ויליאם בטלר ייטס: הביאה השניה

 

 

מִסְתַּחְרֵר, מִסְתַּחְרֵר בַּמַּעֲקָל הַנִּפְעָר

הַבַּז לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת הַבַּזְיֵר;

דְּבָרִים מִתְפָּרְקִים; הַמֶּרְכָּז מִטַּלְטֵל;

רַק אָנַרְכְיָה נִפְרֶצֶת עַל פְּנֵי תֵּבֵל,

גֵּאוּת הדָּם עָכוּר נִפְרֶצֶת, וּבְכָל מָקוֹם

רֹב טֶקֶס הַתֹּם טוֹבֵעַ צוֹלֵל;

לַטּוֹבִים אֵין אֱמוּנָה, וְאִיְּלוּ הָרָעִים

מַלְאוּ עוֹז חְדוּר לָהַט תַּכְלִיתִי.

 

לָבֶטַח אֵיזוֹ הִתְגַּלּוּת כְּבָר כָּאן;

לָבֶטַח הַבִּיאָה כְּבָר כָּאן.

הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה! הַמִּלִּים רַק יָצְאוּ

בְּעוֹד דְּמוּת אַדִּירָה מִתּוֹךְ רוּחַ הָעוֹלָם*

טוֹרֶדֶת רְאוּתִי: שָׁם בְּאֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר

צֶלֶם וְלוֹ גּוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ שֶׁל בֶּן אָדָם,

מַבָּט חָלוּל כַּשֶּׁמֶשׁ נְטוּל רַחֲמִים,

מֵזִיז אַט יְרֵכָיו, בְּעוֹד הַכֹּל מִסְּבִיבוֹ

חָשׁוּק בִּצְלָלִים שֶׁל צִפּוֹרֵי מִדְבָּר קוֹצְפוֹת.

הָעֲלָטָה יוֹרֶדֶת שׁוּב; אֲבָל עַכְשָׁו אֳנִי יוֹדֵעַ

כִּי עֶשְׂרִים מֵאוֹת שְׁנַת אֶבֶן

הֻרְגְּזוּ לִכְדֵי סִיּוּט בְּעֶרֶשׂ מִתְחַבֵּט,

וְאֵיזוֹ בְּהֵמָה גַּסָּה, בִּשְׁעַת חֲזַרְתָּהּ לִבְסוֹף,

לִקְרַאת בֵּית לֶחֶם מְדַשְׁדֶּשֶׁת כְּדֵי לְהִוָּלֵד?

 

במקור, לטינית: Spiritus Mundi

 

 William Butler Yeats, The Second Coming

 

William Butler Yeats, The Second Coming, TED

 

 

YOM KIPPUR WAR. A burned IDF jeep in the Golan, the writing says `Here Dichi and Yoal have fallen`. Via MilitaryPhotos

צלם לא ידוע, "פה נפלו דיצ'י ויואל", רמת הגולן, מלחמת יום כיפור. Via MilitaryPhotos

 

 

כמות הפרשנות וההסברים לאחד מהידועים בשירה המודרנית, "הביאה השניה" (או ההתגלות השניה), מאת ויליאם בטלר ייטס, היא כמדומה אינסופית. רובם קושרים את השיר לספר המטאפיזי של המשורר, "חזון" (A Vision).

 

אבל השיר, שהוא דימוי מעורר חלחלה, מדבר את עצמו. הבזייר עומד במרכז עם החוט הקשור לטרף האילוף ומסובב אותו כמו היה ירחו, תוך שהוא שורק וקורא לבז הוראות – ולפתע דברים מתחילים להזדעזע ולהתפרק. בתמונה השניה מופיעה החיה הגסה, האנטיכריסט שנולד מבטן העלטה כמו "הנוסע השמיני" ומתחיל לנוע לעבר בית לחם כדי להיוולד בשנית. זה בדיוק עוקץ התבהלה: אם ניטשה פילל להתעלות מעבר לטוב ולרוע, כאן הם בוקעים מאותה בֵּיצת אימים בראשיתית כדי להופיע בצלם אנוש. כך מתפרקת הגיאומטריה האצילית של היקום, להפך מדימויי השירה המטאפיזית האנגלית המסדרים עולם רציונלי, נשגב, נצחי ובוטח.

