ההגדרה המוסדית: אנה פראנק, למשל

 

בתנאים מסויימים נדרש אף האדם היחיד להגדרה מוסדית, ממש כמו יצירת האמנות אצל ג'ורג' דיקי. אנה פרנק, למשל.

 

בנסיון להשיב על השאלה "מהי אמנות?" יוצא דיקי מהמונח של ארתור דנטו, Artworld, כדי להגדיר את האמנות כמה שאפשרות קיומו, בתור אמנות, ניתנת לו מהמוסדות האמנותיים (מוזיאונים, אוצרים, מבקרים וכיו"ב). אמנות, הוא אומר, היא כל מה שמועמד להערכת המוסדות האמנותיים. אין מדובר כאן באיכות דווקא אלא בהגדרה הנרמזת בעצם הוויכוח על איכות ומתגלמת בשאלת המורשים או הכשירים לנהל את הוויכוח הזה. מחזקת את הטיעון הלז העובדה, כי מתחילת המאה ה-20 נדרשת בקיאות מסויימת לשם ההבחנה בכלל באמנות, לא כל שכן לשם הדיון בה.

 

אנה פרנק, למשל. בעודה כותבת יומן שלא היה מיועד כלל לעין זר, היא החלה בהדרגה להכיר בעצמה סופרת בתחילת דרכה. האם היתה סופרת עוד טרם שנמצא יומנה על רצפת המחבוא הפרוץ? האם יכול האמן לשמש לעצמו "קהל" או "מוסד" המעריך את עבודתו-הוא כאמנות? ואם כן, האם מרוקן הדבר את התיאוריה של דנטו-דיקי? ובנוסף, האם הקביעה לגבי משהו, שהוא לא-אמנות, מכניס אותו לטווח הערכת האמנות של השיח המוסדי או שמא מקרבו להגדרת 364 הימים בשנה שהם ימי לא-הולדתה של אליס?

 

כמובן, אין עיסוקם של המוסדות האמנותיים בשלילה מעשית של מה שמתיימר להיות אמנות אך איננו כזה – הם פשוט מתעלמים ממנו. הרי מדובר בתכונת הדבר שנשללת, לא בקיומו של הדבר בעולם. מדובר בקיום הדבר בעולם האמנות בלבד, לא בעולם בכלל. ובכל זאת, ניתן להקצין את התיאוריה המוסדית Ad absurdum כדי להפוך אותה בכך לטאוטולוגית, לטריוויאלית ולומר כי כל המוגדר אמנות בעולם האמנות הריהו אמנות.

 

ואולם, יש קוץ באליה המוסדית והוא הסמכות, הפעלתה וגבולות כוחה. למיסוד ההכרה באנה פרנק כסופרת תרמה העובדה, כי מהבחינה המוסדית הרלוונטית לכך היא לא עמדה במלוא תנאֵי הגדרתו של "אדם" ולכן הושמדה. ואמנם, הקצנת הסמכות המוסדית לעבר המוחלט, היא-היא הרצף המוביל משריפת ספרים לשריפת בני אדם. אנושיותה של אנה נשללה ע"י מוסדות ה-Menschwelt, שגירשו אותה בשל כך לפלנטה האחרת ברגן בלזן להמתה. היא זכתה להערכה שוללת מצד המוסדות הלגיטימיים הנוגעים בדבר, שהגדירו אותה תת-אדם (Untermensch) או נכון יותר לומר, לא-אדם בדמות אנוש.

 

אבל, האם עשתה הכותבת כאן, קפיצה לא ראויה מהדיון במעמדה האונטולוגי של האמנות לדיון בהגדרתו של האדם כאדם, כלומר, בלבלה בין "אדם" לבין תכונתו של אדם בהגדרתו כאמן? על פי האמור (ומקושר למעלה), נעשתה הקפיצה הזאת בדיוק על ידי מכחישי שואה, הנאצים החדשים הממשיכים להחיל בדיוניהם את האונטולוגיה המוסדית הנאצית. בטענותיהם נגד אמינות ואיכות היומן של אנה פרנק הם מכסים את כל ההנחות הפילוסופיות של דיקי באשר לתנאים המוסדיים של הגדרת האמנות. יתר על כן, בעשותם זאת הם מפעילים את "מומחיותם". מצד אחד הם טוענים כי היומן הוא זיוף, וזאת בעיקר משום שנערה צעירה כמו אנה לא יכולה היתה להוכיח יכולת כתיבה בשלה כל-כך – ומהצד האחר הם טוענים, כי גם אם היומן נכתב על-ידה הרי שמדובר בכתיבה ירודה של אדם ירוד, דבר המעיד, במובלע, על יהדותה, כלומר על אנושיותה החסרה. התקיפה על פי האיכות מכוונת אצלם, כמו במשטר הנאצי, לשלילת מועמדותו של היהודי לחברות בקהילה האנושית. שלילה זו, המשכה המתבקש הוא לא רק המלצת הדרה (כמו במקרה הדיון באמנות) כי אם המלצת חיסול.

 

מוסדות, הם אינם רק תחום שיפוט, עשיה ושיח אלא גם אירגונים בעלי סמכות פועלת. בתור שכאלה, הם שואפים מטבעם להגביר את כוחם, במקרים מסויימים עד סף המוחלט. הדת היא מוסד מאורגן כזה, המוקצן פרא בסמכותו, לשמש אב טיפוס לבני דמותו. הרי אפילו האימפרטיב הקטגורי של קאנט לא הצליח להתגונן בפני הכיבוש הנאצי. העיד על כך אייכמן שאמר במשפטו כי פעל על פיו, בכך שקיבל את חובת הציות לחוקי הפיהרר משל היו אלה חוקי הטבע (הכלליים והמוחלטים).

 

ודבר זה מחזיר אותנו למקומנו, לזמננו ולענייננו. במקום שבו ניתנת למוסד מאורגן כלשהו סמכות בלתי מוגבלת הוא ישאף להפעיל אותה כפי כוחו. הסמכות השופטת את האמנות תוגבל בהתמדה על ידי העשיה האמנותית עצמה, המשנה את הסמכות הזאת בפעולתה התמידית נגדה ונגד קביעותיה. הממסד האמנותי נדרש לעשיה המתרחשת מחוץ לגבולות שליטתו והדבר מפרק אותו כל פעם מחדש מסמכותו. האמנות היא עשיה של הגדרה עצמית ששום סמכות לא תוכל לה. כאן גם חולשת התיאוריה המוסדית של הגדרת האמנות, אשר היא אשר קובעת, מגדירה ומסמיכה, בתורה, את הסמכות הראויה לה. (זאת אלא אם כן מרחיבים את התחום המוסדי עדי חיץ הטריוויאלי).

 

והדמוקרטיה, היא מגבילה את מוסדותיה בכך שהיא מפעילה את סמכותם זה-על-זה. דמוקרטיה מתוקנת מעניקה למוסדות הדת חירות פעולה אוטונומית נטולת סמכות ומשוללת כוח. ניתן לכנות את סמכות הדת בדמוקרטיה סמכות לשם כבוד התלויה ברצונו החופשי של היחיד.

 

ולעומת זאת הדת כשלעצמה וכפי עצמה, כל דת באשר היא דת, הרי היא מוסד המכוון להפעלת סמכות מוחלטת, מפעל המכונן סמכות מוחלטת באמצעות הוראות מן המוחלט. צווי הדת, מוחלטים וכלליים בהוראתם כביצועם, נועדו לפעול על העולם בלא הגבלה משל הקבילו לחוקי הטבע. ככאלה, תכליתם הפעלת סוכניהם כלפי העולם באין מענה.

 

לכן, מי ששורף מן הטעם הדתי ספר, מטע זיתים או מסגד הריהו עומד בהגדרתו של היינריך היינה כמי שנכון, ואף עתיד, לשרוף בני אדם.

 
Gjon Mili, אדולף אייכמן בכלא רמלה, אפריל 1961. "הקריאה והכתיבה הותרו לאייכמן בכלא והוא התרכז בספרים על המשטר הנאצי".  Via Life Magazine

Gjon Mili, אדולף אייכמן בכלא רמלה, אפריל 1961. "הקריאה והכתיבה הותרו לאייכמן בכלא והוא התרכז בספרים על המשטר הנאצי".
Via Life Magazine

 

לקריאה נוספת:

 

George Dickie, What is Art? An Institutional Analysis

 

Hilda Bastian, Motivated reasoning: Fuel for controversies, conspiracy theories and science denialism alike, at the Scientific American

 

ניבה חיים מבצעת: "אני מאמין" (שחקי שחקי). מלים: שאול טשרניחבסקי, לחן: טוביה שלונסקי (הערה לשיר: "זוּ" = "אשר", "ש-". פירוש הבית הראשון: "את יכולה ללעוג לחלומות שאני מספר לך ואת יכולה ללעוג לי על כך שאני מאמין באדם, על כך שעדיין אני מאמין גם בך.."  כל היתר בהיר כשמש).

הכתם היה על הקיר: לפיד הזמין את הבוחר לרמות את עצמו

 
 
Nick Brandt, שָּׁלָךְ שהורעל למוות והסתייד באגם נטרון שבצפון טנזניה, 2012. Via DesignBoom

Nick Brandt, שָּׁלָךְ שהורעל למוות והסתייד באגם נטרון שבצפון טנזניה, 2012.

Via DesignBoom

 

 

 

שר האוצר יאיר לפיד הצטרף באחרונה למקהלת הלעז הפטריוטי ויצא, כידוע, לנשוך בעקבם של "היורדים החדשים". ומי הם אלה? צעירים שאהבתם למולדתם נכזבה, בנות ובנים שנכזב האמון שלהם במדינה כי רצונה בטובתם, אזרחים שנשבר האמון שלהם ביכולתם-הם לשנות את יחסה הרע של מדינתם כלפיהם. את ארצם הם אוהבים, אל מולדתם הם מתגעגעים בנכר – אבל יחסיהם עם המדינה השתבשו עד שנאלצו לעזוב. והם עזבו, רק משהגיעו למסקנה כי השבר איננו ניתן לתיקון וכי יחס המדינה כלפיהם הורע עד כדי התעללות.

 

חודשים מעט עברו מרכיבת הנצחון של האיש-ללא-תכונות על אהבתם הנאמנה של רבים מהצעירים הללו לארצם, אהבה שלפני-כן הוציאה רבבות לרחובות ושיכנה רבים באוהלי השדרות. תקווה הנהיגה את הלבבות אז, בימי המחאה, להחליף את הפירוד ההרסני שנוצר כאן בבניה של קולקטיב אזרחי אשר ישכיל להציב לעצמו את רווחת האדם בתור תכלית כללית במדינה ראויה לחיות בה. תנועה ציונית חדשה קמה ב-2011, תנועה חלוצית של עליה פנימה ובניית היסודות מחדש ע"י כינון אמנה חברתית המיוסדת על צדק ומלמדת זכויות שוות לכל.

 

אבל הציונים החדשים נוצחו. בלהטוטים פוליטיים דוכאו השאיפות הגדולות ונפרטו לפרוטות, גולגלו בספינים ונדחו בקש המעופש של איומי שואות ישנות וחדשות, פנימיות וחיצוניות. או אז היו הלבבות למאכולת אכזב, עלבון ויאוש. ומה עשה אז לפיד זה, שקם עכשיו לבזותם? הוא פנה אל המאוכזבים בלשונם, כדי להצטרף אחר כך אל ערבונם המוגבל של הספינולוגים.

 

כן, מהר הוא קפץ על רסיסי זנב השביט המנופצים של התקווה. כך זכה בכוחו לירוק עכשיו בפניהם של מי שבזכותם הוא ניתן לו. עלייתו המטאורית של האיש שהתמחותו גירוז הלבבות לשם גניבת הדעת, היא אשר סיימה את מלאכת שבירת התקוות שהתעוררו כאן רק לא מזמן.

 

אבל לא האכזבה מהאיש-שלא-היה מעודדת אנשים צעירים לארוז מזוודות ולהשתקע בארצותיהם של אחרים. אף אכזבה מפוליטיקאי זעיר (תהא משרתו רמה ככל שתהא) לא היתה מצליחה לעשות כן. השבר הגדול שחל באמון שנתנו העוזבים במדינתם, ובתוך כך גם בעצמם וביכולתם לגרום לשינוי כלשהו, הוא שהבריח אותם מכאן. נשבר האמון שלהם ביכולתם לעשות מעשה גדול, לגרום לשינוי מכריע. לכן הם עוזבים.

 
Nick Brandt, צפור-שיר שהורעלה והסתיידה באגם המוות נטרון שבטנזניה, 2012. Via DesignBoom

Nick Brandt, צפור-שיר שהורעלה והסתיידה באגם המוות נטרון שבטנזניה, 2012. Via DesignBoom

 

אין מדובר ברדיפה אחר "נוחות" (מי שמכנה אילוצי הישרדות, "נוחות", וזאת כדי להכפיש את מושאי הכינוי הזה, מלמד בכך רק על עצמו.) – בלב שבור מדובר, באהבה נכזבת ובתחושה עמוקה של אפס אונים. וכמו כן, בהבעת אי-אמון במדינה ובהנהגתה. אנשים אינם עוזבים מולדת אהובה כי "לא נוח" ואפילו לא כי "קשה" – אלא כי אי-אפשר. מדובר אמנם בבחירה, אך בבחירת דחק באפס תקווה.

 

אבל מוכרחה להשאל השאלה, כיצד הצליח נעור זה מדעת ומדעה, יצרן קלישאות נבובות זה, בור ריק אין מים בו, להוליך שולל רבים כל-כך? התשובה כפולה ונמצאת מהצד האחד באיש עצמו ומהצד האחר במי שלא ידעו לקרוא אותו נכוחה. מצד אותו חדל אישים שפיתה רבים באמצעות דימוי בדוי של מצליחנות נחשקת (שהרי מצליחנות היא לעולם תדמית בלבד), ניתן לומר כי דווקא נביבותו היא מקור הצלחתו ויכולתו. רק בתור שכזה יכול היה לשמש מראה ששיקפה לבוחריו את דימוי עצמם שעיצבו להם חלומותיהם או שברם. הוא צייר להם את דמות עצמם כמי שנועדה להיות במוקד מפת האינטרסים. לא עוד דובר בצדק חברתי. דרישות המחאה שעל שברה הוא קפץ עוותו על ידו לכדי היפוך גמור. איינשטיין של ידיעות אחרונות הצליח לעקם את חלל התודעה הקולקטיבית והזמין את הבוחר לרמות את עצמו. הצדק החברתי והשוויון הפכו "לשוויון בנטל" הנסמך על הסתה ופירוד, מעמד הביניים הפך ל"ריקי כהן", מסמן ללא מסומן שהאמידות נגזלה ממנה כביכול.

 
Nick Brandt, יונה שהורעלה והסתיידה באגם המוות נטרון שבטנזניה, 2012. Via DesignBoom

Nick Brandt, יונה שהורעלה והסתיידה באגם המוות נטרון שבטנזניה, 2012. Via DesignBoom

 

העיקום הדמגוגי המדובר אפיין את דברי האיש לפני הבחירות וניתן היה לחלץ אותו בקלות. דוגמה לכך ניתן למצוא בפסקה החותמת את האיגרת לבוחר של לפיד מינואר השנה: "כל אדם … " נאמר בה, "יודע שהדרך היחידה לבנות עסק מצליח לטווח ארוך, הוא לבנות אמון עם הלקוחות שלך. מעמד הביניים הישראלי הולך ומאבד אמון במדינה שלו, הוא מסתכל על הילדים שלו ופוחד שהם יברחו למיאמי, הוא מסתכל על הממשלה שלו ואומר לעצמו שהיא מנהלת אותו רע, ואם אנחנו חפצי חיים אנחנו צריכים כבר היום להחזיר את המדינה הזו לידי האנשים שבזכותם היא קיימת."

 

לא על תחילת הפסקה, השמה ללעג את דבריו נגד היורדים הצעירים כדאי להתעכב כאן, כי אם על רעיון העוועים הדמגוגי, האנטי דמוקרטי והמסית כי יש "להחזיר את המדינה לידי האנשים שבזכותם היא קיימת." שומע או קורא שחושיו הביקורתיים מחודדים מוכרח להתקומם נגד דיבורים מסוג זה, משום שיש בהם קריאה לחלוקה מחדש, "צודקת" לכאורה, של זכויות היתר והשבתן לידי מי שהן מגיעות לו. לכן הוא מדבר במונחי "נטל" ולא במונחי "זכויות". זכויות שוות אמורות להינתן מראש לכל – אך לא בהן הוא מדבר. הוא פונה לתחושתם של מי שקופחו מזכויות יתר כלשהן שכאילו מגיעות להם. אין לכך שום קשר לנטל המיסים או לשירות הצבאי וגם לא למשבר הדיור, משום שכל הבעיות הממשיות הללו אמורות להתברר על הבסיס העקרוני של זכויות אזרחיות במדינה דמוקרטית. הצרה היא, שהצבתן על בסיס כזה מסבכת את הדיון, מרוקנת אותו מיצרים, צובעת אותו בצבעיה האפורים של המציאות ויותר מכל, מעמתת את הדובר עם נושאים שיקרצפו אותו מתדמית ההבטחה הגדולה שהוא מתיימר לייצג. עצם השוואת המדינה לעסק הייתה צריכה להקפיץ את כל הפיוזים הביקורתיים של בוחריו ולגרום להם לתהות באשר לאופק האינטלקטואלי והערכי של הדובר, לשאול את עצמם מה מלמד סגנונו עליו ועל עולמו. אין תמה שעכשיו הוא מוצא מפלט ב"ציונות".

 

לכן, על בוחריו המאוכזבים של האיש לבחון כעת את עצמם. אין הם יכולים להתנער מאחריות. ואחריות כזאת משמעה משכילות אזרחית ואוריינות ביקורתית, שעניינה יכולת ניתוח של הכתוב והנאמר לשם חשיפת כשלים ופרכות. המיומנויות הללו נדרשות לו לאדם כדי להיות אזרח ובמשנה תוקף הן נדרשות לו בשעה שהוא מטיל פתק בקלפי. אין בוחרים על יסוד תדמיתו היחצנית של אדם והסיסמאות שהוא תולה בחלל הציבורי לעקמו סביב דימוי בדוי של עצמו. הכתם היה על הקיר.

 

הכתם היה על קיר האמירות החלולות (הכרזותיו המדיניות במצע שלו, למשל, המדברות בלהט רב דבר והיפוכו), שלא התבססו על השקפת עולם מלומדה וניתן לצמצמן להדהוד רחשי אי-נחת שהפכו לסיסמאות בחירות ולמצע-לכאורה.

 

הכתם היה על הקיר בעצם העובדה שהאיש הקים מפלגת דחליל הנסמכת על פולחן אישיות, מפלגה שהוקמה אך ורק לשם הרצת העומד בראשה לכנסת ולממשלה. הרי אין מדובר בהתאגדות של אנשים סביב רעיונות ומטרות חברתיות ומדיניות שהם רוצים לקדם, כפי הגדרתה של מפלגה, כי אם באדם שהחליט, מסיבות השמורות עמו, "לעשות קריירה" פוליטית והקים מפלגה לשם כך: מפלגת יאיר לפיד. עצם העובדה שיש לתופעה הזאת תקדימים בדמוקרטיה הישראלית מלמד על קלקול עמוק.

 

מצע דמה מפלגתי יכול לכתוב כל מחזיק בתעודת זהות שאיננו מצטיין בבושה יתרה, זאת בעזרת האמצעים הדרושים וחבריו היודעים עניין. ואילו מצע של אמת דורש השקפת עולם מגובשת ואסטרטגיית עשייה מבוססת. רק ככזה הוא יוכל לשמש אבן בוחן להתארגנות פוליטית.

 
Nick Brandt, פלמינגו שהסתייד באגם נטרון שבצפון טנזניה, 2012. Via DesignBoom

Nick Brandt, פלמינגו שהסתייד באגם נטרון שבצפון טנזניה, 2012. Via DesignBoom

 

צריך רק לקרוא באופן מושכל את המצע של "יש עתיד" (שם שהפך כבר לאירוניה בהתגלמותה), כדי לגלות בו את החורים הגלויים לעין. כשקוראים משהו ונתקלים באי ידיעה של החומר, במשהו מטושטש, לא ברור, לא מוגדר בחדות, עמום וניתן לפירוש והיפוכו – אזי יש ללכת ולבדוק. הפתרון הגאוני של הנ"ל, למשל, לבעיית הדיור. והרי על מצוקת הדיור הוא רכב אל הכנסת ואל הממשלה רק כדי לירוק, היום, בפני מי שיחסה של המדינה כלפיהם הורסת, פשוטו כמשמעו, את חייהם! הרי הבטחותיו בנושא, הן שהציבו אותו על הפודיומים מהם הוא יכול לומר לאנשים שהמדינה שלהם בועטת אותם לכל הרוחות, כי הם "מוכנים לזרוק אותה לפח"! ולא רק זאת, תוך שהוא יוצר בדבריו קשר בוטה, נבזי, מכוער, גס רוח ולא ישר בין ישיבת חלקם בברלין לבין זילות השואה ובגידה לכאורה בעברו של העם היהודי. שיתבייש, אם הוא בכלל מסוגל לכך. הוא לא ראוי אפילו שיפנו אליו ישירות. הלז ראוי רק לדיבור בגוף שלישי מורחק במקל ארוך!

 

אבל היינו ב"מהפכת הדיור". ובכן, במספרים ובמוסדיים זה בעצם לא כל-כך הולך – אבל זה לא חשוב, אנחנו שר בממשלה ואנחנו יכולים עכשיו לבוז לכם. צריך אדם לקחת סוגיה אחת במצע המפלגה-של-איש-אחד – אחת – שמעניינת אותו ולבדוק, לשאול. ויש להוסיף ולומר כאן, כי זה גם תפקידה של העיתונות שפישלה עמוקות בעניין הזה, כדרכה.

 

ובאשר לאותו מסר פשקווילי שכתב האיש ב-30 בספטמבר, נגד כל שבורי הלב שארזו מזוודות כדי לנסוע לארץ אחרת ולהתגעגע שם ביחד ולחוד: הוא שכח, בסערת הבולמוס העצמי שלו, כי לא את עצמו ולא את אביו ולא את משפחתו, אפילו לא את העם היהודי הוא מייצג בתפקידו – אלה הם אזרחי מדינת ישראל כולם שאותם עליו לשרת, ורצוי בענווה.

 
Nick Brandt, עטלף שהורעל למוות והסתייד באגם נטרון שבצפון טנזניה, 2012. Via DesignBoom

Nick Brandt, עטלף שהורעל למוות והסתייד באגם נטרון שבצפון טנזניה, 2012. Via DesignBoom

 

לקריאה נוספת:

 
יובל אלבשן: ה"אולד דיל" של יאיר לפיד
 

דוד אבידן: ציפור מאגנטית

 

צִפּוֹר מַגְנֶטִית נִצְמְדָה לִקְצֵה-מָטוֹס.

הִיא נֶהֶפְּכָה לְחֵלֶק בִּלְתִּי-נִפְרָד מִמֶּנּוּ.

יַחַד עִם מְנוֹעָיו הַגְּדוֹלִים רָטְטוּ כְּנָפֶיהָ מֵעַל לַעֲנָנִים.

 

מַה הִיא חִפְּשָׂה שָׁם בַּגְּבָהִים הָאֵלֶה? הִיא לֹא הָיְתָה מַכְשִׁיר בִּיוּן.

לֹא הָיוּ לָהּ אִינְטֶרֶסִים אוֹ אִינְטֶרֶסִים אֲחֵרִים שֶׁהִיא יִצְּגָה.

הִיא חִפְּשָׂה חָסוּת, מְנוּחָה, עָצְמָה, בִּקְצֵה-מָטוֹס שֶׁנִּצְמְדָה אֵלָיו.

 

עַכְשָׁיו הִתְחִיל הַתַּהֲלִיך הַהִפּוּכִי. הִיא מִגְנְטָה אוֹתוֹ לְאַט-לְאַט,

וְאָז נִצְמַד כְּבָר הַמָּטוֹס אֵלֶיהָ. וְהִיא נִוְּטָה אוֹתוֹ מֵעַל לַעֲנָנִים.

מָטוֹס גָּדוֹל נִצְמַד אֶל הַצִּפּוֹר וְהוּטַס אִתָּהּ אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

לֹא לְזַלְזֵל בְּצִפֳּרִים מַגְנֶטִיוֹת בִּקְצֵה-מָטוֹס גָּדוֹל וְעָצְמָתִי.

צִפּוֹר גְּרוּרָה כְּאִלּוּ, צִפּוֹר לֹא מְנֻוֶּטֶת,

נוֹשֵׂאת מֵאוֹת נוֹסְעִים לִנְחִיתָה עִוֶּרֶת.

 

              מתוך: "ספר האפשרויות – שירים וכ"ו", כתר,  ירושלים, 1985.

 
Nick Brandt, סנונית שהורעלה והסתיידה באגם המוות נטרון שבטנזניה, 2012. Via DesignBoom

Nick Brandt, סנונית שהורעלה והסתיידה באגם המוות נטרון שבטנזניה, 2012. Via DesignBoom

%d בלוגרים אהבו את זה: