּזְיוֹנִי,

גַּם לֹא אָלִיט כִּשְׁלִי בְּצִחְצוּחֵי לָשׁוֹן;

שְׁחוֹר פִּיַּח מִשְׁבַּתִּי לֹא יִמָּשַׁח לְצִבְעוֹנִי,

וְלֹא אַסְתִּיר אֱמֶת לֵיל רֹעַ וְאָסוֹן:

פִּי יֹאמַר הַכֹּל, עֵינַי יֵרָדוּ שִׁטָּפוֹן,

   כְּפֶלֶג מֵהָהָר לִרְוָיַת הַגַּיְא,

   אֶת הֲטֻמְּאָה שֶׁל סִפּוּרִי יִטְהֲרוּ קְלָחַי." 

 

בְּכָךְ פיִלוֹמֵלָה הַמְּקוֹנֶנֶת סִיְּמָה

אֶת סִלְסוּלֵי צַלְמוֹן אֶבְלָהּ הַצּוֹלְלִים,

וְלֵיל קַדְרוּת פָּנָה לָצֵאת בְּרַהַט שֶׁל עׇגְמָה

אֶל גֵּיהִנּוֹם כָּעוּר; עֵת, שׁוּר, הַבֹּקֶר חַכְלִילִי

הִלּוֹ מַשְׁאִיל לְכָל אֲשֶׁר עֵינָיו בַּשּׁוֹאֲלִים:

   וְרַק לוּקְרֶטְיָה בָּהּ בְּעַצְמָהּ נְבוֹשָׁהּ מִלִּרְאוֹת,

  וּבֵינוֹת חוֹמוֹת לֵילָהּ שׁוֹאֶלֶת הִיא לִשְׁהוֹת. 

 

יוֹם חוֹשְׂפָנִי נוֹעֵץ בְּכָל חָרַךְ בָּבָה,  

שׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹ כְּלַפֵּי יוֹשֶׁבֶת וּבוֹכָה;

"אוֹיָה עֵין הָעֵינַיִם", הִיא אוֹמֶרֶת בִּיבָבָה,

"לָמָּה פָּרַצְתָּ לְהָצִיץ בְּחַלּוֹנִי, כַּלֵּךְ לְךָ:

עֵינַיִם יְשֵׁנוֹת דַּגְדֵּג בְּקֶרֶן בְּדוּחָה:

   בְּאוֹר נוֹקֵב אַל תְּטַבֵּעַ בְּמִצְחִי אֶת חוֹתָמְךָ,

   כִּי אֵין לַיּוֹם דָּבָר עִם הַקּוֹרֶה בַּחֲשֵׁכָה." 

 

וְכָךְ הִיא מְלִינָה עַל כֹּל שֶׁהִיא רוֹאֶה:

תּוּגַת אֱמֶת שׁוֹפַעַת וּכְעוּסָה כַּיֶּלֶד,

מִשְׁתָּנָה פִּתְאוֹם, סוֹרֶרֶת, לֹא שׁוֹעָה:

עַצְבוּת שָׁנִים, לֹא כְעוֹלַל, בִּמְתִינוּת נִסְבֶּלֶת

וּמְאֻלֶּפֶת מֶשֶׁךְ – הַאַחֶרֶת מִשְׁתּוֹלֶלֶת,

   כְּמוֹ שַׂחְיָן טִירוֹן שֶׁבְּכָל זֹאת טוֹבֵל,

   וּמִתְחַבֵּט בְּאִי מְיֻמָּנוּת, טוֹבֵעַ וְצוֹלֵל. 

 

כָּךְ הִיא, הָרְווּיָה בְּיָם שֶׁל דְּאָגָה,

עִם הַנִּבָּט הִיא מִתְפַּלְמֶסֶת, מִתְמַקַּחַת, מִשְׁתַּוָּה,

וּלְעֻמָּתָהּ לְכֹל יִסּוּר מַעֲנִיקָה דַּרְגָּה;

וָכֹל דָּבָר מַגְבִּיר הוֹלֵךְ וּמְחַדֵּשׁ דָּוָהּ;

עוֹד זֶה חָלַף עָבַר, וְהָאַחֵר נָבַע:

   עִתִּים אֶבְלָהּ אִלֵּם וּמְאַבֵּד מִלִּים,

   עִתִּים כִּמְשֻׁגָּע מַכְבִּיר בְּמִלְמוּלִים. 

 

הַצִּפּוֹרִים מְשׁוֹרְרוֹת אֶת צׇהֳלַת הַבֹּקֶר

וּבְעֶטְיָן תִּנְהַם כַּדֹּב עַל מֹתֶק נִגּוּנָן:

כִּי לִמְצוּלוֹת הַהֲצָקָה יוֹרֵד הַשְּׂחוֹק לְחֵקֶר;

הֵן חֶבְרָה עוֹלֶזֶת תְּרַצֵּחַ הַנְּשַׁמּוֹת בִּיגוֹנָן;

הָאֵבֶל בְּחַבְרוּתָא בְּיֶתֶר נָחַת יְחוֹנָן:

   כִּי כֵן רִגְשֵׁי יָגוֹן-אֱמֶת יָפִיגוּ עַגְמוּתָם

   לְעֵת יִזְכּוּ בְּאַהֲדָה בְּקֶרֶב בְּנֵי דְּמוּתָם. 

 

לִטְבֹּעַ בְּקִרְבַת הַחוֹף הֲרֵי זֶה כֶּפֶל מָוֶת;

הָרָעֵב יִרְעַב פִּי עֶשֶׂר לְמַרְאֶה מָזוֹן;

לְנֹכַח הַצֳּרִי עוֹד הַפְּצִיעָה כּוֹאֶבֶת;

נִחוּמֵי הַרְגֵּעַ עוֹד מַעֲמִיקִים יָגוֹן;

צִירִים קָשִׁים הֵם נַחַל הַהוֹלֵךְ בְּלִי אוֹן,

   עַד יֵעָצֵר, יִשְׁטֹף וְיַעֲבֹר גְּדוֹתָיו;

   הָאֵבֶל אֵין לוֹ גְּבוּל וְאֵין לוֹ חֹק עָלָיו.    

 

"צִפּוֹרֵי קֶלֶס", הִיא אָמְרָה, "קִבְרוּ אֶת צְלִילֵיכֶן

בַּחֲזוֹתֵיכֶן הַמְּנֻצִּים, הַמְּנֻפָּחִים בְּרִיק, 

הֱיוּ אִלְּמוֹת-חֵרְשׁוֹת לְמַעַן לֹא אֶשְׁמַעֲכֶן:

לִצְרִימָתִי בְּאֵין מָנוֹחַ לָהּ הַמְּנוּחָה תַּזִּיק;

עַל מְאָרַחַת מְיֻסֶּרֶת עֶלֶז הָאוֹרְחִים מֵעִיק.

   בִּצְלִילִים קְלִילִים עַנְּגוּ אׇזְנַיִם רְגוּעוֹת,

   אַךְ הַדִּכְדּוּךְ נוֹקֵף בְּנוֹחַ לְמִקְצָב דְּמָעוֹת. 

 

"בּוֹאִי, פִילוֹמֵלָה, הַמְּשׁוֹרֶרֶת אֹנֶס,

פֶּרַע שְׂעָרִי יְהִי לְחֻרְשָׁתֵךְ הָעֲצֵבָה:

עַל כִּלְיוֹנֵךְ עָפָר הָאָרֶץ בִּדְמָעוֹת נָמֵס

וְכָךְ יַרְטִיטוּ בִּי נִימַי עִם כֹּל נִימָה דָּוָה

וּלְעֹמֶק אֶנְקוֹתֵינוּ נְתָאֵם צְלִילוּת שָׁוָה.

   עַל טַרְקְוּיִן כְּפִי סִבְלִי אָשׁוּב וְאֶהֱמֶה,

   וְעַל טֵרֵאוּס אַתְּ בְּיֶתֶר חֵן תָּשִׁירִי מַעֲנֶה. 

 

"וּבְעוֹד אַתְּ אֶת חָזֵךְ כְּנֶגֶד קוֹץ תַּצִּיבִי,

כְּדֵי לְשַׁמֵּר צִירַיִךְ בְּעֻזָּם, אֲנִי הָאֻמְלָלָה,

כְּדֵי לְחַקּוֹתְךָ כִּדְבָעֵי, נֶגֶד לְבָבִי

אֶקְבַּע חוֹד הַסַּכִּין לִתֵּן עֵינִי בְּתַבְהֵלָה –

כִּי תֵּעָצֵם, כְּהֶרֶף מָוֶת יַפִּילָהּ.

   מַשְׁמַע, כְּמוֹ שְּׂרִיגִים בִּכְלִי הַנְּגִינָה,

   נִימֵי לִבֵּנוּ נְכַוְנֵן לָשִׁיר קִינָה נֶאֶמְנָה. 

 

"הֵן אַתְּ, צִפּוֹר נוּגָה, תָּשִׁירִי לֹא בְּיוֹם, 

שֶׁבּוֹ כֹּל עַיִן מְבַזָּה תּוּכַל אוֹתְךָ לִרְאוֹת.

שְׁמָמָה קוֹדֶרֶת, נִדָּחָה מִכֹּל מָקוֹם,

אֲשֶׁר אֵינָהּ יוֹדַעַת קִפָּאוֹן אוֹ חֹם צִיּוֹת

נִמְצָא; וּבָהּ יְהֵא בִיכׇלְתֵּנוּ לְשַׁוּוֹת

   צְלִילֵי עַצֶּבֶת לַיְּצוּרִים וּלְהָמִיר מִינָם:

   אִם הַגְּבָרִים חַיּוֹת, שֶׁרוּחַ הַחַיּוֹת תִּנְעַם." 

 

כִּצְבִיָּה נִבְהֶלֶת, אֻמְלָלָה בְּכַף מֶבָּט,

נִלְבֶּטֶת בְּסָפֵק פָּרוּעַ אָן תּוּכַל לִבְרֹחַ,

אוֹ כְּמִי שֶׁבְּנִבְכֵי מָבוֹךְ נִפְתַּל נֶחְבַּט,

מֵאֵין יְכֹלֶת יְצִיאָה בְּפֶסַע קַל וְנֹחַ,

כָּךְ מִרְיָהּ, בָּהּ בְּעַצְמָהּ רָחַשׁ בִּמְלוֹא הַכּוֹחַ,

   מָה הַטּוֹב יוֹתֵר בַּצֶּמֶד מָוֶת אוֹ חַיִּים,

   הַמָּוֶת הַמְּגֻנֶּה שֶׁמָּא חַיִּים בְּזוּיִים. 

 

"לִקְטֹל עַצְּמִי", אָמְרָה, "אוֹיָה, לֹא

יְשַׁחֵת גּוּפִי יַחְדָּו עִם נִשְׁמָתִי הָאֻמְלָלָה?

כָּל מַפְסִיד הַחֵצִי בְּאֹרֶךְ רוּחַ יְקַבְּלוֹ

מִזֶּה שֶׁכֹּל מְלוֹאוֹ בִּמְהֻמָּה נִבְלַע.

רַק אֵם הַנְּטוּלַת רַחֵם בְּאֹמֶד שִׁקּוּלָהּ,

   תְּהֵא זוֹ שֶׁבְּמוֹת אֶחָד מִצֶּמֶד מְתוּקִים

   תִּשְׁחַט אֶת הַנּוֹתָר לְהִוָּתֵר בְּלֹא יוֹנְקִים. 

 

"גּוּפִי אוֹ נִשְׁמָתִי, מִי לִי הָיָה יָקָר,

כְּשֶׁטׇּהֳרוֹ שֶׁל זֶה, בָּזוֹ קְדֻשָּׁה מַשְׁכִּין?

אַהֲבָתוֹ שֶׁל מִי הָיְתָה קְרוֹבָה לִי בְּעִקָּר

שָׁעָה שֶׁנִּשְׁמְרוּ שְׁנֵיהֶם לָאֵל וְקוֹלַטִין?

