בלייד ראנר: כמו דמעות בגשם

הסצנה "כמו דמעות בגשם" בסרטו של רידלי סקוט (Ridley Scott), בלייד ראנר (Blade Runner), מגלמת בחמש דקותיה את נושא הסרט כולו: החיים, המוות ושאלת קיומה של הנשמה האנושית. הסרט הוא אדפטציה לספור של פיליפ ק. דיק, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות".

 

גבור הסרט, צייד הרפליקנטים (רובוטים דמויי-אדם) המורדים, דקארד, בגילומו של האריסון פורד (Harrison Ford), מנסה להמלט על חייו מהרפליקנט המורד רוי בגילומו של ראטגר האוור (Rutger Hauer) הגדול, שאחריו רדף עד רגע זה להרגו. רוי, שמועד התפוגה שלו מגיע, מגלה ברגעי חייו האחרונים חמלה על-אנושית כלפי דקארד, מציל אותו ממוות ומשמיע את המונולוג הידוע "כמו דמעות בגשם".

 

בראיונות שונים ספרו עושי הסרט כי האוור ביצע בעצמו את הקפיצה מגג לגג בסצנה, הוסיף לה את היונה (סמל הנשמה בנצרות) וכן את המשפט האלמותי, "כמו דמעות בגשם". בזכותו של האוור, הסצנה הזאת, האיומה בבטוי האבל העצמי שלה, הופכת לראי בו נשקפת לנו דמותנו שלנו כרפליקנטים בעלי מועד תפוגה. המוסיקה של ואנגליס (Vangelis).

 

 

 

"ראיתי דברים שבני אדם לא היו מאמינים. ספינות קרב עולות באש על כתף אוריון. צפיתי בקרני-C זוהרות באפלה ליד שער טנהויזר. כל הרגעים הללו יאבדו בזמן, כמו דמעות בגשם. עת למות".

 

 

מקורות נוספים:

 

Dangerous Days: Making Blade Runner (2007) – In Need of Magic: Post-Production Problems

 

Ridley Scott: BLADE RUNNER Was A Dark Comic Strip

 

Rutger Hauer Blade Runner

 

צ'רלי צ'פלין: "הדיקטטור הגדול": "שאי את מבטך, חנה"

"צר לי, אבל אני לא רוצה להיות דיקטטור – זה לא עיסוק בשבילי. אינני רוצה לכבוש או לשלוט באיש. הייתי רוצה לסייע לכולם, אם אפשר – יהודי, גוי, שחור, לבן. כולנו רוצים לעזור איש לרעהו; כאלה הם בני אנוש. אנו רוצים לנהל את חיינו על יסוד אשרם של רעינו, לא על חשבון סבלם. איננו רוצים לשנוא איש את רעהו ולבוז לו. יש בעולמנו מקום לכל, האדמה הטובה שופעת ויש ביכולתה לכלכל את כולם.

"יכולים החיים לפסוע בנתיב של חירות ויופי.

"אבל אבדה לנו הדרך.

"תאוות הבצע הרעילה את נפש האדם, צרה על העולם בחומות של שנאה והובילה אותנו בצעדי אווז אלי מכאוב ושפך דם. פיתחנו מהירות אך הסתגרנו ואטמנו עצמנו כלפי חוץ. המיכון שנותן לנו עושר הותיר אותנו חסרי כל. השכלנו להיות ציניים, החכמנו להיות קשים ואכזריים. אנו חושבים יתר על המדה ומקמצים ברגש. לאנושיות אנו זקוקים יותר מאשר למכונות. לחמלה ולרוך אנו זקוקים יותר מאשר לפקחות. בלי הסגולות הללו יהיו החיים אלימים והכל ילך לאבדון.  

"המטוס והרדיו קירבו אותנו זה לזה. מעצם מהותן קוראות ההמצאות הללו לטוב שבאדם, יוצאות בקריאה לאחווה אוניברסלית ולהתאחדותנו. בעצם הרגע הזה מגיע קולי אל מיליונים ברחבי העולם, מיליונים של גברים, נשים וטף מיואשים, אלה הם קורבנות משטר הגורם לאנשים לענות ולכלוא בני אדם חפים מפשע.

"לאלה היכולים לשמוע אותי אני אומר, "אל יאוש". היסורים המושטים עלינו עתה אינם אלא חמדנות חולפת, מרירותם של אנשים החוששים מן הקדמה האנושית. שנאת האדם תחלוף והעריצים ימותו; העוצמה שהם גזלו תשוב אל האנשים שמהם נגזלה. החירות לא תעבור מן העולם כל עוד המוות קיים.

"חיילים: אל תכנעו לחיות-אדם, לאנשים הבזים לכם, משעבדים אתכם, מפעילים עליכם משטר של כפיה, אומרים לכם כיצד לנהוג, מה לחשוב וכיצד להרגיש; אנשים המתרגלים אתכם, קוצבים את מזונכם, מתייחסים אליכם כאל בהמות, עושים בכם שמוש כבשר תותחים. על תכנעו בפני האנשים המלאכותיים הללו, אנשים מכאניים שמוחות מכונה ולבבות מכונה להם! אתם אינכם מכונות! אתם אינכם בהמות! בני אדם הנכם! אהבת האדם שוררת בלבכם. אתם אינכם שונאים; שונא רק מי שאיננו אהוב בעצמו, זה שאיננו אהוב ואיננו טבעי.

"חיילים: אל תלחמו על השעבוד! הלחמו על החירות! בפרק שבע-עשרה של סנט. לוקס [הבשורה על פי לוקס, הברית החדשה] נכתב, 'מלכות האלוהים הינה בקרב האדם' ['…כי הנה מלכות אלהים בקרבכם היא'] –  לא אדם יחיד, אף לא קבוצת אנשים, כי אם בכל בני האדם כולם, בכם, לכם האנשים הכוח, הכוח ליצור מכונות, הכוח ליצור אושר. לכם בני האדם הכוח לעשות את החיים האלה חופשיים ומלאי יופי, להפוך את החיים האלה להרפתקה נפלאה.

"כי כן, בשם הדמוקרטיה, בואו נעשה שמוש בכוח הזה! בואו נתאחד! הבה נלחם למען עולם חדש, עולם הגון שיתן לאדם הזדמנות לעבוד, שיעניק לכם עתיד ובטחון בשעת זקנה. בזכות ההבטחה של הדברים הללו עלו פראי האדם לשלטון, אבל הם משקרים! הם אינם מקיימים את הבטחתם; הם לא יקיימוה לעולם. עריצים משחררים את עצמם, אבל הם משעבדים את העם!! ובואו עתה להלחם למען קיום ההבטחה הזאת!! בואו נלחם על שחרור העולם, על סלוק חומות הלאום, על סלוק תאוות הבצע, השנאה ואי-הסובלנות. הבה נלחם על עולם של תבונה, עולם שבו מדע וקדמה יובילו את האדם אל האושר.

"חיילים: בשם הדמוקרטיה, בואו נתאחד כולנו.

"חנה, האם את יכולה לשמוע אותי? בכל מקום שהנך, שאי מבט, חנה. חשרת העבים מתרוממת. השמש בוקעת דרכה. אנו יוצאים מתוך האפלה אל האור. אנו נכנסים אל עולם חדש, עולם מסביר פנים יותר, שבו יתעלו בני האדם על שנאתם, על חמדנותם ועל האכזריות שלהם.

"שאי מבט, חנה. נשמת האדם פרשה כנפיה והוא מתחיל סוף סוף לעוף. הוא עף אלי הקשת בענן – אלי מאור התקווה, אלי העתיד, העתיד המפואר השייך לך, לי, ולכולנו. שאי מבט, חנה. שאי את מבטך."

את המקור ניתן לקרוא ב: American Rhetoric: Movie Speech

הוי פשיסטים, אתם תובסו (על פי וודי גתרי)

 
 
 

תדעו לכם פשיסטים, שאתם צרה צרורה  

הבוקר התעוררנו ואין לכם ברירה:

אתם תובסו,   

פשיסטים, אתם תובסו

 

שנאת אחים היא פחדנות שאת לבכם סגרה

אך כשאנחנו כאן – עתכם כבר נגזרה:

אתם פשיסטים,  

פשיסטים, אתם תובסו

 

הוי פשיסטים, אתם תובסו

פשיסטים, אתם תובסו

פשיסטים, אתם תובסו

פשיסטים, הוי אתם תובסו

 

ארצנו של כולם היא, ארצנו היקרה

וזאת נאמר לכם היום: היא לא למכירה

אתם תובסו,

פשיסטים, אתם תובסו

 

הוי פשיסטים, אתם תובסו…

 

חטפתם את הכנסת, אך לא את הלבבות

אותנו לא תפחידו, נאמר לכם רק זאת:

אתם תובסו,

פשיסטים, אתם תובסו

 

הדמוקרטיה חיה, היא לא להפרטה

מצצתם את דמנו אך סופכם כבר בא

אתם תובסו,

פשיסטים, אתם תובסו 

 

הוי פשיסטים, אתם תובסו…

 

אחים אנו, בלי הבדלים של מין, עדה או דת

היום אנו עומדים מולכם: לבנו הוא אחד

אתם תובסו

פשיסטים, אתם תובסו

 

הוי פשיסטים, אתם תובסו

פשיסטים, אתם תובסו

פשיסטים, אתם תובסו

פשיסטים, הוי אתם תובסו. 

 

למעלה, "פשיסטים, אתם תובסו", ביצוע של בילי ברג (Billy Bragg) לשירו של וודי גתרי (Woody Guthrie), והדבר המקורי:

 

 

אתם מוזמנים להציע שינויים ולהוסיף בתים.

התמליל המקורי באתר של וודי גתרי: All You Fascist

פול סימון (וגם) לאונרד כהן ובוב דילן: הֶמְיַת הַשֶּׁקֶט

 
 

לאונרד כהן במחווה לפול סימון, קורא את The Sound of Silence ומציין את המועד המדויק בו כתב סימון את השיר:

 

 

 

 

פול סימון: הֶמְיַת השקט   

 

ברוך בואךְ קדרות, אחות                                                                   

יחדיו נשיח נשכחות

כי החזון המתגנב רכוֹת

נזרע בתוך שנתי לנבוֹט

זה החזון שבמוחי עוד

נטוע נשאר

בתוך הֶמְיַת השקט.

 

בתוך סיוט לבד אנדוד

בסמטאות מאובנות

תחת הִלַת פנס הרחוב

הדקתי צווארוני סמוּר מקור

בכידונים אור הנֵאוֹן היכה באישונַי                                                  

ואת הליל בקע

נגע בְהֶמְיַת השקט.  

 

ובתוך עֵרְיַת האור נראות 

דמויות אדם לִרבבות

דוברים מבלי לומר שיחם  

שומעים בלי שתשמע אזנם

אנשים כותבים שירים אין קול להשמיעם

אין מעז

הפר הֶמְיַת השקט.

 

"טפשים", אמרתי, הן תדעו

דוּמוֹת כמו סרטן ירבו

מהמלים שלי אם תלמדו

אל זרועותי אם תגיעו

אך כטפות מטר דממה מילַי אז נפלו                                                   

להדהד בבארות השקט.

 

הם שחו והתפללו

לאל הנאון שיצרו

הבזיק השלט את אזהרתו

המלים ממנו נמלטו

והשלט אמר: "מלות הנביאים במנהרות רכבת נרשמו

ועל בתי דירות

ונרחשו בְהֶמִיַת השקט".

 
 
 

פול סימון ובוב דילן:

 

The Sound of Silence:

 
 

מרק רופאלו קורא: קטעים מנאום "מחוז אוהיו" של יוּגִ'ין דֶבְּס

 
 

מנהיג המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית, יוג'ין דבס (Eugene V.Debs), נאם ב-16 ביוני 1918, בוועידת המפלגה הסוציאליסטית של מחוז אוהיו. בנאומו, הידוע מאז בתור "נאום מחוז אוהיו", הוא דיבר נגד היציאה למלחמת העולם הראשונה. לאולם הוועידה הוא הגיע הישר מביקור בבית הכלא בו ישבו שלושה מחבריו על התנגדותם למלחמה. עשרות פעילי שמאל וסוציאליסטים אחרים נרדפו, נכלאו ואף נרצחו בשל התנגדותם למלחמה. בניגוד למנהיגים רבים מבין הסוציאליסטים באירופה, שהתייצבו לצד ממשלותיהם, הצטרף דֶבְּס אל קומץ מהפכנים ברחבי העולם, בהם גם בולשביקים ברוסיה, שהוקיעו את המלחמה. הם טענו אז, כי המעצמות יצאו למסע כיבושים על חשבון העובדים ברחבי העולם. על "נאום המחוז" הורשע דבס מאוחר יותר, בכך שהיו אלה "דברים שבאו להצית מרדנות ובוגדנות בקרב כוחותיה של ארה"ב, לעורר התנגדות למלחמה ולקדם את עניינה של גרמניה." דבס הריץ עצמו לנשיאות ב-1920 מתוך תא כלאו וזכה במיליון קולות כמעט. הנאום הוקלט על ידי קצרן ממשלתי לשם שמוש בתביעה נגד דבס.

 
 
 
 

"…אין להשתומם על הצהרתו של סם ג'ונסון (Samuel Johnson), כי 'פטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל'. הוא בוודאי חשב על האדונים מוול סטריט – או לפחות על התבניות שהללו נוצרו לפיהן – שכן כל דור נמצא לו עריץ, מדכא ומנצל המתעטף בגלימה של פטריוטיזם, או דת, או שניהם, כדי להוליך שולל את בני העם ולהכניס אימה בלבם…

 

"…כל אחד ואחד בקרב קושרי הקשר האריסטוקרטים הללו, הרוצחים בכוח, מתימר להיות ראש לפטריוטים; כל אחד מהם קובע נחרצות כי המלחמה הוכרזה כדי לעשות את העולם בטוח יותר למען הדמוקרטיה. איזה בלוף! איזה זבולים! איזו גניבת דעת! …

 

"…לכל אורך ההיסטוריה נוהלו מלחמות לשם ביזה וכיבושים. בימי הביניים, כאשר בעלי האחוזות אשר שכנו במצודות ואשר במגדליהן ניתן עדיין לחזות לאורך הריין, החליטו להגדיל את תחומי שלטונם, להגביר כוחם, יוקרתם ועושרם, הם הכריזו מלחמה איש על רעהו. ואולם הם עצמם לא יצאו להלחם ממש כשם שאדוני האחוזה המודרניים, בָּרוני וול סטריט, אינם יוצאים למלחמה. הבָּרונים הפאודלים של ימי הביניים, אבותיהם הכלכליים הקדמונים של הקפיטליסטים בימינו, הם שהכריזו על המלחמות כולן.

