אביגדור המאירי: לא ידעתי

 

פבל וולברג, חוף תל אביב, 2010.
Andrea Meislin Gallery, New York

 

יום כפורים עבר בתל אביב בשקט מאובטח בסגרים רחוקים והעיר נשטפה קדושה סתורה ומלבבת. הים מחק בכפות חמימות את עקבותינו התועות על הקו הנעלם שנמתח במקביל לזריחה בין גשם לרוח. תמיד אנחנו בין לבין: מצפים כמו פיליפ ק. דיק לפירצה בזמן שתחלץ את המציאות מעורה החשמלי. האם הצלחנו להתיר את אחרון נדרינו ולהשתחרר? מוקד הבערה השמיימי שבין כפות ידינו הנהו ההוכחה כי הלוואי שכך.

 

אין פירוש הדבר התכחשות למרוּרים הקטנוניים ולפחדנות שלנו. יכופרו ויבורכו אף אלה, לבל יתהללו להצדיק מרדף, השגה וחלוקת שלל. אלוהינו אנושיותנו כפי שהם, אמן.

 

אביגדור המאירי הוא מן המעטים המנהלים שיחת אני-אתה עם האל מבלי להתחנף, לשחד או לנצל לצרכיו את צלמו. "אלוהים" כמכשיר כוחני נחשב רעל ממית אצל המאירי, כפי שנוכל לראות בשיר "לא ידעתי" שלהלן, הלקוח מספרו הַמּוֹקֵד הָרָן (מוסד ביאליק על-ידי "דביר", תש"ד: 1944):

 

 

לֹא יָדַעְתִּי

 

יָדַעְתִּי, כִּי אֵרְרָנוּ אֱלֹהֵי-צֹעַן מְאֹד-מְאֹד

בְּלֵב מַמְתִּיק כָּל-גְּזֵרָה;

אַךְ לֹא יָדַעְתִּי, כִּי חָנֹט חֲנָטָנוּ עַד כֹּה:

עַד לְבִלְתִּי הַרְגִּישׁ אֶת הַמְּאֵרָה.

 

לֹא יָדַעְתִּי, כִּי הַצְּמֵאִים לְצֵל שַׁלְוַת-מְעַט

וְלִפְרוּסַת-שָׁלוֹם רְעֵבִים,

בְּהִפָּתַח לָנוּ סוּגַר גָּלוּתֵנוּ הֶעָבֵשׁ

כְּרֶגַע נַחֲרֹק שֶׁן-דָּמִים כִּזְאֵבִים.

 

לֹא יָדַעְתִּי, כִּי לְכָל טֻמָאַת-גּוֹי נֵצֵא חוֹצֵץ

בְּמַסֵּכַת חַג אַבִּירִים,

וּבִקְהוֹת שִׁנֵּינוּ לֳבְשַׂר-טֶרֶף אַחֵר

נֹאכַל אֶת בְּשַׂר-עַצְמֵנוּ בְּתַאֲבוֹן חֲזִירִים.

 

לֹא יָדַעְתִּי, כִּי בְּבוֹאֵנוּ לְהִתְחַטֵּא וְהִטַּהֵר

בְּמִקְדַּש קִבְרֵי הָאָבוֹת,

נֵצֵא בִּמְחוֹלוֹת-שָׂטָן בְּשֵׁם כָּל קְדוֹשִּׁים

וּבִידֵי-עֵשָׂו שְׂעִירוֹת נְצַחְצַח חֲרָבוֹת.

 

לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אָנוּ, עַם נֶחְנָק וְנָמֵס,

עַם חוֹלְמֵי-יָהּ מְצוּקִים,

כִּי היֹה נִהְיֶה פֹּה רֵע לְכָל זֵד

וְיַחַד עִם כָּל מֵץ נָמֹץ דַּם עֲשׁוּקִים.

 

לֹא יָדַעְתִּי, כִּי עָם הַמְיַלֵּל בְּאָזְנֵי הָעוֹלָם

שִׁיר שְׁלוֹם-עַד אֵין-אוֹנִים,

כִּי לְפֶתַע נֵצֵא פֹּה בּמְעֲרֻמֵּי פְּרָאִים

בְּשִׁיר נִצְחוֹן-בַּדִּים וּבְמֵצַח גְּאֵיוֹנִים.

 

לֹא יָדַעְתִּי, כּי צַהֲלַת חַיְתוֹ-אָדָם וַנְדָּלִים

בְּהֵיכָלֵנו תְּהַדֵּד הֵדִים:

לֹא יָדַעְתִּי, כִּי לֵאלֹהֵי-כְּמוֹשׁ נִבְנֶה בֵּית-מִקְדָּשׁ

וְכֹהֲנֵינוּ בְּשֵׁם אֵל-שַׁדַּי יִזְבָּחוּנוּ לַשֵּׁדִים.

 

לֹא יָדַעְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי – אַךְ הִנֵּה נוֹדַעְתֶּם לִי,

אֻמְלָלִים, מְזֵי-דָם נִבְעָרִים.

וְעוֹד יֶדְכֶם נְטוּיָה; וְעוֹד מָה שְׁכַחְתֶּם:

פִּשְׁטוּ-נָא נְעָרִים, וְחַלְּלוּ הַקְּבָרִים.

 

 

הערות: 

 

בית ראשון: אֱלֹהֵי-צֹעַן: אל הנדודים, או התכונה הגלותית. (בגלות ידענו למצוא טוב בכל רע, אך בשל כך כשלנו מהכיר ברוע המקנן בנו-עצמנו.)

 

בית שלישי: נֵצֵא חוֹצֵץ: נחלוק על-, נתבדל מ- (מכיוון שהגוי נחשב טמא נשאר לנו לאכול איש את רעהו.)

 

בית רביעי: במקדש קברי האבות:  מערת המכפלה.

 

בית חמישי: מֵץ: נוגש

 

בית שישי: גְּאֵיוֹנִים: יהירים, גאוותנים.

 

בית שביעי: ׁ כְּמוֹשׁ: אל המואבים שהיו מעלים לו קורבנות אדם

 

פבל וולברג, משה בתחנה המרכזית בתל אביב, 2012.
Andrea Meislin Gallery, New York

 

למתענינים:

 

בנימין הרשב, שירת התחיה העברית: אנתולוגיה היסטורית-ביקורתית, כרך ב', אביגדור המאירי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה ומוסד ביאליק, 2000, עמ. 455-510.

 

דניאל צ'צ'יק, פבל וולברג – הסתכלות רוחבית, הארץ

 

חנה יעוז, לבטי זהות ולבטי קיומיות יהודית ביצירת המאירי, זהות ג' – קיץ תשמ"ג

 

ערן סבג על אביגדור המאירי ב"חיים של אחרים", גלי צה"ל

 

פיליפ ק. דיק, בלייד ראנר (?Do Androids Dream of Electric Sheep ), תרגום: עמנואל לטם, כתר 1995 (1968)

 

פבל וולברג, נחל עוז, 2008.
Andrea Meislin Gallery, New York