אֲנִי! וְכִי מִקְּלִפָּתוֹ יֻפְשַׁט הָאֹרֶן בַּסַּכִּין,

   הֵן כֹּל עָלָיו יִקְמֹלוּ וּלְשַׁדּוֹ יִכְמֹשׁ;

   וְכָךְ גַּם נִשְׁמָתִי, עֵת קְלִפָּתָהּ תָּמֹשׁ. 

 

"בֵּיתָהּ נִבְזָז, הוּפְרָה שַׁלְוַת הַשְׁקֵט

אֲחֻזָּתָהּ בְּיַד אוֹיֵב הָיְתָה לִמְחִתָּה;

הֵיכַל קׇדְשָׁהּ הֻכְתַּם, נִפְגָּם, שִׁחֵת,

חֻשַּׁק בְּבַהֲמוּת סְחוּיָה בְּחֻצְפָּתָהּ:

כִּי כֵן אַל יְחַשֵּׁב לִי כְּלָל לְחַטָּאָה,

   אִם בְּמִבְצָר סָרוּחַ זֶה, אֲנִי אֶקְדַּח נִקְבָּה

   דַּרְכָּהּ יֻתַּן לִי לְמַלֵּט אֶת נִשְׁמָתִי הָעֲקֻבָּה. 

 

"אַךְ לֹא אָמוּת מִבְּלִי שֶׁקוֹלַטִין שֶׁלִּי

יִשְׁמַע הַטַּעַם לְמוֹתִי בְּטֶרֶם בּוֹא הָעֵת;

וְיִשָּׁבַע, בִּשְׁעַת הָאֹפֶל שֶׁל סִבְלִי,

לִנְקֹם בְּמִי אֲשֶׁר גָּרַם לִנְשִׁימָתִי לָצֵאת.

לְטַרְקְוּיִן אַנְחִילָהּ אֶת דָּמַי שְׁטוּפֵי הַחֵטְא

   אֲשֶׁר הוּא זִהֲמָם וּלְמַעֲנוֹ נִקְוִים,  

   הֵמָּה צַוָּאָתִי וּפִרְעוֹנָם הֵם מְצַוִּים. 

 

"אֶת כֹּל כְּבוֹדִי אַשְׁאִירָהּ לַסַּכִּין

אֲשֶׁר פּוֹצֵעַ אֶת גּוּפִי הַכֹּה לֹא מְכֻבָּד.

כָּבוֹד יֵשׁ לַנּוֹטֵל חַיִּים כְּבֵדִים בַּדִּין;

יָמוּתוּ הַחַיִּים, הַלָּה יִחְיֶה לָעַד:

וְכָךְ מֵאֵפֶר כְּלִמָּתִי תְּהִלָּתִי תּוּלַד;

   כִּי בְּמוֹתִי אֲנִי רוֹצַחַת גְּנוּת עוֹלָם:

   וְכָךְ, בְּמוֹת בֹּשְׁתִּי, נִצָּן כְּבוֹדִי נֶחְלַם. 

 

"אָדוֹן יָקָר שֶׁל הָאוֹצָר אֲשֶׁר אִבַּדְתִּי,

מָה אֲצַוֶּה לְךָ מִמֶּנִּי כְּמוֹרֶשֶׁת?

נְחִישׁוּתִי, אָהוּב, תִּפְאַרְתֶּךָ תְּהִי,

כְּדֻגְמָתָהּ תְּהִי נָא נִקְמָתְךָ עִקֶּשֶׁת.

מָה יֵעָשֶׂה בְּטַרְקְוּיִן קָרָא בִּי הַנּוֹאֶשֶׁת:

   בְּעַצְמִי, יְדִידָתְךָ, עַצְמִי אוֹיַבְתְּךָ, אֶרְצַח,

   וּלְמַעֲנִי שָׁרֵת כָּךְ אֶת טַרְקְוּיִן הַנֶּאֱלָח. 

 

"זוֹ צַוָּאָתִי, קְצָרָה וּמְהִירָה:

גּוּפִי וְנִשְׁמָתִי לָאֲדָמָה וְלַשָּׁמַיִם;

עֹז רוּחִי, בַּעַל, אֲנִי לְךָ מַעֲבִירָה;

יְהֵא כְּבוֹדִי לְלַהַב שֶׁיִּשְׁפֹּךְ דַּמִּי כַּמַּיִם,

לִמְחָרֵב תְּהִלָּתִי תִּדְבַּק בֹּשְׁתִּי כִּפְלַיִם;

   וּתְהִלָּתִי הַחַיָּה תַּעֲבֹר בִּירוּשָׁה

   לְאֵלֶּה הַחַיִּים, הַמְּהַרְהֵרִים בִּי בְּלִי בוּשָׁה." 

 

אֶת תׇּכְנִית מוֹתָהּ בְּשִׁבְרוֹנָהּ נוֹקֵטֶת,

וּמוֹחָה פְּנִינִים שֶׁל מֶלַח מֵעֵינַיִם בּוֹהֲקוֹת,

בִּלְשׁוֹן עִלְּגִים צְרוּדָה קוֹרְאָה לַמְּשָׁרֶתֶת,

הַנַּעֲנֵית בִּמְהֵרָה מִבְּלִי לִתֵּן לָהּ לְחַכּוֹת;

הֶעָמָל עָף עֲלֵי כְּנַף הַמַּחְשָׁבוֹת הַמְּתוּקוֹת.

   אַךְ לְחַיֵּי אֶבְלָהּ נִרְאוּ לְשִׁפְחָתָהּ כְּמוֹ

   כָּרִים בַּשֶּׁלֶג שֶׁהֵמֵס הַשֶּׁמֶשׁ בְּחֻמּוֹ. 

 

הִיא מְבָרֶכֶת אֶת גְּבִרְתָּהּ בְּבֹקֶר טוֹב צָנוּעַ,

תָּו עֲנָוָה יֵשׁ בִּדְבָרָהּ הָאַט וְהַנָּמוּךְ,

מַבֶּטֶת בִּגְבִרְתָּהּ וְרִגְשׁוֹתֶיהָ יַעֲנוּהָ

מָה לָבְשׁוּ פָּנֶיהָ צַעַר וְדִכְדּוּךְ!

אַךְ מְנוּעָה מִשְּׁאוֹל הִיא בְּשִׁהוּי דָּרוּךְ,

   מַדּוּעַ זֶה חָשְׁרָה גְּבִרְתָּהּ אֶת צֶמֶד שִׁמְשׁוֹתֶיהָ,

  וּמַדּוּעַ נְכָאִים שׁוֹטְפִים אֶת נָאוֵי לְחָיֶיהָ. 

 

לְעֵת הָאָרֶץ תִּתְיַפַּח, בְּרֶדֶת הַחַמָּה,

כֹּל פֶּרַח מִתְלַחְלֵחַ כְּמוֹ עַיִן נְמוֹגָה;

וְכָךְ הַמְּשָׁרֶתֶת טִלְּלָה רְבִיבֵי עָגְמָה

עֵינַיִם עֲגֻלּוֹת, כַּמָּעֻזִּים שֶׁל דְּאָגָה

לְדִמְדּוּמֵי שְׁמָשׁוֹת הַגְּבֶרֶת בְּשָׁמֶיהָּ בְּתוּגָה,

   עִם רֶדֶת מְאוֹרָם בְּמֵי אוֹקְיָנוֹס מְלוּחִים,

   לָהֶם עֵינֶיהָ נַעֲנוֹת בַּאֲגָלִים נֶאֱבַכִים. 

 

זְמַן מָה עוֹמְדוֹת הָיוּ כָּךְ תְּאוֹמוֹת הַחֵן,

כְּצִנּוֹרֵי שֶׁנְהַב הַמְּמַלְּאִים מִקְוֵה אַלְמוֹג:

אַחַת מִטַּעֲמָהּ בּוֹכָה, לְרֵעָתָהּ כְּלַל אֵין  

מֻשָּׂג לָמָּה, חוּץ מֵהַחֶבְרָה לַדֶּמַע הֶעָנֹג:

כִּי בְחֵפֶץ לֵב מִינָן הָרַךְ בְּדִמְעוֹתָיו יִמּוֹג;

   מִכְּאֵבָם שֶׁל אֲחֵרִים נֵעוֹר בַּהֵן עַצְבָּן, 

   אֲזַי יַטְבִּיעוּ עֵינֵיהֶן אוֹ יְשַׁבֵּר לִבָּן.  

 

כִּי רוּחַ שַׁיִשׁ לַגְּבָרִים, מִדּוֹנַג לַנָּשִׁים,

לָכֵן נַפְשָׁן בְּאוֹן רְצוֹן הַשַּׁיִשׁ מְעֻצָּב;

חוֹתַם זָרִים נוֹגֵשׂ טִבְעוֹ בְּטֶבַע חַלָּשִׁים,

וּמְטֻבָּע בְּכֹחַ, מְיֻמָּנוּת וּבְשֶׁקֶר וְכָזָב:

לָכֵן אֵין לְהַחְשִׁיב לָהֶן לִקּוּי וְתַו אַכְזָב,

   הֵן כָּךְ מַמָּשׁ לַּשַּׁעֲוָה לִקְרֹא מִרְשַׁעַת לֹא נִתַּן

   הָיָה כִּי נְטַבֵּעַ בָּהּ בֵּן דְּמוּת שֶׁל הַשָּׂטָן.     

 

הֲרֵי הֵן חֲלָקוֹת, וּכְמִישׁוֹר נִרְחָב,  

שָׂרוּעַ בִּפְתִיחוּת לִרְחִישַׁת רִמָּה –

וְהַגְּבָרִים, בָּהֶם נוֹתֶרֶת כְּבִסְבַךְ בְּיַעַר עָב

נִקְבָּה קוֹדֶרֶת שֶׁל עַוְלוֹת שְׁבָהּ רִשְׁעוּת נָמָה:

מִבַּעַד קִיר גָּבִישׁ נִרְאֵית כָּל זוּטָה זְעוּמָה:

   אִם הַגְּבָרִים יָלִיטוּ פֶּשַׁע בְּמַרְאֶה קָשׁוּחַ,

   הַנָּשִׁים הָאֻמְלָלוֹת, פְּנֵיהֶן כַּסֵּפֶר לִקּוּיִים פָּתוּחַ. 

 

אִישׁ לֹא יִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד פֶּרַח שֶׁנָּבַל,  

אֶלָּא יִגְעַר בְּחוֹרֵף מַר עַל כָּךְ שֶׁהָרָגוֹ:

לֹא הַנִּטְרָף, כִּי הַטּוֹרֵף הַמְּנֻוָּל,

רָאוּי כִּי יֻאֲשַׁם. אוֹ, אַל נַדְבִּיק בְּגּוֹ

נָשִׁים אֶת פְּגִימוּתָן, הָאֻמְלָלוֹת, נִרְצוֹת כֹּה

   עִנּוּיֵי גְּבָרִים: הָאֲדוֹנִים הַיְּהִירִים, הֲרֵי זוֹ אַשְׁמָתָם:

   רְצִיעָתָן שֶׁל הַנָּשִׁים שֶׁהֶחֱלִישׁוּ לְבׇשְׁתָּם. 

 

יוֹצֵא כִּי מִבְּחִינַת לוּקְרֶטְיָה חֲשִׁיבוּת רֹאשָׁה

בְּהַתְקָפַת הֲלֵיל, עִם אֶפְשָׁרוּת גְּדוֹלָה

לְמָוֶת מִיָּדִי, וְאַחַר כָּךְ הַתּוֹצָאָה הַמְּבִישָׁה

שֶׁל מָוֶת זֶה, הִיא בִּגְרִימַת עַוְלָה לְבַעְלָהּ:

וּבְכָךְ עִלַּתְּ הִתְנַגְּדוּתָהּ לַסַּכָּנָה הָעֲלוּלָה,

   כְּדֵי כָּךְ שֶׁפַּחַד מָוֶת אֶת גּוּפָהּ צוֹמֵת;

   כִּי מִי זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְגֹּעַ בְּגוּף מֵת?    

 

זֹאת הַסִּבָּה לַמְּתִינוּת הַסַּבְלָנִית בְּדִבּוּרָהּ

לָעֹתֶק הֶעָלוּב שֶׁלָּהּ, הַמִּתְלוֹנֵן מוּלָהּ:

"בִּתִּי", אָמְרָה, "עַל מַה אַתְּ מַגִּירָה

דְּמָעוֹת הַלָּלוּ, שְׁעַל לְחָיַיִךְ כַּמָּטָר אַתְּ מַזִּילָה?

אִם עַל סִבְלִי בְּבֶכִי תַּמְרוּרִים אַתְּ אֲבֵלָה,

   דְּעִי לָךְ, פִּרְחַחוֹנֶת, זֶה לֹא יְשַׁפֵּר רוּחִי,

   כִּי אִם דְּמָעוֹת הָיוּ לְעֵזֶר, יֵשׁ לִי כָּל צׇרְכִי.  

 

"אֲבָל סַפְּרִי לִי, יַלְדָּתִי, מָתַי" – וְכָאן פָּסְקָה

לִגְנֹחַ עֲמֻקּוֹת – "טַרְקְוּיִן מִכָּאן הָלַךְ?"

"עוֹד לִפְנֵי שֶׁקַּמְתִּי, גְּבֶרֶת," הַמְּשָׁרֶתֶת הִצְטַדְּקָה,

"עַצְלוּתִי הָרַשְׁלָנִית, הִיא זוֹ אֲשֶׁר אַשְׁמָה לָךְ:

אַךְ בָּאַשְׁמָה הַזֹּאת יֵשׁ בְּכָל זֹאת דָּבָר נִסְלָח:

   לִפְנוֹת אוֹר בֹּקֶר אֶת עׇצְמִי מִמִּטָּתִי נִעַרְתִּי,

   בְּרַם, הוּא הִסְתַּלֵּק זְמַן רַב טֶרֶם שֶׁקַּמְתִּי.

 

"אֲבָל, לֵיְדִּי, אִיְּלוּ אֲמַתֵּךְ יָכְלָה לִהְיוֹת בּוֹטָה,

הָיְתָה דּוֹרֶשֶׁת מְעַנֶּה לְמַשְׁמָעוּת עֻלָּהּ."

"אוֹ, הַס!" לוּקְרֶטִיָה עָנְתָה: "הַגַּם רָאוּי כִּי יְבֻטָּא,

הֵן לֹא תּוֹעִיל לִי כְּלָל וּכְלָל הַחֲזָרָה לַהֲקָלָה;

כִּי יִרֶב מִיְּכֹלֶת מַבָּעִי וְהִיא דָּלָה:

   הֵן גֵּיהִנּוֹם נִקְרָא לְכָל עִנּוּי נוֹרָא

   שֶׁתְּחוּשָׁתוֹ כָּבְדָה מִכְּפִי יְכֹלֶת סִפּוּרָהּ. 

 

"גְּשִׁי, הָבִיאִי לִי נְיָר, עֵט וּדְיוֹ:

אֲבָל חִסְכִי אֶת הֶעָמַל, הֵם כָּאן.

וּמָה אֹמַר? עַל הַסַּיָּס שֶׁל בַּעֲלֵי לָבוֹא,

מִסְרִי לוֹ, כִּי עָלָיו לִהְיוֹת מִיַּד מוּכָן,

לַאֲדוֹנִי, לַאֲהוּבִי, לִיקִירִי לָקַחַת לְהֵיכָן

   שֶׁהוּא מָצוּי בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה אִגֶּרֶת;

   הַסִּבָּה דּוֹרֶשֶׁת בְּהִילוּת, וּבָהּ נִמְסֶרֶת." 

 

אַמָּתָהּ הָלְכָה, הִיא מִתְכּוֹנֶנֶת לִכְתִיבָה,

תְּחִלָּה בְּקֻלְמוֹסָהּ עַל הַנְּיָר רוֹחֶפֶת:

רֹאשׁ בְּרֹאשׁ נֶאֱבָקִים יָגוֹן, דְּחִיפוּת וְגַאֲוָה;

בִּנְחִישׁוּת כֹּל מְלִיצָה שֶׁהֻתְקְנָה נִדֶּפֶת;

זֶה מְשֻׁיָּף מִדַּי, הַלָּה בּוֹטֶה וְזֶה רָפֶה:

   מַמָּשׁ כְּלַחַץ הַקְּרוּאִים הַמְּרֻבִּים בַּדֶּלֶת,

   בְּבַקְּשָׁם לְהִכָּנֵס וּמְיַצְּרִים מִקְהֶלֶת.  

 

וּפוֹתַחַת לְבַסּוֹף: "אַתָּה אָדוֹן רַב מַעֲלָה

לְרַעְיָה שְׁפָלָה הַמְּאַחֶלֶת תּוֹעָפוֹת

בְּרִיאוּת! עַכְשָׁו, הַאִם תּוּכַל בִּמְחִילָה,

אִם בְּלוּקְרֶט שֶׁלְּךָ, אָהוּב, עֲדַיִן תְּבַקֵּשׁ לִצְפּוֹת,

לָבוֹא בִּמְהִירוּת נִכֶּרֶת לִרְאוֹתֵנִי פֹּה.

   בִּי אֲדוֹנִי, מִבַּיִת זֶה שֶׁלָּנוּ בִּמְרוֹרִים:

   נִלְאֵיתִי יְסוּרִים, אׇמְנָם דְּבָרַי קְצָרִים."  

 

אֶת רוּחַ לוּז אֶבְלָהּ הִיא מְגוֹלֶלֶת,

אַךְ רֹחַב צַעֲרָהּ דּוֹבֶבֶת לֹא בְּרַחֲבוּת.

קוֹלַטִין יוּכַל מִלְּשׁוֹנָהּ הַמְּדֻלֶּלֶת

לְהָבִין הָעֶצֶב, אַךְ בְּלִי פֵּשֶׁר הָעַצְבוּת.

אֵינֶנָּה מְעִזָּה לַחְשֹׂף טַעַם הַדַּאַבוּת

   שֶׁמָּא בָּהּ יִתְלֶה אֶת הַחֲטָאַת הַפְּרוּצָה,

   בְּטֶרֶם תַּחֲמִיץ בַּדָּם אֶת צִדְקָתָהּ הֶחָמוֹצָה. 

 

בִּכְלָל, אֶת רֶגֶשׁ וְרִגְשַׁת מַסֶּכֶת יִסּוּרֶיהָ

הִיא אוֹצֶרֶת, כְּדֵי לִפְרֹק שָׁעָה שֶׁהוּא אִתָּה:

עֵת אֲנָחָה וָאֳנִיָּה וּנְהִי יִהְיוּ חַסְדֵי דּוֹבְרֶיהָ

הַמְּעַטְּרִים אֶת חֶרְפָּתָהּ, אוּלַי לְנַקּוֹתָהּ

מֵהַחֲשָׁד בּוֹ הָעוֹלָם עָלוּל לְמַסּוֹתָהּ.

   לִמְנֹעַ הָרְבָב, לֹא תְּרַבֵּב אֶת הַמְּכֻתָּב

   בְּרֹב מִלִּים, עַד שֶׁבְּפֹעַל תַּפְעִילֵן לַמֵּיטָב. 

 

מַרְאֶה רַב עֶצֶב מְרַגֵּשׁ מִתֵּאוּרוֹ;

כִּי אָז עֵינֵנוּ לְאׇזְנֵנוּ מְפָרֶשֶׁת

כִּרְאוּתָהּ אֶת עֹל הָרְגָשׁוֹת לַאֲשׁוּרוֹ,

וּבְכָל פָּרַט אֶת פֶּרֶט הַיָּגוֹן מַגֶּשֶׁת.

כִּי פְּרָט בִּלְבַד מֵהַיָּגוֹן הָאוֹזֵן מְנַחֶשֶׁת:

   דְּכִי מַעֲמַקִּים שָׁקֵט מֵהֹלֶם יוּבַלִּים,

   וְאִיְּלוּ הַכְּאֵב נָסוֹג, נִשֹּׁב בְּרוּחַ הַמִּלִּים. 

 

מִכְתָּבָהּ חָתוּם עַתָּה, וּמְמֹעָן

"אֶל אֲדוֹנִי, אַרְדֶאָה, בִּבְהִילוֹת גְּמוּרָה."

הִנֵּה הַשָּׁלִיחַ, הָאִגֶּרֶת כָּאן, 

וּמְצַוָּה עַל הַסַּיָּס חָמוּץ הַסֵּבֶר בִּמְהֵרָה

לְהֵחָפֵז, כְּתַרְנְגֹלֶת מִשְׁתַּהָה טְרוֹם סְעָרָה:

   לָאוּץ בְּהֶאָצָה, אֲבָל מִלֵּאוּתוֹ חוֹשֶׁשֶׁת: 

   קֵצֶה הַיֵּאוּשׁ יָקוּץ בִּתְבוּסְתָנוּת נוֹאֶשֶׁת. 

 

שְׁפַל הַבַּיִת קַד אַפָּיִם אַרְצָה כָּל-כֻּלּוֹ,

וּבְשֶׁלָּהּ מַסְמִיק, בְּעַיִן דְּהוּמָה

נוֹטֵל אֶת הַמְּגִלָּה בְּלֹא כֵן וּבְלֹא לֹא,

וּמִזְדָּרֵז לָצֵאת מִשָּׂם בְּחַיְשָׁנוּת תְּמִימָה.

אַךְ מִי שֶׁמְּקַנֶּנֶת בְּחֻבָּם כָּזֹאת אַשְׁמָה

   בְּדִמְיוֹנָם כֹּל עַיִן בְּקַלְקָלָתָם צוֹפָה;

   כִּי בְּסֻמָּקוֹ לוּקְרֶטִיָה סוֹבֶרֶת כִּי חֵרְפָה: 

 

מָתַי, שָׁרָת פּוֹתֶה! רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ, פָּגַם

רוּחוֹ הָיָה זֶה, הַחַיִּים, עַזּוּת הַמֵּצַח הַגָּסָה.

בִּרְיוֹת תַּמּוֹת כָּאֵלֶּה הַכָּבוֹד שֶׁל נׇהֳגָם

נוֹשֵׂא דְּבָרוֹ בְּמַעֲשִׂים, הָאֲחֵרִים בְּהַתְרָסָה

בְּנִנּוֹחוּת יֵלְכוּ, בְּהַבְטִיחָם בְּרוֹמְמוּת טִיסָה.

   וּבְכָל זֹאת, מוֹפֵת זֶה לִבְלָיַת הַזְּמַן

   הִפְקִיד בְּאֵלֶם כֵּן אֶת עֵרְבוֹנוֹ הַנֶּאֱמָן. 

 

נִצַּת הוֹקָרָתוֹ אֶת חֲשָׁדָהּ הִצִּיתָה,

וְכָךְ בִּפְנֵי הַצֶּמֶד כֶּפֶל שַׁלְהָבוֹת אָדְמוּ;

כִּי מִיְּדִיעָה עַל תַּאֲוַת טַרְקֻוִּין סָמַק, בְּדַעְתָּהּ,

וּמַסְמִיקָה אִתּוֹ, עֵינֶיהָ שֶׁהִבִּיטוּ בּוֹ עָגְמוּ:

עַל עֶגֶם מֶבָּטָהּ תְּהִיּוֹתָיו עַצְּמוּ:

   וְהִיא, כְּכֹל שֶׁרָאֲתָה כִּי בִּלְחָיָיו הַדָּם אֻגַּם,

   כָּךְ בִּטְחוֹנָהּ גָּדַל כִּי הוּא מָצָא בָּהּ פְּגָם. 

 

 

Anonymous, Little girl with dead bird, between 1500 and 1525. Royal Museums of Fine Arts of Belgium, Brussels

אמן לא ידוע, ילדה עם צפור מתה, בין 1500 ל-1525. Royal Museums of Fine Arts of Belgium, Brussels

 

לוקרטיה נוסח שייקספיר איננה פרסונה, אין לה אישיות של ממש. לא ניתן להשוות אותה לדמויות התיאטרליות הגדולות שלו. כל שניתן לומר עליה זה שהיא יפה וצנועה, נאמנה לבעלה. יפיה צחיח. היא משווה את גופה לקליפת האורן, pine באנגלית, ערגה, בדיוק מה שהיא חסרה. האונס הורג ומעיר אותה ותא תודעתה העצמית מתחיל להתחלק ולהתרבות בדרך לרכישת אישיות ורצון. אבל הריבוי הזה עשוי סתירות שכל אחת מהן מובילה לגיהנום.

 

מצטיירת דמות העשויה קליפה של יופי שתוכה צניעות. צניעות היא מכשיר הפועל על עצמו, ממשטר את עצמו, מה שניטשה כינה "מוסר עבדים" הסוגד לסבל. תפקידה הראשי, המוטל ומקובל עליה כאשה, הוא השמירה על השער. כבעלת תפקיד זה אונס הוא כשלון.

 

למשטר הצניעות יש קורבן אחד: התשוקות. לכל התשוקות ניתן לקרוא בשם אחד, הערגה האסתטית. אדם צנוע לא יכול להיות אסתטיקן. הוא קשוב לעצמו רק לשם הכנעה עצמית, התמחקות. ההתנגדות הפנימית שמן ההכרח למחיקה העצמית היא היוצרת, לפי פרויד, את התת מודע. האונס מפגיש את לוקרטיה עם מידע שאין לה שום אפשרות להכיר בו ולהכילו: העוול שהיא מוחתמת בו. רק אנו הקוראים יכולים להעניק לה את מה שעליה לדעת, ואפילו במקומה ובזמנה. גם יכולנו לשאול את עצמנו, עד כמה אנחנו בזמנה גם עכשיו.

 

שייקספיר שוכן בבלתי נאמר. מה שהוא אומר לנו בהילה השתוקה, כרותת הלשון האופפת את לוקרטיה, נשמע חזק מאוד על ידי הקורא. אי-אפשר להניח בכלל כי מי שכתב את "אונס לוקרטיה" לא היה מודע לטענות האוניברסליות שלוקרטיה צעוקה בהן. דמויות הגברים, טרקווין וקולטין, הן פלקטיות לחלוטין: טרקווין בבהמיותו הסוציופתית האישית-פוליטית, קולטין בסתמיותו. הדמות הבולטת בין הגברים היא של ברוטוס (מאבות ברוטוס שרצח את יוליוס קיסר). הוא יופיע לשורות ספורות בפרק המסיים ומפגין תחילה של פיתוח אישיות. יש בו משום מבשר של הפרחח הנעשה מנהיג כהנרי החמישי.

 

בהקשר זה, של אמנות התיאטרון, ניתן לנו לשמוע הצהרה ארס פואטית. שייקספיר מאמין, כי הבמה היא עולם מלא המאחד את המרחב, הזמן, החושים והרגשות וכך מייצר תודעה. אמנות התיאטרון אינה מתארת (מספרת על-) כי אם פועלת (עושה את-):

 

מַרְאֶה רַב עֶצֶב מְרַגֵּשׁ מִתֵּאוּרוֹ;

כִּי אָז עֵינֵנוּ לְאׇזְנֵנוּ מְפָרֶשֶׁת

כִּרְאוּתָהּ אֶת עֹל הָרְגָשׁוֹת לַאֲשׁוּרוֹ,

וּבְכָל פָּרַט אֶת פֶּרֶט הַיָּגוֹן מַגֶּשֶׁת.

 

גם מבחינה זו, כמו מבחינת פיתוח האישיות, נמצאת לוקרטיה, הדמות והשיר, בלימבו, או על קו האופק של האישיות. זה שיר מייצר מחשבה.

 

הרולד בלום אומר כי עמדותיו של שייקספיר האיש בנוגע לפוליטיקה ולדת אינן ידועות ולעולם לא נדע אותן. הוא גם חושב שלא היו לו עמדות כאלה. מה ששייקספיר החזיק בו, לדברי בלום, הוא "החזון האנושי, או האנושי יותר" (Blum, p. 113). כלומר, נקודת המבט של שייקספיר מוסרית, במובן "הגבוה", או "העמוק" או "הקטגורי" של המלה. שייקספיר מכוון לצירוף האוקסימורוני המאפיין מוסר כזה, שהוא אוניברסלי ובו בזמן רק ואך ורק אישי. מוסר כזה הוא הפועל הפרסונלי. כך נשקף אלינו החזון האנושי שלו מלוקרטיה, המייצגת בבירור את הנשים כולן והיא אלגורית בעליל, ספינקס שסודו גלוי לנו – אך לא לו. אין להבין את "אונס לוקרטיה" כשיקוף תמים של זמנו. מפתח ההבנה שלו הוא נקיפת העלבון, ממש כמו ב"הסוחר מוונציה". הסבל אמור להתייתר ולפוג לאחר שהתעוררנו בסיועו.

 

בתחילת פרק זה מפתחת לוקרטיה את הדיון של אוגוסטינוס הקדוש וקושרת אותו אליה:

 

מָה הַטּוֹב יוֹתֵר בַּצֶּמֶד מָוֶת אוֹ חַיִּים,

הַמָּוֶת הַמְּגֻנֶּה שֶׁמָּא חַיִּים בְּזוּיִים.

 

זו התפנית האנושית, כאן החזון של שייקספיר (אני ממשיכה את הטיעון של הרלוד בלום, בעניין זה): אוגוסטינוס ניהל את הדיון מול החוק, מול האל. לוקרטיה מפנימה את הדיון ומצמחת נפש, אמנם עוברית ובעלת רצון של עובּר. הדיון התיאולוגי של אוגוסטינוס עומד על קרקע מטאפיזית ופריו הוא החוק המגלם כוח ומשמש מניע לַכוח. אותו דיון עובר באמצעות לוקרטיה טרנספורמציה, בריאה מחדש. שכן, כאן הוא מופיע בתור מונולוג פנימי, בתור מבעו של מאבק הנפש בעצמה. אבל בשני המקרים הוראת הדיון היא סבל.

 

DAB1960022W00070-06A-07.jpg

Bruce Davidson, נערה עם חתול, לונדון, 1960. Magnum Photos

 

 

Hind Abduallah Alkoli, An Analysis of Power Desire of Iago in Shakespeare’s Othello From Psychological Perspectives, Journal of Literature and Art Studies, March 2018

Robert Appelbaum, Shakespeare and the Concepts of Fear, Actes des congrès de la Société française Shakespeare [Online], 36, 2018

Harold Bloom, Shakespeare and the Invention of the Human, Riverhead Books, a member of Penguin Putnam INC, New York, 1998

John Huntington, Ambition, Rank, and Poetry in 1590s England, University of Illinois Press, 2001, pp. 28-29

Johannah King-Slutzky, After Philomela: A History of Women Whose Tongues Have Been Ripped Out, The Hairpin, 2014

Susie Linfield, Photographing Cruelty, Boston Review, June 2004. Photos from the Chinese Cultural Revolution suggest that it was not the gun but the spectacle of public shaming that was the Red Guards’ weapon of choice.

Keith Oatley, Simulation of Substance and Shadow: Inner Emotions and Outer Behavior in Shakespeare's Psychology of Character, University of Toronto, 2006

Jane O'Brien, Shakespeare's evolving attitudes towards women, BBC, 2015

Timeline of Shakespeare criticism, Wikipedia

Harvey Wiltshire, “Ere She with Blood had Stained her Stained Excuse”: Graphic Stains in Shakespeare’s The Rape of Lucrece and Middleton’s The Ghost of Lucrece, Profane Shakespeare – Perfection, Pollution and the Truth of Performance, vol. 33, 2018

 

 

 

ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – ה'

 

 

סִיֵּם דְּבָרָיו, רַגְלוֹ דּוֹרֶכֶת עַל הָאוֹר,

כִּי אוֹר וְיֵצֶר הֵם אוֹיְבֵי דָּמִים:

חֶרְפָּה כְּרוּכָה בְּלֵיל סַגִּי נְהוֹר,

כְּכֹל שֶׁלֹּא יִרְאוּהָ, כָּךְ תַּשְׁלִיט אֵימִים.

זְאֵב אָחַז טַרְפּוֹ, שַׁוְעֵי טַלְיָה רָמִים;

   עַד בְּצַמְרָהּ שֶׁלָּהּ הוּא שַׁוְעָתָהּ מַכְנִיעַ

   וְקוֹבֵר זַעֲקָתָהּ בְּקֵפֶל מֶתֶק פִּיהָ. 

 

בְּאֶרֶג הַכֻּתֹּנֶת בָּהּ הִיא מְלֻבֶּשֶׁת

הוּא מְכַנֵּס אֶת תַּמְרוּרֶיהָ בְּרֹאשָׁהּ,

מֵצֵן לַהַט פָּנָיו בְּדִמְעָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת

שֶׁעַיִן כֹּה בָּרָה טֶרֶם הִזִּילָה בְּיֵאוּשָׁהּ.

אוֹ! שֶׁפֶךְ פִּגּוּלִים מַחְלִיא מִטָּה קְדוֹשָׁה,

   אִם בְּכִי יָכוֹל הָיָה לִרְחֹץ אֶת הַכְּתָמִים,

   הָיָה עַל דִּמְעוֹתֶיהָ לְהַמְטִיר יָמִים.  

 

אֲבָל דָּבָר יָקָר מֵהַחַיִּים אָבַד לָהּ,

וְאִלּוּ הוּא זָכָה בְּמַה שֶׁעוֹד יַפְסִיד;

כְּפִיָת הַבְּרִית מָדוֹן כָּפוּי שְׁלָלָהּ,

עִנּוּג חוֹלֵף חָדְשֵׁי כְּאֵב יוֹלִיד;

לְבוּז קָפוּא יוּמַר יְקוֹד מַסְלִיד:

   צְנִיעוּת זַכָּה מֵאוֹצָרָהּ שְׁדוּדָה,

   וְהַתְּשׁוּקָה, הַגַּזְלָנִית, שׁוּב עֲנִיָּה מְרוּדָה. 

 

רְאוּ! כְּכֶלֶב נֶאֱבַס אוֹ נֵץ שֶׁהִתְפַּטֵּם, 

שֶׁרֵיחַ דַּק אוֹ חִישׁ מָעוֹף אֵינֶנּוּ בִּיכָלְתָּם,

וּבְשֶׁל כָּךְ יָאֵטוּ, אוֹ כָּשַׁל ונִסְתַּתֵּם

כֹּשֶׁר טִבְעָם לִטְרֹף כְּפִי הֲנָאָתָם;

בִּלְעוֹ שָׂבַע, טַרְקְוּיִן צוֹלֵחַ לַיְלָה כְּמוֹתָם:

   הַטַּעַם שֶׁעָרַב, נֶחְמַץ בְּעִכּוּלוֹ,

   טֵרוּף חֶפְצוֹ הָעַז, טֹרַף בְּפִגּוּלוֹ. 

 

אוֹ! חֵטְא עָמֹק מִתְּהוֹם הַתְּהוֹלֵלָה

יָכוֹל לְהִתָּפֵס רַק בְּדִּמְיוֹן נִצְחִי;

תְּשׁוּקָה סְבוּאָה מֻכְרַחַת לְהָקִיא בִּלְעָהּ

בְּטֶרֶם שֶׁתַּכִּיר עַצְמָהּ בִּדְמוּת שֶׁל סְחִי.

כָּל עוֹד הַיַּאַב בִּרְהַבוֹ, קוֹל בְּכִי

   לֹא יְרַסֵּן חֻמּוֹ, אוֹ יְמַתֵּג מִרְצוֹ,

   עַד כִּי כְּמוֹ רַמָּךְ זָקֵן יוּתַשׁ בְּמֵרוֹצוֹ. 

 

וְאָז בְּלֶחִי דְּהוּהָה וּשְׁדוּפָה, נִכְמֶשֶׁת,

בְּעַיִן שַׁחָה, בְּגַבָּה קְמוּטָה וְצַעַד תַּשׁ,

תְּשׁוּקָה רָפָה, בּוֹגֶדֶת, עֲנִיָּה, נוֹאֶשֶׁת,

בִּילָלוֹת תָּלִין כְּמִין קַבְּצָן נִבְאַשׁ:

  עֵת הַבָּשָׂר גְּאֵה, בְּחֵן הַקְּרָב נִטָּשׁ,

   וּמִתְהוֹלֵל הַתַּאַב, אַךְ מִשֶּׁהִתְמוֹלֵל,

   הַמִּתְקוֹמֵם, כֻּלוֹ אָשָׁם לָסֶגֶת מְפַלֵּל. 

 

כָּךְ שׁוֹעַ רוֹמָאִי צוֹלֵחַ בִּקְלוֹנוֹ,

אַחַר שֶׁאַחַר סִפּוּקוֹ עָרַךְ מִרְדָּף בְּלַהַט;

וְהִנֵּה גּוֹזֵר הוּא עַל עַצְמוֹ דִּינוֹ,

כִּי עַד קֵץ הַזְּמַנִּים יִהְיֶה לְשֵׁם חַטָּאת:

וּקְדֻשַׁת נַפְשׁוֹ לַנֶּצַח מְנֻגָּעַת;

   הוּא מְקַבֵּץ שְׂרִידֵי חֶמְלָה מֵעֹמֶק הַשַּׁמָה,

   לִשְׁאֹל אֶת הַנְּסִיכָה הַמְּחֻלֶּלֶת לִשְׁלוֹמָהּ. 

 

לִדְבָרֶיהָ, נְתִינֶיהָ, בִּמְרִידַת תֻּרְפָּה

קִעֲקֵעוּ אֶת חוֹמָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת,        

וּבְפֶשַׁע בֶּן תְּמוּתָה הָפְכוּ לְאַסְקֻפָּה  

דְּרוּסָה אֶת אַלְמוֹתָהּ, עֲשׂוּהָ לְנִגֶּשֶׁת

בְּיַד מָוֶת בְּחַיֶּיהָ, עֱנוּתָהּ הַמִּתְחַדֶּשֶׁת:

   בְּעֵין רוּחָהּ עֲדַיִן מִשְׁתַּלֶּטֶת עֲלֵיהֶם,        

   אַךְ בְּמַבָּט לְמֵרָחוֹק תּוּבַס בִּידֵיהֶם. 

 

בְּאוֹתוֹ הִרְהוּר בְּדִיּוּק חוֹמֵק בְּלֵיל שָׁחֹר,     

הַמְּנַצֵּחַ שֶׁנִּשְׁבָּה וּמַלְקוֹחוֹ אָבַד;

לַפֶּצַע הֲנִשָּׂא עִמּוֹ אֵין תּוֹחֵלַת מָזוֹר,

הֲגַם כִּי נִרְפְּאָה צַלֶּקֶת הַכְּאֵב כָּבַד.

שְׁלָלוֹ הָלוּם בְּיֶתֶר כְּאֵב וְנִטְּשָׁה לְבַד. 

   הִיא נוֹשֵׂאת עֹל תְּשׁוּקָתוֹ בְּאֵין לָהּ נֶחָמָה,

   הוּא כּוֹרֵעַ תַּחַת עֹל נַפְשׁוֹ הָאֲשֵׁמָה. 

 

הוּא מִזְדַּחֵל מִשָּׁם שָׁחוּחַ כְּמוֹ הַכֶּלֶב הַגַּנָּב,

הִיא מִתְנַשֶּׁמֶת כָּאן, כְּשֶׂה מֻתָּשׁ כּוֹרַעַת.

הוּא עַצְמוֹ שׂוֹנֵא, עַצְמוֹ חוֹרֵף עַל עֲווֹנָו,

הִיא, נוֹאֲשָׁה, בַּצִּפָּרְנַיִם בְּשָׂרָהּ קוֹרַעַת.

הוּא נִמְלַט בְּמֹרֶךְ לֵב, חוֹמֵק רָדוּף חָטָאת,

   הִיא נִשְׁאֶרֶת, מִזְדַּעֶקֶת עַל אֵימֵי הַלַּיִל.

   הוּא בְּרִיצָה, וְתַּאֲנַת תַּעַב נָפוֹגָה מְקַלֵּל.   

 

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם עָמוּס מַצְפּוּן נוֹקֵר,

הִיא נִשְׁאֶרֶת שָׂם נִדָּה נִדַּחַת מִתִּקְוָה.

הוּא מְיַחֵל בְּרִיצָתוֹ לְהַפְצָעַת הַבֹּקֶר,

הִיא נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה לְבַל יְרֵאָה יוֹם שֶׁבָא.

"הַיּוֹם", אָמְרָה, "מַצִּיג נוֹפֵי הַלַּיִל לְרַאֲוָה,

   וֶאֱמֶת עֵינַי אַף פַּעַם לֹא לֻמְּדָה                   

   בִּמְלֶאכֶת כֶּסֶה עֲבֵרוֹת בְּעַפְעַפֵּי בְּגִידָה.  

 

"עֵינַי סְבוּרוֹת כִּי לְכָל עַיִן תֵּרָאֶה     

אוֹתָה חֶרְפָּה עָצְמָה שֶׁהֵן רוֹאוֹת,

לָכֵן, בְּקַשָּׁתָן הִיא כִּי הַחֹשֶׁךְ יִשְׁתַּהֶה,

לְבַל תִּהְיֶנָה חֲטוֹטְרוֹת חֶטְאָן מְסֻפָּרוֹת;   

וְהֵן אֶת אַשְׁמָתָן יִהְיוּ בִּבְכִי מְמָרְרוֹת,

   חוֹרְטוֹת, כַּמַּיִם הַמְּכַרְסְמִים פְּלָדָה,

   עַל לְחַיַּי אֶת בֹּשֶׁת רִגְשָׁתִי הַמְּרוּדָה." 

 

כָּאן הִיא מִתְפָּרֶצֶת נֶגֶד רֹגַע וּמָנוֹחַ,

אֶת עֵינֶיהָ מַשְׁבִּיעָה לַסּוּם עַד בּוֹא קִצָּהּ.  

לְהָקִיץ לִבָּהּ חוֹבֶטֶת בְּחָזָהּ בְּכָח,

מַפְצִירָה בּוֹ לְנַתֵּר מִגּוֹ, שׁוֹאֶלֶת כִּי יִמְצָא

חֲזֵה טָהוֹר יוֹתֵר לְזֹךְ נׇפְשָׁהּ הַחֲפֵצָה.

   מִשְׁתּוֹלֶלֶת בִּיגוֹנָהּ הִיא מְנַשֶּׁפֶת חֲרוֹנָהּ

   לְעֻמַּת סוֹד הָעֲלָטָה, סִתְרָהּ וְעִוְרוֹנָהּ. 

 

"אוֹ לֵיל מַטְבֵּחַ נִחוּמִים וְצֶלֶם גֵּיהִנּוֹם!

רָשַׁם סַמְכוּת קוֹדֵר, בָּא-כֹּחַ לְבוּשָׁה!

בַּמָּה קוֹדֶרֶת לִטְרָגֶדְיוֹת, לָרוֹצְחִים קַרְדֹּם!

חֻפָּה סְדוֹמִית שֶׁל תֹּהוּ! דַּד מֵנִיק רִשְׁעָה!

סַרְסוּר סֻמָּא! קַן טִפּוּחִים לְהַכְפָּשָׁה

   נִקְרַת אַשְּׁמָן הַמָּוֶת! מְלַחֵשׁ קְנוּנְיָה

   בִּלְשׁוֹן סְתָרִים לְחַתְרָנוּת וְהַזְנָיָה! 

 

"אוֹ לֵיל עֲרָפֶל, רָווּי שִׂנְאָה וָלַח!                    

פִּשְׁעִי נְטוּל הָאֲרוּכָה בִּי בְּשֶׁלְּךָ נִטְמָן,

לָכֵן הַזְעֵק אֶת הֲבָלֶיךָ נֶגֶד זֹהַר הַמִּזְרָח,

צֵא לְמִלְחָמָה עַל תֹּאַם מַהֲלַךְ הַזְּמַן,

אוֹ, הַתֵּר לַשֶּׁמֶשׁ, יְרִיבֵךְ הַנֶּאֱמָן,

   לְהִתְרוֹמֵם, אַךְ טֶרֶם שֶׁבְּמִטָּתוֹ יִשְׁכַּב,

   טְוֵה עָבֵי תַּרְעֵלֶת לְקָדְקוֹד מֻזְהָב. 

 

"חַלֵּל אֲוִיר הַבֹּקֶר בְּלֵחוֹת רָקַב

וּלִנְשִׁימוֹתָיו הַמַּחֲלִיאוֹת תֵּן לְהַחְלוֹת

חַיִּים שֶׁל טֹהַר, אֶת הַצֶּדֶק הַנִּשְׂגָּב,

בְּטֶרֶם שֶׁיְּגַע בְּעוֹקֵץ רוּם הַמַּעֲלוֹת;

וְתֵן לַעֲרָפֶל אֵדָיו לִצְעֹד בִּמְלוֹאוֹ,

   כִּי סִיעוֹתָיו הָעֲשֵׁנוֹת יָעוּטוּ עַל הָאוֹר,

  בַּצׇּהֳרַיִם יוּשַׁת לַיִל, וּמִמְּשָׁלוֹ לָעַד יִקְדּוֹר. 

 

"אִם הָיָה טַרְקְוּיִן הֲלֵיל, שֶׁכֵּן הוּא רַק בְּנוֹ,

בְּמַלְכָּתוֹ כְּסוּפַת הָהֵל הָיָה מַטִּיל טֻמְאָה.

אֶת שִׁפְחוֹתֶיהָ הַקּוֹרְצוֹת הָיָה סֹאֵב קְלוֹנוֹ,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצוּצוּ עוֹד בְּאוֹפֵל חֵיק דּוּמָה:

אוֹ אָז הָיוּ לִי שֻׁתָּפִים לַכְּאֵב וְלַדִּמְעָה,

   הֵן בְּאַחְוַת נֶעֱצָבִים הָעֶצֶב מְנֻחָם,   

   כְּצַלְיָנִים בְּפִטְפּוּטָם הַמְּקַצֵּר דַּרְכָּם. 

 

"וְאִיְּלוּ כָּאן אִישׁ אֵין לִי שֶׁיַּסְמִיק אִתִּי,

לְשַׂכֵּל זְרוֹעוֹת וְאֵת רֹאשָׁם לִתְלוֹת,

אֶת פְּנֵיהֶם לָכֹף עַל גְּנוּתָם כְּמוֹתִי;

וְרַק אֲנִי בִּלְבַד, לְבַד יֹשְׁבָה לִכְלוֹת,

וְהֶעָפָר עֵינַי בִּמְטַר מֵי מֶלַח מְתַבְּלוֹת,

   בּוֹלֶלֶת מֶלֶל בִּדְמָעוֹת, אֶבְלִי בָּאֲנָקוֹת,

   אַנְדַּרְטָאוֹת קוֹרְסוֹת שֶׁל נֶצַח נְאָקוֹת. 

 

"אוֹ לַיְלָה, כִּי כִּבְשָׁן אַתָּה פּוֹלֵט עָשָׁן נִבְחַל,

נָא אַל תִּתֵּן לְיוֹם קַנָּא לִרְאוֹת אוֹתָם פָּנִים

שֶׁתַּחַת אֹפֶל הַגְּלִימָה שֶׁלְּךָ, הַמַּסְתִּירָה הַכֹּל,

נָחִים בְּמוֹת קְדוֹשִׁים מֻפְקָר עוֹטֵי קְלוֹנִים!

אָנָּא אַל תַּנַּח אֶת מְקוֹמְךָ הַקּוֹדְרָנִי,

   לְמַעַן כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמִמְשָׁלְךָ

   יוּכְלוּ לְהִטָּמֵן בְּבוֹר הַקֶּבֶר שֶׁל צִלְּךָ!  

 

"אָנָּא אַל תַּצִּיבֵנִי בְּמוֹקֵד שִׂיחַת הַיּוֹם!

הָאוֹר יׇרְאֶה אֶת הַטָּבוּעַ בְּמִצְחִי,

אֶת נִוּוּנָהּ שֶׁל מְתִיקוּת הַתֹּם

בַּהֲפָרָה פּוֹקֶרֶת שֶׁל קִדּוּשׁ כְּלוּלוֹת נִצְחִי:

כֵּן עַם הָאָרֶץ, בּוּר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בַּר הָכֵי

   בְּפַרְשָׁנוּת סִפְרֵיהֶם שֶׁל כּוֹתְבִים מְלֻמָּדִים,

   מִקְלַסְתֵּרִי יָבִין אֶת חַטָּאַי הַמַּסְלִידִים.

 

"אֵם תַּשְׁמִיעַ סִפּוּרִי לְתִינוֹקָהּ לְהַרְדִּימוֹ,

וּכְשֶׁיִּבְכֶּה תִּקְרָא בְּשֵׁם טַרְקְוּיִן לְהַפְחִידוֹ;

גַּם הַנּוֹאֵם, לִקְשֹׁט וּלְפָאֵר אֶת נְאוּמוֹ,

חֶרְפַּת טַרְקְוּיִן עִם גִּנּוּיִי יִהְיֶה מֵאַחֲדוֹ;

אֶת לַעֲזִי יַלְחִין פַּיְּטָן שֶׁל עֶלֶז בִּנְדוֹדוֹ,

   יַמְרִיץ קָהָל לְהִצְטָרֵף לַזֶּמֶר הַמַּרְנִין

   כֵּיצַד טַרְקְוּיִן פָּשַׁע בִּי וַאֲנִי, בְּקוֹלַטִין. 

 

"תֵּן לִשְׁמֵי הַטּוֹב, לְמוֹנִיטִין כֹּה מְסֻפָּק,                

לְמַעַן קוֹלַטִין שֶׁלִּי לְהִשְׁתַּמֵּר בְּלֹא רְבָב:                   

אִם אַךְ יִהְיֶה זֶה לְנוֹשֵׂא שֶׁל שִׂיחַ מְפֻקְפָּק,

יִלְקוּ פֹּארוֹתֵי הַשֹּׁרֶשׁ הָאַחֵר בִּרְקַב,

וְדֹפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אָז יִטַּפֵּל עָלָיו

   וְזֶה מִנְּטִילַת כְּבוֹדִי בָּרוּר לַחֲלוּטִין

   כְּפִי שֶׁהָיִיתִי, לִפְנֵי כֵן, בָּרָה לְקוֹלַטִין. 

 

"אוֹ בּוּשָׁה סוֹדִית! חֶרְפַּת עוֹלָם סְמוּיָה!

חֳלִי עָלוּם! צִלוּק שֶׁל נֵס הַמִּשְׁפָּחָה!

בִּפְנֵי קוֹלַטִינוּס טֻבְּעָה אוֹת בְּזוּיָה,

וְעֵין טַרְקְוּיִן מִמֶּרְחַקִּים יוֹדַעַת נְכוֹחָה,

כִּי לֹא בַּמִּלְחָמָה רֵעוֹ בִּפְצִיעָתוֹ זָכָה.

   אֲבוֹי, רַבִּים הַנִּפְגָּעִים בְּהוֹלְמֵי הַכְּלִמָּה

   אַךְ לֹא הֵם הַיּוֹדְעִים, רַק זֶה אֲשֶׁר גָּרְמָה. 

 

"אִם, קוֹלַטִין, כְּבוֹדְךָ עָלַי נִתְלָה,

בִּזְרוֹעַ אַלִּימָה מִמֶּנִּי הוּא נִשְׁלָל.

אָבַד כְּבוֹדִי, וְאָנֹכִי, כְּמוֹ דְּבֹרָה בְּטֵלָה,

קַץ טֶרֶם עֵת קֵיצִי, עַד כְּלוֹת דָּלַל,

בְּגֵזֶל פּוֹגְעָנִי נוֹתַרְתִּי נָבֹזָה שׁוֹלָל:

   דַּבּוּר פָּלַשׁ לְתוֹךְ כַּוַּרְתְּךָ בְּחֻלְשָׁתָהּ,

   וּדְּבַשׁ הַדְּבוֹרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלְּךָ שָׁתָה. 

 

"אוּלָם אֲנִי הָאֲשֵׁמָה בַּהֲרִיסַת כְּבוֹדְךָ;

אׇמְנָם לְשֵׁם כְּבוֹדְךָ קִבַּלְתִּי אֶת פָּנָיו;

מִמֶּךָ בָּא, לֹא שִׁלַּחְתִּיו מִדֶּלֶת פְּתוּחָה,

בְּגֶדֶר אִי כָבוֹד הָיָה זֶה לִדְחוֹתוֹ בְּשָׁוְא: 

כְּמוֹ כֵן, הוּא הִתְלוֹנֵן כִּי לָאוּ עַצְמוֹתָיו,

   וּבְטוֹבוֹת דִּבֵּר: לַחֲשֹׁד בָּרֹעַ לֹא נִתָּן

   בְּעֵת שְׂאֵת מִדַּת הַטּוֹב טוֹמֵא בְּכוֹר שָׂטָן. 

 

"מַדּוּעַ זֶה תַּחְדֹּר תּוֹלֵעַת אֵל הַחוֹטֵר הַבְּתוּלִי?

אוֹ הַקּוּקִיָּה בּוֹקַעַת בְּקִנֵּי הַעֶפְרוֹנִי?

אוֹ קַרְפְּדוֹת זֹךְ מַעֲיָן טוֹפְלוֹת בְּדֹמֶן רַעֲלִי?

אוֹ אוֹרֶבֶת הַסִּכְלוּת בַּלֵּב הָרַחְמָנִי?

אוֹ מְפֵרִים הַמְּלָכִים צַוָּם-הֵם הַצַּיְתָנִי?

   אׇמְנָם אַף פַּעַם אֵין שְׁלֵמוּת עַד כְּדֵי כָּךְ תַּמָּה,

   כִּי מַשֶּׁהוּ אִי טֹהַר לֹא יְזַהֲמָהּ. 

 

"אוֹתוֹ זָקֵן שֶׁזְּהָבוֹ נִטְמָן בַּמְּגֵרוֹת

וּתְקוּף עָוִית הַשִּׁגָּדוֹן הוּא, שִׁגָּרוֹן וִיסוּרִים

וּנְדִירוֹת עֵינַיִם לוֹ אֶת אוֹצָרוֹ לִרְאוֹת,

אֲבָל כְּמוֹ טַנְטַלוּס בְּעֶרְגוֹנוֹ סָפוּן בַּחֲדָרִים,

וּלְחִנָּם אוֹסֵם תְּבוּאָה שֶׁל קֶדֶם כִּשּׁוּרִים

   וּבְאֵין לוֹ הַנָּאָה אַחֶרֶת מִכֹּל רְוָחָיו

   הוּא מִתְעַנֶּה כִּי אֵין בָּהֶם תְּרוּפָה לְמַכְאוֹבָיו. 

 

"כִּי כֵן בִּרְשׁוּתוֹ רְכוּשׁ בְּאֵין יְכֹלֶת לְשִׁמּוּשׁ,

לָכֵן אֶת נִהוּלוֹ יַפְקִיד בִּידֵי צֶאֱצָאָיו,

וְהֵם, בְּיֻהֲרָה עוֹשִׂים אֶת שִׁמּוּשָׁם אָנוּשׁ:

אֲבִיהֶם חַלָּשׁ, חוֹלֵשׁ אוֹנָם מֵרַב –  

מִלְּאֱחֹז בִּרְכַּת הוֹנָם הַמְּקֻלֶּלֶת לִזְמַן רַב.

   מַחְמִיצִים הַמַּמְתַּקִּים אֲשֶׁר שָׁאַפְנוּ אֲלֵיהֶם,   

   בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁנַּכְרִיז עֲלֵיהֶם כִּי שֶׁלָּנוּ הֵם. 

 

"יוּבַל עָנֹג יִפֹּל אֶל מִשְׁבָּרִים;

פְּרָחִים יָפִים בְּיַד יַבְּלִית נִכְלִים;

עַל מֶתֶק שִׁיר צִפּוֹר לַחְשֵׁי שְׁפִיפוֹן צָרִים;

אֶת שֶׁמוֹלִיד הַחֶסֶד אָוֶן מַעֲלִים:

עַל פּוּר הַטּוֹב אֵין אָנוּ בְּעָלִים,

   בְּטֶרֶם פֶּגַע רַע דָּבֵק בּוֹ כְּסַפַּחַת

   לַהֲרֹג אוֹתוֹ אוֹ אֵיכוּתוֹ לָקַחַת. 

 

"אוֹ שְׁעַת כֹּשֶׁר, אַשְׁמָתֵךְ עָצְמָה!

אַתְּ הַמּוֹצִיאָה לַפֹּעַל מְזִמַּת הֶשְׁחֵט:

אַתְּ הַמּוֹבִילָה זְאֵב אֶל הַטַּלְיָה בִּמְקוֹמָהּ;

אַתְּ הַמְּצַיֶּנֶת עֵת לִמְתַכֵּן הַחֵטְא;

בְּבוּז דּוֹחָה הַחֹק, הַצֶּדֶק, הָאֱמֶת;

   וּבְתָאֵךְ הָאַפְלוּלִי, בּוֹ אֶת הַחֵטְא לֹא יִמְצְאוּ,

   שׁוֹכֵן לוֹכֵד הַנְּשַׁמּוֹת, שֶׁבְּעֶטְיוֹ תָּעוּ. 

 

"אַתְּ גּוֹרֶמֶת לַוֶּסְטַלִית לְהָפֵר שְׁבוּעָה;

אַתְּ בַּלֶּהָבָה נוֹפַחַת נֶגֶד הַמְּתִינוּת;

אַתְּ רוֹצַחַת אֹמֶן, גִּלּוּי לֵב אַתְּ מַטְבִּיעָה;

אַתְּ עֵזֶר לַנָּלוֹז! אַתְּ מְסַרְסֶרֶת זְנוּת!

אַתְּ מוֹלִידָה שַׁעֲרוּרִיָּה וּמְפִיצָה עֱנוּת:

    אַתְּ אוֹנֶסֶת, בּוֹגְדָנִית, גַּנֶּבֶת מְכַזֶּבֶת,

    לִמְרֵרָה דִּבְשֵׁךְ הוֹפֵךְ, עַלִּיזוּתֵךְ עַצֶּבֶת. 

 

"סֵתֶר עִנּוּגְךָ מוּמָר בְּהַלְבָּנַת פָּנִים,

צֶנַע סְעֻדָּתֵךְ בְּתַעֲנִית כְּלָלִית,

חֹנֶף תְּאָרַיִךְ בִּתְהִלַּת צְנִינִים,

נֹפֶת לְשׁוֹנֵךְ בְּטַעַם לַעֲנָה מַחֲלִיא:

לְאַלִּימוֹת שְׁחָצַיִךְ אֵין תּוֹחֶלֶת וְתַכְלִית.

   כֵּיצַד אִם כֵּן, שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, בַּת לְמַשְׂטִינִים

   בֶּהֱיוֹתֵךְ כֹּה מְרֻשַּׁעַת, כֹּה רָבִּים לָךְ מַמְתִּינִים? 

 

"מָתַי תִּהְיִי לִמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים רֵעָה 

וּתְבִיאִיהוּ לַמָּקוֹם בּוֹ תֵּעָנֶה לוֹ מִשְׁאַלְתּוֹ?

מָתָי תַּמְצִיאִי עֵת לְקֵץ מַחְלֹקֶת וְשִׂנְאָה?

אוֹ תְּשַׁלְּחִי לַחֹפֶשׁ לֵב מֵחַרְצֻבּוֹת אֻמְלָלוּתוֹ?

אוֹ לַחוֹלֶה מָזוֹר תִּתְּנִי, רִפּוּי לֶעֱנוּתוֹ?

   דַּלִּים, עִוְּרִים, נָכִים, שָׁחִים וְלָךְ קוֹרְאִים;

   אֲבָל אֶת שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְעוֹלָם אֵינָם מוֹצְאִים. 

 

"מֵת הַמְּטֻפָּל עֵת הָרוֹפֵא יָשֵׁן

הַיְּתוֹם מַזֶּה עֵת הַנּוֹגֵשׂ שֹׂבַע;

אַלְמָנָהּ דּוֹמַעַת עֵת הַצֶּדֶק מִדַּשֵׁן;

חוֹלֵי מִתְפַּשֵּׁט עֵת הַמַּצִּיל מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ;    

אַתְּ הֵן לֹא תַּקְצִיבִי זְמַן לְחֶסֶד מְסַיֵּעַ:

   מַעַל, רֶצַח, אוֹנֵס, שֹׁד, בַּכֹּל מִשְׁתּוֹלְלִים,

   וּשְׁעוֹתַיִךְ הַמְּאוּסוֹת עוֹזְרוֹת לַמְּחוֹלְלִים. 

 

"עֵת לָךְ זְקוּקִים כׇּל כָּךְ הַטּוֹב וְהָאֱמֶת,

אֶלֶף מִכְשׁוֹלִים יָקוּמוּ מִצִּדֵּךְ:

הֵם קוֹנִים אֶת סִיּוּעֵךְ – אֲבָל הַחֵטְא שָׁמֵט,

הוּא בְּחִנָּם; וְדַעְתֵּךְ נָחָה בִּמְאוֹדֵךְ

כָּךְ שֶׁדְּבָרָיו זוֹכִים לְקֶשֶׁב כְּעֵדֵךְ.

   אַחֶרֶת קוֹלְטִין שֶׁלִּי הָיָה אֵלַי מַגִּיעַ

   קוֹדֵם לְטַרְקְוּיִן, אֲבָל אִתָּךְ נִשְׁאַר אֵין נִיעַ.

 

"אֲשֵׁמָה אַתְּ בִּקְטִילָה וּבִגְנֵבָה,

אֲשֵׁמָה בְּעֵדוּת שֶׁקֶר וּבְהַסְטָיָה,

אֲשֵׁמָה בְּחַתְרָנוּת, בְּזִיּוּף, כֻּזְּבָה,

אֲשֵׁמָה בְּהֶפְקֵרוּת, זוֹ הַמַּחְטִיאָה;

אַתְּ מְסַיַּעַת בִּנְטִיָּה

   לְכָל הַחֲטָאִים מִקֶּדֶם וְלַעֲתִידִים,

   מִבְּרֵאשִׁית עַד יוֹם פְּקוּדִים. 

 

"זְמַן סוֹטֶה, בֶּן בְּרִית שֶׁל לַיְלָה מְכֹעָר,

שְׁלִיחַ רִמְזֵי חָטַף, בַּלְדָּר אֹמְנַת זְוָעָה,

זוֹלֵל הַנְּעוּרִים, שָׁרָת עָקָר לְעֹנֶג נֶעֱכַר,

מִשְׁמַר תּוּגוֹת שָׁפָל, פַּח גָּד, מַשְּׂאַת חֶלְאָה,

מֵנִיק הַכֹּל וְכָל מַשְׁכִּין עָפָר לַתּוֹלֵעָה,

   אוֹ, שְׁמַע אוֹתִי זְמַן פֶּגַע, הַזְּמַן הַשַּׁנַּאי!

   אָשַׁמְתָּ בְּפִשְׁעִי, לָכֵן בְּמוֹת חַיַּי. 

 

"מַדּוּעַ זֶה וְלָמָּה שִׁפְחָתְךָ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר,

בִּשְׁעוֹת הַמְּנוּחָה שֶׁהֶעֱנַקְתָּ לִי בָּגְדָה,

בִּטְּלָה כָּל אוֹצְרוֹתַי, רִתְּקָה אוֹתִי בְּקֶשֶׁר

עַד שֶׁל נֶצַח לֹא נִגְמַר לְחִיל כַּיּוֹלֵדָה?

תַּפְקִיד הַזְּמַן הָפֵג שִׂנְאָה מָרָה לְאַהֲדָה;

   וּלְסַכֵּל מִשְׁגִּים אֲשֶׁר הֵפִיצָה הַסְּבָרָה – 

   לֹא לְכַלּוֹת נְדוּנְיָה שֶׁל מִטָּה כְּשֵׁרָה. 

 

"תְּהִלַּת הַזְּמַן הִיא עַל צִנּוּן רִיב מְלָכִים,

עַל חֲשִׂיפַת כָּזַב וַהֲבָאַת אֱמֶת לָאוֹר,

עַל הַטְבָּעַת חוֹתַם הַזְּמַן בְּכֹל הַנִּכְלָחִים,

עַל הֲקָצַת הַבֹּקֶר וְלֵילוֹת אַשְׁמוֹר,

עַל הַרְשָׁעַת רָשָׁע כִּי בִּתְשׁוּבָה יַחֲזֹר,

   עַל הַשָּׁבַת בִּנְיְנֵי שָׁחַץ לְאַחְדוּת עִמְּךָ,

   וְעַל קִנּוּחַ בָּאָבָק מִגְדַּל פָּז שְׁנִמְחָה. 

 

"עַל שִׁבּוּץ אַנְדַּרְטָאוֹת בְּחֲרִירֵי תוֹלַעַת,

עַל הַזָּנַת הַשִּׁכְחָה בִּבְלָאִי שֶׁל הַדְּבָרִים,

עַל עִפּוּשׁ סִפְרֵי עָבָר וְשִׁנּוּיָם מִדַּעַת, 

עַל מֶרֶט קֻלְמוֹסִים מִכְּנַף עוֹרְבִים מְפֻגָּרִים,

עַל חֹרֶב לְשַׁד אַלּוֹן זָקֵן וּבָאָבִיב שִׁירִים,

   עַל שָׁחַק עַתִּיקוֹת פְּלָדָה מְחֻשָּׁלוֹת,

   וְסֵבֶב הַסְּחַרְחֹרֶת שֶׁל גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת. 

 

"עַל מִפְגָּשׁ זְקֵנָה בָּלָה וּבְנוֹתֶיהָ שֶׁל בִּתָּהּ,

עַל מׇעֳבָר הַיֶּלֶד לְגַבְרוּת, הַגֶּבֶר לַיַּלְדוּת,

עַל שְׁחִיטַת טִיגְרִיס הַחַי עַל הַשְּׁחִיטָה,

עַל בִּיּוּת חַד קֶרֶן וְהַלַּיִשׁ מִפְּרָאוּת,

עַל הִתּוּל בַּמְּהַתְּלִים עַצְמָם בְּלֹא לֵאוּת,

   עַל הִלּוּלֵי חוֹרֵשׁ בְּדֶמַע בְּשֶׁפַע יְבוּלִים

   וּשְׁחִיקַת סַלְעֵי עֲנָק בְּטִפְטוּפִים קַלִּים. 

 

"מַדּוּעַ זֶה בִּנְדוּדֶיךָ בִּמְשֻׁבָה תִּפְעַל,

אֶלָּא אִם לְאָחוֹר הוּסַבְתָּ לְתַקֵּן טָעוּת?

בִּמְלוֹא הַדּוֹר רַק רֶגַע כֹּה קְטַנְטַן וָדַל

הָיָה קוֹנֶה לְךָ אַלְפֵי קִשְׁרֵי רֵעוּת,

בְּהַשְׁאָלַת בִּינָה לְבַעַל חוֹב מַלְוֶה הַבְלוּת:

   אוֹ, לֵיל אֵימָה, אִלּוּ חוֹזֵר הָיִיתָ בְּשָׁעָה,

  יָכֹלְתִּי סָעֲרָה לִמְנֹעַ, חֶרְבּוֹנְךָ מַשְׁעָה. 

 

"לְנֵצַח הַנְּצָחִים אַתָּה שָׁרָת מַתְמִיד,

חֲלֹף כְּבִישׁ מַזָּל עַל טַרְקְוּיִן הַנִּמְלָט:

קְרֹץ לוֹ קֵצֶה מִקְּצָוֵי קִיצוֹן הַמַּעַד הַמֵּאִיד,

וַעֲשֵׂה כִּי יְחָרֵף אֶת לֵיל הַפֶּשַׁע הַנֶּחְלַט:

תֵּן לְצִלְלֵי זְוָעָה עֵינָיו בַּלֵעַ בְּבַלַהַת;

   וּלְמַחְשֶׁבֶת נוֹרָאוֹת בְּמַעֲשֵׂהוּ הַמְּשֻׂטָּן

   לַצּוּק כֹּל שִׂיחַ בְּצוּרַת אֵין-צוּרָתוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן. 

 

"מְנוּחָתוֹ טַלְטֵל בְּאִי מָנוֹחַ מְסֻיָּט,

הַכֵּה בּוֹ בְּגַּנַּחַת שְׁכִיב מֵרַע עַל מִשְׁכָּבוֹ;

וְשָׂם אָרֵעַ לוֹ תַּהְפּוּכָה לְלֹא מִפְלָט,

לִגְרֹם שֶׁיֶּהֱמֶה; אַךְ אַל תַּחְמֹל עַל מַצָּבוֹ:

סָקוֹל אוֹתוֹ בִּלְבָבוֹת קָשִׁים מֵאֶבֶן לְבָבוֹ;

   מֵהַנָּשִׁים הָאֲנִינוֹת כְּלַפָּיו הָסֵר אֲנִינוּתָן

   שֶׁפִּרְאִיּוֹת כְּלַפָּיו יִהְיוּ מֵהַנְּמֵרִים בִּפְרָאוּתָן.

 

"דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִמְרֹט אֶת תַּלְתַּלָּיו,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ נֶגֶד עַצְמוֹ לְהִתְקוֹמֵם,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִצְרִי הַזְּמַן לִקַו לַשָּׁוְא,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִחְיוֹת כְּעֶבֶד בֶּן-בְּלִי-שֵׁם,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִרְעֹב לִשְׁיָרֵי קַבְּצָן שָׁמֵם,

   וּזְמַן לִרְאוֹת כִּי מִי שֶׁחַי עַל נְדָבוֹת,

   שֶׁהוּא אוֹתוֹ בְבוּז דָּחָה, יִתֵּן לוֹ דְּחוּיֵי סְחָבוֹת. 

 

"דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִרְאוֹת בִּידִידָיו אוֹיְבָיו,

וּלְלֵיצָנֵי שְׂמָחוֹת לִלְעֹג עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ,

דֵּי זְמַן תֵּן לִזְמַנּוֹ בְּשֶפִי לַעֲבֹר עָלָיו

לְעֵת יָגוֹן, כִּי יִזָּכֵר בְּחִישׁ זְמַנּוֹ

וְקִצּוּרוֹ בִּזְמַן סִכְלוּת הוֹלֶלֶת בִּמְעוֹנוֹ;

   וְאַל תִּתֵּן לוֹ לְעוֹלָם לִשְׁכֹּחַ אֶת פִּשְׁעוֹ

   כִּי זְמַן רַב יְקוֹנֵן עַל בִּזְבּוּזוֹ בְּמֵרַעוֹ.  

 

"אוֹ זְמַן, אַתָּה הַמְּלַמֵּד הֵן טוֹב הֵן אֶת הָרַע,

לׇמְדֵנִי לְקַלֵּל אֶת שֶׁלִּמַּדְתָּ רִשְׁעוּת!

כִּי הַגַּנָּב מִצֵּל עַצְמוֹ יָנוּס אָחוּז מוֹרָא, 

וְתָמִיד יִרְדֹּף עַצְמוֹ בְּיַד עַצְמוֹ לָמוּת!

כִּי דָּם כְּלוּמִי יַגִּירוּ רַק יְדֵי כְּלִמּוּת;

   כִּי מִיהוּ כֹּה שָׁפֵל לְתַפְקִידוֹ הַזֶּה

   שֶׁל מוֹצִיאוֹ לַהוֹרֵג שֶׁל הָעֶבֶד הַנִּבְזֶה? 

 

"הוּא הַשָּׁפֵל, זֶה הוּא שֶׁמֵּהַמֶּלֶךְ בָּא

כְּדֵי לְבַיֵּשׁ תִּקְווֹת אָבִיו בְּמַעֲשֵׂי נִוּוּן:

כְּעֹצֶם הָאָדָם, עׇצְמַת הַתְּנוּבָה

שֶׁבְּעֵטֶיהָ יִזְכֶּה לְקֶלֶס אוֹ קִלוּן

וּכְשֶׁפֶר מַצָּבוֹ כָּךְ גֹּדֶל הַלִּשְׁנוּן.

   לְעֵת הַסַּהַר מִתְכַּסֶּה הוּא לְכֻלָּם חָסֵר,

   אֲבָל לְכוֹכְבִים קְטַנִּים יֵקַל לְהִסְתַּתֵּר. 

 

"כְּנָפָיו הַשְּׁחֹרוֹת כַּפִּיחַ הָעוֹרֵב יַרְבִּיץ בַּטִּיט, 

וְעָלוּם יָעוּף מִשָּׂם עִם טִנׇּפְתּוֹ עָלָיו;

אֲבָל אִם הַבַּרְבּוּר הַצַּח לְחַקּוֹתוֹ יַחְלִיט,

עַל כֶּסֶף פְּלוּמָתוֹ תָּמִיד יוֹפַע רְבָב.

הַמְּשָׁרְתִים הֵם חֲשֵׁכָה, הַמְּלָכִים הֵם יוֹם נִלְבָּב:

   יַתּוּשׁ קָטַן לֹא יֵרָאֶה לָעַיִן בִּמְעוֹפוֹ,

   אוּלָם בִּדְאִיַּת הַנֶּשֶׁר כֹּל רוֹאֶה צוֹפוֹ. 

 

 

 

KK_Raped_cr

Käthe Kollwitz, נאנסה, 1907. תצריב, תצריב רך, תצריב יבש. הדפס בצבע חום כהה ובתוספת שריטות ונגיעות צבע שחור על נייר ארוג בצבע קרם, Metropolitan Museum of Art, New York City

האונס עצמו מחזיק שני בתים בלבד, שהם אבן הראשה לפואמה. תיאורו החסכני של המשורר נמנע מכלל פירוט וקישוט וניצב בתור ניגוד תומך ליצירה כולה. זוהי הצהרה הנמסרת בַמדיום. אם אמנם לא ניתן לחלץ את "כוונת המשורר מאוֹמרוֹ", הרי כבכל מקרה אמנותי תודעת השיר ותודעת הקורא אחת הן ועל כך נותר לנו לסמוך.

 

שייקספיר מציב את רגלו של האנס על האור ומחשיך את הזירה בקדרות המעשה. כגליון נייר טבול בדיו, עולים ממנו שני שברי מראֵה, אולי באור הירח. האנס מניח את ראשו המבחיל על פניה של לוקרטיה ו"מֵצֵן לַהַט פָּנָיו בְּדִמְעָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת". את זעקותיה הוא חוסם בשולי כותנתה שתחב בפיה. גיזה מופשלת זו של שיית העולה היא הרמז להתרחשות המוצנעת בחשכה. נגזל קולה של לוקרטיה והיא תשווה עצמה בהמשך לפילומלה כרותת הלשון והעצמיוּת, שכן חיי הנפש הם מבעם. ואולם תמרוריה של לוקרטיה, "הכלואים בראשה", ישובו להישמע בקולו של הזמיר שהעניק לה את שירו.

 

התיאור מכמיר הלב זוהר על ראש הכותב, שלמען הדמות המעונה והמושפלת כיבה את אורות הבמה. עוד יותר, ניצב תיאור הפשע בניגוד, מתריס אפילו, לייצוגי "האונס ההרואי" הנפוצים בתקופתו של שייקספיר, תיאור הצובע את כל ההרואיות הזאת בצבעים קודרים של אמת.

 

בהמשך, ניתנת לנו תמונת שיקוף הדדי של אומללות קורבן ופושע שנצחונו נפסד ובסופה נשאלת לוקרטיה "לשלומה". תופעת התוקפן הבכיין מוכרת למשורר, כך נראה, ומתבררת לנו גאונותו הפסיכולוגית והבנתו המופלאה בכל דבר אנושי.

 

"נתיניה" (Her subjects) של לוקרטיה, בתשובתה, הם רגשותיה הכבושים, סבלותיה. כך היא מעניקה לאנס שיקוף אישי של הפוליטי. צפויות לו הפיכת השלטון, תבוסה, נידוי והכפשת נצח. היא גם מדמה עצמה לעיר-מדינה מוקפת חומה ומבודלת מהחוץ וכלליות חוקיו, סובייקט.

 

כאן גם נפתחים חמשת שלבי האבל, המתערבבים ונארגים זה בזה החל מנסיון נואל להכחשה ובקשת מסתור בתלונותיה של לוקרטיה נגד הלילה, שעת הכושר (Opportunity) והזמן. ובתוך כך שמתגוללת והולכת התמודדות הניגודים המכוננים חוץ-פנים, מתחוללת קריסתה של האוטונומיה של לוקרטיה. היא תוכל לקומם אותה רק באקט אלים של השמדה עצמית. כיוון שמופנמת בה השיטה הפטריארכלית השלטת, התאבדותה היא המפלט היחיד שנותר בידה לשמר את עצמיותה.

 

במונחי התקופה, האונס מחלל את הכלי. לוקרטיה היא חרס נשבר, מופקעת מזכויות בעלה עליה, רכוש שערכו ירד לטמיון, יתרון שהיה לאסון. היא מתנצחת עם עצמה על התלות בין גופה המחולל לבין רוחה החפה מהפשע שנעשה בה, אך גוברים עליה גדרות הזהות והבְּזוּת. האני הנשגב נפרץ, נותץ ועתה הוא בזוי ומוקצה מחמת מיאוס עצמי. בפרשנותו הפואטית למיתוס העתיק מקדים המשורר במאות שנים את הבנת טראומת האונס והשלכותיו בנפש הקורבן.

 

אבל סער מבעה ההרסני בה בעת מחזק בפעולת הנגד שלו את עצמותה כנגד כל כלליות ומקימה חיץ בין המוסר שהרוח החופשית מקיימת אותו לבין החוק. בכך היא מוציאה מתחום הרלוונטיות דיונים כמו זה שמנהלת סמכות עליונה כמו אוגוסטינוס הקדוש בעניין לוקרטיה ב"עיר האלוהים". אוגוסטינוס מזכה את רוחה מאשמת הגוף שחולל אך מגנה את התאבדותה כחטא. החוק נוטל מהרוח את החירות, הופך אותה ל"נתין".

 

הזמן שלוקרטיה מתקוממת נגדו, השוחק "סַלְעֵי עֲנָק בְּטִפְטוּפִים קַלִּים" ואיתם גם דתות והשקפות עולם, תרבויות ואימפריות, אין בו כדי לרפא את תחושת הבזות, הגינוי העצמי וההאשמה העצמית של הנאנסת. שייקספיר מיטיב להביע את הזוועה הזאת, שאולי יש לה שורשים בתודעה האסתטית של העצמי.

 

קאנט מכנה את התודעה האסתטית, המפיקה עונג מהנקלט בחושים, "חוש משותף". היכולת לשפוט יופי וכיעור היא עקרונית לסובייקט האנושי, לכן כללית ואישית. הדבר מאפשר את הוויכוח אם משהו יפה אם לאו. המשכו של ויכוח בנוגע למצוי הוא הוויכוח על הראוי ולכן, לפי קאנט, היפה הוא סמל למוסרי. בהקשר אמנותי אומר קאנט (§48 בביקורת כוח השיפוט), כי אמן יכול לתאר באופן מציאותי ויפה את הרע והמכוער, אך לא את המבחיל:

 

   "…רק מין אחד של הכיעור אינו ניתן להיות מוצג [ביד האמן] בהתאם לטבע בלי להרוס את כל הפקת הנחת האסתטית… והוא הכיעור המעורר בחילה. שהרי בהרגשה מוזרה זו, המבוססת לחלוטין על הדמיון, מיוצג המושא [האמור לעורר את הנאתנו] כביכול, כאילו הוא כופה הנאה עלינו, בעוד שאנו מתנגדים לכך בכוח."

 

מבחינת החוויה, מתרחשת השתלטות שבכפיה, אונס, של המוחש על החש דרך קולטני הטעם, הריח, המישוש – וכן הדמיון המיני הנעזר בחושים כולם. בהבחנה זו של קאנט ניתן למצוא הסבר לעצמיותו הנבחלת ונדחית כבזות מצד קורבן האונס, במעין תגובה אוטואימונית של הנפש. גאונותו של שייקספיר מיטיבה להמחיש לנו את החוויה באמצעות המבע שהוא מעניק ללוקרטיה.

 

 

 

You don't know me, but you've been inside me, and that's why we're here today, Stanford Victim Letter Impact Statement From Brock Turner s Victim, 2016

Corina Knoll, Prosecutors release moving 12-page statement from woman raped by former Stanford swimmer, Los Angeles Times, 2016

טל יצחקי, על אונס ואמנות – מחשבות לט"ו באב, 2019

עמנואל קאנט, בקורת כוח השיפוט, שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך מתרגמים, מוסד ביאליק 1969, עמוד 129.

St. Augustinus, City of God, trans. Henry Bettenson, Penguin Books, 1984 (1467), pp. 28-30.

Michael J. Brenner, The Christian Terror of Saint Augustine, The Globalist, 2015

Susan  Brownmiller, Against our Will: Men, Women and Rape, New  York:  Simon and Schuster, 1975

Colin Burrow, ed., The Rape of Lucrece, in: The Oxford Shakespeare – Complete Sonnets and Poems, Oxford University Press, 2002.

Anusa Call, The Devaluation of Consent in The Rape of Lucrece, BYU, 2018

Critical Essays Augustine's View of Sexuality, CliffsNotes

Critical Essays Women in the Confessions, CliffsNotes

  1. Roger Denson, From Victim to Victor: Women Turn the Representation of Rape Inside Out, Huffpost, 2017

Heroic Abduction, The Rubenesque Ideal

Stephen Greenblatt, How St. Augustine Invented Sex, The New Yorker, 2017

Mojca Kuplen, Disgust and Ugliness: a Kantian Perspective, Contemporary Aesthetics, vol 9, 2011

Maria Miceli and Cristiano Castelfranchi, Reconsidering the Differences Between Shame and Guilt, Europe’s Journal of Psychology (EJOP), 2018

The shame of the philosophers, The History of Emotions Blog, 2012

Elizabeth Robertson, `Can a Woman Rape a Man? Rape and the Erotic in Shakespear`s Rape of Lucrece`, in: Bradford K. Mudge, ed., The Cambridge Companion to Erotic Literature, Cambridge University Press, 2017. Pp. 47-63.

%d בלוגרים אהבו את זה: