Jill Freedman, פייטה, 1978.
Via Higher Pictures
מציאות חיים דכאנית דורסת את הרצון ולכל הפחות מתעלמת ממנו. זוהי מציאות של הישרדות, של צרכים ופחד. לכן, אי אפשר לפרש מציאות כזאת באמצעות תיאוריות של אידאולוגיה המדברות על תודעה כוזבת, ציות והשתעבדות מרצון. במציאות דכאנית, המקיימת א-סימטריה מוחלטת בין המדכא מרצון לבין הכפוף לו שרצונו נשלל, רק למדכא ואך ורק לו נדרשים הצדקות ואישורים להפעלת הדיכוי. בהיותו מרושת ומובנה בהסכמות ערכיות מחייבות ובהדדיות חברתית, המדכא בה-בעת גם מפר את ההסכמות והמוסכמות החברתיות הללו בפנותו אל קבוצת האנשים שהוא נוגש בה. תודעתו חצויה לכן ועליה להשאר כזאת. עליו לטפח ולשמר את הסכיזופרניה המוסרית שהוא חי בה. הווייתו הנוגשת תלויה תלות מוחלטת בתודעתו החצויה.
ועם זאת, תודעת המדכא לעולם אינה כוזבת כי אם מפוקחת ופקוחה. העין מבקשת אמנם להעצם, אך לשווא, ועל התודעה לנדוד בתוּרָהּ אחר סם השינה המוסרי שלה. חברת קנוניה מבקשת נואשות אחר הכזב משום שהַסְּתירה, שכאמור טמונה בה, היא גם זו המקיימת אותה. הא-סימטריה של מעשיה סותרת את המוסכם עליה כטוב העליון – ואת זה מבקשת התודעה, הכללית כפרטית, שלא לדעת בעודה יודעת היטב.
נוכל ללמוד על כך מהחיים בפלנטה אחרת: מציאות החיים ששררה בדרום המשעבד של ארה"ב. לעבדים לא היתה תודעה כוזבת באשר למצבם, הם היו משועבדים. זהות גמורה שררה במצבם זה בין השעבוד לבין הכרח ההישרדות, דבר שהצליח, לרוב, אם לא לגזול את רצונם לפחות לכבול אותו בחרצובות ברזל לצרכי ההישרדות.
אדוניהם ובעליהם של העבדים, לעומת זאת, נזקקו גם נזקקו להצדקות ואישורים ערכיים. זאת, מפני שכל שיטת שעבוד ודיכוי מבוססת על סתירה פנימית הדורשת הצדקות להפעלתה. על המדכא, הנדרש להדדיות כלפי רעהו השווה לו, לעבור למצב תודעה אחר וכמו "להחליף דיסקט". לשם כך הוא נזקק בדחיפות תמידית לאישור חוזר ונשנה להפעלת הדיכוי. ככלל, נמנים על עיקר האישורים האלה המעטה באיכות המוסרית של המדוכא הנשענת לרוב על הפחדה מפניו, דבר המתעלה לכדי ניחות מהותו האנושית. בסוף שרשרת ההיקשים הזאת יוגדר הדיכוי כטוב לנדכא הנתפס נחות ומסוכן ומועיל לו, מרפא אותו ומציל אותו מעצמו. כל הצדקה כזאת מניחה את רעותה ובהיפרם האחת יתפורר המעגל כולו.
"ערוך ומוכן – ההצדקה לעבדות האמריקנית, 1861. דפוס,
The Library of Congress
"העבדות האמריקנית נבדלת ומובחנת מן העבדות של התיאורטיקנים האנגלים ומוצדקת בחוק הטבע", מאת הכומר סמואל סיברי, ד"ר לתאולוגיה שכתב את ה"דיסקורס על העליונות המחייבת של המצפון". בהוצאת האחים מייסון, ניו יורק.
העבד הנמלט פרדריק דאגלס מעיד על מערכת כזאת של הצדקות שבעלי העבדים נזקקו לה, לעתים קרובות באופן אינסטינקטיבי ממש בעת שהפעילו את האכזריות הקיצונית שלהם. (את האינסטינקטיביות, המיידיות הזאת, נוכל אף אנו למצוא בינינו-לבין-עצמנו. כל פניה להצדקה עצמית הרי מרמזת על צל של חשד מוסרי שיש לנו לגבי עצמנו.)
המשעבדים האמריקנים פנו בדרך כלל לכתבי הקודש ומצאו בהם כלי מועיל להפוך הצדקה רופפת לצו, לאיסור ול"יהרג ואל יעבור". אכן, יש בכוחם של כתבי הקודש לשמש כלי רב עוצמה להִפטרות היחיד מיחידותו וממצפונו. ספרו האוטוביוגרפי של דאגלס מעיד על הפעלת ההצדקות הללו, כפי שמראה הקטע המתורגם על-ידי להלן:
באוגוסט 1832 לקח האדון שלי חלק בכינוס שנערך תחת כפת השמים בביי-סייד, מחוז טלבוט, שם שרתה עליו הדת. התבוססתי בצל של תקווה כי המרתו תוביל אותו לשחרר את עבדיו וכי, היה ולא כן יעשה, יועיל הדבר בכל מקרה להפוך אותו לנדיב ואנושי יותר. נחלתי אכזבה בשתי הבחינות הללו. הדבר לא הפך אותו אנושי יותר לעבדיו, גם לא הביאו להוציאם לחופשי. אם היתה לדבר השפעה כלשהי על אופיו הרי שהתחזקה אכזריותו ושנאתו בכל דרכיו; עוד אני מאמין כי הפך אדם גרוע בהרבה לאחר שהמיר את דתו משהיה קודם לכן. טרם ההמרה הוא הסתפק בשחיתות מידותיו שלו לשם מגן וכלכול הברבריות הפרועה שלו; ואילו אחריה נמצאו לו הרשות והסמכות לאכזריות שהפעיל כבעל עבדים. ברוב גדולות הילך באדיקותו. בית תפילות היה ביתו. הוא התפלל יומם וליל, עם צהרים. במהרה הגביה על-פני כל בני עדתו משכמו ומעלה והיה להם מנהיג ומוכיח. פעילותו באירועי התעוררות היתה נפלאה והוא הוכיח עצמו כלי-שרת בידי הכנסיה בעשיית נפשות הרבה. ביתו היה מעון למטיפים. הם שבעו רוב נחת מבואם לשם להציע מרכולתם שכן בעודו מרעיב אותנו הוא שקד על האבסתם. היו לנו שם שלושה או ארבעה מטיפים בכל פעם. שמם של המרבים לבקר בתקופת שהותי שם היו מר סטוֹרקס, מר יוּאֵרי [Ewery], מר המפרי ומר היקי*. גם נפגשתי בביתנו עם מר ג'ורג' קוּקמַן. אנו העבדים אהבנו את מר קוקמן. האמנו כי הוא אדם טוב. האמנו כי ידו היתה בכך כי בעל עבדים עשיר, מר סמואל הריסון, שילח את עבדיו לחופשי. מרמזים מסויימים אף התרשמנו כי הוא פועל למען שחרורם של כלל העבדים. בעת ששהה הוא בביתנו לא היה כל ספק שנִיקָרֵא להשתתף בתפילות. בשעה ששהו שם האחרים לעתים נקראנו לעתים לאו. מר קוקמן השגיח בנו יותר מיתר הכמרים. לא יכול היה לבוא בקרבנו מבלי להסגיר את אהדתו כלפינו ועד כמה שטפשים היינו, נחנו בפקחות דיינו להבחין בכך.
בתקופת חיי עם אדוני בסט. מייקל היה צעיר לבן בשם מר ווילסון, שהציע לקיים בית ספר של יום ראשון ולהדריך את העבדים שינטו ללימוד הקריאה בברית החדשה. לא נפגשנו שלוש פעמים עד שמר ווסט ומר פיירבנקס, מנהיגים בעדה שניהם, עם עוד רבים איתם, באו עלינו במקלות ובכלי זין אחרים, גירשו אותנו ואסרו עלינו לחזור ולהפגש. בכך בא הקץ לבית הספר של יום ראשון הקטן שלנו בעיר החסודה סט. מייקל.
אמרתי כי האדון שלי מצא בדת אישור לאכזריותו. לשם דוגמה אנקוב באחת מני עובדות רבות המוכיחות את ההאשמה. ראיתי אותו בהיותו קושר בעלת מום צעירה ומצליף בכתפיה החשופות בפרגול כבד מעור, גורם לדם אדום וחם לנטוף; ובהצדקה למעשהו הנפשע מצטט מכתבי הקודש את הפסוק הזה, "והעבד ההוא אשר ידע את רצון אדוניו ולא הכין ולא עשה כרצונו יוּכֵּה מכות רבות." [לוקס, יב:47] מניח היה האדון לצעירה השסועה להיות קשורה במצב מחריד זה במשך ארבע או חמש שעות מדי פעם. הייתי עד להיותו קושר אותה מוקדם בבוקר לשם הצלפה טרם ארוחת הבוקר, עוזב אותה, הולך לעסק שלו, שב לעת ערבית ושוב מצליף בה, חותך אותה במקומות שכבר נתקרסמו בהלקאה האכזרית. סוד רשעותו של האדון כלפי "הֶני" היה מצוי בעובדת היותה חסרת אונים כמעט. בהיותה אך פעוטה היא נפלה לתוך האש הבוערת ונכוותה נוראות. ידיה היו כוויות כל-כך עד שהשמוש שהצליחה לעשות בהן היה אפסי כמעט. אבל גם אם תועלתן המעשית של ידיה היתה מועטה היא סבלה משאות כבדים. בחשבונות של האדון היא הסתכמה בהוצאות ומחמת רשעותו המופלגת היתה לו לעלבון מתמיד. נדמה היה כאחוז תשוקה לקפח את הילדה האומללה מן החיים. פעם העביר אותה לאחותו ואולם, בהיותה מתת של כלום זו לא חשקה בה. סופו של דבר, "שלח אותה" אדוני הרחום "על-פני המים לדאוג לעצמה", כך במלותיו-שלו. היה זה האיש שלא מכבר חזר בתשובה והריהו מחזיק באם בעודו נפטר מילדתה חסרת הישע לגווע ברעב ולמות! אדון תומַס היה אחד מבעלי העבדים הרבים שהחזיקו בעבדים ורק בשם היעוד הנעלה לדאוג להם.
*שלושה מהם רשומים ב-A History Of The Methodist Episcopal Church
תצלום דאגרוטיפ של פרדריק דאגלס בצעירותו, לאחר שהצליח להמלט לחופשי, בסביבות 1840-1845. אוסף פרטי
לקריאה נוספת:
הרב אפי קיציס, בתשובה לשאלה על העבדות ביהדות, אתר כפה.
משנה תורה להרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים פרק ט
תעודות ותמונות הקשורות בפרדריק דגלאס בארכיון של מרילנד, לרבות תצלומי בעלים, חוזה מכר של דגלאס העבד והאיגרת שכתב לאדונו לשעבר.
העברה לדפוס של תעודות של עבדים משוחררים מטעם מדינת מרילנד, אחת מהן לכל המעוניין בבולטימור, לסר אדוארד אוֹלד [Edward Auld] (ככל הנראה ממשפחת אדוניו של דאגלס) ולחזקתה של "מולאטית כהה כבת 25 בשם שרה…" שסימניה "צלקת על כתפה וכוויה על יד שמאל..". שוחררה ע"י סר רוברט דודסון. מולאטים הם "מעורבי דם". ככלל, הם נולדו, כמו פרדריק דאגלס (אף הוא "מולאטי כהה") עצמו, מאונס שפחות ע"י אדוניהן.
M. H. Kimball, עבד מסומן בצריבת ברזל מלובן על מצחו, לואיזיאנה, 1863.
Swarthmore College
המצולם, Wilson Chinn, כבן 60, היה עבד של Volsey B. Marmillion, בעל מטעי סוכר בקרבת ניו אורלינס שנהג לסמן את עבדיו בברזל מלובן בראשי התבות של שמו. למרגלות המצולם שלשלותיו. 105 מכלל 210 עבדיו של מרמיליון נמלטו יחד והגיעו למחנה צבא האיחוד. 30 מהנמלטים נמצאו צרובים, ארבעה במצחם והיתר על זרועם וחזם.
Frederick Douglass, The Narrative of the Life of Frederick Douglass An American Slave, Project Gutenberg
Frederick Douglass, Letter to Thomas Auld (September 3, 1848), The Gilder Lehrman Center
Jupiter Hammon, A Negro Man belonging to Mr John Lloyd Queens Village on Long Island, November 10th 1786, An essay on Slavery, with justification to Divine providence, that God Rules over all things, Yale Alumni Magazine
Carol Goodman, “As White As Their Masters”: Visualizing the Color Line, Memorial University of Newfoundland, Canada.
Kyle Painter, The Pro-Slavery Argument in the "Development of the American Methodist Church" (2001), Constructing the Past, Vol. 2, 2014, Illinois Wesleyan University
"האם אדם ואח אינני?" – איור לשירו של John G. Whittier, "בן ארצנו בכבלים", 1837. הדפס תגליף עץ על ניר ארוג,
Library of Congress
מקור האיור בחותמת האגודה לחיסול העבדות באנגליה בשנות השמונים של המאה ה-18. הופיע על מדליונים שהפיק לחברה ג'וזאיה וג'ווד כבר ב-1787. סיסמת ההתרסה, "האם אדם ואח אינני?", מרמזת לקין (בראשית ד', 9), "השומר אחי אנוכי?"
מכרות נטושים 