 

עופרה עופר אורן, ספורו של שיר: ויליאם בטלר ייטס

הביאה השניה לויליאם בטלר ייטס בתרגום יצהר ורדי, במאמר מאת פיליפ ריף: לקראת תיאוריה של תרבות, תכלת 2007

Dorian Lynskey, 'Things fall apart': the apocalyptic appeal of WB Yeats's The Second Coming, The Guardian, May 2020

“The Second Coming”, Yeats`s Poetry, Spark Notes

The System of W. B. Yeats’s A Vision

   (The Art of Falconry: Roaming the Countryside with Trained Birds of Prey (Hampshire, Englan

Samantha Rose Hill, Where loneliness can lead, Hannah Arendt enjoyed her solitude, but she believed that loneliness could make people susceptible to totalitarianism, Aeon, 16 October 2020

רמברנדט: המן – הנפילה

 

Rembrandt van Rijn, Haman Recognizes His Fate, 1665. oil-canvas, State Hermitage Museum, Saint Petersburg

Rembrandt van Rijn, כותרת מקובלת: המן מכיר בגורלו, או: חרפת המן, כותרת חלופית: אוריה ודוד, 1665. שמן על בד, State Hermitage Museum, Saint Petersburg

 

 

כִּי אַתָּה, עָשִׂיתָ בַסָּתֶר; וַאֲנִי, אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. (שמואל ב', י"ב:י"ב)

 

מספר כותרות יש לציור הזה והאסמכתאות שלו חלשות. האם זה המן, אוּריה החִתי? האם הקומפוזיציה תוכנה על ידי המייסטר או תלמידו? האם ידו-הוא הניחה את הצבע על הבד, שמא התלמיד הוא שעבד עליה או שהתמונה היא תוצר של שיתוף פעולה במידה כזו או אחרת?

 

וולטר לידקֶה (Walter Liedtke) שהיה מומחה לאמנות צפונית ואוצר במטרופוליטן הניו יורקי, ערער על שיוך היצירה לרמברנדט והציבו על כַּן אחד מתלמידיו (Samuel Dirksz van Hoogstraten). אין בכוחי לומר משהו אינטליגנטי על הספֵקות והספקות-שכנגד בעניין זה, וזאת בשל חומת השיוך והממון המגינה על אוצרות הידע האקדמיים, ללמדנו את כזב האוניברסליות האינטלקטואלית. אפילו מאמר אחד של האיש לא זלג החוצה.

 

מוזיאון ההרמיטז' שבסנט פטרסבורג, בו מוצגת התמונה, מכור ככל הנראה לאמת הסובייטו-פּוּטינית הבזה לספקות. אוצרת המוזיאון משתמשת בלשון המובן מאליו כשהיא מציגה את הרמברנדט. הכוח הוא אמן, מייצר מציאות, זאת עד שזו תתקלף מהוורניש שהצהיב מזוקן ועשן סיגרים. הדיבור האופף את היצירה, ממש כדיבור הנרקם במעשה המדומה בה, הוא אם כן פוליטי עד מקיאווליסטי ומחוזק בקול הגבורה המופיעה בתור גורל.

 

אבל מה שיצירות אמנות עושות, כשהן מציגות בפנינו את ההיבריס ואת הנפילה הבאה בהכרח בעקבותיו, זה, שהן מכניסות אותנו, המתבוננים, לתמונת ההיבריס שלנו-עצמנו. היא מכריחה אותנו להכיר בו בטרם נפילה.

 

כי ידע שנפרע ימתק. הוא משחרר את ההתבוננות והדמיון, אותו אינטלקט יוצר הקרוי גם "רוח". אמנם, עין הדג של הפוזיטיביזם הרציונליסטי (מורשת הרכב הבלתי מתישבים של קאנט), תלשה את הדמיון ממושג המציאות הצר שלה והשליכה אותו אל בור מדורם האפל של החורקים בשיניהם. ובכל זאת, מציאותו של הדמיון היוצר, החופשי, ממשיכה להשתולל על גבולות הכוח, לפרוע ולהכניע אותו חזור והכנע. מציאות היא מציאות, אמנות היא מציאות, הרוח מציאות.

 

בין מדובר ב"המן הרשע" בין ב"אוריה החִתי" ואולי אפילו "דוד האמן המסולק מהסלון של שאול", – הרי זה אותו אדם בנפילתו. וזה נפלא למתבונן. סוגיית האותנטיות משחררת עוד את ההתבוננות. ("אל תכזבי לעצמך", את אומרת לה, "אל תלכי בשולל התדמיות והכוח".)

 

אפשר לדמות הֶלְחֵם של שתי דמויות מראָה המשקפות-סותרות זו את זו בהתאחדותן. אנו רואים אדם חיוור בלבוש אוריינטליסטי הזוי היוצא מחשכת הרקע ששתי דמויות מציצות ממנה, אל האופל השורר בצידנו-אנו. ימִינוֹ אוחזת בלבו המתמוטט, בשמאלו הוא מחזיק עצמו באבנטו כדי לא לִפול. הלך עליו. ההשפלה קשה ומרה ממוות. עד כמה שהכוח הוא עוצמת חיים שנגזלה מאחֵר, כך מתעבה מעטפת היוקרה המכסה על ישירותו הברברית. המן עומד להתבזות ברחובות כשהוא מוביל את היהודי על סוסו שלו. במקרה של אוריה ירכב המלך על אשת חיקו שעה שהוא צועד לפניהם אל מותו בשמה של הממלכה. להמן עוד צפוי מאבק אחרון בהשפלה המצמיתה ויהיה זה מאבק נואש, פרוע וחסר תוחלת שבסופו ימצא עצמו בחברת בני משפחתו על הגרדום. ואילו אוריה יקריב עצמו מדעת למען המלך הבוגד, כי יש פטריוטים מנוולים ויש פטריוטים טפשים.

 

שתי הדמויות היו בצד הכוח עד שזה בגד בהם. הנה הם בדמות אחת מתפצלת ומתאחדת, שלמה אך רבת פנים שכוחה בהפסדו. אין שלם מלב שבור ההופך אדם לכל-האדם.

 

 

Rembrandt van Rijn, Haman Recognizes His Fate, (detail)

Rembrandt van Rijn, המן מכיר בגורלו, או: אוריה ודוד, (פרט)

 

 

אני מאמין ("שחקי שחקי") – ביצוע: רונה קינן | שפת סימנים: גילי בית הלחמי

 

 

רמברנדט צייר היהודים, המולטי יקום של אלי אשד, 2006

]. Bruyn, B. Haak, S.H. Levie, P.].]. Van Thiel, E. Van De Wettering; A Corpus of Rembrandt Paintings, Martlnus Nijholff Publishers, 1982

 Mieke Bal and Norman Bryson, Semiotics and Art History, The Art Bulletin, Vol. 73, No. 2 (Jun., 1991), pp. 174-208

Jonathan Jones, A blood-spattered thrill ride into vengeance’ – Artemisia review, September 2020

Jan De Maere, Connoisseurship & Rembrandt`s Denied Studio Practice, A "Status Questions", Diplomatic World, no date

Albert Rothenberg, Rembrandt’s Creation of the Pictorial Metaphor of Self, Metaphor and Symbol, 23: 108–129, 2008

Joanna Sheers Seidenstein, Grace, Genius, and the Longinian Sublime in Rembrandt’s Aristotle with a Bust of Homer, Journal of Historians of Netherlandish Art 8:2, 2016

 Dr. Irina Sokolova, Curator of Dutch Paintings, State Hermitage Museum in St. Petersburg, Russia, The Fall of Haman: Rembrandt’s Picture in the Mirror of Time, CODART, 2019

Anna Tummers, The Fingerprint of an Old Master. On Connoisseurship of Seventeenth-Century Dutch and Flemish Paintings: Recent Debates and Seventeenth-Century Insights, Ph.D. thesis, University of Amsterdam 2009

Van De Waal, Rembrandt and the Feast of Purim, Oud Holland, Journal for Art of the Low Countries, 1969

A Web Catalogue of Rembrandt Paintings: 1660 – 1669 – "המן" נמצא בין היצירות שלא זכו לאישור המומחים כרמברנדט אותנטי.

Bakker, Piet. “Rembrandt van Rijn” (2017). In The Leiden Collection Catalogue, 3rd ed. Edited by Arthur K. Wheelock Jr. and Lara Yeager-Crasselt. New York, 2020

 

%d בלוגרים אהבו את זה: