יש המוצא בה נחמה: כיצד להתגונן בפני גזענות

 

 

הגזענות, עמדה של בוז ושנאה כלפי קבוצת אנשים, היא רגש עז, אישי ומשותף, השקעה רגשית המלכדת קבוצה. לכן קרובה כל-כך הגזענות לפטריוטיות: לעתים קרובות מתאפשרת הגאווה באמצעות ביזוי והתאחדות בשנאה. מדובר ברגש קדום ושורשי הקושר דחפים, פחדים ורתיעות בשנאה חברתית, וזו, אינה מותניית כלל בצידוקים הביולוגיים הקשורים בגזענות שאפיינה את המאה שעברה. אבל בשל מופעיה הקיצוניים והמופתיים לשמצה, היחודיים לשנאה הקבוצתית במאה ה-20, מכסה כיום המונח "גזענות" את כל גווניה של התופעה.

 

אין קשה יותר מהמאבק בביזוי קבוצתי ושנאה קבוצתית, מפני שמדובר בעמדה קדם רגשית וראשונית, בדו-קטביות עזה של דחף-רתיעה שבו בזמן יש בה לחולל הבנה משותפת. שנאה קבוצתית מייצרת קבוצתיות.

 

לכן, כדי להלחם בגזענות צריך אדם להיפרד מעצמו, להיבדל מעצמו, לקרוע עצמו מדמות המראה שמספקת לו קבוצת ההשתייכות שלו. באמצעות המאבק בגזענות אנו מגלים את הבדידות הנדרשת מאתנו כדי שנהיה מוסריים. ההתבודדות, ההתבדלות – הללו הן תנאי המעבר מהיות האדם מותנה, מהופנט, מופעל, שבוי – לבין היותו אדם אוטונומי, סוברני ומוסרי. חירות היא עמדת-נגד – לא קריאת התלכדות. המאבק בגזענות הוא תמיד כלפי פנים ורק אחר כך כלפי חוץ. משהו, חוויה כלשהי רגשית-מחשבתית, אפילו טראומה, צריך לקרות לנו כדי שנישאר לבד.

 

זה השיעור שלימדה אותנו ג'יין אליוט ב-1968, ביום שאחרי רצח מרטין לותר קינג. אליוט שמשה אז מורה ומחנכת של כתה ג' בעיירה קטנה שכל תושביה בלי יוצא מהכלל היו לבנים. היא נכנסה למחרת הרצח לכיתה והעבירה את ילדיה שיעור ב"אחרות" או כלשונה "בהליכה במוקסינים של הזולת".

 

על פועלה של ג'יין אליוט חובה ללמוד בצפיה, למי שטרם עשה זאת, בסרט כחולי העיניים שהוצג לפני שנים מספר בערוץ 8.

 

אבל פועלה זה של אליוט, השיעור שהיא מעבירה אותנו, איננו יכול להסתכם בכך. השיעור איננו יכול להסתכם בסערה הרגשית שהסרט מעביר אותנו מהמרחק הדידקטי הנינוח שאנו נמצאים בו. עלינו ללמוד ממה שעברה אליוט בעצמה בכך שהרסה לעצמה את קבוצת ההשתייכות שלה ויותר מכך של הוריה, בעלה וילדיה. היא בידלה עצמה, בודדה עצמה והפכה עצמה למה שלוינס מכנה "האחר המוחלט", לכושי של עולמה.

 

והיא עשתה זאת באחת. בלי היסוס. גבורתה מעוררת קנאה כמו-גם את השאלה שעל כולנו לשאול: מה היא אומרת לנו על עצמנו. אל לנו להשלות את עצמנו שננהג כמוה או כמו חסידי אומות העולם שחירפו את נפשם ונפש יקיריהם בהצלת יהודים תחת המשטר הנאצי. אליוט היא מנהיגה שדמותה ניצבת גבוה מעל רובנו. לכן עלינו להכין עצמנו בדרך של התבדלות פנימה למה שלעולם אין לצפות אותו מראש. עלינו להתנסות בבידול עצמי, בהפיכת עצמנו לאחר המבוזה והשנוא כדי להתכונן. עלינו להתאמן. מוסר דורש תרגול.