 

"וצמיתיהם האומללים לחמו בכל הקרבות. הצמיתים העניים, הבורים, לומדו בהוקרת שליטיהם. הם למדו להאמין כי בשעה שאדוניהם מכריזים מלחמה האחד על האחר, הרי זו חובתם הפטריוטית שלהם-הם להתנפל זה על זה ולשסע גרונותיהם למען רווחיהם ותהילתם של האדונים והבָּרונים הבזים להם. וזוהי תמציתה של מלחמה. מאז ומתמיד הכריז מעמד האדונים על המלחמות. מעמד הנתינים, הוא זה אשר מאז ומתמיד לחם במלחמות. המעמד השליט יוצא ברווח מוחלט ואין לו מה להפסיד, בעוד שבני המעמד הנתין אין להם דבר להרוויח והם יוצאים בהפסד מוחלט – בראש ובראשונה של חייהם.

 

"…מאז ומתמיד הם לימדו ואילפו אתכם להאמין שחובתכם הפטריוטית היא לצאת למלחמה כדי להטבח לפקודתם. אבל לכל אורך ההיסטוריה האנושית אתם, בני העם, מעולם לא היה לכם קול להכריז מלחמה, ועד כמה שהדבר נשמע מוזר, אין שום מלחמה שאומה כלשהי לקחה בה חלק, באף עידן מן העידנים, שהוכרזה על ידי העם.

 

"אם יותן לי להדגיש כאן את העובדה – ואין שום אפשרות לחזור עליה יתר על המידה: המעמד העובד המקריב את מירב הקרבנות, המעמד העובד אשר שפך את דמו בלא סייג וסיפק את הגוויות, מעולם לא היה לו קול להכריז מלחמה כמו גם לעשות שלום. המעמד השליט הוא זה העושה את שני אלה גם יחד. רק הם מכריזים מלחמה והם בלבד עושים שלום.

 

"לא לכם לתת נמוק;

 

"לכם רק לבצע ולמות. [אלפרד לורד טניסון, הסתערות הבריגדה הקלה  The Charge of the Light Brigade]

 

"אם המלחמה צודקת אזי על בני העם להכריזהּ…"

 
 

השחקן מרק רופאלו (Mark Ruffalo) קרא קטעים מתוך נאומו הידוע של דבס בפברואר 2007 בכנסיית "אול סיינטס" בפסדינה, קליפורניה, במסגרת תכנית קריינות שכותרתה "היסטורית הקולות של העם האמריקני" (Voices of a People's History of the United States).

 

פתיחת הסרט מ.א.ש בבמויו של רוברט אלטמן, עם שיר הנושא "זה לא כואב להתאבד":

 

רחל: השיבה הביתה, או: על שפת הכּנרת

רחל בלובשטיין, צילום: א. סוסקין

 

מתוך "שירת רחל", הוצאת "דבר" תל-אביב, תשי"א:

 

על שפת הכנרת

 

היינו מעירות שחר. דומה, לוּ הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שׂיחו. הצצה ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנוּמה, כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת, הרדוּמים אף הם.

 

החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חלק בו – מכּר ומוֹדע. ימינה, אל הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלוּלה. כמה פרגים, כלניות, שיני אריה חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד! שׂמאלה, בשפל, מזדקר לו דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות; דקל קטן ובודד, המרים כאן – מי יודע, כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה, עדי שיחי-הרדוף, שפע סבכי-ירק. החוף השני – רחוק, נכרי. מרחב הכּנרת מבדיל בינינו ובינו. גבעות החוֹרן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעֵבר ההוּא. זכורתני בליל-ירח, עם קיץ, חתרו סירותינו אל חולת  "העבר ההוא". צעדנו על גבי האדמה, השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו הד דבר אלהים בשכבר הימים: "ואגדלה שמך". טיפסנו על צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עינות במימיהם הצוננים שרשי חרובים עתיקי יומין.

 

טבריה, נוף מהמצודה של דאהר אל-עומר , 1890-1900, מקור: Old Pictures

 

כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע-עשרה היינו. ידים מיוּבלות, רגלים יחפות, שזופות, שׂרוטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. האויר כוּלו צלל לזמירותינו, שיחנו וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף "הכפיה", תעיפי מבט-אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי-בזה מרחפת על המים דוגת-כנף, עוד מעט וסירת-הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה.

 

דייגים על הכנרת, תחילת המאה ה-20, מקור: Old Pictures

 

לצהרים היינוּ שבות אל החוָה, ושוב הים אתנו. עין התכלת היתה מציצה אל חלון חדר-האוכל. עין-התכלת של אדמת המולדת.

 

ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו קולות-העלוּמים. מפני רוָחה יגוֹרנוּ. נכספנו לקרבן, לעינוּי לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת.

 

זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הבצה, במקום בו הירדן נפרד מעל הכנרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצוּעה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית-נשמה.

                           

הציק הצמאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו – תיבת הפח משל נפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, ולשתות, לשתות עד אין סוף, כחית-היער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב לרווֹת עד כלות הכוחות.

 

Vasiliy Polenov, אגם כנרת, שנות ה-1880

 

אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכּנרת השקטים, יען כי אבותיהם ריווּ כאן את צמאם?

 

ביום השבּת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוּכוֹת. כמה שם חגוים נפתלים, כמה מחבואים יקרים, כמה ואדים ירוקים; לו תשארי פה לכל ימיך. מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תראה לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים. כל כך עתיקה היא טבריה זו, שאינה נראית לי כעיר, אלא כציור מתוך ספר למוּד לדברי ימי קדם. ראה, אלה האבנים ראו את פניו החורים של המוכיח מנצרת, שמעו את משנתם של התנאים, וגם את פני בירוניקה הנאוה זכור תזכרנה האבנים האפורות האלה.

 

לא מראה נוף הוא ים-כנרת, לא פיסת טבע בלבד – גורל עם התלכד בשמו. באלפי עינים יביט מתוכו עברנו אלינו, באלפי שׂפתים ישׂיח ללב. (תרע"ט)

 

Vasiliy Polenov, ישוע הנוצרי משקיף על הכנרת, מתוך הסדרה "חיי ישוע", שמן על בד, 1888

 

המשפט האחרון בתמונת זכרונה של רחל, כמו הודבק באופן מאולץ, לשמש מס שפתים לתמונה של געגוע צורב אל בית ונוף מולדת. בעיני משתווה תמונה זו בעוצמתה החרישית, הפונה פנימה ל"יפה נוף" של יהודה הלוי. אבל, רחל אינה נכספת אל "קריה למלך רב", אל מחוז נעלם מאחורי אופק תפילותיו של עם. לא. אל עצמה היא נכספת כאן. כי, בית הוא מקום שבו אין אנו רחוקים מעצמנו, מקום המשרה בנו "רגש הודיה לגורל" שמתוך בחירה ושבו מתאחדים זו בזו לאחת "עבודה מתוך עלית-הנשמה" ואמנות השירה וההתבוננות.

 

ואולי. מילים: רחל, לחן: יהודה שרת, שרה ב-1991 אסתר עָפרים, בס: אלי מגן, פסנתר: אלונה טוראל:

 

 

ועוד:

 

"הילדים שלנו", חבור מאת רחל על ילדי דגניה, פורסם בהארץ

 

רחל המשוררת באתר לכסיקון הספרות העברית

 

על רחל ב-e-mago

 

 כתבי רחל בפרויקט בן יהודה

 

צַ'רְלְס בּוּקוֹבְסְקִי: תְּנוּ לָזֶה לַעֲטוֹף אֶתְכֶם

צ'רלס בוקובסקי, 1920-1994, ככל הנראה בשנות ה-50

 

תְּנוּ לָזֶה לַעֲטוֹף אֶתְכֶם

מאת צ'רלס בוקובסקי 

 

אֵיזֶה מֵהֶם שַׁלְוָה אוֹ אוֹשֶׁר,

תְּנוּ לָזֶה לַעֲטוֹף אֶתְכֶם

 

בְּהֱיוֹתִי אָדָם צָעִיר

חָשַׁבְתִי שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

טִפְּשִׁיִּים, חָסְרֵי תִּחְכּוּם.

הָיִיתִי מַר בַּנֶּפֶש וְשָׂרוּט

בַּמּוֹחַ, אִי כְּשִׁירוּת

הוֹרִית.

 

כְּמוֹ גְרַנִיט הָיִיתִי קָשֶׁה, אֲנִי

עִקַּמְתִּי עַיִן נֶגֶד

הַשֶּׁמֶש.

לא הָיָה אָדַם שֶׁבָּטַחְתִּי בּוֹ

לא כָּל שְׁכֵּן

אִשָׁה.

 

חָיִיתִי גֵּיהִנוֹם בְּחַדְרוֹנִים

קְטַנִּים, שָׁבַרְתִּי

דְּבָרִים, נִתַּצְתִּי דְּבָרִים,

הִתְהַלָּכְתִּי בְּתּוֹךְ זְכוּכִית

מְנֻפֶּצֶת.

הִתְרַסְתִּי כְּלַפֵּי כָּל,

פַּעַם אַחַר פַּעַם הָיִיתִי

בְּצַו הַרְחָקָה, נֶעֶצַר, הָיִיתִי

שָׁב וּמִתְפָּרֵעַ, נִלְחַם

וּמְשְׁתָּגֵעַ וּמַפְסִיק.

נָשִׁים הָיוּ עִנְיַן

לְזִיוּן וּלְקִטּוּר,

לא הָיוּ לִי

חָבֵרִים מִמִּין זָכַר.

 

הֶחְלַפְתִּי עֲבוֹדוֹת וְגַּם

עָרִים, שָׂנֵאתִי חַגִּים,

תִּינוֹקוֹת, הִיסְטוֹריָה,

עִתּוֹנִים, מוזיאונים,

סָבְתוֹת,

נִשּׂוּאִים, קוֹלְנוֹעַ,

עַכְּבִישִׁים, מְפַנֵּי אַשְׁפָּה,

אַנְגְּלִית בְּמִבְטָא, אִיטַלִיָה

סְפָרַד, צַרְפָת, אֱגוֹזֵי

מֶלֶךְ וְאֶת הַצֶּבַע

הַכָּתוֹם.

אַלְגֶּבְּרָה עִצְבֵּנָה אוֹתִי,

אוֹפֶּרַה הֶחְלִיאָה אוֹתִי,

צַ'רְלִי צַ'פְּלִין הָיָה

זִיוּף

וּפְרָחִים נוֹעַדוּ

לְרַכִּיכוֹת.

 

אוֹשֶׁר וְשַׁלְוָה הָיוּ

אֶצְלִי רַק סִימָנִים

לִנְחִיתוּת,

דַּיָּרִים קִצְרֵי מוֹעֵד

אוֹ

ראשׁ דָּפוּק.

 

אַךְ בִּזְמַן שְׁעוֹד הִמְשַׁכְתִּי

בִּקְטָטוֹת הַסִּמְטָה שֶׁלִי,

הַשָּׁנִים הָאָבְדָנִיּוֹת שֶׁלִי,

הַמַּעֲבָר שֶׁלִי בֵּין

נָשִׁים בְּכָל מִסְפָּר

שֶׁהוּא – בֵּהַדְרָגָה

בָּא וְעָלָה בְּדַּעַתִּי

זֶה

שֶׁבִּכְלַל אֵינִי שׁוֹנֶה

 

מִכָּל

הָאַחֵרִים, הָיִיתִי כְּמוֹתָם,

 

הֶם כֻּלָם מְפֻטָּמִים

הָיוּ שִׂנְאָה,

מְרוּחִים בְּקֻבְלָנוֹת

קַטְנוּנִיּוֹת,

לַגְּבָרִים שְׁנֶאֱבַקְתִי בָּהֶם

בַּסִּמְטָאוֹת הָיָה לֵב אֶבֶן.

כָּל אֶחַד מֵהֶם הָיָּה דּוֹפֵק,

מְזַמְבֶּר וּבוֹגֶד בַּעֲבוּר

אֵיזֶה תּוֹעֶלֶת

אַפְסִית,

הַשֶּׁקֶר הָיָה

כְּלִי הַנֶּשֶק וְגָּם

הַמְּזִימָה הָיִיתָה

רֵיְקָה,

הָאוֹפֶל הָיָה

הַדִּיקְטַטוֹר.

 

בִּזְהִירוּת, הִרְשֵׁיתִי

לְעַצְמִי לַחוּשׁ

בְּטוֹב לִפְעָמִים.

מָצָאתִי לִי רִגְּעֵי

שַׁלְוָה בְּחֲדָרִים

זוֹלִים

פָּשׁוּט לוֹטֶשׁ מַבָּט

בְּכַּפְתּוֹרֵי הַיָּדִיּוֹת שֶׁל

שִׁידָה כָּלְשֶׁהִי

אוֹ מַאֲזִין

בָּחַשֵׁכָה

לַגֶּשֶׁם.

כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת נִדְרַשׁ

לִי כָּכָה הִרְגַּשְׁתִי יוֹתֵר

טוֹב.

 

הָחַיִים הָהֵם אוּלַי גָּמְרוּ אוֹתִי

סוֹפִית.

לא עוֹד מָצָאתָי

זֹהַר

בְּנִצְחוֹן מִישֶׁהוּ

בְּשִׂיחָה.

אוֹ בִרְכִיבָה עַל

גוּף שֶׁל אֵיזֶה נְקֵבָה

שְׁתוּיָה וּמִסְכֵּנָה

שֶׁהָחַיִּים חַמְקוּ מִמֶּנָּה

לְמַכְאוֹב.

 

אַף פַּעַם לא יָכוֹלְתִי לְקַבֵּל

אֶת הָחַיִּים כְּפִי שֶׁהָיוּ,

אַף פַּעַם לא יָכוֹלְתִי לְעַכֵּל

אֶת כָּל הָרְעָלִים שְׁיֵּשׁ

בָּהֶם

אֲבָל הָיוּ גַּם חֲלָקִים,

חֲלָקִים קְלוּשִׁים קְסוּמִים

פְּתוּחִים לְקְרַאת

הָהַזְמָנָה.

 

נֻסַּחְתִי מֵחָדָשׁ

אֵינִי יוֹדֵעַ מָתַי,

מוֹעֵד, זְמַן, כָּל

זֶה

אֲבָל הוֹפִיעַ

הַשִּׁינוּי.

מַשֶׁהוּ בִּי

נִרְגַּע, הִתְרַכֶּךְ

מַמָּשׁ.

לא עוֹד הָיִיתִי

צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ שְׁאֲנִי

גֶּבֶר,

 

לא הָיִיתִי צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ

שׁוּם דָּבַר.

 

הִתְחַלְתִי לִראוֹת דְּבָרים:

סִפְלֵי קָפֶה מְסֻדָּרִים בְּשׁוּרָה

מֵאֲחוֹרֵי דֶּלְפֵּק בְּבֵית

קָפֶה.

אוֹ כֶּלֶב שֶׁהוֹלֵךְ לְאוֹרֶךְ

מִדְרָכָה.

אוֹ אֵיךְ שְׁהַעַכְבָּר

עַל הַשִּׁידָה

עָצַר שָׁם

בְּגוּפוֹ,

בְּאָזְנָיו,

בְּאַפּוֹ,

נָעוּץ בִּמְקוֹמוֹ הָיָה,

קֻרְטוֹב חַיִּים

תָּפוּס בְּתּוֹך עַצְמוֹ

עֵינָיו הִבִּיטוּ

בִּי

וְהֵן הָיוּ יָפוֹת.

וְאָז – הוּא

נֶעֶלַם.

 

הִתְחַלְתִי לְהַרְגִּישׁ טוֹב,

הִתְחַלְתִי לְהַרְגִּישׁ טוֹב

בַּמַּצָּבִים הָכִי גְּרוּעִים

וְהָיוּ בְּשֶׁפַע

מְאֵלֶּה.

כְּמוֹ, לְמָשָׁל, הַבּוֹס

מֵאֲחוֹרֵי הַשֻּׁלְחָן שֶׁלוֹ,

הוּא עוֹד מָעַט מֻכְרַח

לְפַטֵּר אוֹתִי.

 

הֶחְמַצְתִּי יוֹתֶר מִדַּי

יָמִים.

הוּא לָבוּשׁ

חֲלִיפָה, עֲנִיבָה, מִשְׁקָפַים,

הוּא אוֹמֵר, "אֲנִי צָרִיך

לְשַׁחְרֵר אוֹתְךָ"

 

"זֶה בְּסֵדֶר גָּמוּר" אֲנִי אוֹמֵר

לוֹ.

 

הוּא צָרִיך לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁהוּא

צָרִיך לַעֲשׂוֹת, יֵשׁ לוֹ

אִשָׁה, בַּית, יְלָדִים.

הוֹצָאוֹת, בֶּטַח גָּם

חָבֵרָה.

 

אֲנִי מִצְטַעֵר עָלָיו

הוּא לָכוּד.

 

אֲנִי הוֹלֵך אֱלֵי הַשֶּׁמֶש

הקוֹפַחַת.

הַיוֹם כֻּלּוֹ שֶׁלִי

הוּא

זְמַנִּית,

מִכָּל מָקוֹם.

 

(כּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ הוּא

הַגָּרוֹן שֶׁל הָעוֹלָם,

אֵין מִי שְׁאֵינּוֹ כּוֹעֵס,

חָסֵר בְּעוֹדֶף, מרֻמֶּה,

אֵין מִי שְׁאֵינֶנּוּ מְדֻּכְדַּךְ,

מְפֻכָּח מֵאַשְׁלָיוֹת)

 

קִבַּלְתִי בִּבְרָכָה מְנוֹת

שַׁלְוָה, שְׁבָרִים מְרֻפָּשִׁים

שֶׁל אוֹשֶׁר.

 

אִמַצְּתִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶה

לְחֵיקִי כְּמוֹ הַקֶּטַע הֲכִי לוֹהֵט,

כְּמוֹ עֲקֵבִים גְּבוֹהִים, שָׁדַיִם,

לַשִׁיר, אוֹ

הַיְּצִירוֹת.

 

(שֶׁלא תַּבִינוּ אוֹתִי לא נָכוֹן,

יֵשׁ דָּבַר כַּזֶּה אוֹפְּטִימִיוּת זְרוּקָה

שְׁמַעֲלִימָה עֵינָהּ מִכָּל

בְּעָיוֹת הַיְּסוֹד בִּשְׁבִיל

עַצְמָהּ

בִּלְבַד-

שְׁזֶה סִפּוּר כִּיסוּי

וְכוֹלֶרַה.)

 

שׁוּב הַסָּכִּין בָּא

לַגָּרוֹן שֶׁלִי,

כִּמְעַט פַּתַּחְתִי אֶת

הַגָּז

שׁוּב הַפַּעַם

אַךְ כְּשְׁהָרְגָעִים הַטּוֹבִים הִגִּיעוּ

שׁוּב הַפַּעַם

לא נֶאֱבַקְתִי לַהֲדוֹף אוֹתָם מֵעָלַי

כְּמוֹ יָּרִיב

בַּסִּמְטָה.

נָתַתִּי לָהֵם לַקַּחַת אוֹתִי,

הִתְפֲּנַקְתִי בָּהֶם,

קִבַּלְתִי אוֹתָם בִּבְרָכָה

הַבַּיתָה.

אֲפִילוּ הִסְתֲּכַּלְתִי בַרְאִי

כְּשְׁפַּעַם חֲשַׁבְתִי

אֶת עַצְמִי

מְכוֹעָר,

עַכְשָׁיו אֲהַבְתִי מָה

שֶׁרָאִיתִי, נָאֶה

כִּמְעַט, כֵּן,

קְצַת קָרוּעַ

וּמְמוּרְטָט,

מְצוּלָק אֵימִים, עִם גַּבְשׁוּשִׁים,

פְּנִיוֹת חַדּוֹת,

אֲבָל בְּסַך הַכָּל,

בִּכְלַל לא רַע,

נָאֶה כִּמְעַט,

לְפָחוֹת יוֹתֵר

מִכַּמָּה פְּנֵי כּוֹכְבֵי

קוֹלְנוֹעַ הָאֵלֶה

שֶׁכְּמוֹ הַלְּחָיַּיִם

שֶׁל הַתַּחַת

שֶׁל תִּינוֹק.

 

וּבְסוֹפוֹ שֶׁל הָעִנְיָּן גִּילִיתִי

רְגָּשׁוֹת אֲמִתִּיִים כְּלַפֵּי

אַחֵרִים,

בְּלִי הוֹדָעָה מֻקְדֶּמֶת,

כְּמוֹ לא מִזְמַן,

כְּמוֹ הַיּוֹם בַּבּקֶר לְמָשָׁל,

כְּשֶׁעָמַדְתִּי לַצֵּאת,

לְמַסְלוּלֵי הַמֵּרֻצִים,

רָאִיתִי בַּמִּטָה אֶת הָאִשָׁה שֶׁלִי,

רַק אֶת

צוּרַת

הָראשׁ שֶׁלָה שָׁם

(בְּלִי לִשְׁכּוֹחַ

מֵאוֹת בְּשָׁנִים שֶׁל הָחַיִּים

וְהַמֵּתִים וְגַּם

שֶׁל הַגּוֹוְעִים,

הַפִּירַמִידוֹת,

מוֹצַרְט מֵת

אֲבָל הַמּוּסִיקָה שֶׁלוֹ

עֲדַיִן שָׁם בָּחֶדֶר, עֲשָׂבִים צוֹמְחִים,

הָאַרֶץ מִסְתוֹבֵבֶת,

טַבְלָת הָהִמּוּרִים שֶׁמַמְתִינָה

לִי)

רָאִיתִי אֶת צוּרַת

רֹאשׁהָּ שֶׁל אִשְׁתִי,

הִיא דּוֹמֶמֶת כָּל כַּךְ,

כָּאַבְתִי אֶל חַיֵּיָה

בְּהֱיוֹתָהּ שָׁם

תַּחַת

הַשְּׂמִיכוֹת.

 

נָשַׁקְתִּי לָהּ עַל,

הַמֶּצַח,

יָּרַדְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת,

יָצָאתִי הָחוּצָה,

נִכְנַסְתִי אֶל הַמְּכוֹנִית

הַנִּפְלָאָה,

הִתְּקַּנְתִי אֶת הָחֲגוֹרָה,

נָסַעַתִּי בְּרֶבֶרְס הָחוּצָה

מֵהָחֲנָיָה.

כְּשְׁאֲנִי מַרְגִישׁ חַמִּים עַד

קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי,

וְעַד לְמַטַה אֶל

כַּף הָרֶגֶל שֶׁעַל

דַּוְשַׁת הַגָּז,

נִכְנַסְתִי לָעוֹלָם

שׁוּב

פַּעַם,

נָסַעַתִּי בְּמוֹרָד

הַגִּבְעָה

עַל פְּנֵי הַבָּתִים,

מְלֵאִים וְגַּם

רֵיקִים

מִאָדָם,

הִבְחַנְתִי בַּדַּוָר,

צָפַרְתִי,

הוּא נוֹפֵף

בְּחֲזָרָה

אֶלַי.

 

ניתן לקרוא את השיר במקור באתר PoemHunter 

 

 

צ'רלס בוקובסקי עם זר פרחים

 

אחרי שהם היכו אותך זמן מספיק וחזק מספיק אתה נוטה לומר את מה שבאמת התכוונת להגיד; במלים אחרות, הם מוציאים ממך את העמדות הפנים כולן. אם מסוגלים להתגבר על זה נשאר, לרוב, רק מה שהוא נאמן למקור. כל מי שנענש קשות בילדותו יכול לצאת מזה חזק למדי, טוב למדי, או לצאת אנס, רוצח, לגמור בבית משוגעים או לאבד כל כיוון. את יכולה להבין לפי זה שאבא שלי היה מורה גדול לספרות: הוא לימד אותי מה משמעו של כאב – כאב חסר טעם. (מתוך ראיון שהעניק צ'ארלס בוקובסקי ב-1982 ל-High Times)

 
 

וולפגנג אמדאוס מוצרט, קונצ'רטו מס. 21, אנדנטה. מנגן: דינו ליפטי :

 

%d בלוגרים אהבו את זה: