דוד אבידן: מועצת המנהלים

Elliot Erwit, ארנולד שוורצנגר, 1977. Magnum Photos

 
 

דוד אבידן, מתוך "מחר אתה מת, אדוני", פזמונים מתוך "דוד אבידן מגיש תיאטרון מופשט", הוצאת עכשיו, 1965:

 

 [נשמע לחן חדש. בתוך נקודת-אור ירוקה מופיע שוב זמר. מזמר]

 

מוֹעֶצֶת-הַמְנַהֲלִים

תּוֹבַעַת פִּתָּרוֹן אַלִּים.

מִנְהֶלֶת-הָרַכָּבוֹת

לֹא יוֹדַעַת לְמָה לְקַוּוֹת.

מִפְקֶדֶת-הַמְּטוֹסִים

לֹא זוֹכֶרֶת מָתַי נָסִים.

אֲבָל וַעַד-הַבִּנְיָנִים

כְּבָר בֵּרֵר פֹּה וָשָׁם עִנְיָנִים,

וּכְלָבִים אֲרֻכֵּי-זָנָב

יִנְבְּחוּ עוֹד: "גַּנָּב! גַּנָּב!"

 

עוֹד תָּבוֹאנָה לָעִיר הַזֹּאת

נְעָרוֹת צְעִירוֹת וְעַזּוֹת

וְתִקְבַּעְנָה בְּקוֹל שָׁלֵו:

"לֹא, לַגֶּבֶר הַזֶּה אֵין לֵב".

וְתוֹסֵפְנָה בְּקוֹל-בּוֹכִים:

"אֵיךְ נָפְלוּ, אֵיךְ נָפְלוּ חֲתִיכִים,

אֵיךְ אָבְדוּ לָנוּ כְּלֵיַּחֲמָה

כָּאן בָּאָרֶץ הַזֹּאת, הַחַמָּה".

 

מוֹעֶצֶת-הַמְנַהֲלִים

תּוֹבַעַת פִּתָּרוֹן שָׁלִים:

פִּתָּרוֹן שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁתַּלֵּם,

וְתַפְקִיד שֶׁנִּתָּן לְגַלֵּם,

וְסוֹפְטוֹב שֶׁיִּהְיֶה סוֹפְרַע,

וְסוֹפְרַע אֲשֶׁר לֹא יֶאֱרַע.

 

וְעַכְשָׁו, רַבּוֹתַי, אֵין מִפְלָט

מִן הַתַּעַר, הַתַּעַר הֶחָד.

כִּי הַתַּעַר יֻחְזַר לִנְדָנוֹ

רַק אַחְרֵי שֶׁיִּפֹּל קָרְבָּנוֹ.

כִּי מוֹעֶצֶת-הַמְנַהֲלִים

כְּבָר קִפְּלָה, כְּבָר קִפְּלָה דְּגָלִים.

וּדְגָלִים, אֲשֶׁר כְּבָר קֻפְּלוּ,

יְכַסּוּ גִּבּוֹרִים שֶׁיִּפְּלוּ.

[בפאתוס פרוע]

הַדְּגָלִים, אֲשֶׁר כְּבָר קֻפְּלוּ,

יְכַסּוּ גִּבּוֹרִים שֶׁיִּפְּלוּ.

 

[הבמה נחשכת לאט]

 
 
 
 
 

אושיק לוי מלווה את דוד אבידן הקורא משיריו ומשוחח עם קבוצת צעירים ב"קפה תיאטרון", שנות ה-60:

 

 

מודעות פרסומת

אורי גרשט: רימון

קַתְרִין מַנְסְפִילְד: צְחוֹק פַּרְפַּר

 

צִיוּר שֶׁל פַּרְפַּר כָּחוֹל הָיָה

בְּתַּחְתִּית קְעָרוֹת הַדַּיְסָה שֶׁלָּנוּ

וְאֲנוּ כֹל בֹּקֶר עָשִׂינוּ מֵרוּץ מִי יַגִּיעַ

רִאשׁוֹן לַפַּרְפַּר.

הַסָּבְתָא אָמְרָה אָז: "רַק אֶת הַפַּרְפַּר הַמִּסְכֵּן

אַל תֹּאכְלוּ."

זֶה הִצְחִיק אוֹתָנוּ.

תָּמִיד זֶה מָה שְׁאָמְרָה וְתָּמִיד זֶה הָיָה מָצְחִיק.

זֶה נִשְׁמַע כְּמוֹ בְדִיחוֹנֶת כָּזאֹת מְתוּקָה.

לֹא הָיָה לִי סָפֵק שֶׁיָבוֹא יוֹם בָּהִיר

בּוֹ יָעוּף הַפַּרְפַּר מִתּוֹךְ הַקְּעָרוֹת,

בַּצְּחוֹק הַפִּצְפּוֹן בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם,

לִנְחֹת בְּחֵיקָהּ שֶׁל הָסָּבְתָא.

 

Adam Fuss, מהסדרה 'רוח הרפאים שלי, 1998. מוזיאון מטרופוליטן בניו יורק

 

את שירה של קתרין מנספילד, Butterfly Laughter, היה עלי לתרגם כך, שהמעבר בין הילדי-האישי המתבטא ב"צלחות שלנו" לבין הכללתו המיתית ב"הסבתא" שמן האגדות, יהיה גלוי אבל גם מובן מאליו. לחבורות ילדים יש נטיה לחלום קולקטיבי או לחזיון משותף שאיננו ניתן להפרכה. בפעוטון שלנו, למשל, "המכשפה" הציצה מהחלון בלילה. קתרין מנספילד מצליחה לאחד בשיר את ההזיה הילדית המשותפת עם הווה שהיֹה היה לזכרון של אמת.

 

ניתן להכיר את השיר במקור, גם בהגשה יפהפיה ומקושטת במבטא דני של Ole Irenaeus Wieroed, הוא "וורדמן".

 

אנימציה עפ"י האריה "יום נאה אחד נראה" ("Un bel di vedremo") מתוך האופרה "מדאם באטרפליי" של פוצ'יני, לברית: ג'יוזפה ג'יאקוזה, זמרת לא מצויינת, תרגום המלים, למטה:

 

בוקר נאה אחד נראה/ תלתל עשן עולה/ מאופק ים ואז/ ספינה מופיעה/ מלבינה, רועמת שלום לנמל היא נכנסת./ רואה את? הוא בא!/ לקבל את פניו, לא, אינני יורדת/ ניצבת על ראש הגבעה/ ממתינה בלא לאות כשהזמן מתארך.

 

וגבר יוצא מן העיר ההומה/ ככתם בלבד/ ועולה בגבעה/ מיהו זה? מיהו זה?/ בבואו/ מה יאמר? מה יאמר?/ יקרא לבאטרפליי ממרחק/ אך אני לא עונה/ במסתור משתהה/ רק לשם הקנטור/ רק עוד קצת שלא למות/ במפגש./ ואז, בדאגה/ הוא יקרא, הוא יקרא/ "קטנטונת, אשה יקרה/ פריחת התפוז"/ כפי שקרא לי בפגישה האחרונה/ כל זה יתרחש/ אל תשעי לפחדייך/ באמונה שלמה אני לו ממתינה.

 

Rudolph Eickemeyer, באטרפליי עייפה, 1902. הדפס פחמן, מוזיאון מטרופוליטן בניו יורק

אפריל 1973: רגע למחיקת ההווה נצחי

 

באפריל 1973 ביקר האקספרסיוניסט הישיש אוסקר קוקושקה (Oskar Kokoschka, 1882-1980) בירושלים. באותה הזדמנות רשם את דיוקנאותיהם של שישה אישים שסמלו, לכאורה, את תארה-לרגע של ירושלים: "המאוחדת". העבודות יצאו לאור בהזמנת הקרן לירושלים, במהדורה של 150 תיקי (פורטפוליו) הדפס ליתוגרפי. כל דיוקן נחתם בצדו הן על ידי האמן הן על ידי בעל הדיוקן, חתימה האמורה לעטור את הדיוקן בהילה של מונומנט קיסרי.

 

ששת "פני ירושלים" הם: ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט;  שר הבטחון משה דיין, ראש עירית ירושלים טדי קולק (שהקים את קרן ירושלים, מממנת קובץ העבודות המדובר), פטריארך הכנסיה היוונית אורתודוכסית בירושלים בין השנים 1957-1980 בנדיקטוס הראשון שתארו "המבורך"; ומי שעמד בראש הווקף של (כפת הסלע) מסגד עומר כפי הכתוב, שייח מוסטפה חליל אל-אנסארי. איכות העבודות אינה רלוונטית כלל לתוצר ואין בהן כדי ללמד דבר על קוקושקה האמן. בכל זאת ניתן ללמוד מהרגע ההיסטורי הזה על הסכנות האורבות לאנשי רוח אם לא יתנזרו מכיבודים ומאנשי שלטון ופוליטיקה.

 

קוקושקה, כמו בעלי הדיוקנאות עצמם, ביקש, כמשתמע, להציבם בתוך הווה נצחי. בהתאם להסבר של המוזאון לאמנות מודרנית, MoMA, בניו יורק, המחזיק בתיק העבודות, הוא "סילק כל רמז לזמן ולמקום על ידי הצבת הדמות לעומת חלל ריק והתרכז בתפיסת אישיותו של המצוייר באמצעות גישה ישירה ומהירה… ביושבו מטרים ספורים בלבד ממנו." ברישומים עצמם אין בכל זאת שום רמז "לתפיסת אישיות" של מי שכל קיומם הציורי הוא כפרסונה היסטורית. האמן תרם את העבודות לקרן ירושלים שהקים טדי קולק, שתכליתה המוצהרת, support educational opportunities and foster friendship between Jewish and Muslim youth, – תתפס נלעגת פחות באנגלית.

 

גולדה, דיין וכל האחרים הם, בהקשר זה, נושאי זמן שימיו ספורים. השניים הראשונים במיוחד, מייצגים בלי-דעת את זמנה הנע על מקומו של הישראליות המדומיינת שבין הזמנים, ישראליות שקפאה כנציבת מלח בנצחון מלחמת ששת הימים.

 

תודעה זקנה משקיפה על הזמן כמרחב כולל, עומד, שניתן לחלוף על פניו בדילוג. זמן זקן חולף בהרף עין והוא עיוור לרב גוני ולכל שינוי או אפשרות של שינוי. תודעת זמן זקנה היא זכרון אפילו כשהיא מציירת לעצמה עתיד. כולה עבר, זמן עבר העומד לנצח ומתגלגל במקומו על ריק, תוך שהוא מוחק את הרגש והאינטלקט הדורשים השתנות: מה שהיה הוא שיהיה. כאלה הם גולדה ודיין המתועדים כאן, חמש דקות לפני ה-6 באוקטובר שימחק את ההווה הנצחי של נצחון ששת הימים.

 

במלחמת יום כיפור נהרגו 2,656 כוחות סדיר ומילואים ונפצעו 7,251. 301 נפלו בשבי ועשרות נחשבו נעדרים, 16 מתוכם לא נמצאו עד היום והוכרזו חללים שמקום קבורתם לא נודע.

 

תגובת המשק הישראלי על המלחמה היתה קפאון, אינפלציה. בעקבות המחאה הצבורית על מחדלי הדרג המדיני, שיצא בעור שיניו בוועדת החקירה על נסיבות פרוץ מלחמת יום כפור, נאלצו גולדה ודיין להתפטר מתפקידם. קהילת היחד המדומיינת של ישראל התפכחה מאשליותיה ובבחירות 77 התחולל מהפך. הימין עלה לשלטון וקמה קהילה מדומיינת חדשה, המבססת עצמה על ערכים של קיטוב וקפיטליזם בהשראה אמריקנית, המחזקים עצמם בלאומנות שהפכה מהגנתית לתוקפנית.

 

אחד מסממניה הבולטים של החברה הישראלית בתר-1973הנו רתיעה-עד-בחילה מפולחן אישיות. היחס החשדני של הישראלי אל מנהיגיו נטבע בו ב-6 באוקטובר ולא חדל מאז להוכיח עצמו. תיק דיוקנאות כזה לא יכול היה לצאת כיום לאור.

 

אוסקר קוקושקה, ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, (פלטה I) מתוך הסדרה פני ירושלים, ליתוגרפיה, The Museum of Modern Art, ניו יורק

ראש ממשלת ישראל בתקופה המדוברת, גולדה מאיר, ידועה במספר אמירות שהיו מרעישות היום שמים וארץ. "…אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם…", אמרה על האויב הערבי וכמו כן גרסה כי "אין עם פלסטיני". חברי תנועת הפנתרים השחורים היו "לא נחמדים" בעיניה. עוד העזה לומר (אולי "בבדיחות הדעת"), כי "מי שאינו יודע יידיש איננו יהודי אמתי". על יחסן של האליטות של אז כלפי המחאה המזרחית ניתן ללמוד מיומני החדשות, שדיווחיהם מזכירים בהחלט את הדה-לגיטימציה שעושים כיום מימין כלפי תנועות השמאל. על התנהלותה של גולדה בתקופת פרוץ מלחמת יום כפור ניתן ללמוד ממאמרו של אמנון ברזילי בעתון הארץ, חלום הבלהות של גולדה.
נסיונותיה לסכל את הקמת ועדת חקירה על התנהלות הדרגים המדיני והצבאי במלחמת יום
כפור לא צלחו. חרף העובדה שהיא יצאה בעור שיניה במסקנות הוועדה, הביקורת שקמה בצבור אילצה אותה להתפטר מראשות הממשלה, זאת חודש בלבד לאחר שהוקמה ב-יוני 1974. בכך היא הושלכה מהקטר ההיסטורי.
 

חיים הרצוג, על תפקודו של דיין במלחמת יום כפור: "הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככֹה יקרים לעת המשא ומתן על הפרדת הכוחות". (מתוך ויקיפדיה)
 
 
 
 
 
 

פסיקותיו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט היו מהמכריעות, ששרטטו את גבולותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל בצעירותה. שנה בלבד לאחר שקוקושקה רשם את דיוקנו הוא התיצב בראש ועדת החקירה הממלכתית לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכפורים. מסקנות החקירה עוררו מחלוקת צבורית והיסטורית, זאת בשל טיהור הדרג המדיני והטלת האחריות על הדרג הצבאי. הדבר נותן תוקף למשתקף מקובץ הדיוקנאות המדובר כאן, בנוגע ל"שלטון האליטות". אגרנט, שאחרי פרישתו שימש נשיא האגודה לזכויות האזרח, זכה שהככר מול בית המשפט העליון תיקרא על שמו.
 
 
ראש העיריה הראשון של "ירושלים המאוחדת" תרם באמצעות "הקרן לירושלים" לחלוקתה, זאת תוך שהוא נישא על זרם התודעה הישראלי המדיר את אזרחי ישראל הערבים מן הישראליות (ר' הערך טדי קולק בוויקיפדיה: "ביקורת ציבורית").

אוסקר קוקושקה, ראש עיריה ירושלים טדי קולק, 1973. ליתוגרפיה (פלטה VI) מתוך הסדרה פני ירושלים, The Museum of Modern Art, ניו יורק

 
 

אוסקר קוקושקה, בנדיקטוס ה-I הפטריארך של ירושלים, 1973. ליתוגרפיה (פלטה III) מהסדרה פני ירושלים, The Museum of Modern Art, ניו יורק

 
פטריארך הכנסיה היוונית אורתודוכסית בירושלים בין השנים 1957-1980 בנדיקטוס (פפדופולוס) הראשון, מייצג את שיתוף הפעולה הפוליטי בין הכנסיה רבת העוצמה ורבת הנכסים לבין השלטונות הפוליטיים המתחלפים בירושלים לאורך ההיסטוריה. זו גם משמעות הכנסת דיוקנו של הפטריארך למפעל הדיוקנאות. לכנסיה היוונית אורתודוכסית רכוש רב בירושלים וברחבי הארץ, וגם שערוריות רבות אחריהן ניתן לעקוב מידיעות בעיתונות ומפסקי הדין המפורסמים באינטרנט.
 

אוסקר קוקושקה, ראש הווקף של מסגד עומר (כפת הסלע) שייח מוסטפה חליל אל-אנסארי, 1973. ליתוגרפיה (פלטה V) מהסדרה פני ירושלים, The Museum of Modern Art, ניו יורק

שייח מוסטפה חליל אל-אנסארי, מוצג ע"י המוציאים לאור של הדיוקנאות בתור ראש הווקף של מסגד עומר (צ"ל כפת הסלע). המבנה מסמל יותר מכל את מעמדה של ירושלים באסלם ומכך ניתן להסיק על אופי קשריו של אנסארי עם המדינה בתקופה בה היתה בטוחה בעוצמת שליטתה. לא מצאתי שום תיעוד היסטורי (בעברית או באנגלית) על האיש, ולכן יש לסייג את הדברים.
%d בלוגרים אהבו את זה: