"… במהלך המאה הנוכחית עלה מדי פעם בידי מישהו, גדול במדעים כדארווין (Darwin); דגול במשוררים כקיטס (Keats); בעל רוח ביקורתית משובחת כמ. רנאן (M. Renan); אמן עילאי כמו פלובר (Flaubert) לבודד עצמו, להשמר מחוץ למטחווי תביעותיהם הקולניות של אחרים, להתייצב 'בחסות החומה', כפי שאפלטון מגדיר זאת [משל המערה, הפוליטיאה, ז'], ולהגשים באופן זה את המצויינות הטבועה בו למען גמולו המופלג שלו ולמען גמולו המופלג והשריר של העולם כולו. ברם, הללו הם היוצאים מן הכלל. רוב האנשים, המשחיתים חייהם בהתאם לאלטרואיזם חולני ומוגזם – אנוסים, אכן, להשחיתם. הם מוצאים עצמם מכותרים מכל עבר בעוני נקלה, בכיעור נקלה, ברעב נקלה. מוכרח לבם לחוש רגש עמוק נוכח כל זה. מתעוררים רגשותיו של אדם במהירות רבה יותר מפקחותו; וכמו כן, כפי שציינתי לפני זמן מה במאמר על תפקיד הביקורת, קל יותר לרחוש אהדה לסבל מאשר למחשבה. כי על כן, בכוונות ראויות להערצה אם גם מולכות שולל, ברצינות רבה וברגשנות רבה הם מציבים לעצמם מטלה לרפא את הרעות החולות שהבחינו בהן.
פיטר ברויגל (הבן), שבעה מעשי הצדקה, 1625
"…סוציאליזם, קומוניזם או כל שבוחרים לקרוא לזה, לכשיבוא להמיר את הרכוש הפרטי בצבורי ויחליף תחרותיות בשיתוף, ישקם את החברה למצב הראוי לה של אורגניזם בריא, ויבטיח את רווחתו החומרית של כל אחד ואחד מאבריה של החברה השיתופית. הדבר יעניק לחיים את הבסיס המעשי הראוי ואת הסביבה הראויה להם. אבל החיים זקוקים למשהו נוסף לשם התפתחותם המלאה לקראת שלמות שאין גבוהה ממנה. מה שנדרש להם הוא אינדיוידואליזם. הסוציאליזם הוא אוטוריטרי; אם ימצאו ממשלות חמושות בכוח כלכלי כפי שהן מצויידות כיום בכוח פוליטי; אם, בקצרה, תשלוט בנו עריצות תעשייתית, מצבו האחרון של האדם יהיה גרוע מזה הראשון. בינתיים, בזכות קיומו של הרכוש הפרטי, מסוגלים אנשים רבים ביותר לפתח מידה מסויימת, מוגבלת אמנם של אינדיוידואליזם. חלקם אינם מוכרחים לעבוד למחייתם, חלקם האחר יכולים לבחור את תחום הפעילות המתאים להם באמת, בעשיה המגולמת בהנאה. אלה הם המשוררים, הפילוסופים, אנשי המדע, אנשי התרבות – בקצרה, אנשי האמת והמציאות, האנשים שממשו עצמם ובממשותם נוטלת האנושות בכללה את חלקה המסויים. בצד האחר ישנם אנשים רבים אשר באין להם רכוש פרטי משלהם ובהיותם תמיד על סף גוויעה מרעב אנוסים לעשות את עבודת בהמות המשא, לשאת בעול מאוס עליהם, שנכפה עליהם בעריצותו של מחסור חסר פשרות, שרירותי ומשפיל. כאלה הם העניים, ואין בקרבם הליכות נאות, דבור כובש, ציוויליזציה או תרבות, הנאות מלוטשות או שמחת חיים. מכוחם הקולקטיבי זוכה האנושות ברוב שפע חומרי. ברם, היא זוכה אך ורק בתוצאה חומרית והאדם העני, בו כשהוא לעצמו אין שום חשיבות. הוא איננו אלא אטום אפסי של כוח איתנים המשיג אותו ממרחקים לרסק אותו, ומעדיף אותו מרוסק, מצב שבו הוא ממושמע הרבה יותר.
גוסטב דורֶה, עניים על גשר לונדון, 1872
"…פעמים רבות נאמר לנו כי העניים מכירים תודה על מתת צדקה. יש בהם כאלה, אין ספק, אך הטובים בקרב העניים לעולם אינם אסירי תודה. הם כפויי תודה, נרגנים, חסרי רסן ומרדניים. והצדק איתם בהיותם כאלה. הם חשים בצדקה פיצוי פעוט מן המִָעוט או מתת רגשני המלוּוה, בדרך כלל, בנסיון מצד הרגשן למשול בחייהם הפרטיים. מדוע יהיו הם מכירי תודה על פירורים הנופלים משולחנו של העשיר?
ואן גוך, אוכלי הבולבוסין, שמן על בד, 1885
"…'דע עצמך', היה כתוב על שער בעולם העתיק [על פתח האקדמיה של אפלטון]. על שער הכניסה לעולם החדש, 'הוֶה עצמך', יכתב. והמסר של המשיח הנוצרי אל האדם היה בפשטות, "הוֶה עצמך". זהו סודו של המשיח.
"…כאשר מדבר ישוע על העניים כוונתו הפשוטה היא בעלי האישיות, ממש כשם שבדברו על העשירים הוא מכוון לאנשים שלא פִתחו את האישיות שלהם. ישוע הסתובב בקהילה שהתירה צבירת רכוש פרטי ממש כמו זו שלנו, והבשורה שדרש כלל לא היתה כי בקהילה מסוג זה יתרון לו לאדם לחיות על מזון לא ראוי למאכל, להתלבש בבלויים מחליים, לישון במשכנות מחרידים ומזיקים וכן להפך, כי אדם החי בתנאים מיטיבים, נעימים וראויים יוצא נפסד. השקפה כזאת בעוול היה יסודה אז ובמקום ההוא, לא כל שכן בעוול יסודה באנגליה היום; שכן, ככל שנע האדם צפונה גוברת חשיבותם החיונית של הצרכים החומריים לחייו, והחברה שלנו מורכבת לעין ערוך, מציגה ניגודים קיצוניים הרבה יותר של נוחות ודלות מאשר חברה כלשהי בעולם העתיק. כוונתו של ישוע היתה לזאת. הוא אמר לאדם, 'אישיות יש לך נפלאה. פַּתֵחַ אותה. הוֶה אתה עצמך. אל תדמה בנפשך כי הטוב שבך הוא פועל יוצא של צבירת דברים חיצוניים או בעלות עליהם. סגולתך בפנימיותך. אילו רק יכולת להגשים אותה לא רצית אז כלל להיות עשיר. עושר מן המנין ניתן לגזול מאדם. לא ניתן לעשות כן בעושר של ממש. בבית האוצר של נשמתך שוכנים דברים יקרי ערך ואותם אי אפשר לקחת ממך. כי כן, נסה לעצב את חייך כך שהדברים החיצוניים לא יזיקו לך. וכמו כן נסה להפטר מרכוש אישי. הוא סופח עיסוק בקטנוני, טרדה אין קץ, עוול בלתי נלאה'. יצויין כי ישוע מעולם לא אמר כי אנשים מרוששים הם בהכרח טובים, או כי העשירים בהכרח רעים הם. אין ולא היה בכך מן האמת. האנשים העשירים הם, כמעמד, טובים מן השרויים בעוני ומוסריים יותר, משכילים יותר, נעימים יותר בהליכותיהם. רק מעמד חברתי אחד בלבד שקוע במחשבות על כסף יותר מן העשיר, וזהו המעמד העני. הרש איננו יכול להעסיק את מחשבתו בשום דבר אחר. זוהי מצוקת העוני. מה שישוע אכן אמר הוא כי, עושרו של אדם נטוע בהגשמת הסגולה שלו ולא באמצעות מה שיש ברשותו, אפילו לא באמצעות מה שהוא עושה, כי אך ורק במה שהוא הנו.
ואן גוך, זוג נעליים, שמן על בד, 1888
"…אין שום ספק שהעתיד שייך למכונות, וממש כפי שהעצים צומחים בשעה שהג'נטלמן הכפרי נם את שנתו, כך תעשנה המכונות את העבודה ההכרחית והמשמימה כולה בשעה שהאנושות תשעשע עצמה או תהנה מטפוח זמנה הפנוי – שבו, ולא בעמל מצוי יעודו של האדם – או בשעה שתצור דברים של יופי, או תקרא דברים של טעם, או פשוט תתבונן בעולם בהוקרה ובעונג. עובדה היא, כי נדרשים עבדים לציוויליזציה. היוונים צדקו למדי בעניין הזה. התרבות וההגות הן בלתי אפשריות אלא אם יש עבדים לעשות את העבודה המכוערת, הזוועתית, המשמימה. עבדות אנושית היא רעה, מסוכנת ומשחיתה את המוסר. עתיד העולם תלוי ונסמך על עבדות מכאנית, על עבדות המכונה.
ואן גוך, נשות הכורים נושאות שקים; עט, עפרון ומכחול על ניר, 1881
"…האם זו אוטופיה? מפת עולם שאין אוטופיה כלולה בה אינה שווה ולו מבט אחד, מפני שחסרה בה הארץ האחת שבה תעגון האנושות תמיד. ומשעגנה שם האנושות והיא צופה אל ארץ טובה יותר, אזי תשוב ותפליג. קִדמה הרי היא מימושן של אוטופיות…"
ואן גוך, שדה עם החמה בזריחתה בסאן רמי, שמן על בד, 1889
אוסקר וילד (Oscar Wild) כתב את חבורו The Soul of Man under Socialism בשנת 1891, חבור שבעטיו זכה ליריבותו המרה של ברנרד שו (George Bernard Shaw) שהיה סוציאליסט קנאי. אינני יודעת אם ניתן למצוא במסה הזאת אמונות אנרכיסטיות. הכותב אולי הושפע במדת מה מפיוטר (או פטר) קרופוטקין (Peter Kropotkin), אך הוא כותב מנקודת מבט עצמאית. אין זו נקודת מבט פוליטית צרה וכמו כן אין כאן דרכי ביצוע והוראות "עשה". וָילד מתבונן על החיים האנושיים כמארג שבו משחית מצבו הירוד של היחיד את הכלל.
המסה ארוכה וכוללת, לבד מניתוח חד וברור אף גם אירוני, של קידוש הרכוש הפרטי, גם בקורת על יחסי הצבור והאמן הנשמעת כיום רעננה מתמיד, נבואה שכמעט הקדימה את זמנה בנוגע ליחסים בין המינים ומוסד הנישואין, בקורת על מערכת הענישה ועוד. וילד כתב כאן לא פחות מאשר מסה על מצבו של האדם בצורת החיים הקפיטליסטית-מעמדית בסגנונה הבריטי בתקופתו. הוא נשמע לנו תמים, דבר המלמד אותנו על אורח החיים המהפנט שאנו משוקעים בו. במה שהוא מכנה "אוטופיה" אני מבינה דיון באפשרותו של הבלתי אפשרי, אפשרות שהדרך היחידה להתחיל לדמות אותה לעצמנו נמצאת על דרך השלילה. והוא עושה זאת בצורה מבריקה, במיוחד כשהוא שולל את "העבודה" כערך ויותר מזה כערך עצמי ומפרק, בדרך זו, את המושג החבוי הנפיץ של "ערך עצמי". שלא לדבר על נבואתו בעניין ארץ המכונה המובטחת. פרשנותו לבשורה של המשיח הנוצרי היא לא פחות מגאונית בהתרסתה כלפי ההיסטוריה של הנצרות ויסודותיה.
Napoleon Sarony, אוסקר וילד, 1882
מכרות נטושים 