פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright), מבחר מתורגם מתוך: "Studies and Executed Buildings":
חנא פרח, "בירעם", הדפס מהסדרה "משובשים", 2004-2005
בסיס המציאות של חקר אמנות הארכיטקטורה נמצא במבנים לוקאליים, בצנועים שבמבנים הנפוצים במקומות שונים, באלה המהווים מקבילה ארכיטקטונית לספורי עם בספרות ולשירי עם במוסיקה ורק לעתים נדירות מוצאים בהם הארכיטקטים עניין. בתמציתם של אלה משוקעות התכונות המאפיינות אותם כגרמניים או איטלקיים, צרפתים, הולנדים, אנגלים או ספרדים. מאפייני המבנים הללו הם לאומיים, תבנית נוף מולדת. לכן נמצא בהם, אם כי לעתים קרובות בתנאי דַּלּוּת, סגולות העומדות בזיקה קרובה לסובב אותם ולחיי העם. שמושיהם גלויים ומובעים ישירות ונתפסים באופן טבעי. תמיד יעילים ותדיר הם יפים. ואמנם, בשורשי פירותיה השאפתניים, המודעים ביותר לעצמם של הנפש האנושית, בבטויי הערצת הנשגב או יראת הכוח הארצי, שוררת האהבה לחיים המוצאת את נתיבה הנכון באין מפריע ובאין מהומה בצבעוניות נאה ובקו של נוי הנחן בתואם סדור שאינו סובל יתר עומס,- זאת מבלי שיוטרדו הללו או יהיו הם רתומים לכתובים, זאת ממש כשם שהפרח בשולי הדרכים יפנה עלי כותרתו כלפי השמש מבלי שיטרידו אותו פעמי האכר על הדרך ומבלי שתהא התבנית הגאומטרית והמתמטית של עלי כותרתו רתומה לצרכיו.
פרנק לויד רייט, הפשטות ספטמבר, המדבר, עיצוב לעמוד השער של מגזין ליברטי, 1927. עפרון על נייר,
Museum of Modern Art, New York
לא נוכל בשום אופן להוכיח כי היופי נובע מתנאים פנימיים, הרמוניים אלה. מה שלאורך עידנים מוצא חן בעינינו לא יבוא על פני החוק והסדר הטבועים בסיביו. ותכף ומיד יהיה עלינו להיווכח בעובדה שיופי, נצחי ככל שיהיה, תמיד הוא תלוי בגורמים שבתנאי הווייתו. מתוך חקר הצורות והסגנונות המוצאים חן בעיני האנושות ליופי גלוי וברור כי, הללו שזכו לחיים ארוכים ביותר הם גם מי שממלאים את התנאים האלה. כי דבר צומח איננו מעניננו משום שאין להשיג טיבם של חיים ולא בהכרח אנחנו עסוקים בהם.
היופי, במהותו הוא מסתורי לגבינו כחיים עצמם. כל הנסיונות לרדת לפשרו הנם אוויליים ממש כמו הפשלת עור התוף כדי למצוא מאין בא הקול. נוכל, עם זאת, להפיק תועלת מלימוד אמתות הצורה והתבנית, מלימוד היחס בין עובדות של צורה לשמוש, לימוד הדרך בה התכונות החומריות של הקו קובעות את האופי, מלימוד חוקי התבנית האינהרנטיים לחוק הטבע. אנו נמצא את האמתות הללו תואמות את מהות הווייתנו ואיכותן תראה לנו טובה. באופן אינסטינקטיבי אנו חשים כי בסופו של ניתוח הטוב, האמתי והיפה חד-הם. נמצא בתוכנו עקרון נשגב של צמיחה לתכלית מסוימת: ובהתאם נבחר כטוב את כל שיהלום כלל זה. ואם לבנו נאמן עלינו וחינוכנו איננו שבע תחכום, הרי נשאף אל האור באופן רוחני, ממש כשם שהצמח עושה כך בגופו.
פרנק לויד רייט, בית מגורים עבור מר וגב' ארתור אריקסון, 1950. טמפרה ועפרון על לוח ציירים צבוע,
Via ArchiTech
כשאנו תופסים משהו כמלא יופי, הרי זה משום שאינסטינקטיבית אנו מכירים באמתותו של הדבר. פרושו של זה שחשפנו לעינינו הרף ממהות התבנית שבטבענו שלנו. האמן מעניק לנו את ההתגלות הזאת באמצעות טביעת עינו המעמיקה חדור. כיוון שיכולתו להפוך את מושגיו לחזותיים גדולה משלנו, מצליף בנו רשף של אמת ואנו חוזים בהרמוניות שאינן מובנות היום, אמנם אולי מחר.
הפנייה אל הטבע בדרך הזאת, רק היא תוכל להגן עלינו מבלבול רעיונות המוליד את ההשקפה כי היופי נטוע בגחמה, שאיננו אלא סטייה של הדמיון,- לאחד נשגב, לאחר נתעב ולשלישי חסר משמעות. מוכרת לנו הטענה, כי, אם יניח אדם 11 כובעי צילינדר על גבי כרכוב הבניין שבנה ומצא אותם יפים, הרי יפים הם. אכן, לגבי דידו אולי הם יפים: אבל המסקנה היחידה המתבקשת היא, כי, כמוהו כאחד עשר הכובעים על הכרכוב איננו יפה כלל, שכן יופי בעבורו משמעו פריעה מוחלטת של כל הרצף ההרמוניות או הרשמים שבטבעו שלו.
המוצא יופי בדברים שאינם משתלבים (שאינם אורגניים), רק מפגין את העדרו של היופי בו בעצמו ואת אי-כשירותו לתפקיד מפעיל היופי והוא רק שם עצמו שוב לקלס על ידי בלבול המסקרן ביפה.
ידיעת סיבה ותוצאה בקו, בצבע ובצורה כפי שהם נמצאים בטבע האורגני מכוננת את נקודות הציון שעל פיהם יוכל אמן לנפות חומרים, לבחון מניעים ולכייל מטרות וכך לבלום, בכללו, לפחות, את הבסיס הרציונלי של רעיונותיו והאידאות שלו. אמנים גדולים עושים זאת באינסטינקט. הדבר מוחש או מנוחש, אולי בהשראה, כפי שניתן להראות באמצעות ניתוח מושכל של עבודותיהם. לא ניתן להוכיח שירה שהיא נבואית. אך מה שיש בו ערך עצום לאמן בחקר מסוג זה הוא הכרת עובדות אלה של יחס, איכויות אלה של קו, צורה וצבע אשר כשלעצמן הנן לשון של סנטימנט. מאפייני עץ האורֶן בתור שכזה בצד ההבדלים המבחינים אותם מאלה המגדירים ערבה בתור ערבה: תכונות אופייניות אלה הן אלו שהיפנים מציבים בדרך גרפית ובלתי מוטעית ומצמצמים לגאומטריה פשוטה, לנפשו הגרפית של הדבר כפי שאנו רואים בניתוח גאומטרי של הוקוסאי (Holkusai). קורין (Korin) היה רב אמן מודע למהותי בכל אשר יצר, ועבודתו ניצבת בתור גילוי משכנע של נשמת הדבר שתאר. וכך הדבר בכל יצירה גדולה.- בציוריו של ולאסקז (Velasquez) ופראנס האלס (Frans Hals); בארכיטקטורה גותית: איפיון אורגני בכל. רק באמצעות מובן זה של ידיעת הטבע ניתן לבסס את העקרונות המדריכים הללו. אידאלים שנרכשו בתחום המגבלות הללו לא יאבדו לעולם, ואמן, אם יחבור לטבע במובן זה, יוכל לדחות את "תלמודו". אפשר שימרוד בזמנו ובחוקיו, אך לעולם לא יהיה נטול רסן.
פרנק לויד רייט, מתוך אוסף התוכניות למוזאון גוגנהיים לאמנות בניו יורק
התקופות הנחותות של עולם האמנות רחקו מרחק רב מתפיסה כלשהי של העקרונות הללו. הרנסנס, הבארוק, הרוקוקו, סגנון לואי – לא התפתחו מבפנים. אין כמעט ולא כלום מן האורגני בטבען; הן הולבשו מבחוץ. השחרור מעול הסמכות שהעניק הרנסנס לבני האדם היה ככל הנראה הישג עצום, אך שימש אך ורק לרתימתם הנואלת למסורת ולקלקול תיקון העבר באמנות ימי הביניים. לא ניתן להכנס לארמונותיה המפוארים של תקופה גדולה זו חפים משנאה לרנסנס הצומח וגדל בנשמתה. הדבר מוכיח עצמו יותר מכל בהרסנות הזדונית שבפרוורטיות הזוועתית ביותר שלה. בכל ארץ שבו צמחו (הסגנונות) הגותי, הביזנטיני או הרומנסקי, שקרוב היה לביזנטיני, הרי זו מגפה נעדרת נשמה, אזהרה, דין מוות ממשי ליפה. מן הדברים היפים ששרדו, הם נשארו למעננו זאת חרף טבעם או בשעה שהיה בהם פחות ממנו. לא הייתה זו התפתחות; – זו הייתה מחלה.
ומשום כך, בניינים שצמחו בתגובה לצרכים ממשיים, שהותאמו לסביבתם על ידי אנשים שלא לומדו כי אם להתאים אותם לתחושתם המקומית, – בניינים שצמחו כמו שצמחו האמנות העממית ושירי העם – ערכם רב ללמידה יותר מנסיונות אקדמיים מודעים לעצמם במאודם לעסוק ביפה; נסיונות אקדמיים שהאומות עושות בהם במשותף כמענק מאיטליה לאחר שהכירו בה כמקור של השראה.
ארכיטקטורה ראויה לשמה צומחת בהתאם לתחושה טבעית ואמצעים תעשייתיים כדי לשרת צרכים ממשיים. אין להציב אותה מבחוץ. אין בה דבר כמעט מעבר לאהדה לרוח שיצרה אותה ומעבר להבנה של הפרטים הנותנים לה צורה ושניתן להפיק מהם תועלת לגיטימית. על כל נסיון לעשות שמוש בצורות שהושאלו מזמנים ותנאים אחרים לבוא אל סופו כפי שבא הרנסנס אל סופו. – באבדן הסופני הזה של הקשר לנשמת חיי העם. ביכולתו לתת לנו רק דבר מנוכר המוחזק בידיהם של פרופסורים, שמשמעותו פחותה ממסכה של נסיבות או תו של כוח זמני לאלה שחייהם נושאים בעול, ובשום אופן לא אמצעי ביטוי: התוצאה היא אבדן נורא לחיים שעליו לעולם לא תוכל הספרות לפצות. בניינים ישארו לעולם נכס בעל ערך בסביבתם של אנשים, כזה שלא ישווה לתגובה תרבותית. אבל עד שאנשים יחזרו להנות מארכיטקטורה כאמנות חיה הנרשמת לראיה בכל התקופות הגדולות באמת, עד אז תשאר הארכיטקטורה דבר מת. היא לעולם לא תשוב לחיות עד שאנחנו נפסיק לחלוטין לדבוק באידאלים כוזבים של הרנסנס. בתנועה ההיא כולה הצטמצמה האמנות לדרגה של תחבולה. איזה עתיד יש לאנשים לשמוח בזה? רק של טפילים הנזונים על גדולת העבר ועל הנתיב להכחדה בידי גזע ברברי כלשהו בעל אידאלים ותאווה להגשמתו בצורה מוצקה.
לעשות, אם כן, יצירת אמנות שלמה ממקום משכן, כשלעצמו אקספרסיבי ומלא יופי וקשור ביתר קרבה לחיים מאשר דבר כלשהו כמו פסל או ציור מנותקים, כזה הנותן עצמו בלי סייג ובאופן מתאים לצרכים האינדיווידואליים של השוכנים בו, ישות הרמונית, מתאימה בצבע, מדגם וטבע למתקנים השמושיים, וכשלעצמו בטוי לאמת שבאופי, – זוהי ההזדמנות האמריקנית המודרנית. מרגע היווסדה של אמנות כזאת היא תהפך מסורת, צעד ענק מן היום שבו היווה המעון רק ארגון של חדרים נפרדים, מדורים להכלת צבירי רהיטים ובהעדר המצאותם של מתקני שמוש ונוחות. ישות אורגנית זו, להבדיל מהמצבור הלז, אין ספק שיהיה אידאל גבוה יותר של אחדות ופיתוח הביטוי של חיי האדם בסביבתו. האחד יבוא במקומם של הרבים; הדבר הגדול יתייצב לעומת מצבור הקטנים.
פרנק לויד רייט, דגם ל"בית המפל" (Fallingwater), בית קאופמן במיל ראן, פנסילבניה, 1934-37. אקריליק, עץ, מתכת, פוליסטרין וצבע,
Museum of Modern Art, New York
מכרות נטושים 