דויד הארוי על משבר הקפיטליזם: אנימציה

 
מודעות פרסומת

כריסטופר פלאמר מפיו של נבוקוב על קפקא: יופי הוא חמלה

 

אין ליופי מליצים בימינו, ובקרב קובעי המדיניות האינטלקטואלית והאמנותית הוא, לא כל שכן הדבקוּת בו, נחשבים סמן של נחיתות. חשבתי על כך בשבוע שבו אני מתרגמת את הפואמה "ליל סנט אגנס" של ג'ון קיטס שכל-כולה הזדווגות (אין מלה אחרת לתאר את זה) של צבע, מוסיקה ומלים לכדי יופי מפואר שמדבר בעד עצמו, מוכיח את עצמו בתור נאורות. ביופי כזה נמצאת ההוכחה, שאין אווילי מן העמדה הצינית כלפי העולם, שרק פחדנות מסתתרת מאחוריה.  

 
Gilbert Garcin, נוקטורן, צלום בעקבות פול קלי, 2004, via Stephen Bulger Gallery

Gilbert Garcin, נוקטורן, צלום בעקבות פול קלי, 2004, via Stephen Bulger Gallery

 

יחד עם העבודה על קיטס אני קוראת את "החולה הנצחי" של חנוך לוין. לכאורה, אין רחוקים יותר זה-מזה כמו השניים הללו. ולא רק בדורות ובמגמות הדור אלא ביחס ליופי, שלוין חודר אותו תוך כדי שהוא הופך את כל השאיפות ליפי החיים לתמונת עולם נלעגת עד מוות. אבל כשחנוך לוין חוזר על "המלמול הנצחי" של האוהב ב"החולה הנצחי" שלו, "…יום שלישי, השמיני באוגוסט, יכולתי ללכת אליה בבוקר, יכולתי ללכת אליה לפני הצהריים, יכולתי ללכת אליה בצהריים, יכולתי ללכת אליה אחרי הצהריים, יכולתי ללכת אליה לפנות ערב…", וכך הלאה – בחוסר חמלה גמור, לכאורה, כלפי הדמות הנלעגת שלו, הוא משיג בדיוק את מה שהוא לכאורה בועט בו, את ההוכחה שיופי הוא חמלה וחמלה היא יופי.

 
Elliot Erwitt, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 1988, via Magnum

Elliot Erwitt, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, 1988, via Magnum

 
 

בדיוק על כך מדברת דמותו של ולדימיר נאבוקוב המשוחקת על ידי כריסטופר פלאמר, המרצה על "הגלגול" של קפקא בפני תלמידיו, בנאום הנפלא שלהלן: 

 
 

ובהקשר לאירועי הירי האחרונים בארה"ב, קטע מדיון שנערך עם יוצר "באולינג לקולומביין", מייקל מור, על האלימות באמריקה. הדיון נערך בעקבות הירי בבית הקולנוע "אורורה" בקולורדו, ביולי האחרון.

 
 

ניתן גם לצפות בדיון כולו, ולשמוע את דברי הטעם הזועמים של מייקל מור.  

 
 
Tom Hunter, "מקום מבטחים ותקווה", מהסדרה "ספורים שלא סופרו", 2009.

Tom Hunter, "מקום מבטחים ותקווה", מהסדרה "ספורים שלא סופרו", 2009.

 

מאותה ליבה: ביורק, אנדרו תומאס הואנג

גורל או חירות? – בהחלט!

Jaber Al Azmeh, "שוויון, כבוד, חירות", מן הסדרה: "פצעים", 2012. Via Gulf News

Jaber Al Azmeh, "שוויון, כבוד, חירות", מן הסדרה: "פצעים", 2012. Via Gulf News

 

בהשראת אלת הגורל של הטרגדיה פיתחו הפילוסופים את הדוקטרינה הדטרמיניסטית. מדובר באמונה שזכתה לביטויים ונימוקים משוכללים רבים ולפיה מכל נקודת מבט, פרטית או כללית, סיבתיות קשיחה היא שמכתיבה את ההתרחשויות. יכול הדטרמיניזם לסמוך את הסיבתיות הקשוחה שלו על האל או על חוקי הטבע והביולוגיה (הנפש היא המוח), בכל מקרה הוא יוצא מנקודת השקפה כי אין בנמצא משהו שיוכל אי פעם להשתבש. שהרי המסקנה הבלתי נמנעת מהשקפה זו היא, כי דווקא בשעה שתוחלת הדברים נכזבת קורה הדבר בהתאם לחוקיות הטבועה בהם. זה העקרון הטרגי של החיים, המופיע גם כעקרון הקומי ואף הגרוטסקי שלהם שאותו ניסח מרפי.

 

המסקנה הסופית, הטרגית (ולחילופין הגרוטסקית) של ההשקפה הדטרמיניסטית היא שלילת החירות במבט-על, שלילת חירות-הרצון במבט פנימה – ובסופו של דבר שלילה מכל וכל של הרצון והפיכתו לדחף (ורתיעה) ולמניע. מעצם שלילת האפשרות של אוטונומיה או סוברניות רצונית, של חירות, נובע כי הברירה והבחירה הרצונית, כביכול, איננה אלא הִפּעלות אחת בתוככי שרשרת ההוויה המותנֵית. כל בחירה חופשית לכאורה, אם מעמידים אותה על פעילות מוחית, פיזיקלית (תוך כדי בטול, למשל, של ההבחנה בין הליכה לבין הליכה-לאן), תתקבל בתוך כך בתור מלה ריקה.

 

מדענים, שחשפו בתנאי מעבדה (תנאי כליאה) את העובדה שקופי קפוצ'ין מזהים יחס לא הוגן כלפיהם, לעולם לא יתקדמו צעד נוסף להניח שבעלי החיים הללו עשויים להפעיל רצון חופשי (מוגבל, אמנם, בטווח הנושאים והמטרות שלו). העמדת כל התופעות האנושיות על הבסיס הביולוגי, הנוירופסיכולוגי, יתייחס אל תודעת החירות ואל אפשרות הבחירה כאל תודעה כוזבת, אשליה.

 

תודעה כוזבת? אשליה? הרי אין מדובר בשבוש אלא בשבוש לכאורה של מהלך עניינים בלתי מבואר. את כל מונחי השבוש והקלקול ניתן לרוקן ממשמעות באמצעות חוקיות סבתית קשוחה פיזיקלית, ביולוגית או לשונית. כי כן, תנאי יסוד לדטרמיניזם הוא שלעולם לא נוכל להפריכו. הוא לעולם לא ישתבש, כאמור, שכן גם בהשתבשותו הוא מאשר ומוכיח עצמו מחדש. ככל שנבקש להחלישו – כך נלך ונחזק אותו עוד. אפילו השבוש ישובש בכלים שלא ניתן לשבשם.

 

למרות זאת, המימד האנושי איננו נכנע לכבלים דטרמיניסטיים וכל נסיון לשחזר את ההיסטוריה, "להחזיר עטרה ליושנה" מכל בחינה שהיא, בתור חברת הלכה על פי גרסת הרב עובדיה יוסף, בתור "ארץ ישראל הישנה והטובה" או בתור "הארץ הגדולה המובטחת" נגזר עליה להשתבש, להתקלקל ולחזור כפארסה, אם לא כאסון (קארל מארקס בחבורו, "השמונה עשר בברימר של לואי בונפרטה": "…ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה..").

 

ואם חייו של אדם נעים ברצף של שגרה מדכאת, של חזרה נצחית שתנועתה סביב השמש יחד עם כדור הארץ, ילווה אותו צמא תמידי לדרמה אסתטית, רגשית או פיזית – צמא המלמד על תודעת חירות שקבלה ביטוי שלילי, מתקומם. ההתקוממות האישית-אוניברסלית הזאת מוצאת לה דרכי ביטוי קומיות ככל שתימנע מפניה למוצא הטרגי. בשעה שהארפו מרקס משבש את רחמנינוב – הוא מתקומם, בשעה שצ'יקו מרקס "יורה" בקלידים ומנגן בתפוח – הוא מתקומם.

 

הומור הוא שבוש עמוק, יסודי של הדוקטרינה הדטרמיניסטית, ובמופע העילאי שלו, דהינו כשהוא עושה עצמו כי איננו יודע בשעה שהוא יודע, אזי הוא אירוני.

 

אירונית "עד סוף הדרך" היא היצירה The Way Things Go, שלהלן, של צמד היוצרים השוויצרי פטר פישלי ודויד וייס (Fischli/Weiss). יצירה זו היא אירונית בדיוק במובן המדובר, המתקומם ומוכיח במפגיע. הסרט עוקב אחר תגובות שרשרת בין חפצים "בלתי אמנותיים" בעליל, לרבות צמיגים וכסאות, שהוכנסו לסביבת מעבדה מטורללת. התוצאה מזכירה באירוניה שלה את סרטי האחים מרקס בהקשר המוזיקלי. רבות תורמת לשימת "הדברים כפי שהם מתנהלים/מתקדמים" ללעג היא העובדה, שהסרט נמשך ונמשך מבלי שדבר ישתבש בשרשרת התגובתית המופרכת-עד-מדעית ביניהם. את הסרט צילם ב-1985 חברם של שני האמנים, הסופר והמוציא לאור השויצרי פטריק פריי, והוא הוצג לראשונה עשרים שנה אחר כך, בתערוכת הרטרוספקטיבה של פישלי/וייס שהתקיימה ב-2006 בטייט מודרן בלונדון. דויד וייס הלך לעולמו באפריל השנה ממחלת הסרטן.

 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: