הבשורה על-פי פלאנרי או'קונור

פְלַאנֶרִי אוֹ'קוֹנוֹר בחווה שלה במילדג'וויל, ג'ורג'יה

 

הדת המונותאיסטית מתייחדת ללשון, למלה. והלשון, היא מבתרת את תודעת הנמצא לזה הניתן להאמר לעומת הבלתי יאמר, הסתום הנתפס מצידה כאין.

 

תודעתנו דתית מלכתחילה כשהיא מלולית, כשהיא מחשבתית: היא תופסת ושופטת, חורצת דין. רק במחשבה יכול משהו להיות או לא להיות ולהתקדם מכאן לשאלה הדתית ("המוסרית") אם ראוי הוא להיות אם לאו. רצחנות זו, היא שמכשילה את התודעה המוסרית בכלל, ובפרט את הדת, המייחדת לעצמה את תחום הראוי. ואלוהים שהדת חורצת בשמו את הדין, לעצמו הוא שוכן במדור הבלתי יאמר.

 

הסופרת האמריקנית פלאנרי או'קונור (Flannery O'Connor), שהיתה קתולית אדוקה בדתה ובכתיבתה, מתמודדת באופן ממוקד עם אי-פתירותה של הבעיה העמוקה הזאת כדי להפוך אותה לבשורת גאולה. זוהי הבמה הארצית לחזיונות האנושיים שהיא שכתבה, חזיונות הזוועה הקיומית בגאולה המובטחת. היא ערנית לחלוטין למלכודת המוסרית שהדת, כל דת מונותאיסטית מציבה לעצמה ואומרת אמן, מקדשת. עוגן לקריאה בפלאנרי או'קונור נמצא בסמלי הנצרות וברימוזים לברית החדשה. כשאנו קוראים לתוכה את המשלים, הדמויים, הסמלים הופכת האכזריות הבלתי נסבלת שלה כלפינו, הקוראים, לחמלה.

 

כי, מנקודת מבט קתולית, הקתולי הוא האדם, כל-אדם. הקתוליות היא כנסיית היקום האנושי כולו, הקהילה האנושית הנקראת להשמע לצו "אהוֹב", שהוא גרוטסקי ממש כמו הצו "היֶה ספונטני" (ביחסי מין, למשל), אלא אם אנו מרוקנים את משמעותה של אהבה מכל עמדה אישית.  

 

האמונה (האהבה, תודעת הבלתי יאמר) סותרת, אם כן, את הדת אבל גם נולדת בסתירה הזאת. ישוע הנוצרי הוא משיח שהקריב עצמו למען האנושות. מה פירושה של ההקרבה הזאת? פירושה טיהור מוחלט ולנצח נצחים של כל המתכחשים לו ושל כל החוטאים כולם. הקורבן של ישוע טיהר וקידש את הדמויות ההיסטוריות שבבשורות הברית החדשה, של שופטיו, מעניו ורוצחיו, ואיתם את הכופרים, הבוגדים, העושקים, המענים והרוצחים, כל החוטאים כולם מכאן ועד עולם.

 

כן, לא רק מטוהרים הם אלא אף קדושים, מפני שבמעשיהם הם מאפשרים את האמונה, דהיינו את האהבה הנוצרית ומאשרים ומקיימים, מחיים ומחדשים את הבשורה הנוצרית. פלאנרי או'קונור מראה בספרות המופתית שלה את המפלצתיות הגלומה ברעיון הדתי האוניברסלי של שכר ועונש (המוּבְנִים בחיים עצמם, הן של החוטא הן של הקדוש). בתוך כך היא מחדשת את הבשורה באמצעים המדמים את הקיום האנושי השפל ביותר. היא ניצבת ביצירתה "על צדו של השטן", כדבריו של הסופר ג'ון הוקס (John Hawkes ) ובפרפרזה על דבריו של ויליאם בלייק (William Blake) על מילטון, כפי שהם מצוטטים באחרית דבר של המתרגמת רנה ליטוין לאסופת ספוריה של או'קונור שיצאה בעברית, "אדם טוב קשה למצוא" (כתר 1991). 

 

כתביה הספרותיים של או'קונור הם בבחינת שחזור טקסי של הרֶשע הסתמי הטבוע במצב האנושי והפיכתו לפולחן. הקיום הרי סתמי הוא, כל עוד איננו אמנות (יצירת משמעות), כל עוד איננו אמונה, אהבה, מסתורין.

 

ניתן לראות ביצירתה של או'קונור מקבילה ספרותית, חידוש וקוממיות הפולחן הקניבלי של המיסה (אכילת הגוף, שתית הדם) והווידוי (הקאת וזלילת החטא), הקתוליים. דרך החרך הצר הזה, שהוא פולחן ספורי נשנה-אך-מתחדש, אנו יכולים להרחיב מבט על הקניבליזם הראשוני, הישיר ביחסיהם של בני-אנוש; וקודם לכל באלה שלנו, משעה שראויים אנו לחיינו באמצעות הזולת.

 

הכלים הספרותיים של או'קונור חמורים בפשטותם העובדתית ואיומים מבחינה חזותית. למשל המשפט "קו היערות מאחוריהם נפער כמו לוע אפל" בספור "אדם טוב קשה למצוא", משפט שגילפה בתחתית עולם שטוח ונמוך, מטומטם ואלים שיטרוף עוד מעט את כולנו.

 

האוניברסליות מושגת בכתיבה של או'קונור באמצעות מקומיוּת קטנונית ודמויות צרות אופקים בדרום האמריקני, אורחות חייהן ושיחן. צרות אופקים זו, המרוקנת מכל זכר של יסוד העונג, האהבה, האמונה, המסתורין מייצגת אותנו-עצמנו. שכן, לעולם נגזר עלינו לזהות בעצמנו-אנו את הראוי הבלעדי לגאולה ו"שימותו כל האחרים", כפי שאומר ניקולאוס קוזאנוס במסה שלו על ראות האל (De Visione Dei).

 

על חומרת כתיבתה של או'קונור ניתן ללמוד ממכתבה לידידה הסופר בריינרד צ'ייני (Brainard Cheney), מכתב המצוטט בתרגומי להלן ומגולמים בו (במכתב) גם חוש ההומור ושמץ מהאקסצנטריות שלה. הכל חוץ מ"גותיקה קתולית": 

 

לוֹן יקר,                                                                                                        9 ביולי 1957

 

אני סבורה כי זה [הרומן של צ'ייני] לא יכול היה לצאת טוב יותר. באמת גרמת לכך שהיחסים בין אַדַם לבין גב' הייטאואר יכנסו אליו פנימה באופן מוחשי מבלי לציין זאת, וזה מה שאתה רוצה לעשות.

 

עלו בדעתי רק דבר אחד או שניים: הסצנה ההיא שבה אַדַם מתייצב בפני הגברים במשרדו של דיוּק נראית לי מהירה מדי. כוונתי שהוא מגיע לשם יותר מדי מהר. נראה לי שזה יכול היה לסבול הכנה מסוימת מכיוון שזו סצנה חשובה מאד. אם הקורא היה מובל לקראתה קצת יותר לאט, הוא היה מכיר בחשיבותה עוד יותר.

 

בנוסף אתה נותן למספר הכל-יודע לדבר מדי פעם כמו אַדַם (הוא נמלא פליאה וכיו"ב) או שלכל הפחות נראה כי הוא המספר הכל-יודע; בכל אופן יש בלבול כלשהו בנוגע לזהותו. קרוליין (Caroline Gordon) תמיד אומרת לי שמנמיכים את הטון בשעה שהמספר הכל-יודע מדבר כמו מישהו מהדמויות או משתמש בבטוים שגורים. כשתטפל בזה, אני הייתי מטפלת בזה בתשומת לב לדברים שהיו משפרים את איכות הכתיבה.

 

כמו כן, לעתים תכופות יש דמוי בולט שמושך יתר תשומת לב. כמו הנמשים הללו היוצאים ומתבלטים כמו על גבעולים. אולי הדמיון המוחשי שלי אבל אני לא מפסיקה לראות את הגבעולים. זה יותר מדי. כמו כן בנוגע לפה בהיותו מהודק כדלת של תנור אפיה הולנדי או משהו. אינני יודעת כיצד נראית דלת של תנור אפיה הולנדי אבל לא משנה הדמוי ההוא לא עובד. אין זה ספר שיהיה תלוי בדברים כאלה אז כל דבר כזה שמתבלט, הייתי פשוט מסלקת אותו. כשאתה בספק, פעל, על-פי דר' או'קונור. ולכן ככל הנראה היא אינה יכולה לצבור מלים נוספות לטובתה.

 

אני סבורה שהכותרת החדשה [של הרומן, This is Adam] היא ככל הנראה טובה מן האחרת. בכל מקרה אינני חושבת שיש לך סיבה לדאגה בנוגע לרומן הזה. הוא מתקדם במלוא הקיטור.

 

קנינו פר [מגזע] סנטה גרטרודיס והוא צפוי להגיע בסוף השבוע הבא. אמא שלי מצפה ליום שבו היא תהיה בעסק הבקר. יהיה עליה להמשיך בעסק החלב לזמן מה אבל יחד עם זאת יש לנו עתה הבסיס לזה האחר. כל הסנטה גרטרודיס שראיתי מרשימים עד כדי להדהים המחץ. אנחנו רק מקוות שהוא ישאר על מקומו. שלשום היה פה בן אדם שהיה לו שור שאי אפשר היה להחזיק במתקן כליאה פדרלי.

 

בשבת צפוי אשלי [Samuel Ashley Brown] לבוא ואנו מקווים שכולכם תגיעו גם כן. מתי שתוכלו, אנו רוצות שתבואו.

 

באהבה, פלאנרי

 

הסופר בריינרד צ'ייני כתב ב-1952 ביקורת אוהדת על הרומן הראשון של פלאנרי או'קונור Wise Blood. היא קבלה את כתובתו מהסופרת קרוליין גורדון, שלחה לו מכתב תודה ובכך נפתח פרק ידידות בין השניים, שנחתם במותה ב-1964. גם הוא כמוה היה קתולי אדוק בדתו ושניהם שיתפו ביניהם חיבה לישועי האבולוציוניסט פייר טיאר דה שרדן (Pierre Teilhard de Chardin).  את חליפת המכתבים בין פלאנרי או'קונור ובריינרד צ'ייני ניתן לקרוא בגוגל-ספרים.

 

את מכתביה של פלאנרי או'קונור לסמואל אשלי בראון אפשר לקרוא, אבל בדרך הישנה בלבד.

 

יש הרבה חומר על או'קונור ברשת, לרבות הרצאות בווידאו, למשל של פרופ' איימי האנגרפורד בייל. הרצאתה מאוד, מאד מלומדת.

 

תרגום פרק מספרה של או'קונור "דם טוב" פורסם בגליון 18 של "מטעם".

 

קריאה ביומן התפילה של או'קונור ניתן לשמוע בתחנת הרדיו On Point

 

פלאנרי או'קונור, תנועה, 1942-1945, via Open Calture. בצעירותה יצרה או'קונור עבודות קומיקס נפלאות שאף יצאו לאור בספר

 

 

"זרועו הארוכה, השעירה של צרוף המקרים" – על צפיות נכזבות לסימטריה

 

"צירוף מקרים" מוכתב ביד אמן הוא אמנות. כך גם צירוף עובדות הנחזות או נשמעות. היגיע צלצול הטלפון לאוזני אופליה הנסערת, טרם רדתה אל הנהר, מוקדם בבוקר, בפיג'מה? התשובה, כמו גם השאלה, הטבועה בהשתלשלות עלילת הרומן ומקדמת אותה, תלויה, כפי הגדרתו האירונית של נבוקוב בלוליטה, ב"זרועו הארוכה השעירה" של מְצָרֵף המקרים, הוא הסופר. (Vladimir Nabokov, Lolita, Vintage Books, 1997, p. 105)

 

הרומן הבלשי, למשל, הוא סוגה המשלשלת מקרים באמצעות סימני שאלה ומיצרת תבנית מקבילה להשתלשלות הסיפר (הנרטיב) הרציונליסטי, של המחקר המדעי או הפסאודו-מדעי הפסיכולוגי.

 

כל המכונה "אמנות", ובתוכו השירה יחד עם הארכיטקטורה והציור וכל השאר, אמור להוות מִצְרַף של מצבים המתגבש לכדי "טבע" שאין לגרוע בו רִיק. משום כך יש הנוטים לבקש באלה נוסחאות כמו-מתמטיות כדי שיהיו לנו סממני איכות, מיני "חתכי זהב" של תבניות מקצב, בתים וחריזה.

 

אבל, סופן של כל התבניות להפרע ולהתחלף בשיבולת התודעות היוצרות של ההיסטוריה, שאין להן "זרוע ארוכה ושעירה" אחת ויחידה ומשותפת. ועוד עלינו להבין כי איכות אמנותית, אותה איכות שבעבר כינינו "יופי", אינה נזקקת לנוסחה כדי שתהיה שרירה ואמתית.

 

כן, אמתית. אמתית באופן מוחלט שאין לו הוכחה מבחוץ. אמתית באיכות וליופי.

 

אמתית ליופי כמו כתמים אדומים על דף משובץ, המצורפים לשתי המלים "בדם לבי" בעבודתו של משה גרשוני:

 

משה גרשוני, "בּדָם לִבִּי", צבע זכוכית על נייר, שנות ה-70

 

אין לטעות ולבלבל בין שלמות אמנותית – המסוגלת לעשות שמוש בכאוס ובאי-סדר ובחוסר שלמות – לבין סימטריה, לא כל שכן סימטריה מתמטית.

 

כי, צורה (Form) אינה תבנית (Format).

 

אפשר להתבונן בעבודה של גרשוני (ואמנות איכותית אכן דורשת שהות מתבוננת, מדיטטיבית), גם בתור דו-שיח יוצר תודעה, דו-שיח בין צורה לבין תבנית. הדף המשובץ, המצהיב שנלקח מ"מחברת חשבון", יובן כתבנית נשנית, סדורה. תאים מסויימים בדף הזה נקודים ומרוחים באדום לא סדור לשתי מלים. ובתוך כך, הופכת תבנית הרקע האוטומטונית, שלא שורטטה ביד האמן, למעשה רישום שלו. לא עוד מעשה רישות אטום מעשה מכונה. קוי האורך והרוחב המצולבים מעבירים אנרגית כאב מרוחקת כזכרון ובלתי נסבלת בעדינותה. מעורבותה של התודעה המתבוננת, היא שהופכת כאן את התבנית לצורה מושלמת של אי-סדירות חד-פעמית שהיא שלמות אמנותית.

 

אפשר להתווכח אם במעשה האמנות יש צורך בשליטה או להפך, בצורך מנוגד של וויתור על שליטה. או בשניהם. אבל האמנות. היא הדוברת בסופו של דבר את עצמה ובכל דרך רצויה לה.

 

בעל הזרוע ולדימיר נבוקוב, "הפנטום המתאם" (That synchronizing phantom", Lolita, p. 103), שבתוך אביק המעבדה שלו ערבב את המכונית, הכלב, השמש, הצל והרטיבות עם החלש, החזק והאבן – הוא סמך ובטח בשליטה. ואולם, חולשתו, היא דווקא שהעניקה לכתיבתו את עוצמתה היתרה.

 

בראיון שהעניק ב-1967  ל-Paris Review נשאל נבוקוב, אם יש לו, לתחושתו, איזו לקות גלויה או נסתרת. הוא השיב בחיוב: "מחסור באוצר מלים טבעי", הוא אמר. והמשיך, (בתרגומי):

 

"עניין מוזר להודות בו, אבל אמת לאמיתה. מכלל שני המכשירים שברשותי, באחד – שפת אמי – איני יכול להשתמש עוד. וזה לא רק עקב העדר קהל רוסי, כי אם גם עקב כך שההתלהבות מההרפתקה הוורבלית באמצעי הבטוי הרוסי התפוגגה לאחר שפניתי ב-1940 לאנגלית. המכשיר השני, שתמיד היה ברשותי, שהוא האנגלית שלי, למרות זאת הוא  דבר נוקשה, מלאכותי, שאין בו כל רע לשם תיאור שקיעה או חרק, אך אין בו להסוות דלות תחבירית ומחסור בדיקציה מקומית בשעה שאני נזקק לדרך הקצרה ביותר בין עסק לחנות. לא תמיד יש להעדיף רולס-רויס ישנה על פני ג'יפ פשוט."

 

אבל, כל משחקי המלים והאלוזיות, המצלולים, ההיפוכים והדימויים היוצרים דחיות ומשיכות וזעזועי תודעה מחשמלים, ובקצרה כל הרקמה הוורבלית של לוליטה, הם תוצר של הלקות היוצרת הזאת.

 

נבוקוב הציג עצמו כדו-לשוני בדרך כלל, אבל ברור שהכיר בכך שאנגלית היא לו שפה שניה, משנית. הוא יודע שהוא משתמש בה כחדש בשפה. ככזה הוא התמחה במשחקי הזרה של הלשון "שאינה טבעית". השמוש הווירטואוזי שלו בלשון, הוא חדשני באופן האופייני לדרך שבה משתמשים פעוטות בשפה. שבושי הלשון של ילדים נשמעים, אמנם, כחידושים והמצאות "נבוקוביאניים", בעוד אצלו המשחק מודע לעצמו. שמעתי פעם תלמיד אולפן לעולים חדשים המבקש במכולת "בזוקיים", דהיינו, "שני מסטיק בזוקה". לחדשנות מסוג זה הכוונה. אין זו חדשנות של שליטה אלא של כמיהה לשליטה ושל תשוקה לעוצמה. חדשנות מסוג זה היא מצורות הכאוס, שמי שהשפה "טבעית" להם יתקשו להשתמש בה. נזדקק לזרות, לחיץ כדי להתגבר על רתיעה ממשחק במלים שהן שונות במובנן אך זהות בביטויין, אפילו בכתיבתן. מי שהשפה טבעית לו יפנה בדרך כלל לדמויים ציוריים ומטאפורות כדי להחלץ מחרצובות "טבעה" של הלשון, שכלליה הספונטניים הם שקופים ובלתי עבירים לגביו. (לא הייתי מסוגלת, למשל, לכתוב כאן "בלתי עבירים בעבורו".) גם כשבעלי השפה הטבעית משתמשים במשחקי מצלול, נדרש להם מרחק בין המלים כדי לעשות זאת.

 

אוזנו של נבוקוב נשארה לעולם צעירה נוכח השפה שכתב בה, תמיד מודעת לעצמה, "לא טבעית". אין לשונו לשון של תבניות אלא של פירוקן ובנייתן מחדש כצורה. התגלית החוזרת על עצמה בעניין זה היא, כי, גדולתו של הגאון פורחת בדרך כלל במטחווי לקותו.

 

את הגאונות המובהקת ביותר בדברי ימי האמנות מייצגת, באופן טריוויאלי, מונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י. זוהי תמונה לא גדולה בממדיה של ספק-אשה ולמעשה גבר, ספק-יפה ולמעשה מכוערת, דמות שאין לנו שום יכולת להציב אותה בתבנית רגשית או רציונלית ברורה. ולכן, היא אפופה תודעת מסתורין וידע שאיננו תלוי במצב עניינים כלשהו. מבטה של הדמות מקיף-כל, ובתוך כך כולל בתמונה את הצופה, שאליו היא מחיכת באירוניה הסותרת ופורעת את ודאות המבט. הרקע לדמות הוא נוף אוניברסלי מופלא ובלתי מזוהה, הכתוב על רקע שחור סמוי מן העין. היצירה היא מה שמכנים אפיפניה, Epiphany, התגלות. והתגלות האמת ביופי (איכות עילאית, במקרה זה) היא אמנות.

 

אבל מי שמחפשים שליטה ומעניקים אותה, כנהוג, ל"מדע", ואלה, כמתבקש, הם בדרך כלל מדענים ומאמינים, יוצאים לחפש תבניות "רציונליות" בג'וקונדה האומללה. "חתך הזהב", למשל. כאילו חתך הזהב אמור להוכיח איכות וגדוּלה, וכאילו אפשר להעמיד את איכות היצירה החד-פעמית הזאת על איזו נוסחה מתמטית. כך עושה סטיבן וולפרם (Stephen Wolfram), שטוען להמצאת "מדע מסוג חדש", דהיינו אוטומציה ממוחשבת של יחסים בין תאי צורה בסיסיים, האמורה לכסות את כל יחסי התבנית (יצוגי הידע) האפשריים.

 

את "הניתוח התבניתי" של המונה ליזה על פי חתך הזהב הכין עבור האתר של וולפרם אחד ס.מ. בלינדר (S.M. Blinder). לא נגענו. זה שמו של האנימטור חד העין. ולהלן פרי התבוננותו:

 

 

על חתך הזהב וסדרת פיבונצ'י הנובעת ממנו נכתב רבות וההסכמה, כי ניתן למצוא אותם בכל מקום בטבע, באמנות ובארכיטקטורה הגיעה עד כדי טענות להוכחת קיומה של אינטליגנציה עילאית בוראת עולם. סרטו היפה של קריסטובל וילה (Cristobal Vila) מדגים את הטענה, כי חתך הזהב וסדרת פיבונצ'י הן בתשתית התבניות היפות בטבע. לצפיה בסרטון "הטבע במספרים", כנסו ליוטיוב.

 

אבל כשווילה כותב על אופן יצירת הסרטון, הוא מודה בכך "שרימה" במקצת בנתונים המתמטיים שעשה בהם שמוש, דבר המראה שאפשר להלביש הכל על הכל. ההסבר באתר הסטודיו שלו Etérea.

 

המתמטיקאי קלמנט פאלבו (Clement Falbo) עמל בחבורו על הפרכת הטענות האמורות.

 

הוא מצטט, בין היתר, את ג'ורג' מרקובסקי (George Markowsky) שבוחן גם את השתלשלויות המשמעויות של "חתך הזהב" לאורך הדורות. מרקובסקי אומר, בין היתר, כי בתקופה הקלאסית נעשה שמוש במונח בדומה לשמוש מאוחר יותר במונח "התער של אוקהם" בפילוסופיה, בתור כלל לצמצום הסברי. ובכלל, החתך הפך "מוזהב" או "נשגב" רק ברנסנס. מרקובסקי ממשיך ומפריך את האמונות בנוגע לפרופורציות הנשגבות של הפירמידה הגדולה במצרים, הפרתנון, שרטוטיו של דה וינצ'י, בניין האו"ם בניו יורק (!), וכמו כן את הטענה כי ציור בפורמט של "חתך הזהב" מענג את העין והמוח יותר מתבניות אחרות (כאילו מטרתה של האמנות הוא "עינוג"). עוד הוא בוחן ומפריך את קיום הפרופורציה הנשגבת בגוף האדם, ולוא רק משום שהטבור איננו כלל וכלל מרכז קבוע בגוף. בסופו של חבור הוא מרסק אמירות לגבי חלוקה מוזהבת לכאורה בתבניות אינאיס לווירגיליוס.

 

ומשכנע בדבריו גם מרקוס דו סאוטוי (Marcus du Sautoy) בהרצאתו ב-TED (המלווה בכותרות עבריות). הוא עושה זאת דווקא בשעה שהוא חוזר ועומד על דבריו של גלילאו, כי הטבע כתוב באותיות מתמטיות, ואחר כך אומר כי "אמנים אוהבים לעורר ציפיות לסימטריה", זאת רק כדי לאכזב ציפיות אלה בתוצאה. והן כך עושה גם הטבע!

 

ובכן, מהו המקום שבו נכזבות ציפיותנו לסימטריה, לתבנית מוכרת של שלמות מופלאה המשקפת את אמונותינו בהישנות צורנית או תבניתית בזמן, במרחב או ביחסינו עם העולם, עם גופנו ועם רעינו? היכן מתרחש המעבר בין סדר לבין אי-סדר ומה, או מי, מייצר אותם זה-מזה?

 

מהי תודעה? תנו לה כאב כדי שתהיה תודעת כאב, תנו לה יופי כדי שתהיה תודעה של יופי ותנו לה לערבב אותם וליצור מהם, באמצעות האלכימיה המופלאה שלה, את מה שלא נוכל לתת בו תבניות אפריורי: חירות הרוח.

 

ולסיום, כפרס למי שהגיע עד גמירה, מרי רוטש (Mary Roach) ב-TED: "עשרה דברים שלא ידעתם על אורגזמות". כותרות בעברית.

 

ועוד, ניו יורק טיימס: אישוש מדעי לתאורית אבולוצית הפרפר של ולדימיר נבוקוב.