 

אליוט הבינה את העניין הזה, אולי אפילו יותר מלוינס, למשל, שאצלו "האשה" בתור האחר של המוסר רק מסייע להשארתה באחרותה הפילוסופית. כי, רק בשעה שהאשה תפטור עצמה מן הגבנון של הא' הידיעה של ההכללה המדומיינת, רק אז תוכל להיות לעצמה, אדם בקיומה הממשי. רק כשהאדם-הגבר מתנסה בעצמו באחרות ממשית, כזאת הקורנת אור אפל של בזות אונטולוגית – ולא כיהודי שאחרותו נבחרת – אז ורק אז יוכל להגיע לדרגה המוסרית שלוינס התפלסף עליה.

 

אבל זה קשה כמו הקרבה עצמית, כזאת שאנו נותנים בה ערך שלילי מוצדק. זה קשה. הנפש מתקוממת.

 

לא יעזרו לנו בעניין הזה שום שיעורי אזרחות ודיבורים על אחוות אנוש. ג'יין אליוט הבינה את זה ובדיוק בשל כך יוצאים נגדה בטענות על אכזריות והתעללות. אי-אפשר ללמד בטוב שגזענות זה רע.

 

הבידול המגיע לכדי נידוי פנימי, הבדידות הכרוכה בהשפלה – אותו תכריך דממה העוטף את הנפש באימה אלימה – היא התוויית הנגד הנחוצה לפגע הגזענות ושנאת הזולת על-פי שיוכו לקבוצה. מחנכים המטיפים אחוות אנוש בשיעורי האזרחות מתקשים ללמד את הסתירה המובלעת בקבוצתיות. אדם צריך לבודד עצמו כדי להיות מוסרי.

 

רק מתוך עמדת התבדלות ניתן לדחות את הגזענות המרעילה את החברה הישראלית כולה. רק כך ניתן להבין כיצד היא מחלקת אותנו לקבוצות של שנאה הדדית, בוז ובוז שכנגד. רק בדרך זו נוכל לפרק את הצידוקים החברתיים השוררים בישראל כמכשירים רבי עוצמה לכינון וליכוד חברתי וקורעים אותה בתוך-כך לאחווֹת שנאה.

 

החלוקות הקבוצתיות הללו נערכות על קוי המחלוקות החופפים שיוך פוליטי, אתני וכלכלי. אין בנו אחת ואחד שאיננו משתייך לקבוצה כלשהי שהדבק המלכד אותה הוא הבוז לקבוצה שכנגד. כולנו נמצאים על פי הפַּחַת הזה. כולנו, כל אחד ואחת מאתנו, נושאים את נגיף הגזענות המסכן את קיומנו כחברה, נגיף שהתוויית הנגד היחידה נגדו היא התבדלות מסוג הישראליות שהוא מזדהה איתה, מה"אנחנו" שלו. כדי להלחם בגזענות צריך כל אחד מאתנו להשאר עם עצמו לבד.

 

 

על ג'יין אליוט:

 

 כחולי העיניים – הסרט על פועלה של ג'יין אליוט. כותרות בעברית.

 

The Eye of the Storm – הסרט הראשון על הניסוי הכתתי של ג'יין אליוט. התיעודון הזה צולם והוקרן ב-1968 בטלוויזיה הצבורית האמריקנית PBS.

 

 – A Class Dividedסרט של PBS מ-1985, הכולל פגישת מחזור של תלמידי אליוט, המספרים על ההשפעות ארוכות הטווח של השעור בגזענות.

 

ג'יין אליוט אצל אופרה ווינפרי: "אני גזענית. נדבקתי בגזענות בלידתי. אני רוצה להתגבר על זה ויקח לי חיים שלמים להתגבר על זה – אבל בסופו של דבר אצליח בכך. ואולם עלי לבחור להצליח בכך."

 

ג'יין אליוט העבירה סדנת "כחולי העיניים" כושלת לכאורה, שתודעה בערוץ 4 הבריטי ב-2009. המיוחד בתוכנית הינו התופעה הידועה בארץ בתור "אכלולי שתולי", דהיינו הכחשת חוויותיהם של הטוענים לאפליה נגדם. אליוט מלמדת כי הכחשת חווית האפליה באה להצדיקה וכי תכלית ההכחשה היא שימור כוחם של בעלי הכוח. בסופו של דבר, אחת שנכללה בקבוצת חומי העיניים חיבלה במכוון בניסוי. בכך שניסתה להראות כי הסדנה שמעבירה אליוט אינה הגונה היא הוכיחה את ההפך: שהחזקים יעשו הכל שבידם כדי לשמר את כוחם.

 

An Unfinished Crusade – ראיון עם ג'יין אליוט.

 

 

ארט ספיגלמן, תמונת מקור לרומן הגראפי "מאוס – סיפורו של ניצול", 1986.  Pompidou Centre - Musée national d’art moderne, Paris

ארט ספיגלמן, תמונת מקור לרומן הגראפי "מאוס – סיפורו של ניצול", 1986.
Pompidou Centre – Musée national d’art moderne, Paris

 

 

שיימוס היני: פיגומים (וגשרים)

 

 

בַּנָּאִים, בְּבוֹאָם לְהַתְחִיל בַּמְּלָאכָה,

נִזְהָרִים בִּבְחִינַת הַפִּיגוּמִים כַּהֲלָכָה;

פֵּן קֶרֶשׁ יִשָׁׁמֵט בִּמְקוֹם עֹמֶס צָפוּי,

הֵם מְחַזְּקִים הַסֻּלָּמוֹת, מְהַדְּקִים חִבּוּר רָפוּי.

אַךְ בְּתֹּם הַבְּנִיָּה הַכֹּל מְפֹרָק

וּמוֹפִיעַ קִיר אֶבֶן אֵיתָן וּמֻצַק.

לָכֵן, יַקִּירָה, אִם נִדְמֶה לְעִתִּים

כִּי בֵינִי לְבֵינֵךְ גִּשְׁרֵי עָבַר מִתְמוֹטֵטִים

נִִיתֵּן לַהֵם לִפֹּל. אַל תִּירָאִי אַף פַּעַם

בִּטְחִי בַכֹּתֶל שֶׁבָנִינוּ לָּנוּ וּכְבָר קָם.

 

                   Seamus Heaney, Scaffolding

 
 

שיימוס היני אמר על "פיגומים", כי נכתב כשהיה צעיר ובטוח בעצמו. ההערה הזאת כמו פוקחת את השיר ומוסיפה לו צללים, השתקפויות ובני גוון, כאלה המעניקים התפעמות לירית לציור נוף והופכים אותו, ברגעיו הגדולים, להרהור מטאפיזי.

 

כך הדבר גם בענינם של ארכיטקטורה בכלל וגשרים בפרט. הקמת גשרים מנקודת מבט תכליתית צרה וצרופה היא פשע נגד הנוף. שהרי נוף הוא מבט חוזר, נוף הוא הטבע הסובב אותנו עד כמה שקיומו תלוי בהתבוננות שלנו. לגשר נוכחות אסתטית מחוללת נוף. גשר צריך להיות יפה.

 
ויליאם טרנר, מעבר בהר סַנְקְט גוֹטְהַרְד כפי שצויר מ"גשר השטן" (Teufelsbruecke), 1804. צבעי מים ושריטות על ניר,  Tate Britain, London

ויליאם טרנר, מעבר בהר סַנְקְט גוֹטְהַרְד כפי שצויר מ"גשר השטן" (Teufelsbruecke), הוצג ב-1804. צבעי מים ושריטות על ניר, Tate Britain, London

 

טרנר צייר את המעבר מעורר החלחלה בהר סנקט גוטהרד בשוויצריה כשהוא ניצב על "גשר השטן". הגשר עצמו צוייר על ידו בעבודה המוצגת בוויקיפדיה. "גשר השטן" הוא גשר מדלג, זאת על פי חלוקת הגשרים כולם לשניים: המדלגים לעומת הצועדים על עמודיהם כדי ליצור מעבר בין גדות, נמוכות או תלולות. הגשרים המדלגים בין מצוקים גבוהים מעוררים בנו פליאה. נבצר מבינתנו לתפוס כיצד הועילו בוני הגשר לחבר את עברי פי התהום. מכאן גם צמחו, כמדומה, אגדות "גשרי השטן" שהמצוייר לעיל הניב אחת מהן.

 

מראות נוף נוראֵי-הוד מעוררים בנו חלחלה, אומר קאנט על "הנשגב" (ביקורת כוח השיפוט, עמ. 86), משום שהם "…הופכים את יכולת-ההתנגדות שלנו לזוּטא נטולת-חשיבות, אבל מראיהם נעשה מושך יותר ככל שהוא נורא יותר" – והוא מוסיף באירוניה היבשה שלו – "אם רק שרויים אנו בבטחה." מה שאנו תופסים כנשגב מאתנו הופך את יכולת ההכלה, העיבוד וההבנה שלנו לאפס. אבל, לפי קאנט, הנשגב גם מעורר בנו אומץ, השראה, השערה בדבר יכולתנו להתמודד עם "השליטה ללא מצרים של הטבע". תחושת קטנות ואפסות היא תמיד מחשבה על הבלתי נמנע. אבל כשהיא מעוררת התפעלות והתפעמות אזי נובט בה עוז להתמודדות ולמפעלות גדוּלה. בנשגב מתעלה האנושי על עצמו.

 
גשר שקוע להולכי רגל בהולנד. הגשר, המוליך למצודה עתיקה, נבנה במאה ה-17 בתוך תעלת ההגנה הסובבת את המצודה. הוא שקע ונעלם תחת קליפת המים המכסה בוץ עמוק ובלתי עביר ושוחזר באחרונה.  Via GIZMODO

גשר שקוע להולכי רגל בהולנד. הגשר, המוליך למצודה עתיקה, נבנה במאה ה-17 בתוך תעלת ההגנה הסובבת את המצודה. הוא שקע ונעלם תחת קליפת המים המכסה בוץ עמוק ובלתי עביר ושוחזר באחרונה.
Via GIZMODO

 

גשר הוא מבנה ופעולה (מַעֲבָר), מאמץ של קבע המבטא רעיון, התיחסות לאנושות בכללה ביחסיה עם הטבע לא רק כמשאב כי אם כפלא ופליאה מרוממת, מה שבאדם הוא יותר מחוק טבע. כאלה הם גשרי השורשים בגבעות קהאסי של מחוז מגאלאיה שבצפון מזרח הודו, שמופגנת בהם ראות הצופה הרחק אל העתיד, אל הדורות הבאים ואל האנושות בכללה.

 

השאיפה לגבור על הטבע וכליונו מופנית לעתים קרובות לשליטה בבני אדם, כזאת המופגנת בגשרים אדירים הנמתחים למרחק, אם בדילוג אם בצעידה על עמודים. מתלכדת בהם התכלית המבנית עם הפגנת כוח אסתטית. בארצנו מתבטא הכוח השלטוני בגשרים רבים שבונה "החברה הלאומית לתשתיות תחבורה" (מע"צ), בהם נשמר עקרון התכליתיות הצרוף (אם גם הקורס לעתים), להציבם על הקצה המכוער של גבול הנראות וההתכחשות לטבע, התכחשות שמשמעה התעללות, אכזריות ואטימות חושים. הניוון האסתטי ניכר גם במעט הגשרים התלויים שבנתה קק"ל, האמורים במפורש לחולל התבוננות.

 
Max von Oppenheim, גשר רומאי עתיק על ואדי אל-מוּר במוֹסוּל, עירק, שנות ה-20 של המאה העשרים.   Via National Geographic

Max von Oppenheim, גשר רומאי עתיק על ואדי אל-מוּר במוֹסוּל, עירק, שנות ה-20 של המאה העשרים.
Via National Geographic

 

גשר הוא מבנה מיוחד במינו והתרחשות מיוחדת במינה כי הוא כופה התבוננות, מייצר את סביבתו בתור נוף. כל גשר, בין שעוברים בו בין שהוא מושא התבוננות גרידא, דורש מאמץ-תנועה שמובילה העין והופכת לווקטור של אנרגיה.

 
גשר שנבנה בסגנון יפאני באנגליה. הגשר יוצר את שדה הכוח הנופי הן בהתבוננות הן בגוף העולה ויורד בו. יחד עם ההשתקפות הוא יוצר מעגל-זֶן (אֶנְסוֹ) מושלם אך לא שלם, משתנה ונשאר, מלא וריק.  Via HowThingsWorks

גשר שנבנה בסגנון יפאני באנגליה. הגשר יוצר את שדה הכוח הנופי הן בהתבוננות הן בגוף העולה ויורד בו. יחד עם ההשתקפות הוא יוצר מעגל-זֶן (אֶנְסוֹ) מושלם אך לא שלם, משתנה ונשאר, מלא וריק.
Via HowThingsWorks

 

הנוף שמייצר הגשר הוא שדה-כוח אסתטי המשתנה על פי המבט. נוצר משלב כוחות הפועלים זה על זה. גשר הוא צומת מפגש סוער של הפיזי, הרוחני והנפשי. מתעורר בנו היסוס בטרם נעלה עליו, בדומה לרתיעה שמעוררת בנו עליה למטוס.

 

גשר הוא משלב רגשי של בטחון וסכנה. ביכולתו לעורר את אלה גם כשאיננו יותר מסימון על כביש, מעבר חציה. הגשר מציין בפנינו כל פעם מחדש את מצבנו הקיומי – ואת יחס הסביבה שאנו חיים בה אל מצבנו זה. גשר, לכן, מוכרח להיות יפה. גשר יש לבנות בפקחון ובאחריות אסתטיים להתבוננות שהוא מייצר.

 

הגשרים הישנים של ילדותנו הם הפשוטים והאהובים ביותר והאהוב שבהם הוא גזע עץ זקן, עקום ולח באפלולית עלווה קיצית המנגנת רחש ושכשוך. יש גשרים, צנועים לרוב, שהם מפגן של נדיבות ובכך יופיים. הם יכולים להיות רק לוח עץ שהונח לכבוד זר בדרכו מאי-שם לאי-אן.

 
ללא מלים וללא נקודות ציון, ממרחבי הרשת.

ללא מלים וללא נקודות ציון, ממרחבי הרשת.

 

                                         מוקדש לנעמה ורן הבונים את ביתם 

 

 
 
 
 
 

לעיון נוסף: 

 

דר' נתן פרב"ר , לבנות בגדול – גשר קשת

דר' נתן פרב"ר, לבנות בגדול – גשרים תלויים

דר' נתן פרב"ר, לבנות בגדול – גשרי שלוחה

דר' נתן פרב"ר, לבנות בגדול – גשרי מסבך

 

Stephen Bayley, From land to water – how modern architects learnt to love the bridge, The Guardian

 
 

הערה: אם נחפש ברשת את "הגשרים היפים ביותר", נמצא שרוב האנשים מחליפים "יפה" במפואר, ראוותני, שלא לומר "ענק".

 
 

כצפור בפח הרצון לדעת: על תצלום רפואי אחד

 
 
Dr. Hugh Welch Diamond, אשה יושבת עם צפור, בסביבות 1855. הדפס אלבומן מתשליל זכוכית,  The Getty Center, Los Angeles

Dr. Hugh Welch Diamond, אשה יושבת עם צפור, בסביבות 1855. הדפס אלבומן מתשליל זכוכית,
The Getty Center, Los Angeles

 

כל ידיעותינו על האשה הישובה עם צפור מתה בידיה מהצַּלָּם באות לנו שכן זהותה איננה ידועה כיום. בין הצלם למצולמת נמצא דימוי והוא משליך אותם זה על זו. השנה 1855, הצלום זה עתה הומצא וקושר עצמו עם מסורת אמנות הדיוקן, המבקשת לפענח אופי וגורל באמצעות תווי פנים ומחוות ולדובב מהגלוי את המוכמן. הדימוי "פיקטוריאלי ומחקרי" באחד. ניכרת בו העמדה מלווה באביזרים ותלבושות אבל איננו יכולים לדעת עם נבחרו האחרונים על ידי המצולמת להביע את עצמה – או על ידי הצלם לרמֵז על אישיותה, גורלה ומצב נפשה. מי הניח את הצפור בידיה? האם זו היא שבאה עם הצפור בשאלה, "מה דעתך על צפור מתה בשבילי? זה יהיה יפה, לא?"

 

האמן המצלם הוא דר' יוּ וֶּלץ' דיאמונד, מנהל אגף הנשים בבית המחסה לחולי רוח של מחוז סארי, אנגליה, אמצע המאה ה-19. האשה, אחת החולות. דר' דיאמונד, אמן, אספן עתיקות ומחלוצי הצלום בארצו, השתמש בדיוקנאות המצולמים של המאושפזות הן בפנקסי הרישום של המוסד הן ככלי עזר דיאגנוסטי. מידע חיצוני לתצלום הוא אם-כן הכרחי למשמעותו מלכתחילה והמידע חסר. ואולי חסרונו מכוון? אולי היינו אמורים לקרוא את מצבה של החולה מהתצלום, וללא משוא פנים, כמובן? אנו נמצאים, אם כן, בקו התפר שבין אמנות למדע, באמנות השואפת למדעיות ולהכללת הפרטי. אולי מבקש הצלם לא רק להציג בפנינו דיוקן של חולה מסויימת (שפרטיה, כאמור, אינם בידינו), אלא יותר מכך ליצור דיוקן-על של מצב אנושי?

 

ספק הבימוי האמנותי של היושבת מזמין קריאה ופיענוח, דבר שכבר בתקופה טרום פרוידיאנית זו קושר את הפרשנויות הספרותית והפענוח האיקונוגרפי עם רפואת הנפש. לשון הדבור על נפש האדם תשאף מאז להיות אנליטית ומדעית בעודה כלואה בתחום המבע וההתרשמות. היא מנסה להצביע על המציאות ונמצאת מצביעה על עצמה.

 

הנושא, של "נערה המבכה צפור מתה" היה ידוע בתקופה, בין היתר מקנבס של ז'אן-בטיסט גרוז (Jean-Baptiste Greuze) מ-1765, כיום בגלריה הלאומית באדינבורו, דרך "הילדה המבכה צפור" של ג'ושוע ריינולדס ועוד, החל מילדה עם צפור מתה של אמן בלגי לא ידוע מתחילת המאה ה-16. בפרשנות הנוהגת בתקופה, מרמזת הצפור המתה על גזל הבתולין וחילול התום – יותר מכך על "פיתוי", מלת קוד המכוונת לספקטרום של כפיה (החל מאיום גלוי או עקיף, דרך רמיה עד אלימות כבושה). ובכל זאת אין ביכולתנו לדעת אם מבקש הצלם לרמוז כי היושבת, שבעליל חלפו כבר נעוריה, זקוקה למה שכונה אז "טפול מוֹרַלי" או שנרמז לנו על מקורו של פצע קיומי. מכל מקום בפצעי מוות אנו מתבוננים, בסבל שהוא חרפה ואות קין ההופך את האשה לכלי שבור.

 

הדיוקן מעורר השתאות מבוהלת, מהפנטת. מבטה המופתע של המצולמת שואל אין לדעת מה ויש בו, כמדומה, ניצוץ אירוני. אנו יודעים עכשיו כי היא חולת רוח. האם היא מתאבלת על הצפור המתה שהיא מערסלת בחיקה ברוך כזה? האם היא מגישה לנו בקן כפותיה את שי התמיהה על פשר החיים, סבלם וכליונם? האם היא מגישה באמצעות הצפור את עצמה לחמלתנו? או, אולי היא ששברה את צוואר העוף והרגה אותו? האם אנו רואים כאן רצחנות שבאה אל סיפוקה, חמלה, תחנונים – או כל אלה יחד במחווה אחת?

 

צלום הוא ציור באור. האור נופל מלפנים על פני הדמות וחוזר עלינו משל "קרנו פניה" ואנו מבחינים בכך כי האור המצייר אותה הוא "מטאפיסי". כובע הקש שלראשה מדמה הילת קדושים של ענוי ארצות המזכים, על פי עיקרי האמונה הנוצרית, את אנשי המעלה במצוות הצדקה. אמנם, נועד בית המחסה לעניי המחוז, אכרים ומשרתים ובעלי מלאכה, אך האישפוז חִיֵב סכום פקדון למנוע כניסתם של בני בלי בית ולהציב לחמלה גבול.

 

בכל זאת, מערכת אמונות חדשה ונאורה דוברת כאן, שעיסוקה בהתפרקות מתִפלותה וחשכתה של הנצרות הישנה. המוסר החדשני שלה חשׂוך-אל ומבסס עצמו על העיקר של התנערות והטהרות מדעות קדומות, משוֹא-פנים או נטית-לב. חופשי מחמלה הוא מבקש, המוסר החדש, לטפל באנשי שוליים בכלים מדעיים. כי החדשנות המדעית הוא מקור כוחה של השליחות הרפואית המודרנית. נמצא, הצלום שאנו מתבוננים בו הוא תיעוד מדויק של מעבר תקופות בו משַנֵה מקור הכוח את מקומו באמצעות שמוש בדימויים הישנים. הוא כאומר, "הנני כמו ההוא, לכאורה – אך כבר דבר חדש לגמרי". לכלים הישנים נמזגו ערכי אמת חדישים שטרם המציאו לעצמם שפה.

 

מדבר הדימוי בלשון חידות את כתבי הקודש תוך כדי כך שהוא נותן בה משמעות חילונית. הוא מזכיר לנו את הבשורה על פי מתי (כ"ב), המלמדת אותנו כי אלוהים איננו " אֱלֹהֵי הַמֵּתִים כִּי אִם אֱלֹהֵי הַחַיִּים"; וכי אהבת האל ואהבת הרֵעַ – אחת הן. בתרבות השואפת לאוניברסליות אין להשליך אנשי שוליים לנידחות. יש לטפל בהם. כי העולם החדש והנפלא הוא כדור אינסופי של נאורות ששוליו במרכזו ובמוקד ענינו.

 

שמיכת צמר מוטלת על כתפי המטורפת, היושבת על רקע מסך של נייטרליות כאֶברת-חסד שכנף מוות בחיקה. כנפיים לה, למשוגעת, לרוממה, כנאמר (תהלים נ"ה), "מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה" – בבית המחסה. המוסד הרפואי-מדעי הוא כנסיה החדשה, משכן מאורות, ירושלים של מטה, מפעל מודרני לגירוש שֵׁדים. הצלום הזה מעמיד אותנו לפתחו של "מדע הנפש" ברגע הוולדו.

 

אבל ציור באור הוא גם ציור בצל. האור-צל מקַוקו את מִתאר הדמות והשמיכה, את משבצות השמלה המוסדית, המושאלת. מדובר באשה שהופשטה מנכסיה הדלים והולבשה הכללה מפורטת להיות כולה רוח –  יותר נכון – נפש, שכן לשון קודשה של המודרנה מתנערת מן הטרנסצנדנטי.

 

הצעיף, הקשור לצווארה של האשה ככבל עבדות מקושט, מגולל מאבק של אור בחושך. שפחה היא לשברה ובכל זאת מתגנדרת, עצמאית. ובכל זאת, כבולה לא לסבלה בלבד: היא תקובע במסמרות של דיאגנוזה למקומה בעולם ממש כפי שהרצועות הרפואיות כבלו את חולי התקופה לרהיטים שתכליתם "הרגעה" ושליטה ומניעת נזקי גוף ורכוש.

 

האמן-המדען-רופא מתבונן בבת דמות היגון שבעינית המצלמה ובה-בעת הוא מתבונן במבטו-שלו. התבוננותו מתלבטת ומתחבטת. המאבק הזה הוא לא פחות מאולימפי, עדות למלחמת טיטאנים באלים: המבט המדעי, המבקש לחלץ דיאגנוזה אובייקטיבית, להיות שווה נפש ככל האפשר ולא להתערב במתרחש – הוא נלחם במבט האסתטי המתרשם ומתערב.

 

נַפְשֵׁנוּ, כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים (תהילים קכ"ד, ז') אל פחת עצמנו. כי באין לנו עוד מפלט מטאפיסי נחסה בפח נפשנו, גופנו ומקומנו בעולם.

 
 

לקריאה נוספת:

 

 

Emma Barker, Reading the Greuze Girl: The Daughter’s Seduction, 2012. The Regents of the University of California

 

Dr. Hugh Welch Diamond (1803-1886), at The Twickenham Museum, Middlesex, UK

 

Dr. Hugh Welch Diamond, On the Application of Photography to the Physiognomic and Mental Phenomena of Insanity, Read before the Royal Society, May 22, 1856

 

Foucault—The Lost Interview

 

Sander L. Gilman, Seeing the Insane, University of Nebraska Press, 1982

 

Peter Melville Logan, Imitations of Insanity and Victorian Medical Aesthetics

 

Sherwin Nuland, How Electroshock Therapy Changed Me (Remembering Sherwin Nuland), TED, כותרות בעברית

 

Regulations and orders: for the guidance of the sub-officers, attendants, servants, and all persons engaged in the service of the Surrey County Assylum at Cane Hill, 1885; at: The Medical Heritage Library

 

Miles D. Orvell on Manipulation in Pictorial and Social Photography

 

Nicholas Tromans, The Psychiatric Sublime, Tate Papers Issue 13

 

The Queen's hidden cousins: They were banished to an asylum in 1941 and left neglected now an intriguing documentary reveals all, Daily Mail

 
 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: