עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: ההצדקות המקודשות לדיכוי

 
Jill Freedman, פייטה, 1978.  Via Higher Pictures

Jill Freedman, פייטה, 1978.
Via Higher Pictures

 

מציאות חיים דכאנית דורסת את הרצון ולכל הפחות מתעלמת ממנו. זוהי מציאות של הישרדות, של צרכים ופחד. לכן, אי אפשר לפרש מציאות כזאת באמצעות תיאוריות של אידאולוגיה המדברות על תודעה כוזבת, ציות והשתעבדות מרצון. במציאות דכאנית, המקיימת א-סימטריה מוחלטת בין המדכא מרצון לבין הכפוף לו שרצונו נשלל, רק למדכא ואך ורק לו נדרשים הצדקות ואישורים להפעלת הדיכוי. בהיותו מרושת ומובנה בהסכמות ערכיות מחייבות ובהדדיות חברתית, המדכא בה-בעת גם מפר את ההסכמות והמוסכמות החברתיות הללו בפנותו אל קבוצת האנשים שהוא נוגש בה. תודעתו חצויה לכן ועליה להשאר כזאת. עליו לטפח ולשמר את הסכיזופרניה המוסרית שהוא חי בה. הווייתו הנוגשת תלויה תלות מוחלטת בתודעתו החצויה.

 

 ועם זאת, תודעת המדכא לעולם אינה כוזבת כי אם מפוקחת ופקוחה. העין מבקשת אמנם להעצם, אך לשווא, ועל התודעה לנדוד בתוּרָהּ אחר סם השינה המוסרי שלה. חברת קנוניה מבקשת נואשות אחר הכזב משום שהַסְּתירה, שכאמור טמונה בה, היא גם זו המקיימת אותה. הא-סימטריה של מעשיה סותרת את המוסכם עליה כטוב העליון – ואת זה מבקשת התודעה, הכללית כפרטית, שלא לדעת בעודה יודעת היטב.

 

נוכל ללמוד על כך מהחיים בפלנטה אחרת: מציאות החיים ששררה בדרום המשעבד של ארה"ב. לעבדים לא היתה תודעה כוזבת באשר למצבם, הם היו משועבדים. זהות גמורה שררה במצבם זה בין השעבוד לבין הכרח ההישרדות, דבר שהצליח, לרוב, אם לא לגזול את רצונם לפחות לכבול אותו בחרצובות ברזל לצרכי ההישרדות.

 

אדוניהם ובעליהם של העבדים, לעומת זאת, נזקקו גם נזקקו להצדקות ואישורים ערכיים. זאת, מפני שכל שיטת שעבוד ודיכוי מבוססת על סתירה פנימית הדורשת הצדקות להפעלתה. על המדכא, הנדרש להדדיות כלפי רעהו השווה לו, לעבור למצב תודעה אחר וכמו "להחליף דיסקט". לשם כך הוא נזקק בדחיפות תמידית לאישור חוזר ונשנה להפעלת הדיכוי. ככלל, נמנים על עיקר האישורים האלה המעטה באיכות המוסרית של המדוכא הנשענת לרוב על הפחדה מפניו, דבר המתעלה לכדי ניחות  מהותו האנושית. בסוף שרשרת ההיקשים הזאת יוגדר הדיכוי כטוב לנדכא הנתפס נחות ומסוכן ומועיל לו, מרפא אותו ומציל אותו מעצמו. כל הצדקה כזאת מניחה את רעותה ובהיפרם האחת יתפורר המעגל כולו.

 
"ערוך ומוכן – ההצדקה לעבדות האמריקנית, 1861. דפוס,  The Library of Congress "העבדות האמריקנית נבדלת ומובחנת מן העבדות של התיאורטיקנים האנגלים ומוצדקת בחוק הטבע", מאת הכומר סמואל סיברי, ד"ר לתאולוגיה שכתב את ה"דיסקורס על העליונות המחייבת של המצפון". בהוצאת האחים מייסון, ניו יורק.

"ערוך ומוכן – ההצדקה לעבדות האמריקנית, 1861. דפוס,
The Library of Congress
"העבדות האמריקנית נבדלת ומובחנת מן העבדות של התיאורטיקנים האנגלים ומוצדקת בחוק הטבע", מאת הכומר סמואל סיברי, ד"ר לתאולוגיה שכתב את ה"דיסקורס על העליונות המחייבת של המצפון". בהוצאת האחים מייסון, ניו יורק.

 

העבד הנמלט פרדריק דאגלס מעיד על מערכת כזאת של הצדקות שבעלי העבדים נזקקו לה, לעתים קרובות באופן אינסטינקטיבי ממש בעת שהפעילו את האכזריות הקיצונית שלהם. (את האינסטינקטיביות, המיידיות הזאת, נוכל אף אנו למצוא בינינו-לבין-עצמנו. כל פניה להצדקה עצמית הרי מרמזת על צל של חשד מוסרי שיש לנו לגבי עצמנו.)

 

המשעבדים האמריקנים פנו בדרך כלל לכתבי הקודש ומצאו בהם כלי מועיל להפוך הצדקה רופפת לצו, לאיסור ול"יהרג ואל יעבור". אכן, יש בכוחם של כתבי הקודש לשמש כלי רב עוצמה להִפטרות היחיד מיחידותו וממצפונו. ספרו האוטוביוגרפי של דאגלס מעיד על הפעלת ההצדקות הללו, כפי שמראה הקטע המתורגם על-ידי להלן:

 

באוגוסט 1832 לקח האדון שלי חלק בכינוס שנערך תחת כפת השמים בביי-סייד, מחוז טלבוט, שם שרתה עליו הדת. התבוססתי בצל של תקווה כי המרתו תוביל אותו לשחרר את עבדיו וכי, היה ולא כן יעשה, יועיל הדבר בכל מקרה להפוך אותו לנדיב ואנושי יותר. נחלתי אכזבה בשתי הבחינות הללו. הדבר לא הפך אותו אנושי יותר לעבדיו, גם לא הביאו להוציאם לחופשי. אם היתה לדבר השפעה כלשהי על אופיו הרי שהתחזקה אכזריותו ושנאתו בכל דרכיו; עוד אני מאמין כי הפך אדם גרוע בהרבה לאחר שהמיר את דתו משהיה קודם לכן. טרם ההמרה הוא הסתפק בשחיתות מידותיו שלו לשם מגן וכלכול הברבריות הפרועה שלו; ואילו אחריה נמצאו לו הרשות והסמכות לאכזריות שהפעיל כבעל עבדים. ברוב גדולות הילך באדיקותו. בית תפילות היה ביתו. הוא התפלל יומם וליל, עם צהרים. במהרה הגביה על-פני כל בני עדתו משכמו ומעלה והיה להם מנהיג ומוכיח. פעילותו באירועי התעוררות היתה נפלאה והוא הוכיח עצמו כלי-שרת בידי הכנסיה בעשיית נפשות הרבה. ביתו היה מעון למטיפים. הם שבעו רוב נחת מבואם לשם להציע מרכולתם שכן בעודו מרעיב אותנו הוא שקד על האבסתם. היו לנו שם שלושה או ארבעה מטיפים בכל פעם. שמם של המרבים לבקר בתקופת שהותי שם היו מר סטוֹרקס, מר יוּאֵרי [Ewery], מר המפרי ומר היקי*. גם נפגשתי בביתנו עם מר ג'ורג' קוּקמַן. אנו העבדים אהבנו את מר קוקמן. האמנו כי הוא אדם טוב. האמנו כי ידו היתה בכך כי בעל עבדים עשיר, מר סמואל הריסון, שילח את עבדיו לחופשי. מרמזים מסויימים אף התרשמנו כי הוא פועל למען שחרורם של כלל העבדים. בעת ששהה הוא בביתנו לא היה כל ספק שנִיקָרֵא להשתתף בתפילות. בשעה ששהו שם האחרים לעתים נקראנו לעתים לאו. מר קוקמן השגיח בנו יותר מיתר הכמרים. לא יכול היה לבוא בקרבנו מבלי להסגיר את אהדתו כלפינו ועד כמה שטפשים היינו, נחנו בפקחות דיינו להבחין בכך.

