לִבָּהּ חוֹמָה

 

Stuart Duffin, שער השמיים, 2014. שמן על בד, מהאתר של האמן

 

ירושלים

 

עַל גַּג בָּעִיר הָעַתִּיקָה,

כְּבִיסָה מוּאֶרֶת בְּאוֹר אַחֲרוֹן שֶׁל יוֹם:

סָדִין לָבָן שֶׁל אוֹיֶבֶת,

מַגֶּבֶת שֶׁל אוֹיֵב

לְנַגֵּב בָּהּ אֶת זֵעַת אַפּוֹ.

 

וּבִשְׁמֵי הָעִיר הָעַתִּיקָה

עֲפִיפוֹן.

וּבִקְצֵה הַחוּט –

יֶלֶד,

שֶׁלֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ,

בִּגְלַל הַחוֹמָה.

 

הֶעֱלֵינוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים,

הֶעֱלוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים.

כְּדֵי שֶׁנַּחְשֹׁב שֶׁהֵם שְׂמֵחִים.

כְּדֵי שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים.

 

 

                          יהודה עמיחי, "שירים", 1948-1962

 

 

יהודה עמיחי כתב את "ירושלים" לפני מלחמת ששת הימים, כשהחומות עוד הסתירו מעינינו את האויבת, האויב והילד. והיום הן גבוהות מתמיד. ב"ירושלים", כמו ב"אלוהים מרחם על ילדי הגן", יש לילד מעמד מיוחד: רחום (במובן אהוב) ומרוּחם. ב"מאחורי כל זה יש אושר גדול" (המופיע בִתגובה לרשומה המקושרת), המאוחר יותר, כבר שבויים ילדי השיר בטקסי יום הזכרון המלמדים "שלוש שפות: עברית ערבית ומוות."

 

התמונה למעלה היא של האמן סטיוארט דָפין מגלזגו, שאני מודה לו על רשותו להציגה כאן. באתר של האמן מוצגות עבודות נוספות, רובן הדפסי תגליף. ירושלים מספקת לו את "החומרים" החזותיים מהם הוא מרכיב לה תמונת דיוקן רבת-פנים. כפי התרשמותי קרובות העבודות הללו לשירת עמיחי באירוניה הטרגית שלהן שהיא נקייה מסרקזם. שניהם, עמיחי ודפין, משקפים ביצירתם אמונה "על שום האבסורד": מה ששורד את ריב הלאומים והדתות הוא מתמיד ומשותף לכל.

 

ליאור אלמליח ומונסראט פיגוארס, אנסמבל ז'ורדי סאוואל: נומי, נומי

 

סטיוארט דופין: ירושלים

 

בשנת 1996 הוזמן האמן הסקוטי סטיוארט דופין (Stuart Duffin) לירושלים למשך חודש, לעבוד בסדנת ההדפס בירושלים, במסגרת חילופי אמנים עם סדנת ההדפס של גלאזגו.

 

"אף כי ירושלים היא המקום שבו אנו אמורים להתקרב לאלוהים מתוך רצוננו הטוב, אין מקום בעולם שבו התנסיתי באבדן גן העדן, או בהִפּרדות מן האל/הנשגב/אנושיותנו כמו בעיר הקודש, וזאת באופן הכואב והישיר ביותר. אני מאמין, כי החיפוש הזה או אבדנו נותר במעמקי ישותו של כל אחד ואחד מאתנו. מאותה תקופה, עבודתי היא בכללותה התוצאה של ההתנסויות, המחשבות והזכרונות מירושלים.  

 

"מחד גיסא, העבודה היא טבע דומם של חפצי יומיום מוכרים. מאידך גיסא, נמצא בה הסימבוליזם הקשור בהם. זהו סימבוליזם אישי אך לא אישי עד כדי כך שהצופה לא יוכל לחדור אותו. המפות העתיקות ונופיה המודרניים של ירושלים או השלט של רחוב הנביאים ("Street of Prophets"), המרכזיים במכלול העבודה שלי, מבטאים את ההשקפה כי רווחתה של ירושלים פועלת כברומטר של הרווחה הספיריטואלית שלנו, לא רק כאינדיבידואלים אלא באופן קולקטיבי, כחברה." – הוא אומר.

 

"טירוף האבן" (Stone Crazy), מצוטינט, 21cmX19.5cm, מהדורה: 30, 2010

 

 

דופין עובד בטכניקות דפוס אמנותי כגון תחריט (חריטת לוח הדפוס במחטי רישום), תצריב (צריבת הלוח בחומצה) ומצוטינט (Mezzotint), שיטת יצירת מעברי גיוון עדינים, באמצעות ריקוע הלוח. בשנים האחרונות הוא עושה גם אמנות דיגיטלית. באתר של האמן מוצג כל טווח היצירה שלו, לרבות בשמן על בד, צבעי מים, קולאז', צילום ומולטימדיה.

 

בבלוג שלו מסביר האמן את עיסוקו ביחסים שבין אמונה, הדת המאורגנת והמדע. הוא מבין נכונה את עלית המדע ואיתו אידאולוגיית (במובן התיאוריה המרקסיסטית של המלה, של אתוס המאפשר כוח ושליטה) הרציונליזם, כמה שאיפשר את דיכויה של הרוח, כתנאי שחרור היחס שבין האינדיבידואל לבין הנשגב.

 

הכותבת כאן סבורה, עם זאת, כי די לה באמנות בכלל, ובאמנות שלו בפרט, בנוכחותה כשלעצמה כדי להפגין באמצעות ההבנה שמעבר למלים ומעבר לסימבול אפילו, את שדה קיום הרוח. היא איננה זקוקה להסברים, מעניינים ומרגשים ככל שיהיו, מבחינת הביוגרפיה האמנותית המסויימת.

 

עולם היצירה של האמן שופע, מסקרן וכואב. היה קשה לבחור עבודה אחת בלבד, בהתאם לרשות שהתקבלה באדיבות רבה מהאמן באימייל, וגם זו נבחרה בהתאם לאיכות המירבית שניתן היה להשיג כאן.

 

הסיור בין העבודות של דופין מגולל מפה נפשית, המתגבשת באמצעות החומריות האוורירית עד הסלעית, הדחוסה והחשוכה לכדי טראומה של הרוח. כדאי להתחיל את המסע, מרישום בתחריט מלא קסם ופשוט של הנוף העירוני מלמעלה, ואחר כך לרדת אל עבודות "ירושלים של מטה", שסמליה וקירות האבן שלה נקובים כדורים והיא מזבח עליו מושלכת גלגלתה הנשכחת של יונת השלום.