הבשורה על-פי פלאנרי או'קונור

פְלַאנֶרִי אוֹ'קוֹנוֹר בחווה שלה במילדג'וויל, ג'ורג'יה

 

הדת המונותאיסטית מתייחדת ללשון, למלה. והלשון, היא מבתרת את תודעת הנמצא לזה הניתן להאמר לעומת הבלתי יאמר, הסתום הנתפס מצידה כאין.

 

תודעתנו דתית מלכתחילה כשהיא מלולית, כשהיא מחשבתית: היא תופסת ושופטת, חורצת דין. רק במחשבה יכול משהו להיות או לא להיות ולהתקדם מכאן לשאלה הדתית ("המוסרית") אם ראוי הוא להיות אם לאו. רצחנות זו, היא שמכשילה את התודעה המוסרית בכלל, ובפרט את הדת, המייחדת לעצמה את תחום הראוי. ואלוהים שהדת חורצת בשמו את הדין, לעצמו הוא שוכן במדור הבלתי יאמר.

 

הסופרת האמריקנית פלאנרי או'קונור (Flannery O'Connor), שהיתה קתולית אדוקה בדתה ובכתיבתה, מתמודדת באופן ממוקד עם אי-פתירותה של הבעיה העמוקה הזאת כדי להפוך אותה לבשורת גאולה. זוהי הבמה הארצית לחזיונות האנושיים שהיא שכתבה, חזיונות הזוועה הקיומית בגאולה המובטחת. היא ערנית לחלוטין למלכודת המוסרית שהדת, כל דת מונותאיסטית מציבה לעצמה ואומרת אמן, מקדשת. עוגן לקריאה בפלאנרי או'קונור נמצא בסמלי הנצרות וברימוזים לברית החדשה. כשאנו קוראים לתוכה את המשלים, הדמויים, הסמלים הופכת האכזריות הבלתי נסבלת שלה כלפינו, הקוראים, לחמלה.

 

כי, מנקודת מבט קתולית, הקתולי הוא האדם, כל-אדם. הקתוליות היא כנסיית היקום האנושי כולו, הקהילה האנושית הנקראת להשמע לצו "אהוֹב", שהוא גרוטסקי ממש כמו הצו "היֶה ספונטני" (ביחסי מין, למשל), אלא אם אנו מרוקנים את משמעותה של אהבה מכל עמדה אישית.  

 

האמונה (האהבה, תודעת הבלתי יאמר) סותרת, אם כן, את הדת אבל גם נולדת בסתירה הזאת. ישוע הנוצרי הוא משיח שהקריב עצמו למען האנושות. מה פירושה של ההקרבה הזאת? פירושה טיהור מוחלט ולנצח נצחים של כל המתכחשים לו ושל כל החוטאים כולם. הקורבן של ישוע טיהר וקידש את הדמויות ההיסטוריות שבבשורות הברית החדשה, של שופטיו, מעניו ורוצחיו, ואיתם את הכופרים, הבוגדים, העושקים, המענים והרוצחים, כל החוטאים כולם מכאן ועד עולם.

 

כן, לא רק מטוהרים הם אלא אף קדושים, מפני שבמעשיהם הם מאפשרים את האמונה, דהיינו את האהבה הנוצרית ומאשרים ומקיימים, מחיים ומחדשים את הבשורה הנוצרית. פלאנרי או'קונור מראה בספרות המופתית שלה את המפלצתיות הגלומה ברעיון הדתי האוניברסלי של שכר ועונש (המוּבְנִים בחיים עצמם, הן של החוטא הן של הקדוש). בתוך כך היא מחדשת את הבשורה באמצעים המדמים את הקיום האנושי השפל ביותר. היא ניצבת ביצירתה "על צדו של השטן", כדבריו של הסופר ג'ון הוקס (John Hawkes ) ובפרפרזה על דבריו של ויליאם בלייק (William Blake) על מילטון, כפי שהם מצוטטים באחרית דבר של המתרגמת רנה ליטוין לאסופת ספוריה של או'קונור שיצאה בעברית, "אדם טוב קשה למצוא" (כתר 1991). 

 

כתביה הספרותיים של או'קונור הם בבחינת שחזור טקסי של הרֶשע הסתמי הטבוע במצב האנושי והפיכתו לפולחן. הקיום הרי סתמי הוא, כל עוד איננו אמנות (יצירת משמעות), כל עוד איננו אמונה, אהבה, מסתורין.

 

ניתן לראות ביצירתה של או'קונור מקבילה ספרותית, חידוש וקוממיות הפולחן הקניבלי של המיסה (אכילת הגוף, שתית הדם) והווידוי (הקאת וזלילת החטא), הקתוליים. דרך החרך הצר הזה, שהוא פולחן ספורי נשנה-אך-מתחדש, אנו יכולים להרחיב מבט על הקניבליזם הראשוני, הישיר ביחסיהם של בני-אנוש; וקודם לכל באלה שלנו, משעה שראויים אנו לחיינו באמצעות הזולת.

 

הכלים הספרותיים של או'קונור חמורים בפשטותם העובדתית ואיומים מבחינה חזותית. למשל המשפט "קו היערות מאחוריהם נפער כמו לוע אפל" בספור "אדם טוב קשה למצוא", משפט שגילפה בתחתית עולם שטוח ונמוך, מטומטם ואלים שיטרוף עוד מעט את כולנו.

 

האוניברסליות מושגת בכתיבה של או'קונור באמצעות מקומיוּת קטנונית ודמויות צרות אופקים בדרום האמריקני, אורחות חייהן ושיחן. צרות אופקים זו, המרוקנת מכל זכר של יסוד העונג, האהבה, האמונה, המסתורין מייצגת אותנו-עצמנו. שכן, לעולם נגזר עלינו לזהות בעצמנו-אנו את הראוי הבלעדי לגאולה ו"שימותו כל האחרים", כפי שאומר ניקולאוס קוזאנוס במסה שלו על ראות האל (De Visione Dei).

 

על חומרת כתיבתה של או'קונור ניתן ללמוד ממכתבה לידידה הסופר בריינרד צ'ייני (Brainard Cheney), מכתב המצוטט בתרגומי להלן ומגולמים בו (במכתב) גם חוש ההומור ושמץ מהאקסצנטריות שלה. הכל חוץ מ"גותיקה קתולית": 

 

לוֹן יקר,                                                                                                        9 ביולי 1957

 

אני סבורה כי זה [הרומן של צ'ייני] לא יכול היה לצאת טוב יותר. באמת גרמת לכך שהיחסים בין אַדַם לבין גב' הייטאואר יכנסו אליו פנימה באופן מוחשי מבלי לציין זאת, וזה מה שאתה רוצה לעשות.

 

עלו בדעתי רק דבר אחד או שניים: הסצנה ההיא שבה אַדַם מתייצב בפני הגברים במשרדו של דיוּק נראית לי מהירה מדי. כוונתי שהוא מגיע לשם יותר מדי מהר. נראה לי שזה יכול היה לסבול הכנה מסוימת מכיוון שזו סצנה חשובה מאד. אם הקורא היה מובל לקראתה קצת יותר לאט, הוא היה מכיר בחשיבותה עוד יותר.

 

בנוסף אתה נותן למספר הכל-יודע לדבר מדי פעם כמו אַדַם (הוא נמלא פליאה וכיו"ב) או שלכל הפחות נראה כי הוא המספר הכל-יודע; בכל אופן יש בלבול כלשהו בנוגע לזהותו. קרוליין (Caroline Gordon) תמיד אומרת לי שמנמיכים את הטון בשעה שהמספר הכל-יודע מדבר כמו מישהו מהדמויות או משתמש בבטוים שגורים. כשתטפל בזה, אני הייתי מטפלת בזה בתשומת לב לדברים שהיו משפרים את איכות הכתיבה.

 

כמו כן, לעתים תכופות יש דמוי בולט שמושך יתר תשומת לב. כמו הנמשים הללו היוצאים ומתבלטים כמו על גבעולים. אולי הדמיון המוחשי שלי אבל אני לא מפסיקה לראות את הגבעולים. זה יותר מדי. כמו כן בנוגע לפה בהיותו מהודק כדלת של תנור אפיה הולנדי או משהו. אינני יודעת כיצד נראית דלת של תנור אפיה הולנדי אבל לא משנה הדמוי ההוא לא עובד. אין זה ספר שיהיה תלוי בדברים כאלה אז כל דבר כזה שמתבלט, הייתי פשוט מסלקת אותו. כשאתה בספק, פעל, על-פי דר' או'קונור. ולכן ככל הנראה היא אינה יכולה לצבור מלים נוספות לטובתה.

 

אני סבורה שהכותרת החדשה [של הרומן, This is Adam] היא ככל הנראה טובה מן האחרת. בכל מקרה אינני חושבת שיש לך סיבה לדאגה בנוגע לרומן הזה. הוא מתקדם במלוא הקיטור.

 

קנינו פר [מגזע] סנטה גרטרודיס והוא צפוי להגיע בסוף השבוע הבא. אמא שלי מצפה ליום שבו היא תהיה בעסק הבקר. יהיה עליה להמשיך בעסק החלב לזמן מה אבל יחד עם זאת יש לנו עתה הבסיס לזה האחר. כל הסנטה גרטרודיס שראיתי מרשימים עד כדי להדהים המחץ. אנחנו רק מקוות שהוא ישאר על מקומו. שלשום היה פה בן אדם שהיה לו שור שאי אפשר היה להחזיק במתקן כליאה פדרלי.

 

בשבת צפוי אשלי [Samuel Ashley Brown] לבוא ואנו מקווים שכולכם תגיעו גם כן. מתי שתוכלו, אנו רוצות שתבואו.

 

באהבה, פלאנרי

 

הסופר בריינרד צ'ייני כתב ב-1952 ביקורת אוהדת על הרומן הראשון של פלאנרי או'קונור Wise Blood. היא קבלה את כתובתו מהסופרת קרוליין גורדון, שלחה לו מכתב תודה ובכך נפתח פרק ידידות בין השניים, שנחתם במותה ב-1964. גם הוא כמוה היה קתולי אדוק בדתו ושניהם שיתפו ביניהם חיבה לישועי האבולוציוניסט פייר טיאר דה שרדן (Pierre Teilhard de Chardin).  את חליפת המכתבים בין פלאנרי או'קונור ובריינרד צ'ייני ניתן לקרוא בגוגל-ספרים.

 

את מכתביה של פלאנרי או'קונור לסמואל אשלי בראון אפשר לקרוא, אבל בדרך הישנה בלבד.

 

יש הרבה חומר על או'קונור ברשת, לרבות הרצאות בווידאו, למשל של פרופ' איימי האנגרפורד בייל. הרצאתה מאוד, מאד מלומדת.

 

תרגום פרק מספרה של או'קונור "דם טוב" פורסם בגליון 18 של "מטעם".

 

קריאה ביומן התפילה של או'קונור ניתן לשמוע בתחנת הרדיו On Point

 

פלאנרי או'קונור, תנועה, 1942-1945, via Open Calture. בצעירותה יצרה או'קונור עבודות קומיקס נפלאות שאף יצאו לאור בספר

 

 

אלדוס האקסלי על בתי הכלא המטאפיסיים של פִּיראנֶזי

 

ג'ובאני בטיסטה פיראנזי (1720-1778 ,Giovanni Battista  Piranesi) , ארכיטקט של בניין אחד, משחזר מבנים עתיקים ואמן הדפס, ידוע היום בעיקר בזכות סדרת תצריבי בתי הכלא הדמיוניים (Carceri d`Invenzione) מ-1778. הדימויים הללו, אותם פיתח מהחורבות הרומאיות שברישומיהן התמחה, עוררו את דמיונם ההוגה של רבים, ביניהם הסופר האלדוס האקסלי. האקסלי מזוהה בעיקר עם דיסטופיות ובעיקר עם עולם חדש מופלא, אך אלה מאפיינות בעיקר את נעורי כתיבתו. בהמשך הוא עבר לאוטופיות מטאפיסיות-רוחניות שאינן תלויות חברה. הוא האמין בסמים מרחיבי תודעה וביכולתם לקרב את המשתמש בהם להארה, לתודעה המוחלטת של אמת הנמצאים כפי שהם לעצמם, תודעה הנולדת בהתאחדות הפיסי עם המטאפיסי.

להלן, קטעים מחיבורו של האקסלי על בתי הכלא של פיראנזי. הקישור למקור נמצא מטה.

 

"..בנוסף לבתי הכלא שבמציאות ההיסטורית, אלה המוסדרים בקיצוניות כמו גם אלה שאנרכיה שוררת בהם, אנרכיה המייצרת גיהינום של כאוס פיסי ומוסרי, קיימים גם בתי כלא אחרים, אמנם פנטסטיים ולא מוחשיים – בתי הכלא המטאפיסיים, אשר מושבם בתוככי הרוח וחומותיהם עשויות סיוט ואבדן עשתונות, כבליהם אימה וסיגופיהם אשמה אישית אף גם כוללנית. רחוב אוקספורד של תומס דה קוינסי (Thomas De Quincy)  והדרך שבה חזה את מותו הפתאומי היו בתי כלא ממין זה. כזאת היתה התופת המפוארת שתוארה על ידי בקפורד (Beckford) בוואתק (Vathek). כאלה היו הטירות, אולמות המשפט, מושבות העונשין המאכלסים את גיבורי הרומנים של קפקא. ובמעבר מעולם המילים לעולם הצורות, נמצאים בתי הכלא המטאפיסיים שעוצמת התווייתם מיוחדת במינה בתצריבים של פיראנֶזי, שהם זרים, מוזרים ומלאי יופי יחיד ומיוחד במינו.."

 

"גלוי לעין כי כל לוחות הסדרה הם גרסאות של אותו סימבול עצמו הפונה אל דברים הנמצאים במעמקים הפיסיים והמטאפיסים של הנשמות האנושיות – ל-acedia (אפתיה) ומבוכה, לסיוט ול- angst (אימה), לאבוד העשתונות ואבדן העצות מבהלה.

 

"העובדה המטרידה והגלויה מכל בנוגע לבורות הכליאה הללו היא אפס הטעם המוחלט השורר בהם. הארכיטקטורה שלהם קולוסלית, רבת הוד והדר. עלינו לחוש כי גאונותם של אמנים גדולים ועמלם של עבדים רבים מספור היתה במלאכת ההקמה של המונומנטים הללו, שכל פרט ופרט בהם נטול תכלית כלשהי.

"ואמנם נטול תכלית: שכן המדרגות אינן מובילות לשום מקום, הקשתות אינן תומכות בדבר לבד ממשקלן שלהן והן מקיפות מרחבים עצומים שלעולם אינם אולמות ממש, כי אם מבואות, בתי גבב, פרוזדורים ותוספות בניה. וכמו כן סולמות עץ, כבשׁים תלולים ומעברים צרים מרבבים מכל עבר את האבן הציקלופית (Cyclopaean) הזו. ומלאכת הגיבוב לשם גיבוב באה, משום שכל הדרכים הרעועות הללו נעות דרך החלל בהפגנתיות לאין יעד. מתחת להם, על הרצפה, ניצבות מכונות ענק שאינן מוכשרות לעשות דבר מסוים כלשהו ומן הקשתות מעל תלויים חבלים שאינם נושאים דבר לבד מרמז מחליא לעינויים. כמה מבתי הכלא מוארים בחלונות צרים בלבד. אחרים פעורים למחצה אל השמים, עם רמיזות לעוד קשתות וקירות נוספים במרחק. אבל אפילו במקום שהסגירות נשלמת פחות או יותר, תמיד מצליח פיראנזי לתת רושם כי אפס הטעם הקולוסלי הזה ממשיך והולך לאינסוף ומקביל בהיקפו ליקום. דמויות ספורות, קטנות ונטולות פנים, רדופות צללים, עסוקות בפעילות שאינה ניתנת לזיהוי ומבלי להקדיש תשומת לב כלשהי האחת לרעותה. נוכחותן המזערית מדגישה ביתר שאת את העובדה כי אין איש בבית.

 

Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 15 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1760. תחריט, via Ketter Kuns

 

"באופן פיסיולוגי, כל בן אנוש הרי הוא גלמוד תמיד, סובל בבדידותו ונהנה בבדידותו, באין יכולת לשתף את רעיו בהוויות החיים. אם אמנם מוכל-עצמו, לעולם אין אורגניזם-אִי זה מספיק לעצמו. כל בדידות חיה תלויה בבדידויות חיות אחרות, ובאופן גמור עוד יותר, באוקינוס של הויה שממנו הוא מרומם את צוק האינדיוידואליות הזעיר שלו. מימוש הפרדוקס הזה של בדידות הנטועה בתלות, של בידוד המלווה חדלות, הוא הסיבה העקרית למבוכה ו-acedia ואימה. ומבוכה ו-acedia ואימה, מגבירות, כמובן, את תחושת הבדידות ונותנות בפרדוקס האנושי את טעמו הטרגי היתר.

 

"שוכני בתי הכלא של פיראנזי הם הצופים נואשות בעולמות פאר הללו, בחבלי לידה הללו – בהדר זה שאין לו משמעות, בזה הסבל האינסופי והבלתי נתפס, שמעל ומעבר יכולתו של אדם להבין ולשאת.

 

"נאמר כי הרעיון הראשון לבתי הכלא שלו בא לפיראנזי בהזיית קדחת. אין להטיל ספק, עם זאת, בכך, שהרעיון הראשון לא היה האחרון; שכן כמה מן התחריטים קיימים במצבים מוקדמים, שבהם חסרים רבים מן הפרטים שאנו מכירים, המאפיינים והמטרידים ביותר של בתי הכלא האלה. מכאן יש להסיק כי הלך הרוח המבוטא בעבודות הללו היה כרוני לפיראנזי, כרוני ובמובן מסוים תקין. אפשר שקדחת עוררה את בתי הכלא; אך בשנים שחלפו בין הנסיונות הראשוניים של פירנזי והוצאתם לאור של התצריבים,  הישנות מצבי הרוח של המבוכה, ה-acedia וה-angst אחראיים בהכרח וכפי שאנו רואים עתה, לסמלים האפלים אף גם החיוניים של החבלים, המכונות נטולות התכלית, גשרי ומדרגות העץ הארעיים…"

 

Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 16 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1749-1750. תחריט,
via Katter Kunst

 

את כל המסה של אלדוס האקסלי כדאי לקרוא ב: Aldous Huxley on Piranesi’s Prisons

 

 ציטוט נפלא של דה קוינסי (De Quincey) על פירנזי ב-WorldLingo:

 

עוד כתבו על בתי הכלא של פירנזי:

 

Margurite Yourcenar, The Dark Brain of Piranesi and Other Essays

 

  John Wilton-Ely,J., The Mind and Art of Giovanni Battista Piranesi

    

תערוכה מקיפה של האמן מסתיימת באמצע ינואר במוזיאון Fondazione Giorgio Cini באי San Giorgio Maggiore, ונציה.

 

Giovanni Battista Piranesi, Carceri d`Invenzione, Etching, 1761

האמת, כיוונתי לכזבו

 

לכתחילה ברור: כנות היוצר איננה תנאי לאיכות אמנותית, אולי היא אפילו תו של אמנות קלוקלת כפי שסבורים ניטשה, אוסקר וילד ורבים אחרים. בכל אופן, אמת האמנות ואמת המקבל (המתבונן, הקורא, המאזין) נמצאים ביחס מוזר, מסתורי אפילו של הדדיות אמת המבע (כנות).

 

אמת המבע היא "הצבעה" על המביע ורק דרכו על מציאות, "עולם".

 

אמנות מחוללת את האמת הזאת.

 

זהו אפקט הַמַּרְאָה שוויליאם בטלר ייטס (William Butler Yeats, 1865-1939) מדבר עליו, בקטע המתורגם בהמשך.

 

את אפקט המראה ניתן להבין בתור יחס "מוחלט" (בפרפראזה להוכחת החלל המוחלט על ידי עמנואל קאנט באמצעות אותה מטאפורה), בין שניים, שהם דימויים הפכיים אחד לשני. כל נקודה על פני השניים הללו הפוכה במדויק לרעותה ולכן לא ניתן לתת הסבר הגיוני ליחס ביניהן. שניים אלה הם נבדלים בהחלט שאינם חופפים, אבל כל אחד מהם זוכה באמת מציאותו שלו מהיפוכו הזר לו.

 

האמנות לפיכך היא אפקט, אפקט המראה, ולא אחד הדימויים (או הדמויות) הללו כשלעצמו.

 

אמנות היא מבע המחולל את אפקט המראה.

 

וכשאנו מבינים את הפוסטמודרניזם כניהיליזם אנו מבינים אותו כוויתור על תנאי האמת של המבע, לאו דווקא כבגידה בדואליזם הפוזיטיביסטי (אמת/שקר) של המודרנה. ואולי גם הפוסטמודרניזם כך מבין את עצמו.

 

הקטע הבא לקוח מהמסה של ייטס, Synge and the Ireland of His Time מ-1910.

 

"אמנות גדולה מצמררת אותנו בראשונה בצינתה או במוזרותה באמצעות הגחמני לכאורה, ובה בעת היא מקבלת את סמכותה מן האיכויות הללו כאילו ניזונה על ארבה ודבש הבר. הכותב הבודה (The imaginative writer) מראה לנו את העולם כשם שהצייר עושה תמונה, הפוך במראה כדי שנוכל לראותו לא בעיניים קהות הרגל אלא כאילו היינו אדם הראשון וזהו הראשון בבקרים. וכאשר פוחתת מוזרותו של הדימוי החדש כשל הישן אנחנו נישאֵר איתו, שכן מצד המוזרות איננו זר לזה אשר חלק עמנו את חזונו בכנות שעשתה אותנו שותפים לתחושתו.

 

"שאדם יביע רגשותיו בלי מורא או שאפתנות מוסרית, שייחלץ מצל רוחם של אחרים, שישכח את צרכיהם, שיהיה הוא עצמו עד תום, זה כל מה שאכפת למוזות. בעיניהן ויון (Villon), סרסור, גנב ורוצח, הוא בן-אלמוות המציג בזעקת חורבנו אמת גדולה כמו דנטה (Dante) באקסטזה מופשטת, והוא מעורר את חמלתנו עוד יותר. האמנות כולה היא ניתוקה של הנשמה ממקום ומהיסטוריה והשעיתה באור יפה או נורא בצפיה ליום הדין, אבל, כיוון שכל ימיה הם היום האחרון כבר הוכרע דינה. אפשר שתציג את פשעי איטליה כפי שעשה דנטה או את המיתולוגיה היוונית כמו קיטס (Keats) או את הכפרים של מחוזות קרי (Kerry) וגולואיי (Galway), ובצלילות כזאת שאתבונן בעיניים אלה עד עולם, ועדיין אני יודע שצ'ינו דה פיסטויה (Cino da Pistoia) סבר שדנטה אינו הוגן, שקיטס לא ידע יוונית וכי הגברים והנשים הללו היו לא חביבים גם לא חסרי רסן כפי 'שיוצרי שר זאת אותי' אשר צרפתי לישותי, לא לידע שברשותי.

 

"…אין לעמוד רק בפני זה שאיננו מלמד, איננו מתחנן, איננו משכנע, איננו מוחל על כבודו, איננו מסביר. הוא נעשה בידי אנשים שהביעו עצמם בלי כחל ושרק, והוא פועל באמצעות הרוחות המצוינים ביותר; בעוד הכותבים כלפי חוץ ובאופן ציורי ומעושה.. מותירים את הרוחות המצוינים ביותר ריקים…"

 

הערות:

 

המשפט "יוצרי שר זאת אותי", "Mine author sung it me" לקוח משירו של המחבר  The Phases of the Moon.

 

(John Millington Synge (1871-1909 , סופר, מחזאי, משורר ולקטן פולקלור אירי היה ידידו של ייטס, שכתב את המסה אחרי מותו.

 

את המסה המצוטטת לעיל, Synge and the Ireland of His Time כמו גם את רוב (או כל) כתביו של ייטס ניתן למצוא ברשת. כתבי יד מועלים לאינטרנט ע"י הספריה הלאומית האירית, שאצור בה חומר רב נוסף.

 

על כנות ואותנטיות, בין היתר:

Theodor Adorno, The Jargon of Authenticity

 

Charls Taylor, The Ethics of Authenticity

 

Lionel Trilling, Sincerity and Authenticity

 

קפקא: המתאבד

                                 

         

 

המתאבד הוא אסיר, הרואה עמוד-תלייה מוקם בחצר בית-הכלא,

חושב בטעות כי העמוד נועד לו, פורץ מתאו בלילה, יורד ותולה את עצמו.

                                                              פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, תרגום שמעון זנדבנק

 

התאבדות איננה כשל מוסרי (רצח עצמי), אלא מעשה של הצלה עצמית. הכשל המוסרי של טעותו (אם אכן מדובר בטעות) מוטל על אחרים, אם ישנם כאלה.

 

מנקודת מבטו של המתאבד, הוא עושה מעשה אחרון של חמלה ואהבה עצמית, מעשה אחרון בהחלט של היודע. כל דיבור שאיננו בשורת שחרור הוא בבחינת נביחה מרושעת של כלבי הגהנום. אין למתאבד חברים. יש בעולמו רק סוהרים ורוצחים.

 

שיקום הפילוסוף שהצליח לדון כראוי בהתאבדות לפני או אחרי המשפט הקצר האחד הנ"ל שכתב קפקא.