פינה באוש: The Man I Love

אלברט אינשטיין: יַחֲסוּת, מבחר

 
 

להלן תרגום מבחר מתוך: אלברט אינשטיין, "התיאוריה הכללית והפרטית של היחסות" בפרויקט גוטנברג

 

הערה: בשירה כמו בשירה, כדאי לשקוע במוסיקה, במרקם המילולי ובדימויים החזותיים. לא מוכרחים להבין הכל. מצד שני, הערות על תרגום שגוי של מונחים יתקבלו בברכה ובשמחה 

 
 
 

על אפשרות יקום שהוא "סופי" ובה בעת "בלתי מוגבל"

 

פיתוחה של הגאומטריה הלא-אוקלידית, הוביל להכרה בעובדה שאנו יכולים להטיל ספק באינסופיות החלל שלנו, זאת מבלי לסתור את החוקים של מחשבתנו או נסיוננו. הסוגיות הללו כבר טופלו באופן מפורט ובהיר ביותר בידי הלמהולץ (Helmholtz) ופואנקרה (Poincare), ובשל כך אוכל לגעת בהן כאן רק בקצרה.

 

בראש ובראשונה, נעלה בדמיוננו קיומו של חלל בתוך שני ממדים. ישויות שטוחות על אבזריהן השטוחים, הן אלה החופשיות לנוע במישור ובראשן מטות או קני-מידה. לדידן של הישויות הללו, אין דבר כלשהו המתקיים מחוץ למישור הזה: כל שהן מבחינות בו, כל הקורה אותן או אותם "דברים" שטוחים שלהן, הריהו המציאות כוללת-הכל של המישור שלהן. מבני גאומטרית המישור האוקלידית, הם הניתנים לכינון באמצעות הקנים הללו באופן מיוחד. היקום של הישויות הללו, בניגוד לזה שלנו, הוא דו-ממדי. ואולם, ממש כזה שלנו הוא מתפשט לאינסוף. ביקום שלהן יש מקום למספר אינסופי של מרובעים זהים שנבנו מאותם קנים, דהיינו, הנפח (פני השטח) של יקום זה הוא אינסופי. אם אומרות הישויות הללו כי היקום שלהן שטוח, יש טעם בקביעתן, שכן כוונתן היא, כי, ביכולתן לכונן את מבני גאומטרית המישור האוקלידית באמצעות המטות שלהן. המטות האינדיבידואליים מייצגים תמיד אותו המרחק בהקשר זה, ובאופן שאיננו תלוי בעמדתם.

 

נתייחס עתה לקיום דו-ממדי נוסף, אבל הפעם על גבי פני-שטח כדוריים (spherical) במקום על מישור. הישויות השטוחות, על קני המידה ושאר האבזרים שלהן, מותאמות במדויק לפני השטח ואין ביכולתן לעזוב אותו. יקום ההתבוננות שלהן כל-כולו מתפשט, באופן בלעדי, על גבי פני השטח של הכדור. האם מסוגלות הישויות הללו להתייחס אל גאומטריית היקום שלהן כאל גאומטריית מישור, ואל המטות שלהן, בהתאם, בתור הריאליזציה של "מרחק"? אין באפשרותן לעשות זאת. שהרי, בנסיונן לכונן קו ישר תעלנה עקומה, כזו שאותה אנו, [שהננו] "ישויות תלת-ממדיות", מציינות בתור מעגל גדול, דהיינו קו סגור בעל אורך סופי מוחלט, שניתן למדוד אותו באמצעות אמת-מידה ["סרגל"]. בדומה, יש ליקום הזה שטח סופי שניתן להשוות אותו לשטחו של מרובע שנבנה ממטות. הקסם העצום הנובע מהתבוננות כזאת נמצא בהכרה בעובדה, כי היקום של הישויות הללו סופי ובכל זאת אין לו גבולות.

 

ואולם, ישויות פני-השטח הכדוריים אינן צריכות לצאת לסיור ברחבי העולם כדי להבין שהן אינן חיות ביקום אוקלידי. ביכולתן לשכנע את עצמן בכך בכל חלק של "עולמן", ובתנאי שהחלק שיעשו בו שמוש לא יהיה קטן מדי. בצאתן מנקודה מסוימת, הן משרטטות בכל הכיוונים "קוים ישרים" (הנחשבים בחלל תלת-ממדי קשתות מעגלים) בעלי אורך שווה. לקו החובר לקצותיהם הפנויים של הקווים הללו הם יקראו "מעגל". לגבי מישור שטוח, היחס בין היקף מעגל לקוטרו, כשמודדים את שני האורכים באותו קנה-מידה, על פי גאומטרית המישור האוקלידית הריהו שווה לערך הקבוע p, שאיננו תלוי בקוטר המעגל.

 

באמצעות היחס הזה יכולות הישויות הספֶריות לקבוע את רדיוס היקום שלהן, ואפילו כאשר חלק זעיר בלבד ביחס, מכדור עולמן זמין להן למדידות. אלא אם חלק זה פחוּת בגדלו מן הרצוי, שאזי הן לא יהיו מסוגלות עוד להוכיח כי הן נמצאות על גבי "עולם" כדורי שאיננו מישור אוקלידי, שכן חלק קטן מפני שטח כדוריים נבדלים אך במעט ממקטע של מישור בעל אותו גודל.

 

וכך, אם ישויות פני השטח הכדוריים חיות על פלנטה, שבו מחזיקה מערכת השמש רק חלק קטן מזער מן היקום הכדורי, אין בידיהן שום אמצעים לקבוע אם חיות הן ביקום סופי או אינסופי. זאת, שכן "פיסת היקום" שאליה יש להן גישה הינה בשני המקרים מישור למעשה, או אוקלידית. מדיון זה נובע ישירות, כי לגבי ישויות-הכדור שלנו, היקף הכדור עם הרדיוס גדל בתחילה, עד שמושג "היקף היקום", ומני כאן והלאה הוא פוחת והולך כלפי אפס, עדיין רק לשם ההתווספות הגוברת והולכת בערכי הרדיוס. שטח המעגל ממשיך בזמן התהליך הזה לגדול עוד ועוד עד שלבסוף הוא נהיה שווה לסכום שטח מכלול "כדור-העולם".

 

אפשר שהקורא יתמה מדוע שיכַנו את "הישויות" שלנו על גבי כדור במקום על גבי פני-שטח סגורים ממין אחר. ואולם, יש לבחירה צידוק בעובדה כי, מכל פני השטח הסגורים הכדור ייחודי בסגולתו זו, שכל הנקודות על פניו שוות-ערך. אני מודה אמנם כי יחס פני השטח c של מעגל כלשהו אל הרדיוס שלו r תלוי ב-r, ואולם לגבי ערך נתון של r הריהו זהה לגבי כל נקודותיה של "ספֵירת-עולם". במלים אחרות, "ספֵירת-העולם" הינה "פני-שטח" של קבוע עקמומיות (Constant Curvature).

 

ליקום-כדורי דו-ממדי זה יש בנמצא עוד אנלוגיה תלת-ממדית, דהיינו, החלל התלת-ממדי הכדורי שנתגלה על ידי רימן (Riemann)…

 

נניח שאנו משרטטים קוים או מותחים מיתרים בכל הכיוונים מנקודה מסויימת, ומסמנים מכל אחד מהם את המרחק r באמצעות אמת-מידה. כל נקודות-הקצה הפנויות של האורכים הללו נמצאים על גבי פני שטח כדוריים. נוכל באופן מיוחד למדוד את שטח (F) של פני השטח באמצעות מרבע שנבנה מאמות-מדה. יחד עם ערכיו הגדלים של r, גדל F  מאפס עד לערך המירבי שנקבע על ידי "רדיוס-העולם", ואולם לגבי ערכיו של r הגדלים עדיין, השטח פוחת והולך לאפס. בתחילה, הקוים הישרים הקורנים מנקודת ההתחלה נוטים הלאה והלאה זה מזה, אבל אחר כך הם קרבים והולכים זה-לזה ובסופו של דבר הם מתלכדים ב"נקודה-נגדית" לנקודת ההתחלה. בתנאים ממין אלה הם חצו את מכלול החלל הכדורי. קל להבחין כי החלל הכדורי התלת-ממדי הוא אנלוגי ביותר לפני השטח הכדוריים הדו-ממדיים. הוא סופי (דהיינו בעל נפח סופי), ואין לו גבולות…

 

ממה שנאמר נובע, כי חללים סגורים שאין להם גבולות מתקבלים על הדעת. מבין אלה, החלל הכדורי (והסגלגל) מצטיין בפשטותו. כתוצאה מדיון זה עולה שאלה מעניינת ביותר מבחינת האסטרונומים והפיסיקאים, והיא, האם היקום שאנו חיים בו הוא אינסופי, או אולי הוא סופי כדרכו של היקום הכדורי. נסיוננו רחוק מלהספיק לנו להשיב על השאלה. ואולם התיאוריה הכללית של היחסות מתירה לנו להשיב עליה בדרגה מיושבת של ודאות.

 

Eugene O. Goldbeck, אלברט אינשטיין בחברת בני שבט הוֹפִּי, גרנד קניון, 1922. Via Harry Ransom Center, University of Taxas at Austin

 
 
 

מבנה החלל על-פי התיאוריה הכללית של היחסות

 

על פי תורת היחסות הכללית, התכונות הגאומטריות של החלל אינן בלתי תלויות כי אם נקבעות על  ידי החומר. כי כן אנו מגיעים למסקנות בנוגע למבנה הגאומטרי של החלל אך ורק אם אנו מבססים את שיקולינו לגבי מצב החומר כאילו הוא משהו ידוע. אנו יודעים מן הנסיון, כי, בנוגע למערכת קואורדינטות שנבחר, מהירויות הכוכבים הן קטנות בהשוואה למהירות תמסורת האור. כי כן ביכולתנו להגיע, בהערכה כללית, למסקנה הנוגעת לַיקום בכללו, היה שאנו מטפלים בחומר כמה ששרוי במנוחה.

 

אמות-מידה ["סרגלים"] ושעונים מושפעים בהתנהגותם על ידי שדות כבידה, דהיינו על ידי תפוצת החומר. דבר זה כשלעצמו, די בו כדי להוציא (exclude) את אפשרות תקפותה המדויקת של הגאומטריה האוקלידית ביקומנו. אבל מתקבל על הדעת הדבר, שהיקום שלנו נבדל רק במעט מזה האוקלידי, וכי רעיון זה עשוי להיות יותר מסביר, שכן, החישובים מראים כי מטריצות החלל המקיף מושפעות רק עד שעור קטן ביותר ממסות, ואפילו (כאלה שהן) בסדר גודלה של השמש. נוכל לדמות לעצמנו כי, בנוגע לגאומטריה, מתנהג היקום שלנו באופן אנלוגי לפני שטח שהם עקומים באופן אי-רגולרי בחלקיו האינדיבידואליים, ועם זאת בשום מקום הוא איננו נפרד במידה ניכרת מפני שטח: משהו כמו פני שטח רַצֵי-גלים של אגם. ליקום ממין זה ניתן לקרוא יקום מעין-אוקלידי (quasi-Euclidean). ביחס לחלל שלו הוא יהיה אינסופי. ואולם חישובים מראים, כי באותו יקום מעין-אוקלידי תהא הדחיסות הממוצעת אפסית בהכרח. וכך, יקום שכזה איננו יכול להיות מאוכלס בחומר בכל מקום ומקום.

 

אם צריך שתהא לנו ביקום דחיסות ממוצעת של חומר, הנבדלת מאפס, אזי ככל שיהא ההבדל הזה קטן, אין היקום יכול להיות מעין-אוקלידי. נהפוך הוא, תוצאות החישוב מראות כי, אם על תפוצת החומר להיות אחידה, הכרחי שהיקום יהא כדורי (או אליפטי). ומכיוון שהתפוצה המפורטת של החומר איננה אחידה במציאות, הרי שהיקום הריאלי יסטה בחלקיו האינדיבידואליים מזה הכדורי, ופירושו של דבר שהיקום יהיה אז מעין-כדורי. ברם, בהכרח הוא יהיה סופי. לאמיתו של דבר, מספקת לנו התיאוריה קשר פשוט בין התפשטות חלל היקום לבין הדחיסות הממוצעת של החומר שבתוכו.

 
 
 

 

בסרטון מסביר אינשטיין, בנסיבות בלתי ידועות, מדוע אומה ללא השכלה אין לה נשמה:

 

"אוסיף עתה כמה מלים שלא הוכנו [מראש] (צחוק, מחיאות כפיים). ארץ כלשהיא זוכה בנשמתה האמתית אך ורק משעה שהיא משרתת בידיעה ובכוונה שלמה את החיים האינטלקטואליים. ובמקרה העם היהודי שלנו, עמל ויגע מאומצים הם ששימרו אותו בתור מכלול שלם. לא היינו קיימים היום, כקהילה של אנשים, אלמלא אותה פעילות נמשכת, או מקוטעת.. אה.. פעילות שבלמידה ובמחשבה ובספרות…"

 

בית הקברות טרומפלדור: תחת כנפו

 

ביום שישי שוטטתי הנה והנה בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב, בשולי "סיור מודרך" (מיקרופון, מצלמה, ספורי טריוויה על סלבריטאים מהמאות ה-19 וה-20).

 

כשהתיישבתי על קברו של משה שרת, מישהי אמרה לי: "לא יפה". אבל כל גלמוּדֵי מגפת הכולירה התייצבו לצדי, מריעים לי.

 

הנשים "החשובות", "הצדיקות", "העושות במלאכת ביתן", "הבתולות הטהורות" נזפו בי ואילו הילדים שמתו טרם שמלאה להם שנה ואיתם שובל המתאבדים לאורך החומה, עשו "כנפיים" בידיהם המתות שצל אין להן והבטיחו לי מלכות שמיים.

 

מצודות הקבורה שהקמו לשועים של תרבות, עסקנות ומדינאות, רומנסקיות עד העצם, צפו למרחקים לעבר אחיותיהן כרוכות הזכוכית ברמת גן.

 

לוח השיש הנמוך, המכסה על גופה השנוא של רעיית המשורר הלאומי, שקברו מצל עליו ברוממותו המונומנטלית, היה נקי מאבני מבקרים ושליו, קרוב מאוד לאדמה הנושאת אותו.

 

מצבת המשורר הלאומי ולצדו, כהֲדום לרגליו, מצבת רעייתו, מניה

 
 

בנובמבר 1931 שלח חיים נחמן ביאליק מכתב אל מניה רעייתו, בתל-אביב:

 

 "אמא יקרה שלי.
אני מריץ לך מילים אחדות מרובנה, שלאחר לוצק נשארתי שם ימים אחדים נוספים, כדי לנוח קצת; אף הצטננתי מעט ולקיתי קצת בנזלת. עכשיו אני כתיקוני ומחרתיים אני נוסע לפינסק, ומשם לוורשה. הוצאתי, אפוא, כמעט שבוע לבטלה, מילא, בין כך ובין כך חשבתי לעשות זאת בוורשה. רובנה היא עיירה פרובינציאלית נעימה; יהודים ווהליניים טובים. סביבה נאה. ואף-על-פי-כן פרנסה אין. אוי, פרנסה! יהודים הולכים ונחרבים. בשבוע שעבר שלחתי לך המחאה על חמישים לירות ובכן תפרעי את החובות ותתקיימי שבועות אחדים.

 

בחנוכה חל יום ההולדת שלך – מתנה איני יכול לשלוח לך מרובנה, ובכן קני לך בעצמך מתנה נאה ובקשי את מישהו לאצול לך במקומי נשיקות אחדות, אבל אל יעשה זאת צעיר ויפה ממני. אני מחבק ומנשק אותך ממרחקים." (המכתב נלקח מ "יד ושם")

 

כרטיס כניסה לטקס ההלוויה של המשורר

 

על בית הקברות טרומפלדור, בהארץ

 
 

ושיר, בביצוע הזמרת נטלי מנדה (שאינה יודעת עברית):

 

 
 
 

ואותו שיר בערבית, בביצוע סנדרה חורש, תרגום לערבית משה חורש. השנים נותנים (בתמונות), פירוש חדש ומעניין לשיר זה:

 

 

יצחק קלפטר: צליל מכוון

 
 
 
 

"צליל מכוון" הוא "השיר שלי". "השיר שלי", מוסד שנולד עם הרדיו, הוא ילד ממזר של "השיר שלנו", נצח שנולד מחורבות שעם השנים הפכו חולות של מדבר שממה, צל זכרון שומרים אין לו.

 

בעבורי, הוא מזמר את שבחי הבדידות המלאה, המזוקקת, המלווה ידידויות המכבדות אותה, אותי.

 

והשיר הזה, המזוקק, המושר בקול גדוש גוונים וגוני גוונים וגוני-ביניים של גוני-גוונים: פרקטלים של עדינות רגשית הנפרשת ויוצרת מחדש את שהוא "רק שלי", שלי בלבד המכיל את העולם כולו.

 

יצחק קלפטר, תהיה בריא!

 
 

סטיוארט דופין: ירושלים

 

בשנת 1996 הוזמן האמן הסקוטי סטיוארט דופין (Stuart Duffin) לירושלים למשך חודש, לעבוד בסדנת ההדפס בירושלים, במסגרת חילופי אמנים עם סדנת ההדפס של גלאזגו.

 

"אף כי ירושלים היא המקום שבו אנו אמורים להתקרב לאלוהים מתוך רצוננו הטוב, אין מקום בעולם שבו התנסיתי באבדן גן העדן, או בהִפּרדות מן האל/הנשגב/אנושיותנו כמו בעיר הקודש, וזאת באופן הכואב והישיר ביותר. אני מאמין, כי החיפוש הזה או אבדנו נותר במעמקי ישותו של כל אחד ואחד מאתנו. מאותה תקופה, עבודתי היא בכללותה התוצאה של ההתנסויות, המחשבות והזכרונות מירושלים.  

 

"מחד גיסא, העבודה היא טבע דומם של חפצי יומיום מוכרים. מאידך גיסא, נמצא בה הסימבוליזם הקשור בהם. זהו סימבוליזם אישי אך לא אישי עד כדי כך שהצופה לא יוכל לחדור אותו. המפות העתיקות ונופיה המודרניים של ירושלים או השלט של רחוב הנביאים ("Street of Prophets"), המרכזיים במכלול העבודה שלי, מבטאים את ההשקפה כי רווחתה של ירושלים פועלת כברומטר של הרווחה הספיריטואלית שלנו, לא רק כאינדיבידואלים אלא באופן קולקטיבי, כחברה." – הוא אומר.

 

"טירוף האבן" (Stone Crazy), מצוטינט, 21cmX19.5cm, מהדורה: 30, 2010

 
 

דופין עובד בטכניקות דפוס אמנותי כגון תחריט (חריטת לוח הדפוס במחטי רישום), תצריב (צריבת הלוח בחומצה) ומצוטינט (Mezzotint), שיטת יצירת מעברי גיוון עדינים, באמצעות ריקוע הלוח. בשנים האחרונות הוא עושה גם אמנות דיגיטלית. באתר של האמן מוצג כל טווח היצירה שלו, לרבות בשמן על בד, צבעי מים, קולאז', צילום ומולטימדיה.

 

בבלוג שלו מסביר האמן את עיסוקו ביחסים שבין אמונה, הדת המאורגנת והמדע. הוא מבין נכונה את עלית המדע ואיתו אידאולוגיית (במובן התיאוריה המרקסיסטית של המלה, של אתוס המאפשר כוח ושליטה) הרציונליזם, כמה שאיפשר את דיכויה של הרוח, כתנאי שחרור היחס שבין האינדיבידואל לבין הנשגב.

 

הכותבת כאן סבורה, עם זאת, כי די לה באמנות בכלל, ובאמנות שלו בפרט, בנוכחותה כשלעצמה כדי להפגין באמצעות ההבנה שמעבר למלים ומעבר לסימבול אפילו, את שדה קיום הרוח. היא איננה זקוקה להסברים, מעניינים ומרגשים ככל שיהיו, מבחינת הביוגרפיה האמנותית המסויימת.

 

עולם היצירה של האמן שופע, מסקרן וכואב. היה קשה לבחור עבודה אחת בלבד, בהתאם לרשות שהתקבלה באדיבות רבה מהאמן באימייל, וגם זו נבחרה בהתאם לאיכות המירבית שניתן היה להשיג כאן.

 

הסיור בין העבודות של דופין מגולל מפה נפשית, המתגבשת באמצעות החומריות האוורירית עד הסלעית, הדחוסה והחשוכה לכדי טראומה של הרוח. כדאי להתחיל את המסע, מרישום בתחריט מלא קסם ופשוט של הנוף העירוני מלמעלה, ואחר כך לרדת אל עבודות "ירושלים של מטה", שסמליה וקירות האבן שלה נקובים כדורים והיא מזבח עליו מושלכת גלגלתה הנשכחת של יונת השלום.

 
 

מרי שלי: "האדם האחרון": הקדמה

 

רומן העתידני האפוקליפטי של מרי שלי (Mary W. Shelley), האדם האחרון (The Last Man), שאת ההקדמה לו תרגמתי לעיל, יצא לאור בלונדון ב-1826 וזכה לביקורות מחמירות. הוא שב והתגלה מחדש על ידי אנשי אקדמיה בשנות השישים. הדמויות המאכלסות את הרומן הן דיוקנאות ביוגרפיים פחות או יותר של יוצרי התקופה הרומנטית באנגליה חבריה של הסופרת, בראש ובראשונה לורד בַּיְרוֹן ובעלה המנוח, פרסי ביש שלי (Percy Bysshe Shelley).

 

בהקדמה לרומן מספרת מרי שלי, כיצד גילתה, לכאורה, במערת הסיבילה שליד נאפולי, אוסף של כתבי נבואה, שאת פרטיו חיברה לספורו בגוף ראשון של גבר שיחיה בסוף המאה ה-21, בעולם שחרב:

 
 

בשנת 1818 ביקרתי בנאפולי. ב-8 בדצמבר אותה שנה חצינו, רעי למסע ואני את המפרץ לשם ביקור בעתיקות הפזורות על-פני חופי בַּאִיָּה. קרני השמש שיבצו גוני יהלומים במימיו הצלולים והבוהקים של הים הרוגע המכסים תחתם הריסות של וילות רומאיות שזורות אצות. היסוד הכחול והזגוגי היה כזה, שלא מן הנמנע כי גֲּלַתֵּיאָה ציפּתה בו את כרכרת הָדַּר שלה; ובהיותו ראוי מן הנילוס לספינתה הכשופה בחרה בו קליאופטרה לנתיב. למרות עונת החורף, הלם מזג האוויר את ראשית האביב ונועם חומו עורר תחושות של הנאה שלוה, מנת חלקו של המטייל שעה שהוא מתמהמה, ממאן לנטוש את מפרציה השוקטים והצוקים הקורנים של באיה. 

 

ביקרנו במה שמכנים "שדות אליסיוּם" ואֲבֶרְנוּס: תעינו שם בין חורבות מקדשים, מרחצאות ואתרים קלאסיים עד שנכנסנו למערות הַסִּיבִּילָה של קוּמָאִי. הלֲזַארוֹנִי [שומרים, מורי דרך] שלנו נשאו לפידים שבערו בכעין אדום עמום עד שחשכת המעברים התת-קרקעיים המקיפים אותם בצמא כמו השתוקקה לגמוא עוד ועוד מיסוד האור. עברנו על פני קמרון טבעי המוביל לנקבה אחרת, ושאלנו, אם לא נוכל להכנס גם לשם. מורי הדרך הצביעו על השתקפות הלפידים במים שכיסו את המעבר, בהותירם לנו להגיע למסקנה בעצמנו; זאת, בהביעם צער על כך שהוא מוביל אל נקרת הסיבילה. סקרנותנו והתלהבותנו התעוררו נמרצות נוכח מצב העניינים הזה והתעקשנו לנסות לעבור. כפי שקורה בדרך כלל בבחינת הרפתקה כזאת, פחתו הקשיים והלכו בשעה שנבחנו ואמנם נמצאה לנו, מכל צד של הנתיב השרוי במים, קרקע חרֵבה "מנוח לכף-רגלנו". [בראשית 8:9]

 

סופו של דבר הגענו לנקרה נרחבת, שוממה, חשוכה שהיא-היא, הבטיחו לנו הלזארוני, מערת הסיבילה. התאכזבנו די והותר – ברם בחנו אותה בדקדקנות כאילו יכלו קירות הסלע לשמר עדיין שריד של התגלות אלוהית. באחד הצדדים היה פתח זעיר. אי-אן מוביל זה? שאלנו: הנוכל להכנס בו? – "קוּאֶסְטוֹ פּוֹי, נוֹ," –  אמר הפרא המשולח למראה שאחז בלפיד – "תוכלו להתקדם אבל רק למרחק קצר, ואין איש שנכנס לשם."

 

"למרות זאת, אנסה", אמר בן לוויתי; "אפשר שהוא מוביל למערה של ממש. אלך לבדי, או, שמא תתלווי אלי?"

 

עמדתי על נכונותי להמשיך, אבל מורי הדרך שלנו מחו כנגד הפלגה שכזאת. בלהגם המתגבר בהגייתם הנאפוליטנית המקומית, שבה לא היינו בקיאים, הם אמרו לנו כי המקום רדוף רוחות, שהתקרה עלולה לקרוס, שהמעבר צר יהיה עלינו, ומלא במים, וכי עלולים אנו לטבוע. ידידי גדע את נאום ההתראה בכך שנטל את הלפיד של האיש מידיו, ואנו המשכנו בגפנו.

 

המעבר, שכבר בתחילה כמעט שלא נאות לקבלנו, הלך מיד וצר ונמך עד שנכפפנו כדי חצי כמעט; למרות זאת עוד אחזנו בדרכנו קדימה. בסיומו, נכנסנו לחלל רחב יותר והתקרה הנמוכה התרוממה, אבל מיד כשברכנו עצמנו על השינוי נותרנו בחשכה גמורה שכן משב אויר כיבה את הלפיד. מורי הדרך מצוידים בחומרים לחידוש האור, בעוד אנו, אין לנו דבר מאלה – ותושייתנו היחידה הייתה לשוב כלעומת שבאנו. גיששנו בחלל הנפתח סביבנו למצוא את הפתח וכעבור זמן שערנו כי הצלחנו בכך. ואולם, נוכחנו כי היה זה פתח אחר שהוביל בלי ספק כלפי מעלה. הוא בא אל קיצו כקודמו; אף כי משהו שכמוהו כשביב אור, זרע, מהיכן זאת לא יכולנו לומר, דמדומים אין חקר בחלל. בהדרגה נעשו עינינו רגילות באפלולית וראינו כי אין שום מעבר שיוביל אותנו הלאה; חרף זאת, אפשר היה לטפס מצדה האחד של הנקרה אלי קימור נמוך בקצהה העליון, שהבטיח מעבר קל יותר, וגילינו כי ממנו מגיה האור. בקושי ניכר העפלנו מעלַה ובאנו אל מעבר אחר, מואר עוד יותר, וזה הוביל אל מַעֲלֶה נוסף על קודמו.

 

בסופה של ההשתלשלות הזאת, שגברנו עליה אך ורק בזכות נחישותנו, הגענו לנקבה רחבה, שתקרה לה דמוית כיפה. זהר הרקיע חלחל פנימה מפתח בלבה, אך הוא היה משורג צמחיה יתרה של שיח ושַׁית שפעלו כמסך המאפיל את היום ומעניק לאולם גוון חמור, רליגיוזי. הוא היה נרחב, עגול כמעט, ובקצהו מושב אבן בגודל מיסב יווני. הסימן היחידי לכך שרחשו כאן אי-פעם חיים היה שלד שלם וצח כשלג של עז שכנראה החמיצה בפזיזותה את הפתח בשעה שרעתה על הגבעה מעל וצנחה מטה. אפשר שעידנים חלפו מאז האסון הזה ומההרס שזרע למעלה, אשר תוקן בלבלוב ובצמיחה משך מאות בקֵיצים.

 

המערה מאוכלסת הייתה ערמות עלים בלבד וגבבת עצים וחומר לבן, קרומי כגון ליבָּת הכפה הירוקה המגוננת על גרעיני התירס. מאמצינו להגיע לכאן התישו אותנו ומשהושבנו עצמנו על ספת האבן הגיעו לאוזנינו מלמעלה קולות דנדון פעמונים של צאן וקריאות רועה.

 

ואז קרא רעי, שנטל מהעלים שהיו פזורים סביב, "הרי זו המערה של הסיבילה; אלה הם דפי קלף סיביליים". בדקנו ומצאנו שרידי רישומי אותיות על כל הדפים הללו, העשויים קליפת עץ וחומרים אחרים. ומה שהגביר עוד את השתאותנו, היה, שהם נכתבו במגוון לשונות: מהן שלא היו מוכרות לבן לוויתי, שומרית עתיקה וכתב היירוגליף מצרי, עתיק כפירמידות. זרים ומוזרים עוד יותר היו הניבים המודרניים, אנגלית ואיטלקית. יכולנו להבין מעט מזעיר באור העמום, אבל ניראה כי הכילו נבואות, פרטי קשרי מאורעות שאך התרחשו. שמות, מפורסמים עתה, אבל מזמן הווה ולעתים קרובות ניתן היה למצוא על עלי הקלף הדקיקים, הזעומים בגודל, רישום קריאות חדווה וצער של נצחון או של תבוסה. אכן הייתה זו מערת הסיבילה, אמנם לא במדויק כפי שתאר אותה וירגיליוס, שכן הארץ כולה נזדעזעה ברעשים והתפרצויות געש, כך שאין השינוי מפליא וזאת חרף העובדה כי הזמן מחק את עקבות החרבן עצמו. אנו ייחסנו את השתמרות דפי הקלף הללו לתאונה שחסמה את פי הנִקבה ולצמחיה שמיהרה לגדול על הפתח, שקודם לכן היה נתון כל כלו לסערה. מיהרנו לבחור מבין הדפים את אלה שמי מאתנו יכול להבין מעט מהכתוב בהם; ואז, עמוסים באוצר שלנו, נפרדנו לשלום מהמערה האפלה, הקדמונית ואחרי מאמץ רב הצלחנו להצטרף למורי הדרך שלנו.

 

במשך שהותנו בנאפולי שבנו לעתים קרובות למערה, לעתים לבדנו, חולפים על פני הים נאור-השמש, מוסיפים בכל פעם לאוצר שלנו. מאז אותה תקופה, בכל פעם שהתפניתי מענייני העולם הדוחקים להרחיקני או כשלא סיכל מצב רוחי מחקר כזה עסקתי בפענוח השרידים הקדושים הללו. תוכנם, פלאי ורהוט, נתן גמול לעמלי, פייס את צערי וריגש את דמיוני להעיז עוף במרחבי הטבע ורוח האדם. תקופה קצרה לא הייתי ערירית במאמצי; אך זמן זה חלף הלך לו; ויחד עם רעי, בחירי לעמל ובאין אחר על פניו; אבד לי גם גמולו אין ערוך לו.  

 
 

ניתן לקרוא את הרומן במלואו בפרויקט גוטנברג.

 
 

Francois Houtin, נוסטלגיות, קטע מטריפטיך, תחריט

 

הסרט "האדם האחרון של מרי שלי" (Mary Shelley's The Last Man), בבימויו של ג'יימס ארנט ובכיכובו של סנטיאגו קרייג, יצא להקרנה בארה"ב בפברואר 2008.

אברהם אילת: רישומים משנות השבעים

 

הרישומים שעשה האמן אברהם אילת בשנות השבעים מתעדים את המעבר בין צורה לבין תבנית, בדיוק היכן שהם מתנגשים, או אף נוצרים זה מזה, ומחוללים שדות כוח.

 
 

בקליפ הווידאו להלן, שרשור שעשה אילת מהסדרה "כוחות", רישומי גרפית משנות השבעים.

 
 

לצפיה נוספת, באתר של האמן.

 
 

ולצפייה נוספת, מפתיעה: קליפ וידאו של yyv, אמן או אמני וידאו אנונימיים למוסיקה של בליין ריינינגר וקוטי ק. (Coti K ,Blaine Reininger), היוצרים אוונגרד אלקטרוני. כאן, ניתנת ליצירה פרשנות מחאה. שם הקליפ: "נתיב מאוס" (Odious Path), ונעשה בו שמוש בעבודות של אילת מהתערוכה הרטרוספקטיבית שקיים לכבודו מוזיאון תל אביב ב-2004.

 

על בליין ריינינגר, ב-MOOMA

 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: