ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – א'

 

מֵאָרְדֶאָה הַנְצוּרָה בְּדַהֲרַת אָמוֹק,

נִשָּא עַל אֵבֶר בּוֹגְדָנִית שֶׁל חֵשֶׁק חֳמַרְמַר,

נוֹטֵשׁ טָרְקְוּין גְדוּדָיו תַּאֲוָתוֹ לִפְרוֹק,

וְאֶל קוֹלַטִיָה בְּחוּבּוֹ נוֹשֵׂא יְקֹד נִטְמַר

אֲשֶׁר אוֹרֵב, כַּרֶמֶץ הָעָמוּם, נִמְהָר

   בְּחֶבֶק לַהֲבוֹת לְהֵחָגֵר סָבִיב מָתְנָהּ

   שֶׁל חֶמְדַּת קוֹלַטִין, לוּקְרֶטְיָה הַנֶּאֱמָנָה.

 

שֶׁמָּא שֵׁם "הַתַּמָּה" עָלָה וְהִתְעוֹלֵל לַתֵּת

בָּעֹקֶץ שֶׁל תַּאֲבוֹנוֹ הַפֶּרֶץ הַמֻּרְתָּח;

עֵת קוֹלַטִין בְּפַחַזוֹ פָּשַׂק שְׂפָתָיִם לְפַטֵּט

וְהִתְרַבְרֵב בְּנִדְגְּלוֹת הָאָדוֹם וְהַצַּח

כִּי בָּרָקִיעַ שֶׁל אָשְׁרוֹ דְּגוּלַם עָלָיו נָצַח,

    שָׁם כּוֹכָבִים בְּנֵי תְמוּתָה, בְּנֹהַר עֲדָנִים,

    רַק בִּיְחִידַם דָבְקוּ בְּמַבָּטִים קוֹרְנִים.

 

בָּאֹהֶל שֶׁל טַרְקְוּין, בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים,

חָשַׂף הוּא אֶת אוֹצָר נַחֲלָתוֹ הַמְּאֻשֶּׁרֶת;

כַּמָּה לֹא יְסֻלָּא עׇשְׁרוֹ, מַתַּת מִמְּרֹמִים;

בְּבַעֲלוּת עַל רֵעַתוֹ כְּלִילַת הַתִּפְאֶרֶת;

אוֹמֵד הוֹנוֹ לְפִי שִׁעוּר גַאֲוָתוֹ הַמִּתְפָּאֵרֶת,

    כִּי אֶפְשָׁר וּמְלָכִים יִנָּשְׂאוּ עַל הַתְּהִלָּה 

    אַךְ אֵין מֶלֶךְ שֶׁנִשָּׂא לִגְּבִירָה כֹה אֲצִילָה. 

 

אוֹ אֹשֶׁר רַק קֹמֶץ מִמֶּנּוּ יִרְווּ!

הֲגַם כִּי נִתָּן, כְּבָר שׁוֹכֵךְ הוּא וְתַּם

כִּטְלַלֵי שַׁחֲרִית נְמֹגִים נִכְסְפוּ 

לְמוּל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ בִּזְהַב יִפְעָתָם;

פָּקַע מוֹעֲדוֹ, עוֹד לֹא בָא וְנֶחְתָּם:

   הַכָּבוֹד וְהַיֹּפִי, מְרֻבֶּה כִי נִתְפַּס, 

   בְּעוֹלָם שֶׁל פְּגָעִים מִשְׁמָרָם רָפַס. 

 

הַיֹּפִי עַצְמוֹ בְּעַד עַצְמוֹ הוּא טוֹעֵן

בְּעֵינֵי הַבְּרִיוֹת בְּלֹא עֶזְרַת מֵלִיץ יֹשֶׁר;

בְּשֶׁל מָה זֶה נָחוּץ לְהַצְדִּיק, לְהִדַּיֵּן

עַל מַבַּע הַסְּגֻלִי הַמְּסָרֵב לְכֹל פֵּשֶׁר?

אֵיכָה קוֹלַטִין בְּמוֹ פִיו מְאַשֵּׁר

   דְּבַר תַּכְשִׁיט שְעָלָיו לְשֹׁמְרוֹ מִנִּי דַעַת

   אׇזְנַיִם גְּנֵבוֹת, אִם שֶׁלוֹ הִיא בִּלְבַד? 

 

אוּלַי לְשׁוֹן הָרַהַב בְּרַעְיָתִוֹ הַמַּלְכוּתִית

הֱסִיתְהָ אֶת זֵה בֵּן נַעֲוַת הַמְלַכִים;

הֵן אָזְנֵינוּ יִרְבּוּ עַל הַלֵּב לָסוּךְ טִיט:

וְאֶפְשָׁר הַקִּנְאָה עַל עִדִּית הַשְּׁבָחִים,

שְׁאֵין לִשְׁווֹתָהּ, כּמוֹ עָקְצָה בְחוֹחִים

   דַעְתּוֹ הַנֶּחֱרֶצֶת, בִּשְׁפַל מַעֲמַד הַמַּגְבִּיהַּ לָשׁוֹן

   בִּשְׁבָח פָּז דּוֹרוֹנוֹ חֵפֶץ רֹאשׁ וְרִאשׁוֹן. 

 

בֵּין כֹּה וָכֹה הֵאִיצָה מַחֲשָׁבָה חוּץ לִזְמַנָּהּ

אֶת אִי-זְמַן מְהִירוּתוֹ, לוּ אֶחָד מִכָּל אֵלֶּה;

כְּבוֹדוֹ, עִנְיָנַו, רֵעַיו, הַמְּדִינָה,

נִשְׁכְּחוּ, בְּמֵאוּץ מַעְיָנַיו הוּא יָנוּעַ אֱלֵי

כִּבּוּי חוֹם הַכִּבְשׁוֹן שְׁאֶת כְּבֵדוֹ קוֹלֶה.

   אוֹ! כְּזַב יְחוּם נִמְהַר, בִּכְסוּת נֹחַם צוֹנֵן,

   זִרְמַת אָבִיב מִתְנַפֶּצֶת, לְעוֹלָם לֹא תִּזְדַּקֵּן.

 

עֵת הִגִּיעַ כְּזַב-הלוֹרְד לְקוֹלַטְיָה וּבָא, 

קִבְּלָה אֶת פָּנָיו כָּרָאוּי בָת רוֹמָא, אִשָּׁה

שְׁפָנֶיהָ כַּר מְרִיבָה בֵּין יֹּפִי לְבֵין מִדַּתָהּ הַטּוֹבָה

בִּדְּבַר מִי הַסּוֹמֵךְ זֵר תְּהִלָּה שְׁלְרֹאשָׁהּ:

כְּשְׁהַסְּגֻלָּה מִתְיַהֵרֶת, סוֹמֵק הַיֹּפִי מִבּוּשָׁה;

   וּכְשֶׁהַיֹּפִי בִּזְחִיחוּת מַסְמִיק, אוֹ-אָז בִּמְכֻוָן  

   תִּמְשָׁח אוֹתוֹ מִדַּת הַטּוֹב בְּמַעֲטֵה כָּסוּף לָבָן. 

 

אָמְנָם הַיֹּפִי, לְמוּל זוֹ הַצַּדִּיקוּת הַלַּבְנוּנִית,

מֵאָז הַיּוֹנִים שֶׁל וֶנוּס מִתְקוֹמֵם עַל זוֹךְ הַלֹּבֶן;

הַסְּגֻלָּה אֲזַי תִתְבַּע מִמֶּנּוּ תְּכוּנָתוֹ הָאַדְמוֹנִית,

כְּדֵי לְתִתָּהּ לְדוֹר הַפָּז לְמַעַן יְצַפֶּה בְחֵן

אֶת לְחָיֵיהֶן הַכְּסוּפוֹת וְיִהְיֶה לַהֵן מָגֵן

   וּמִמֶּנָּה יִלְמְדוּ כַּךְ לְגַיְּסוֹ בְתוֹר צְבָאָן

   בּוּשָׁה תִּתְקוֹף, יַּפְנֶה אָדֹם סֵיפו עַל הַלָּבָן. 

 

פְּנֵי לוּקְרֶטִיָה כְּמוֹ בְמָגִנֵּי הַגִּבּוֹרִים,

עָנְתָה בָּם אַדְמוּמיִת הַחֵן וְלֹבֶן הַסְּגֻלָּה: 

כֹּל צֶבַע מִצִּדּוֹ הָיָה מוֹלֵךְ הָעִטּוּרִים,

מוֹכִיחַ מִיָּמִים קְדוּמִים זְכוּתוֹ בַמַּעְלָה:

אֲבָל שְׁאִיפַתָם לַקְרָב עֲדַיִן יְכוֹלָה;

   בְּשֶׁל שֻׁתְּפוּת עֶלְיוֹנוּתַם, בְּהֱיוֹתָה הַמְּנַצַּחַת,

   מוֹשָׁבָם יַחֲלִיפוּ בֵּינֵיהֶם הַצֶּמֶד לֹא אַחַת. 

 

דּוֹם מִלְחֶמֶת הַשּׁוֹשָׁן בַּחֲבַצֶּלֶת נַקְפָה,

צָפָה בָה טַרְקְוּיִן בִּנְאוֹת פָּנֶיהָ נֶאֱרֶגֶת,

בְּקֶרֶב טֹהַר טוּרֵיהֵן עֵינוֹ הַבּוֹגְדָנִית אֻגְפָה

הֵיכַן, שְׁפֶּן בֵּינוֹת לַצֶּמֶד הִיא הָיְתָה נֶהֱרֶגֶת,

וְהַשְּׁבוּיָה הַפַּחְדָנִית אַךְ זֵה נִגְּפָה, פַּנְתָה לַסֶּגֶת

   בִּפְנֵי שְׁנֵי הַצְּבָאוֹת אֲשֶׁר הִקְדִּימוּ וְשִׁלְּחוּ

   אֶת הָעָלוּב שֶׁבָאוֹיְבִים שֶׁבְלִי לְהִלָּחֵם נִצְּחוּ. 

 

עַתָּה חוֹשֵׁב כִּי לְשׁוֹנוֹ הָרְדוּדָה שֶׁל בַּעְלָהּ –

אוֹתוֹ כִּילַי מֻפְרַז שְׁבְשִׁבְחָהּ דִּבֶּר גְּבוֹהוֹת –

דַּלָּה מֵעֹל הַמַּטָלָה וּלְיָפְיָהּ גָּרַם עַוְלָה,

כִּי זֵה, רַב מִתְעַלֶּה עַל כִּשְׁרוֹנוֹ לְהַחֲוּוֹת:

לָכֵן הַלֵּל קוֹלַטִין הַמְבוּטַח בְּרוֹב שְׁבוּעוֹת

   נִתְפַּס חָשׁוּד אֵצֶל טַרְקְוּיִן הַמְּכֻשָּׁף, 

   אֲשֶׁר בְּאֵלֶם מִשְׁתַּהֶה וּבְדוֹם נוֹעֵץ עֵינָיו. 

 

אוֹתָהּ קְדֹשָׁה אַרְצִית, שֶׁהַשָּׂטָן מוֹקִירָה,

בְּדָבָר לֹא תַּחְשֹׁד בְּמַעֲרִיצָהּ הַנִּתְעָב;

אָמְנָם דַּעַת בָּרָה לֹא תַּחְלֹם עַל הָרָע,

כְּמַהֵר צִפֳּרִים אֶלֵי פַּח בְּלִי רַהַב:

בְּאֵין אָשָׁם וּבוֹטַחַת מְקַבֶּלֶת פָּנָיו

   וּבְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים מְקַדֵּמֶת אוֹרֵחַ,

   פֶּגַע רָע שֶׁבִפְנִים, כְּלַפֵּי חוּץ לֹא נוֹכֵחַ. 

 

הַרֵי הַלָּה הֵיטֵב צָבוּעַ בְּמַעֲמַדוֹ הָרַם,

מַסְתִּיר שְׁחִיתוּתוֹ בֵּינוֹת קִפְלֵי הוֹד;

וּלְמַרְאִית הָעַיִן אֵין דָבָר בּוֹ שֶׁצָרַם,

חוּץ מִפְּלִיאַת הֲבַאי בַּעַיִן הַשָּׁבָה לִבְהוֹת,

כִּי בִתְּפִיסַת הַכֹּל, הַכֹּל אֵין דָי בוֹ עוֹד;

   כֵּן, הֶעָשִׁיר הַמְּעֻנֶּה, תָּמִיד רָעֵב יִוָּתֵר, 

    כִּי בְּפִיטּוּמוֹ כִּי רַב, עֲדַיִן יתָאֵב יוֹתֵר. 

 

וְאִלּוּ הִיא, טֶרֶם הִסְכִּינָה לְעֵינָיִם זָרוֹת,

וְהָבֵן לֹא יָכְלָה מָה מַבְּטֵיהֶן דּוֹבֵבִים,

אוֹ לִקְרֹא אֶת הֶבְזֵקֵי זְדוֹנוֹתֵיהֶן הַנִּסְתָּרוֹת

צְרוּבִים בְּזֶגֶג הַשּׁוּלַיִם בְּסוּג זֵה שֶל כְּתָבִים:

הִיא לֹא נָגְעָה בְּפִתְיוֹנוֹת, גַּם לֹא יָרְאָה מִוָּוִים;

   לִמְצֹא חֵטְא לֹא יָכְלָה בְּמֶבָּטוֹ הַמֻּפְקָר

   יוֹתֵר מִשֶּׁפְקִיחַת עֵינַיו לָאוֹר הָיָה לָה מֻכָּר.

 

בְּאָזְנֵיָּהּ מְסַפֵּר הוּא בִתְהִלַּת בַּעְלָהּ,

אֲשֶׁר בִּשְׂדוֹת אִיטַלְיָה הַשׁוֹפְעִים לַקְרָב הָיָה נָכוֹן; 

וְכַךְ קוֹשֵׁט וּמְרוֹמֵם שֵׁם קוֹלָטִין בַּמַּעֲלָה,

אֶת גַּבְרוּת אַבִּירוּתוּ לִהְיוֹת מוֹפֵת עַל כַּן יִכּוֹן

עִם הַזְּרוֹעוֹת הָחֲבוּלוֹת וְעִם זֵרֵי הַנִּצָּחוֹן:

   הִיא יָדָהּ מְנִיפָה בְּמֶחֱוָה שֶׁל שִׂמְחָה,

   וּבְלִי מִלִּים, כַּךְ מוֹדָה עַל שַׁעֲתוֹ הַצְּלֵחָה. 

 

הַלָּז מַרְחִיק הַמֵּנִיעַ לְבוֹאוֹ אֵל בֵּיתָהּ,

וּמַכְבִּיר תֵּרוּצִים בְּלָשׁוֹן חֲמַקְמֶקֶת:

אֲבָל טֶרֶם הֵעִיבָה עַל זִיו שְׁכִינַתָהּ,

חַשְׁרַת שֶׁלֶג וְזַעַף מַבְקָה וּמְבַלֵּקֶת;

עַד לֵיל זֶפֶת, אַב כֹּל בַּלָּהָה מְשַׁתֵּקֶת,

   תֵּבֵל עָטְתָה עֲלָטָה עֲמוּמָה

   וּבְכִלְאוֹ הַקָּמוּר נָעַלָה אֶת יוֹמָּהּ.

 

 

Joseph Mallord William Turner, אונס פּרוֹסֶרְפִּינָה, 1839. שמן על בד, National Gallery of Art, Washington

 

 

השיר נפתח בצאת טָרְקְוּיִן, יורש העצר של רומא, מהמצור של צבא רומא על אָרְדֵאָה שבאיטליה. הוא דוהר במהירות מטורפת הגוברת על מרוץ הזמן אל בית פקודו וידידו קוֹלַטִין, "לפרוק תאוותו" באשתו של קולטין, לוּקְרֶטְיָה. שייקספיר מתאר אותו דוהר על כנף תאוותו הבוערת בקרבו כגחלת ו"קולָה" את כבדו. במונחי הזמן, הכבד מייצר את הדם (הרותח במקרה זה) ואת "המרה הצהובה", האחראית על השאפתנות, קוצר הרוח והזעם. מצטייר בפנינו מנוע של דחפים מצד אופיו ואבדן כל רסן מצד מעמדו וחינוכו.

 

מה המניע לתוכנית הזדונית שהוא בדרך לביצועה? מה טיבה של "תאווה" זו, שניצתה עוד טרם שזכה הפושע לתת עיניו בקורבנו המיועד? שייקספיר מעלה את האפשרות כי טרקוין מבקש להשפיל את חברו לנשק בשל קנאה וצרות עין. טרקוין עומד לשדוד את קולטין ולחלל את "אוצר נחלתו".

 

עתה מגיע טרקוין אל בית לוקרטיה. היא מקבלת אותו בסבר פנים יפות ומציגה דמות מופתית של הפרדוקס הנשי. מצד אחד יש לה סקסאפיל עז שהמשורר קורא לו "יופי" וצובע אותו באדום, מהצד האחר היא צנועה ("טהורה") עד כדי טמטום. ככזאת, המשורר צובע אותה בלבן. שתי התכונות הללו, של האידאל הנשי, מתאפשרות בזכות כשל ההשלכה. שהרי, התשוקה מתעוררת לא בה אלא במתבונן בה. על כשל זה מושתת מושג הצניעות וכל הרשת של תרבות הכוח הנארגת סביבו.

 

מונחי תיאורה של לוקרטיה לקוחים, כך נראה, משיר השירים, אך בשינוי משמעות. לוקרטיה היא "אשת נדגלות", דגולה. הפרדוקס הנשי מצוייר בשני הצבעים, "האדום והצח", המסמלים את הסקסאפיל והטוהר המתמודדים זה בזה בדמותה. "הכוכבים בני התמותה" הם עיניה.

 

במסגרת "הטיעונים" לאשמתו של טרקוין וחפותה של לוקרטיה, מסביר שייקספיר מדוע קבלה אותו לביתה שעה שבעלה נעדר מהבית. לכן הוא מדגיש את בורותה-טהרתה. לבורות זו מצטרפת עובדת כבודו ומעמדו של הפושע. היא איננה מבחינה במבטיו השוקקים וכן לא בעובדה שהשפיל את עיניו, מוכרע בפני יפיה ותומתה. הטיעונים הללו מוכרים ככל שהם מופרכים, מעצם בואם לזכות את הקורבן מאשמה הטבועה בה מעצם טבעה.

 

– חֳמַרְמַר: נחרך, נצרב, נשרף. בהשאלה: התאדם.

– לְפַטֵּט: לפטפט.

– בְּנִדְגְּלוֹת: מדֶּגֶל, נִדְגַּל. על פי הבנת שיר השירים, "איומה כנדגלות": מפואר, מרומם.

– מִדַּתָהּ הַטּוֹבָה, הַסְּגֻלָּה: מידתה התרוּמית, הצניעות והנאמנות לבעלה, הנמצאת בריב עם היופי והסקסיות. דמותה של לוקרטיה מורכבת משתי מידות, או תכונות אלה.

– הַיּוֹנִים שֶׁל וֶנוּס: היונים היו רתומות למרכבתה של ונוס, אלת האהבה. משמעותן רבת פנים: של טהר, צניעות ונאמנות (גם אחרי המוות) – ואהבה ומיניות וכמו כן של פתיות, בין היתר.

– לְדוֹר הַפָּז: הדור הצעיר, הנעורים. תור הזהב הוא תקופת הפריחה של עם, כאן, של אדם.

– מִלְחֶמֶת הַשּׁוֹשָׁן בַּחֲבַצֶּלֶת: החבצלת מסמלת באמנות הנוצרית את הצניעות, השושנה יפה ואדומה ("כשושנה בין החוחים")

 

 

Nan Goldin, דיוקן עצמי חודש לאחר שהוכתה ע"י בן זוגה, 1984. הדפס Cibachrome מודבק על לוח. Tate Gallery, London

 

 

רוביק רוזנטל / פנים מחליפות צבעים

 

Abdul-Majeed Janziz, A Study of Colour Words in Shakespeare's Works, 1997

Penny's poetry pages, The Rape of Lucrece by Shakespeare

Lewis Walker, The Rape of Lucrece, in: Shakespeare and the classical tradition: an annotated bibliography, 1961-1991, Routledge, 2019

 

By the simplicity of Venus' doves – Paul Elliott

   Cucurrucucú (French and English subtitle)  

 

 

אמנות, שבירת כלים: אנסלם קיפר, נאן גולדין

אנסלם קיפר, אררט, שמן-אמולסיה-אקריליק-גיר וספינת עופרת, 2009 (Via Midnight East)

 

"לגבי, עופרת היא חומר חשוב מאד. זה חומר סימבולי, כמובן, אבל הצבע חשוב מאד אף הוא. אי-אפשר לומר אם הוא בהיר או כהה. זה צבע או אי-צבע שאני מזדהה עמו. אינני מאמין בדברים מוחלטים. האמת היא תמיד אפורה." אנסלם קיפר ל-Michael Auping, מחבר:  Anselm Kiefer Heaven and Earth, עמ. 39.

 

אמנות איננה הצהרה ואיננה סדרת טענות, לא על העולם ולא על האמן,  שכן היא איננה ניתנת להיתרגם לדיבור. לא במלל, כי אם באמצעות התודעה האסתטית פורץ התוצר האמנותי את גבולות התודעה בכלל: תודעת הפרט, המקום, הזמן.

 

אפשר לדבר הרבה על אמנות ובדרכים שונות, ואפשר לדבר הרבה על יצירת אמנות מסוימת בדרכים שונות. אפשר להעזר במעשי פיענוח מלומדים של אמנות, כמו זו של רוברט יוז לאנסלם קיפר ובפרשנות נוספת, של פיליפ הרטיגן. אבל יותר מכל כדאי להתבונן ולתת ליצירות שלו להתרחש בתור "חשכה נראית" שבקרניה האפלות נגלית לנו מציאות ארץ רפאים.

 

אנסלם קיפר, Die Milchstrasse: שביל החלב, 1985-87

 

היצירות של קיפר שוברות בדרך זו את כלֵי תפיסת המציאות האנושית ואיתן את יצוג האור במסורת האמנותית (ואן גוך ששיקע את אור האלוהי בחומר, טרנר שהפך את החומר לכוחות מטאפיסיים הפועלים על המנעד של אור-חושך).

 

J.M.W. Turner, ספינת עבדים (עבדים מתים וגוססים מושלכים מעל הסיפון, סופת טייפון מתקרבת), שמן על בד, 1840

 

אפשר להדגים את הרעיון הזה באמנות אחרת ובעולם אחר, של הצלמת נאן גולדין, המנתצת את דימוי "האנושי" שאנו ממציאים באמצעות תבניות של מיניות על המנעד דחיה-משיכה. גולדין תוקפת את אחת ההגדרות הראשוניות שלנו, של האנושי לעומת זה שאיננו אנושי על-פי הדחיה והמשיכה המינית. היחס שלנו למין ראשוני כמו היחס לאוכל וריח ומתמצה בדחף לעומת רתיעה. מין, כמו מזון, מעורר את הדמיון הפיזי המייצר חלוקה כוזבת בין האנושי והבלתי אנושי, הרעיל. גולדין מאלצת אותנו בדרך זו לראות אנשים "מוזרים", "דוחים" או אף "רעילים" כבני אדם כמונו. היא מאלצת אותנו לדעת, להיות מודעים באמצעות תודעת המיניות שלנו לאנושיותו של מי שאנו מסווגים בתור לא-אדם. הייתי נותנת לעבודות שלה את הכותרת "ואהבת לרעך כמוך", אך לא כהצהרה או "כלל" מן התורה, שכן רחשי הנפש והגוף אינם נשמעים להוראות ביצוע, אלא כמעשה של שבירת כלים ושחרור.

 

Nan Goldin, גריר ורוברט על המיטה, ניו יורק, 1982.
Tate Gallery, London

 

"…מאז ומתמיד מתייחסים לעבודתי באי הבנה, כאילו היא עוסקת ב-milieu מסויים של סמים, מסיבות, אנדרגראונד ואני אומרת, כי המשפחה שלי שוכנת אמנם בשולי החברה ונכון שאין לנו כל רצון לקחת חלק בחברה 'הנורמלית', אבל אינני סבורה שהעבודה היא על זה. אני חושבת שמההתחלה היא הייתה על המצב האנושי, על היכולת לשרוד, וכמה שזה קשה." (נאן גולדין) 

 

Nan Goldin, קוקי ב"טין פאן אלי", ניו יורק, 1984.
Matthew Marks Gallery, New York

 

Nan Goldin, קופידון שכנפיו עולות באש, הלובר, 2010.
Matthew Marks Gallery, New York

 

 

תִיאוֹדוֹר רוֹתְקִה: בִּזְמַן קוֹדֵּר

תיאודור רותקה, 1908-1963, משורר אמריקני

 

 בִּזְמַן קוֹדֵּר 

 

בִּזְמַן קוֹדֵּר, הָעַיִן מַתְחִילָה לִרְאוֹת,

צִלִּי אֲנִי פּוֹגש בְּחַשֵׁרָה צוֹלֵלֶת;

אֶת הֵדִי אֲנִי שׁוֹמֵעַ בָּחוֹרְשָׁה הַמְּהַדְּהֶדֶת—

אָדוֹן שֶׁל טֶבַע מִתְיַפָּח לְעֵץ הַעֲרָבוֹת,

הִנְנִי חַי בֵּין הַצּוּפִית לְבֵין הָאֲנָפָה,

בְּהֵמוֹת שֶׁל גֶּבַע וְשַׂרְפֵי נִּקְבָּה. 

 

מַהוּ טֵרוּף אַךְ אֲצִילוּת הַנְּשָׁמָה

בְּרִיב עִם הַנְּסִיבּוֹת? בְּאֵשׁ הַיּוֹם שָׂרוּף!

מֻכֶּרֶת לִי צְרִיפוּת הַטּהַר שֶׁל יֵאוּשׁ צָרוּף,

צִלִּי תָּחוּב בִּפְנֵי זֵעַת חוֹמָה.

אוֹתוֹ מָקוֹם בֵּין הַמְּצָרִים – הַנְּקִיק הוּא זֵה,

שֶׁמַא מִשְׁעוֹל נִפְתַּל? לִי יֵשׁ רַק הֶקָצֶה.

 

סְעָרָה שֶׁל קִישׁוּרִים נִמְשֵׁכֶת!

לַיְלָה שׁוֹטֵף עִם צִפֳּרִים, יָרֵחַ מְרֻבָּב,

וּלְעֵת מְלוֹא יוֹם חָצוֹת הַלֵּיל חוֹזֵר וָשָׁב!

כְּדֵי לִמְצוֹא מָה-הוּא מַרְחִיק אָדָם לָלֶכֶת —

מוֹת הֶעַצְמִי בְּלַיְלָה מְמֻשָּךְ, בְּלִי בְּכִי,

כָּל צוּרוֹת הַטֶּבַע מַבְלִיחוֹת אוֹר לא טִבְעִי.

 

קוֹדֵּר, קוֹדֵּר אוֹרִי, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת תְּשׁוּקַתִי קוֹדֵּרֶת.

נִשְׁמַתי, כָּמוֹהָּ כְּטֵרוּף לוֹהֵט שֶׁל זְבוּב קֵיצִי,

הַמְּזַמְזֵם בְּלִי הֶפְסֵק אֶל אֶדֶן. מֵאֵיְזֶה הֶאֲנִי אֲנִי?

אָדָם נִפְלֶה, מְטַפֵּס אֲנִי מֵאֵימַתִי לַצֵּאת.

וְהַרוּחַ אֶת עַצְמָהּ חוֹדֶרֶת, וְהַרוּחַ אֱלוֹהִים,

וְהַאֶחָד אֶחָד הוּא, בֵּן חוֹרִין בְּרוּחַ תַּמְרוּרִים.

 

 

Joseph Mallord William Turner, זריחה לאחר שהספינה נטרפה, כנראה 1841. אקוורל, גואש ומחיקות,
Tate Gallery, London

 

 

לקריאה נוספת:

 

תיאודור רותקה, "ילד על גג חממה", קובץ שירים בתרגום: צביקה יעקבי, הוצאת עקד, תל אביב, 1995 

              

"עצות למשורר צעיר" מאת תאודור רותקה, מתוך "הליקון 48 שירה חדשה 2002", בחרה ותרגמה: סַבינה מֶסג

 

המשורר סטנלי קוניץ (Stanley Kunitz), אמריקני, 1905-2006, על תיאודור רודקה (באנגלית)