 

 בתקופת חיי עם אדוני בסט. מייקל היה צעיר לבן בשם מר ווילסון, שהציע לקיים בית ספר של יום ראשון ולהדריך את העבדים שינטו ללימוד הקריאה בברית החדשה. לא נפגשנו שלוש פעמים עד שמר ווסט ומר פיירבנקס, מנהיגים בעדה שניהם, עם עוד רבים איתם, באו עלינו במקלות ובכלי זין אחרים, גירשו אותנו ואסרו עלינו לחזור ולהפגש. בכך בא הקץ לבית הספר של יום ראשון הקטן שלנו בעיר החסודה סט. מייקל.

 

אמרתי כי האדון שלי מצא בדת אישור לאכזריותו. לשם דוגמה אנקוב באחת מני עובדות רבות המוכיחות את ההאשמה. ראיתי אותו בהיותו קושר בעלת מום צעירה ומצליף בכתפיה החשופות בפרגול כבד מעור, גורם לדם אדום וחם לנטוף; ובהצדקה למעשהו הנפשע מצטט מכתבי הקודש את הפסוק הזה, "והעבד ההוא אשר ידע את רצון אדוניו ולא הכין ולא עשה כרצונו יוּכֵּה מכות רבות." [לוקס, יב:47] מניח היה האדון לצעירה השסועה להיות קשורה במצב מחריד זה במשך ארבע או חמש שעות מדי פעם. הייתי עד להיותו קושר אותה מוקדם בבוקר לשם הצלפה טרם ארוחת הבוקר, עוזב אותה, הולך לעסק שלו, שב לעת ערבית ושוב מצליף בה, חותך אותה במקומות שכבר נתקרסמו בהלקאה האכזרית. סוד רשעותו של האדון כלפי "הֶני" היה מצוי בעובדת היותה חסרת אונים כמעט. בהיותה אך פעוטה היא נפלה לתוך האש הבוערת ונכוותה נוראות. ידיה היו כוויות כל-כך עד שהשמוש שהצליחה לעשות בהן היה אפסי כמעט. אבל גם אם תועלתן המעשית של ידיה היתה מועטה היא סבלה משאות כבדים. בחשבונות של האדון היא הסתכמה בהוצאות ומחמת רשעותו המופלגת היתה לו לעלבון מתמיד. נדמה היה כאחוז תשוקה לקפח את הילדה האומללה מן החיים. פעם העביר אותה לאחותו ואולם, בהיותה מתת של כלום זו לא חשקה בה. סופו של דבר, "שלח אותה" אדוני הרחום "על-פני המים לדאוג לעצמה", כך במלותיו-שלו. היה זה האיש שלא מכבר חזר בתשובה והריהו מחזיק באם בעודו נפטר מילדתה חסרת הישע לגווע ברעב ולמות! אדון תומַס היה אחד מבעלי העבדים הרבים שהחזיקו בעבדים ורק בשם היעוד הנעלה לדאוג להם.

 

*שלושה מהם רשומים ב-A History Of The Methodist Episcopal Church

 
תצלום דאגרוטיפ של פרדריק דאגלס בצעירותו, לאחר שהצליח להמלט לחופשי, בסביבות 1840-1845. אוסף פרטי

תצלום דאגרוטיפ של פרדריק דאגלס בצעירותו, לאחר שהצליח להמלט לחופשי, בסביבות 1840-1845. אוסף פרטי

 
 

לקריאה נוספת: 

 

הרב אפי קיציס, בתשובה לשאלה על העבדות ביהדות, אתר כפה.

 

משנה תורה להרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים פרק ט

 

תעודות ותמונות הקשורות בפרדריק דגלאס בארכיון של מרילנד, לרבות תצלומי בעלים, חוזה מכר של דגלאס העבד והאיגרת שכתב לאדונו לשעבר.

 

העברה לדפוס של תעודות של עבדים משוחררים מטעם מדינת מרילנד, אחת מהן לכל המעוניין בבולטימור, לסר אדוארד אוֹלד [Edward Auld] (ככל הנראה ממשפחת אדוניו של דאגלס) ולחזקתה של "מולאטית כהה כבת 25 בשם שרה…" שסימניה "צלקת על כתפה וכוויה על יד שמאל..". שוחררה ע"י סר רוברט דודסון. מולאטים הם "מעורבי דם". ככלל, הם נולדו, כמו פרדריק דאגלס (אף הוא "מולאטי כהה") עצמו, מאונס שפחות ע"י אדוניהן.

 
M. H. Kimball, עבד מסומן בצריבת ברזל מלובן על מצחו, לואיזיאנה, 1863.  Swarthmore College המצולם, Wilson Chinn, כבן 60, היה עבד של Volsey B. Marmillion, בעל מטעי סוכר בקרבת ניו אורלינס שנהג לסמן את עבדיו בברזל מלובן בראשי התבות של שמו. למרגלות המצולם שלשלותיו. 105 מכלל 210 עבדיו של מרמיליון נמלטו יחד והגיעו למחנה צבא האיחוד. 30 מהנמלטים נמצאו צרובים, ארבעה במצחם והיתר על זרועם וחזם.

M. H. Kimball, עבד מסומן בצריבת ברזל מלובן על מצחו, לואיזיאנה, 1863.
Swarthmore College
המצולם, Wilson Chinn, כבן 60, היה עבד של Volsey B. Marmillion, בעל מטעי סוכר בקרבת ניו אורלינס שנהג לסמן את עבדיו בברזל מלובן בראשי התבות של שמו. למרגלות המצולם שלשלותיו. 105 מכלל 210 עבדיו של מרמיליון נמלטו יחד והגיעו למחנה צבא האיחוד. 30 מהנמלטים נמצאו צרובים, ארבעה במצחם והיתר על זרועם וחזם.

 

Frederick Douglass, The Narrative of the Life of Frederick Douglass An American Slave, Project Gutenberg

 

 Frederick Douglass, Letter to Thomas Auld (September 3, 1848), The Gilder Lehrman Center

 

Jupiter Hammon, A Negro Man belonging to Mr John Lloyd Queens Village on Long Island, November 10th 1786, An essay on Slavery, with justification to Divine providence, that God Rules over all things, Yale Alumni Magazine

 

Carol Goodman, “As White As Their Masters”: Visualizing the Color Line, Memorial University of Newfoundland, Canada.

 

Kyle Painter, The Pro-Slavery Argument in the "Development of the American Methodist Church" (2001), Constructing the Past, Vol. 2, 2014, Illinois Wesleyan University

 
"האם אדם ואח אינני?" – איור לשירו של John G. Whittier, "בן ארצנו בכבלים", 1837. הדפס תגליף עץ על ניר ארוג,  Library of Congress מקור האיור בחותמת האגודה לחיסול העבדות באנגליה בשנות השמונים של המאה ה-18. הופיע על מדליונים שהפיק לחברה ג'וזאיה וג'ווד כבר ב-1787. סיסמת ההתרסה, "האם אדם ואח אינני?", מרמזת לקין (בראשית ד', 9), "השומר אחי אנוכי?"

"האם אדם ואח אינני?" – איור לשירו של John G. Whittier, "בן ארצנו בכבלים", 1837. הדפס תגליף עץ על ניר ארוג,
Library of Congress
מקור האיור בחותמת האגודה לחיסול העבדות באנגליה בשנות השמונים של המאה ה-18. הופיע על מדליונים שהפיק לחברה ג'וזאיה וג'ווד כבר ב-1787. סיסמת ההתרסה, "האם אדם ואח אינני?", מרמזת לקין (בראשית ד', 9), "השומר אחי אנוכי?"

 

זביגנייב הרברט: הרהורים על בעיית הלאום

 
אלי שמיר, נוף העמק עם ג'נין באופק, 2007, שמן על בד, אוסף קובי רוגובין, תל אביב

אלי שמיר, נוף העמק עם ג'נין באופק, 2007, שמן על בד, אוסף קובי רוגובין, תל אביב


הרהורים על בעית הלאום


זביגנייב הרברט

מִן הַשִּׁמּוּשׁ בְּאוֹתָם גִּדּוּפִים

וּמִן הַדִּמְיוֹן שֶׁבִּשְׁבוּעוֹת הַנֶּאֱהָבִים

מוֹצִיאִים מַסְקָנוֹת נוֹעָזוֹת מִדַּי

גַּם מִקְרְאוֹת לִמּוּד מְשֻׁתָּפוֹת

אֵינָן צְרִיכוֹת לְשַׁמֵּשׁ עִלָּה מַסְפֶּקֶת

כְּדֵי לַהֲרֹג

הוּא הַדִּין בָּאֲדָמָה

(עֲצֵי עֲרָבָה דֶּרֶךְ חוֹלִית שְׂדֵה חִטִּים שָׁמַיִם וְעַנְנֵי נוֹצָה)

 

רוֹצֶה הָיִיתִי לָדַעַת סוֹף סוֹף

הֵיכָן מִסְתַּיְּמִים מַדּוּחֵי הַלֵּב

וּמַתְחִיל הַקֶּשֶׁר הַמַּמָּשִׁי

כְּלוּם בִּגְלַל חֲוָיוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת

לֹא הָפַכְנוּ מְעֻוָּתִים בַּנֶּפֶשׁ

וְאָנוּ מְגִיבִים עַתָּה עַל הָאֵרוּעִים כְּהִיסְטֶרִיקָנִים לְכָל דָּבָר

כְּלוּם עוֹדֶנּוּ שֵׁבֶט בַּרְבָּרִי

בֵּין אֲגַמִּים מְלָאכוּתִיִּים וַעֲרָבוֹת אֶלֶקְטְרוֹנִיּוֹת

 

לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת אֵינִי יוֹדֵעַ

אֲנִי רַק מְאַשֵּׁר

אֶת דְּבַר קִיּוּמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ קֶשֶׁר

הוּא מִתְגַּלֶּה בְּחִוָּרוֹן

בְּהַסְמָקָה פִּתְאוֹמִית

בִּשְׁאָגָה וּבְהֶנֵּף יָדַיִם

וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יָכוֹל לְהוֹלִיךְ

אֶל בּוֹר שֶׁנִּכְרָה בְּחָפְזָה

 

אִם כֵּן לְסִיּוּם עַל דֶּרֶךְ הַצַּוָּאָה

לֶהֱוֵי יָדוּעַ:

הִתְקוֹמַמְתִּי

אֲבָל אֲנִי סָבוּר

כִּי קֶשֶׁר זֶה הַמֻּכְתָּם בְּדָם

צָרִיךְ לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן

שֶׁהַמַּתִּיר עַצְמוֹ

יִקְרַע

 

            'מר קוגיטו ושירים אחרים', מתרגם מפולנית דוד וינפלד (ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984); 'שירים', בתרגום דוד וינפלד, כרמל, ירושלים, 2012.

 
 

חלון למציאות

 
Marlene Dumas, דמות בנוף, 2010. שמן על בד,  via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, דמות בנוף, 2010. שמן על בד,
via David Zwirner Gallery, London

 

שירה תיאורית

מאיר ויזלטיר

 

בִּנְיַן מִשְׁטָרָה אוֹ סְתָם מִבְנֶה חוּם צָרוּב

בְּלֵב מַחְתָּה אֲפוּרָה שֶׁל קוֹצִים חֲרוּכִים

לֹא הַרְחֵק מִן הַיָּם; חֲמִשָׁה יְלָדִים בַּשָּׂדֶה.

 

תְּחוּם הַפַּרְדֵּס מְסֻמָּן בִּבְרוֹשִׁים עֲזוּבִים:

שְׁבִיל סַנְדָּלִים מִסְתַּמֵּן לְכִוּוּן הַשִּׁכּוּן

(גָּוֶן אָדֹם-טַח לָרְעָפִים, יָרֹק-טַח לָגְּדֵרוֹת):

שַׂק מַאֲפִיר עַל גַּבּוֹ שֶׁל גּוֹנֵב לִימוֹנִים.

 

                'קח', ספרי סמן קריאה, מפעלים אוניברסיטאים להוצאה לאור, 1977 (1973).

 

האמנות מראה, עושה תודעה (ואחר כך אולי גם קצת שכל, אבל זה עד כמה שהשכל הוא רק כלי כמו פטיש ואיזמל: כלי, שיש לו נטיה להתחפש לתודעה). השיר של ויזלטיר מראה לנו שהחלון למציאות הוא-הוא המציאות. הוא עושה זאת באמצעים אירוניים, השיר. האירוניה משתעשעת בשכל בכליו-שלו כדי להראות לו שהוא מסכים אך ורק עם עצמו וכדי לשים את המציאות המוסכמת עליו במרכאות.

 

האצבע השירית רושמת על שמשת החלון "בנין משטרה או סתם מבנה חום צרוב"  ומסיימת ב"שק מאפיר על גבו של גונב לימונים." מה עושה המחשבה? היא מכניסה לימונים לתוך "שק מאפיר" בהליך נסיבתי אופייני. המחשבה איננה יכולה שלא "לראות" את מה שאיננו. ואילו האמנות, השיר, הם "סתם מבנה" ובו בזמן הם משטרה, הרשות לגילוי הסוד, הערכאה הגבוהה של ההתגלות בכל האמצעים.

 

ויזלטיר מפליא לעשות בסימני פיסוק המחוללים טעמים, מחוות, עצירות פתאום והשתלשלויות של אירועים. שתי הנקודות, למשל. הן מופיעות פעמיים בשיר לאמור "הביטו וראו" ומפעילות (שוב) את האירוניה השירית. אמנות היא ההתגלות של הבלתי ניתן להאמר. היא אלכימיה: הטחת צבע, נקודה, קוצו של חומר שהונחו על שפת לא-כלום נהפכים על-ידה לתודעה שלשון השכל החושב לא תוכל להשיגה. שירה איננה התבניות של לשונה ממש כשם שציור איננו לא הצבע ולא הצורה – ובכל זאת הם אינם דבר חוץ מחומר ותבנית.

 

בזה בדיוק העניין, שהגדרת האמנות חמקמקה בדיוק כמו התשובה לשאלה "מהו האדם". לא רק שהתשובה בלתי אפשרית כי אם גם טמונה בה סכנת-שמד: כל תשובה נתונה לשאלת "האדם, מהו?" ממולכדת בקללת מוות לאנושיותו של המשיב. כל המנסה להגדיר אדם מכניס שלילה להגדרה ושולל בכך את קיומו שלו כאדם.

 
Marlene Dumas, Wall Wailing, 2009. Oil on Linen, via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, Wall Wailing, 2009. Oil on Linen, via David Zwirner Gallery, London

 

אנו לומדים את הסוד הנפיץ הזה באמנותה של מרלן דומא, שגם את ציוריה יש "לקרוא" אמנותית בלבד ולא, חלילה, להסתכל מבעדם על מציאות ישירה כלשהי. אמנות, ציור, אינם בשום אופן איור לטענות ומשפטים ואינם תיאורי מציאות. אמנות איננה תיעוד כיוון שהמציאות תמיד חומקת ממנה ונשארת ציורית בלבד. הדימוי ב-Wall Wailling, למשל, נראה בנאלי כמו תצלום ובאמת, דומא מציירת צילומים וציוריה גם נראים כמו ציורים של צילומים. בה בשעה שאינם מכוונים אל מציאות כי אל דימוי המציאות הם אכזריים כלפי המתבוננת שכן הם מגלים לה את סוד הקיום האנושי הממולכד, הַבַּל-ביקוע.

 

דומא היא ציירת דיוקנאות וגם הציורים "מרובי הנפגעים" שלה הם דיוקן – הדיוקן שלנו. הם חלון לעצמנו ולשאלות הקיום שלנו כבני אדם. אני מתכוונת לשאלת הקיום המיידי והאישי ביותר, המאויים ביותר, השחור משחור כמו צלצול טלפון מהבנק. הציור של דומא נמצא באזור הדמדומים שבין צבעוניות לחדגוניות והביצוע שלה איננו יודע להחליט אם הוא פיגורטיבי או אבסטרקטי, גאוני או מפגר.

 

ב-Wall Wailing, למשל, ירוק-טח אחד בחגור של אחד משני החיילים עושה משהו נורא עם מחוות הגוף שלהם. זה ירוק-מדים לוקאלי שבלוקאלי בה-בעת מופשט שבמופשט, המחזיק את הציור כולו בלפיתת שמשון, חושף את שיניו ויורק בפנינו את הקללה.

 
Marlene Dumas, אדם כסוי עיניים, 2007. שמן על בד,  via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, אדם כסוי עיניים, 2007. שמן על בד,
via David Zwirner Gallery, London

 

רוב הדיוקנאות של דומא הם אנונימיים ומי שעיניו קשורות שרוי באנונימיות סביבתית מרושעת ומוחלטת המוחקת פנימה והחוצה את הסממן האנושי. הצבע הנוזל, מכחיל ומשחיר בדיוקן הזה מחזיר אגרוף, מכיש את ההתבוננות. הדימוי והחומריות הצבעוניות "מתזזים" זה את זה ושוברים שתיקה, מגלים סוד נורא שהאנושות מסתירה מעצמה. הדימוי כל-כך מוכר לנו, הישראלים, בין כזכרון בין במתועד. הוא שגרתי, מציאותי עד בחילה אך בהיותו אמנות הוא מחלץ את המציאות מהבנליות שלה והופך אותה לידיעה מבחילה.

Marlene Dumas, Man Kind, 2006. Oil on canvas, via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, Man Kind, 2006. Oil on canvas, via David Zwirner Gallery, London

 

הדיוקנאות של דומא אינם יודעים להחליט אם הם סטריאוטיפיים או מייחדים, דיוקנאות-סוג או דיוקן חד פעמי של אדם מסויים. ככאלה, הם מפלילים את ההתבוננות שלנו. הסביבה שלנו רוויה דימויי מציאות שמעוורים אותנו לייחודי. אנחנו איננו לומדים מהם שום מציאות, להפך: הם הופכים אותנו למפגרים רוחנית, אנונימיים לעצמנו, דימוי. אינפלציית הדימוי מאפשרת לנו להוסיף בעיטה של שאט נפש לדימוי הבנאלי המושלך לרגלינו ודוחפת אותנו למלחמת דמים על היחוד (אנדי וורהול, "15 דקות הפירסום"), דבר שרק מוסיף לבנאליות הדימויית (כל אלילי הוליווד הם תבניות-סתם, אלילי-שווא). רק האמנות, כמו זו של מרלן דומא, יכולה לפצוע את מציאות הדימויית ולדחוף את אצבענו לתוכה. היא אכזרית כמו מכונה לקיצוץ בשר.

 
Marlene Dumas, שחרור (1945), 1990. שמן על בד,  via David Zwirner Gallery, London

Marlene Dumas, שחרור (1945), 1990. שמן על בד,
via David Zwirner Gallery, London

 

הזהו אדם? כשדומא מציירת דיוקן שאין אישי וייחודי ממנו, עוד יותר מדיוקן עצמי, כמו הדיוקן של בתה, היא מוסיפה לה בכותרת, "הציירת", את הא הידיעה. זוהי תמונת מקור, אם-כן, אב טיפוס של ההומו אנונימוס החד-פעמי בכללותו, ההתגלות במלוא תפארתה האיומה של האמן המעולל לעצמו כעצמו. הנה האיש.

 
Marlene Dumas, הציירת, 1994. שמן על בד, Museum of Modern Art (MoMA), NYC

Marlene Dumas, הציירת, 1994. שמן על בד,
Museum of Modern Art (MoMA), NYC

 
 

מבט נוסף: 

 

אריאלה בנקיר, מסע צלב: ראיון עם מרלן דומא

 

חגית גרוסמן, מאיר ויזלטיר, המשורר הממאן לשגות באשליות

 

Deborah Solomon, Figuring Marlene Dumas

 

David Zwirner gallery, Marlene Dumas: Selected Works

%d בלוגרים אהבו את זה: