אוסקר ויילד: נשמת האדם במשטר הסוציאליזם, מבחר

 

"… במהלך המאה הנוכחית עלה מדי פעם בידי מישהו, גדול במדעים כדארווין (Darwin); דגול במשוררים כקיטס (Keats); בעל רוח ביקורתית משובחת כמ. רנאן (M. Renan); אמן עילאי כמו פלובר (Flaubert) לבודד עצמו, להשמר מחוץ למטחווי תביעותיהם הקולניות של אחרים, להתייצב 'בחסות החומה', כפי שאפלטון מגדיר זאת [משל המערה, הפוליטיאה, ז'], ולהגשים באופן זה את המצויינות הטבועה בו למען גמולו המופלג שלו ולמען גמולו המופלג והשריר של העולם כולו. ברם, הללו הם היוצאים מן הכלל. רוב האנשים, המשחיתים חייהם בהתאם לאלטרואיזם חולני ומוגזם – אנוסים, אכן, להשחיתם. הם מוצאים עצמם מכותרים מכל עבר בעוני נקלה, בכיעור נקלה, ברעב נקלה. מוכרח לבם לחוש רגש עמוק נוכח כל זה. מתעוררים רגשותיו של אדם במהירות רבה יותר מפקחותו; וכמו כן, כפי שציינתי לפני זמן מה במאמר על תפקיד הביקורת, קל יותר לרחוש אהדה לסבל מאשר למחשבה. כי על כן, בכוונות ראויות להערצה אם גם מולכות שולל, ברצינות רבה וברגשנות רבה הם מציבים לעצמם מטלה לרפא את הרעות החולות שהבחינו בהן.

 

פיטר ברויגל (הבן), שבעה מעשי הצדקה, 1625

 

"…סוציאליזם, קומוניזם או כל שבוחרים לקרוא לזה, לכשיבוא להמיר את הרכוש הפרטי בצבורי ויחליף תחרותיות בשיתוף, ישקם את החברה למצב הראוי לה של אורגניזם בריא, ויבטיח את רווחתו החומרית של כל אחד ואחד מאבריה של החברה השיתופית. הדבר יעניק לחיים את הבסיס המעשי הראוי ואת הסביבה הראויה להם. אבל החיים זקוקים למשהו נוסף לשם התפתחותם המלאה לקראת שלמות שאין גבוהה ממנה. מה שנדרש להם הוא אינדיוידואליזם. הסוציאליזם הוא אוטוריטרי; אם ימצאו ממשלות חמושות בכוח כלכלי כפי שהן מצויידות כיום בכוח פוליטי; אם, בקצרה, תשלוט בנו עריצות תעשייתית, מצבו האחרון של האדם יהיה גרוע מזה הראשון. בינתיים, בזכות קיומו של הרכוש הפרטי, מסוגלים אנשים רבים ביותר לפתח מידה מסויימת, מוגבלת אמנם של אינדיוידואליזם. חלקם אינם מוכרחים לעבוד למחייתם, חלקם האחר יכולים לבחור את תחום הפעילות המתאים להם באמת, בעשיה המגולמת בהנאה. אלה הם המשוררים, הפילוסופים, אנשי המדע, אנשי התרבות – בקצרה, אנשי האמת והמציאות, האנשים שממשו עצמם ובממשותם  נוטלת האנושות בכללה את חלקה המסויים. בצד האחר ישנם אנשים רבים אשר באין להם רכוש פרטי משלהם ובהיותם תמיד על סף גוויעה מרעב אנוסים לעשות את עבודת בהמות המשא, לשאת בעול מאוס עליהם, שנכפה עליהם בעריצותו של מחסור חסר פשרות, שרירותי ומשפיל. כאלה הם העניים, ואין בקרבם הליכות נאות, דבור כובש,  ציוויליזציה או תרבות, הנאות מלוטשות או שמחת חיים. מכוחם הקולקטיבי זוכה האנושות ברוב שפע חומרי. ברם, היא זוכה אך ורק בתוצאה חומרית והאדם העני, בו כשהוא לעצמו אין שום חשיבות. הוא איננו אלא אטום אפסי של כוח איתנים המשיג אותו ממרחקים לרסק אותו, ומעדיף אותו מרוסק, מצב שבו הוא ממושמע הרבה יותר.

 

גוסטב דורֶה, עניים על גשר לונדון, 1872

 

"…פעמים רבות נאמר לנו כי העניים מכירים תודה על מתת צדקה. יש בהם כאלה, אין ספק, אך הטובים בקרב העניים לעולם אינם אסירי תודה. הם כפויי תודה, נרגנים, חסרי רסן ומרדניים. והצדק איתם בהיותם כאלה. הם חשים בצדקה פיצוי פעוט מן המִָעוט או מתת רגשני המלוּוה, בדרך כלל, בנסיון מצד הרגשן למשול בחייהם הפרטיים. מדוע יהיו הם מכירי תודה על פירורים הנופלים משולחנו של העשיר?

 

ואן גוך, אוכלי הבולבוסין, שמן על בד, 1885

 

"…'דע עצמך', היה כתוב על שער בעולם העתיק [על פתח האקדמיה של אפלטון]. על שער הכניסה לעולם החדש, 'הוֶה עצמך', יכתב. והמסר של המשיח הנוצרי אל האדם היה בפשטות, "הוֶה עצמך". זהו סודו של המשיח.

 

"…כאשר מדבר ישוע על העניים כוונתו הפשוטה היא בעלי האישיות, ממש כשם שבדברו על העשירים הוא מכוון לאנשים שלא פִתחו את האישיות שלהם. ישוע הסתובב בקהילה שהתירה צבירת רכוש פרטי ממש כמו זו שלנו, והבשורה שדרש כלל לא היתה כי בקהילה מסוג זה יתרון לו לאדם לחיות על מזון לא ראוי למאכל, להתלבש בבלויים מחליים, לישון במשכנות מחרידים ומזיקים וכן להפך, כי אדם החי בתנאים מיטיבים, נעימים וראויים יוצא נפסד. השקפה כזאת בעוול היה יסודה אז ובמקום ההוא, לא כל שכן בעוול יסודה באנגליה היום; שכן, ככל שנע האדם צפונה גוברת חשיבותם החיונית של הצרכים החומריים לחייו, והחברה שלנו מורכבת לעין ערוך, מציגה ניגודים קיצוניים הרבה יותר של נוחות ודלות מאשר חברה כלשהי בעולם העתיק. כוונתו של ישוע היתה לזאת. הוא אמר לאדם, 'אישיות יש לך נפלאה. פַּתֵחַ אותה. הוֶה אתה עצמך. אל תדמה בנפשך כי הטוב שבך הוא פועל יוצא של צבירת דברים חיצוניים או בעלות עליהם. סגולתך בפנימיותך. אילו רק יכולת להגשים אותה לא רצית אז כלל להיות עשיר. עושר מן המנין ניתן לגזול מאדם. לא ניתן לעשות כן בעושר של ממש. בבית האוצר של נשמתך שוכנים דברים יקרי ערך ואותם אי אפשר לקחת ממך. כי כן, נסה לעצב את חייך כך שהדברים החיצוניים לא יזיקו לך. וכמו כן נסה להפטר מרכוש אישי. הוא סופח עיסוק בקטנוני,  טרדה אין קץ, עוול בלתי נלאה'. יצויין כי ישוע מעולם לא אמר כי אנשים מרוששים הם בהכרח טובים, או כי העשירים בהכרח רעים הם. אין ולא היה בכך מן האמת. האנשים העשירים הם, כמעמד, טובים מן השרויים בעוני ומוסריים יותר, משכילים יותר, נעימים יותר בהליכותיהם. רק מעמד חברתי אחד בלבד שקוע במחשבות על כסף יותר מן העשיר, וזהו המעמד העני. הרש איננו יכול להעסיק את מחשבתו בשום דבר אחר. זוהי מצוקת העוני. מה שישוע אכן אמר הוא כי, עושרו של אדם נטוע בהגשמת הסגולה שלו ולא באמצעות מה שיש ברשותו, אפילו לא באמצעות מה שהוא עושה, כי אך ורק במה שהוא הנו.

 

ואן גוך, זוג נעליים, שמן על בד, 1888

 

"…אין שום ספק שהעתיד שייך למכונות, וממש כפי שהעצים צומחים בשעה שהג'נטלמן הכפרי נם את שנתו, כך תעשנה המכונות את העבודה ההכרחית והמשמימה כולה בשעה שהאנושות תשעשע עצמה או תהנה מטפוח זמנה הפנוי – שבו, ולא בעמל מצוי יעודו של האדם – או בשעה שתצור דברים של יופי, או תקרא דברים של טעם, או פשוט תתבונן בעולם בהוקרה ובעונג. עובדה היא, כי נדרשים עבדים לציוויליזציה. היוונים צדקו למדי בעניין הזה. התרבות וההגות הן בלתי אפשריות אלא אם יש עבדים לעשות את העבודה המכוערת, הזוועתית, המשמימה. עבדות אנושית היא רעה, מסוכנת ומשחיתה את המוסר. עתיד העולם תלוי ונסמך על עבדות מכאנית, על עבדות המכונה.

 

ואן גוך, נשות הכורים נושאות שקים; עט, עפרון ומכחול על ניר, 1881

 

"…האם זו אוטופיה? מפת עולם שאין אוטופיה כלולה בה אינה שווה ולו מבט אחד, מפני שחסרה בה הארץ האחת שבה תעגון האנושות תמיד. ומשעגנה שם האנושות והיא צופה אל ארץ טובה יותר, אזי תשוב ותפליג. קִדמה הרי היא מימושן של אוטופיות…"

 

ואן גוך, שדה עם החמה בזריחתה בסאן רמי, שמן על בד, 1889

 

אוסקר וילד (Oscar Wild) כתב את חבורו The Soul of Man under Socialism בשנת 1891, חבור שבעטיו זכה ליריבותו המרה של ברנרד שו (George Bernard Shaw) שהיה סוציאליסט קנאי. אינני יודעת אם ניתן למצוא במסה הזאת אמונות אנרכיסטיות. הכותב אולי הושפע במדת מה מפיוטר (או פטר) קרופוטקין (Peter Kropotkin), אך הוא כותב מנקודת מבט עצמאית. אין זו נקודת מבט פוליטית צרה וכמו כן אין כאן דרכי ביצוע והוראות "עשה". וָילד מתבונן על החיים האנושיים כמארג שבו משחית מצבו הירוד של היחיד את הכלל.

 

המסה ארוכה וכוללת, לבד מניתוח חד וברור אף גם אירוני, של קידוש הרכוש הפרטי, גם בקורת על יחסי הצבור והאמן הנשמעת כיום רעננה מתמיד, נבואה שכמעט הקדימה את זמנה בנוגע ליחסים בין המינים ומוסד הנישואין, בקורת על מערכת הענישה ועוד.  וילד כתב כאן לא פחות מאשר מסה על מצבו של האדם בצורת החיים הקפיטליסטית-מעמדית בסגנונה הבריטי בתקופתו. הוא נשמע לנו תמים, דבר המלמד אותנו על אורח החיים המהפנט שאנו משוקעים בו. במה שהוא מכנה "אוטופיה" אני מבינה דיון באפשרותו של הבלתי אפשרי, אפשרות שהדרך היחידה להתחיל לדמות אותה לעצמנו נמצאת על דרך השלילה. והוא עושה זאת בצורה מבריקה, במיוחד כשהוא שולל את "העבודה" כערך ויותר מזה כערך עצמי ומפרק, בדרך זו, את המושג החבוי הנפיץ של "ערך עצמי". שלא לדבר על נבואתו בעניין ארץ המכונה המובטחת. פרשנותו לבשורה של המשיח הנוצרי היא לא פחות מגאונית בהתרסתה כלפי ההיסטוריה של הנצרות ויסודותיה.

 

Napoleon Sarony, אוסקר וילד, 1882

 
מודעות פרסומת

שִבושי תועלת (אוֹרי ריזמן)

 

 

אוֹרי רייזמן, נוף עמק הירדן, 1967-1977. שמן על בד, אוסף פרטי

אוֹרי ריזמן, נוף עמק הירדן, 1967-1977. שמן על בד, אוסף פרטי

 

הצבע, הוא שמחזיק את הרוח בציוריו של אוֹרי ריזמן איש כברי (1991-1924). הליתוגרפיות שנעשו על פי אותם ציורי השמן מתקשות לעשות את המלאכה והופכות לקשוט את האיקונות הללו (שכן גם ציורי הנוף של רייזמן הנם דיוקנאות הרוח). נאטמת בהן, ליתוגרפיות, המערבולת הצבעונית הבראשיתית המגלגלת חושך באור.

 

בכתבה בעיתון הארץ על סרט שבו רואיין האמן, נאמר, כי "דמותו של רייזמן מעוררת אמפתיה, הוא מצטייר קצת כילד אבוד..". בוז ושאט נפש חבויים, או חביוניים, מגולמים במשפט הזה (בסרט עצמו לא זכיתי לצפות). בוז ושאט נפש למה שהתודעה הפרגמטית, זו שמהלכיה נקשרים היטב זה-בזה להוציא את הרצוי מן המצוי הוודאי לה, מבינה כחדלון יעילות ותועלת. זוהי עמדת יסוד המתלבשת בגלימת הגומי של הרחמים. כך מבינה התודעה הפרגמטית את הבלתי מובן לה בעליל.

 

אוֹרי רַיזמן, כברי, 1924-1991

 

 

הבלתי מובן, כשלעצמו הוא בל יאמן לתודעה הזאת. כך מתברר, ובאופן חד כחַלָּף, החלף הפרגמטי הבורר ומוציא, מדיר ושוחט את החימֵרה של הרוח, הרוח המשבשת את הבוחן הפרגמטי-רציונליסטי שמקיימת הדרישה לקשר ישיר בין סיבה מוחשית וניתנת לכימות ושיערוך לבין תוצאה של רווח או הפסד, כשלון או הצלחה. ומכיוון שהמשפט ארוך באופן בלתי יעיל בעליל, נתחיל אותו מתחילתו: כך מתברר מסרט ביוגרפי (אחר מזה המוזכר לעיל) על האמן אורי רייזמן, "אורי ריזמן – הציור הוא הנפש" מ-2003, שזכה להקרנה חוזרת בערוץ ההיסטוריה.

 

הסרט חושף לא רק את יחסו הציני והנצלני של קבוץ כברי כלפי האמן אורי רייזמן לאחר מותו. הוא חושף לא רק את עמדתו של הקבוץ בכלל, כתודעת הכלל, כלפי האדם היחיד כמי שנחסכת ממנו תודעה סוברנית וכמי שבאשר אין בו תועלת מוחשית ומיידית אין לו זכות קיום: הסרט, יותר מזה, חושף את הקשר העמוק בין הקפיטליזם כתודעה וכדרך חיים לבין הרציונליזם הפרגמטי, ואת יסוד הזהות שבין תודעה כזאת המשוקעת בחומר לבין פריה הישראלי של השקפת העולם המרקסיסטית, המטריאליסטית. כשההוויה קובעת את התודעה אין התשוקה ולא כלום לבד מתשוקה לחומר, לקפיטל. הקפיטליזציה של הקבוץ נגזרה, אם כן, מלכתחילה.

 

קרל מרקס עצמו ניהל חיים חסרי תועלת, חיים של כתיבה, דלות משוועת והשענות על כספם של אחרים שהכירו בגדולתו. אלמלא הם, לא היה קרל מרקס ולא היו כתביו – ולא היתה מוקמת בידי העושים ושומעים את דברו הקומונה הישראלית הקרויה קבוץ.

 

 

אורי ריזמן, דיוקן עצמי, תאריך לא ידוע. שמן על בד, אוסף פרטי

אורי ריזמן, דיוקן עצמי, תאריך לא ידוע. שמן על בד, אוסף פרטי

 

 

הקרקע גדושה ומלאה בדורות על דורות של אנשי רוח עלומים וחסרי תועלת. זוהי הקרקע שעליה בנה הפילוסוף האמריקני ארתור דנטו (Arthur Danto) את התיאוריה המוסדית המגדירה את הקיום האמנותי. על פי דנטו, יוגדר כאמנות כל מה שנועד להיות מוגדר כאמנות ע"י המוסדות האמנותיים. ההגדרה זו איננה רק מעגלית (והמונח "נועד" איננו מצליח לכסות את המעגליות של ההגדרה). יותר מזה היא פרגמטיית טהורה וחומרנית ביסודה. מוסדות חיוניים ומחוללי הכרה כמוזיאון, בית מכירות, ביקורת, מחקר אקדמי – כל אלה הופכים את פועלה של הרוח לתוצר שמושי ומבטלים את תנאי חוסר התועלת של הרוח.

 

אין בכוונתי להביע השקפת עולם מוסרנית או סגפנית, שהרי כולנו (אבל, כולנו) באנו לכאן כדי להנות. אני סבורה כי שבושי תועלת חיוניים להתגלות הרוח בעולם האנושי. אני סבורה שהתגלויות מתחוללות במקומות שאין להם קיום לדידם של מוסדות מעניקי הכרה. עבודתם תמיד נעשית בדיעבד, לאחר שהרוח גברה על נסיונם להמית אותה או לפחות להתכחש לה. זה מה שעושה מוסד הרבנות לאמונה ולנבואה, לדבר הרוח. חברה שאין בה חללים מקודשים וחסרי תועלת בעליל, חברה שאין בה "שמאנים" – אין בה כל תועלת לאנושות. גורלה של חברה כזאת, כמו גורלו של הקבוץ, למשל, חתום ביסודותיה.

 

אורי ריזמן, נוף, תאריך לא ידוע. שמן על בד, אוסף פרטי

 

 

ניזאר קבַּאני: סולטן

                             
 
 

סולטן, מאת ניזאר קבאני 

אילו שלומי היה מובטח לי,

אילו יכולתי לפגוש בסולטן

הייתי אומר לו: או אדוני הסולטן!

גלימתי שסועה ביד כלביך המשחרים לטרף,

מרגליך עוקבים אחרי כל הזמן.

עיניהם

חטמם

רגליהם רודפות אותי

כמו גזֵרה, כמו גורל

הם חוקרים את אשתי

ורושמים את שמות חברי כולם

או סולטן!

על שהעזתי לגעת בחומותיך החרשות,

על שנסיתי לחשוף את יגוני ואת

סבלותי,

הוכיתי בנעלַי.

או אדוני הסולטן!

פעמַים הובסת במלחמה הזאת

כי למחצית מאנשינו

אין לשון.

 

 

 

סמירה בדראן, מתוך המיצב "ברוכים היושבים" (Have a Pleasant Stay), 2009.

סמירה בדראן, מתוך המיצב "ברוכים היושבים", 2009.

 

 

המשורר הסורי ניזאר קבאני (Nizar Qabbani), זוכה לאהבה והערכה רבה בקרב אוהבי השירה הערבית ברחבי העולם. רבים משיריו הולחנו ובוצעו ע"י ענקים כמו אום כולת'ום ומוחמד עבד אל וואהב ופיירוז. קבאני חי מ-1967 ועד מותו בגיל 75 בלונדון, אבל דמשק הבירה הסורית, מחוז הולדתו, נשארה נוכחת בשירתו. לאחר תבוסת ארצות ערב במלחמת ששת הימים הקים בית הוצאה הקרוי על שמו בלונדון ובכתביו, שלבד משירה כללו מסות ומאמרים לעיתונות, גבר הקול הלאומי והפוליטי. מלכתחילה ביטא בשיריו התנגדות לדיכוי האשה ועשה זאת באמצעים שיריים חושניים וארוטיים מנקודת מבט נשית, דבר שיש בו התרסה כלפי הכוחנות הגברית. אשתו השניה נהרגה בפיגוע שיעי בביירות.

 

בשיריו המאוחרים בולטת ההתנגדות לכל שלטון דכאני באשר הוא, לרבות הכיבוש הישראלי בשטחים. השיר "סולטן", המתורגם כאן מאנגלית, לצערי, מהווה דוגמה מובהקת למגמה הזאת. אני מתרגמת את השיר הזה מכיוון שלא מצאתי אותו מתורגם לעברית. וקבאני אכן תורגם על ידי רבים וטובים כמו אמיר אור ואלמוג בהר.

 

לאחר מותו של קבאני נכתב עליו ב"וושינגטון רפורט" (Washington Report on Middle East Affairs), כי "אף שהיתה רגישותו הפואטית נטועה במסורת הערבית הטובה ביותר, היא ידעה להתאים עצמה בשלמות עם החדשנות המודרנית. הוא האמין כי יש לקרוא את שיריו כשם שילד מתבונן בירח – בקליטות שלמה ובספונטניות. "

 

הוא מצוטט שם כמי שכתב, כי, "מטלת השיר כמוה כזו של הפרפר העובר בריחוף מן ההר אל השדה ואל הגדר ויוצק אל שפתי הפרחים את הניחוחות והצוף שאסף. השיר מרוקן אל תוך לבו של הקורא את מטען האנרגיה הרוחנית המכיל את כל חלקי הנשמה ומציב את החיים במקומם".

 

 

 

ריצ'רד תומפסון: אבא יהרוג אותי

ריצ'רד תומפסון (Richard Thompson) הבריטי ולהקתו שרים "אבא יהרוג אותי" (Dads gonna kill me), מתוך האלבום Sweet Warrior מ-2007:

ותרגום חלקי וחופשי, יוצר של המלים, לעיונכם:

חייל הרוג מוטל אי-שם הרחק במישורים,/ את עיניו מתוך ראשו מנקרים הנשרים./ עוד יום שבו יכולתי להיות אחד מהפגרים/ איש אינו אוהב אותי פה/ איש אינו אוהב אותי פה.

אבא יהרוג אותי./ אבא יהרוג אותי.

שומעים את המטען מרוסקים לחתיכות/ עם כל כדור עולה מדד ההסתכנות./ הערבוש שייך לגזע הנחות./ איש אינו אוהב אותי פה/ איש אינו אוהב אותי פה.

אבא יהרוג אותי./ אבא יהרוג אותי…

וכך הלאה ועוד הלאה. זה לא עלינו, זה על המלחמות בעירק ובאפגניסטן.

גשר על מים סוערים

אחד מפניו הזוהרים של הקיום הסוברני מתבטא ביכולת להפגש בכאב של הזולת ללא חלחלה וללא מורא. ככל שהכאב מדבק פחות מתחזקת היכולת הפשוטה להציע את עצמנו. לא נוכל לעשות זאת עם נחולל אירוע דרמתי מכאבו של מישהו, כדי לשחק אותו על הבמה של עצמנו. ג'וני קאש מבצע את שירם של סיימון וגרפינקל "גשר על מים סוערים" בכוונה שלמה ובידיעה גמורה של מי שעבר באש בעצמו. שרה עם קאש פיונה אפל. 

השיר מוקדש לדינה.

%d בלוגרים אהבו את זה: