אַלֶּן גינְסְבֶּרג: עדות ב"משפט הַשִּׁבְעָה"

 

לכבוד הסרט "יללה" (Howl), כשם הפואמה של אלן גינסברג (Allen Ginsberg), המשחזר את קריאתה במשפט, בו הואשם המוציא לאור של גינסברג בפירסום דבר-תועבה, מובא כאן נתח מעדותו של המשורר במשפט היסטורי אחר מאותם ימים, הידוע בתור "משפט הַשִּׁבְעָה".

 

המשפט התקיים בשיקגו בשנים 1969-70, והואשמו בו שבעה אנשים בקשירת קשר להפרת הסדר הציבורי והמרדה. הם נעצרו בעת דיכוי אלים של הפגנת "פסטיבל החיים", שהתקיים בפארקים של שיקגו ב-1968, בשולי ועידת המפלגה הדמוקרטית השלטת אז בראשות לינדון ג'ונסון.

 

את העד חוקר מטעם ההגנה עוה"ד לאונרד וֵּיינְגְלַס. מגיב מטעם התביעה עוה"ד תומאס פוֹרַאן. השופט הוא ג'וּליוּס הוֹפְמַן.

 

אדוארד קינהולץ (Edward Kienholz), בית החולים הפסיכיאטרי, טכניקה מעורבת, שנות ה-60

 

להלן, קטע מפרוטוקול הדיון:

 

העד, אלן גינסברג, משיב לשאלת הסניגור, מה עשה ב-24 באוגוסט 1968 במטוס, בדרכו ל"פסטיבל החיים" בשיקגו: כתבתי שירה, חיברתי הצהרה על מה שחשבתי כי התרחש בשיקגו באותה העת.

 

עוה"ד ויינגלס: האם תוכל לקרוא את השיר לחבר המושבעים?

 

העד: בשמחה. אני סבור שהטקסט ברשותךָ. (קורא): 24 באוגוסט 1968/ טס לשיקגו 22,000 רגל מעל קרקע אביכה של מפעל יְרַק רבוּעַ/מגיע לשיקגו כדי למות או מעופף עוד ארבעים שנה מעל הארץ כדי למות/ שווה-נפש ופוחד, פֶּן הקליע מרסק העצם יהיה זהה/ להתנדפות האדירה של תופעה סרטן המתגשמת במיטה של איש זקן/ או רקיע אש של ההיסטוריה היורד 22,000 שנות מביא את העידן לסוף/ האגם שב להיות כחול, כמוהו השמיים מוֹתֶק, אם כי עיתונים וחוטמים מְרַכֵּלִים כוכב/ נמרח היוניברס טבעי עושה רגלֵי מלאך דְּבִיקוֹת./ שמעתי את קולו של מלך המלאך נער מתבגר בלי-גוף מלא-זמן/ בְּלִבִּי שלי נצחי, אומר בְּטַח בעליצות הטהורה מכל,/ זעם דמוקרטי אשליה, העליצות הדמוקרטית אלוהים,/ אבינו תכלת התינוק, מקור פנים לראות, לראות אותךָ./ איך מבעד התראה קונבנציונלית וחרון מהפכני זוכר/ המשטר בחוסר ישע התחמשה המשטרה להגן על החירות בחוסר ישע להגן, על החירות חסרת הישע לכבד/ המהפכן קָשַׁר? אני הוא מלך המלאך אומר המלך המלאך/ בעת שברחובות, באמפיתאטרון, בקולוסאומים, בפארקים ובמשרדים ההמונים/ צורחים ביאוש עלי בשר ומיקרופון מתכת.

 

עוה"ד וֵּיינגלס: היכן היית ב-24 באוגוסט בסביבות 10:30?

 

העד: הייתי בפארק לינקולן.

 

עוה"ד ויינגלס: ומה קרה בפארק לינקולן בסביבות 10:30, אם תוכל לזכור?

 

העד: היו אלפים אחדים של אנשים צעירים, מאוחר בלילה. היה חושך. היו כמה מדורות שבערו בפחי אשפה. הכל עמדו מסביב מבלי לדעת מה לעשות. פתאום היו תדהמה ותנועה וצעקה בקרב הקהל בפארק, ופניתי, מופתע, מפני שהיה מוקדם, המשטרה העמידה את 11:00 כמועד או בתור הזמן…

 

עוה"ד פוראן: התנגדות, כבודו.

 

עוה"ד ויינגלס: מה עשית בזמן שראית את המשטרה עושה את זה?

 

העד: פתחתי באמירת המזמור אוֹ-ם-ם-ם-ם, אוֹ-ם-ם-ם-ם-ם.

 

עוה"ד פוראן: בסדר. יש לנו הדגמה.

 

השופט: בסדר.

 

עו"ד ויינגלס: סיימת את תשובתך?

 

העד: הלכנו החוצה מהפארק. המשכנו באמירת מזמורים עשרים דקות לפחות, באיטיות אוספים סביבנו עוד אנשים, אומרים מזמורים, אד סנדרס (Ed Sanders) ואני במרכז, עד שהיו שם כחמשה עשר עד עשרים שהפיקו שינוי תנודתי מוצק וכבד של ההתכוונות שחלחל לסביבה המיידית שלנו, ומשך אנשים אחרים, וכך צעדנו החוצה לאט לעבר הרחוב, לעבר פארק לינקולן.

 

עוה"ד ויינגלס: עכשיו אני מראה לך את מה שמצויין בתור D-153 לשם זיהוי. האם תוכל לקרוא את זה למושבעים?

 

העד: עלון ססמת הקסם. ג'יוּג'יטסוּ תרופתי. במקרה של היסטריה, סיסמת הקסם היא או-ם, הזהה לאו-ה-ם-, העוקפת את כל אשליות הדחיפוּת…

 

העד (ממשיך בתשובה לשאלת עוה"ד ויינגלס): ב"הַדְמָמָה" כוונתי השבתת המנגנון המנטלי שמחזיר שוב ושוב ומחדש דימויים של חרדה המפחידים אנשים במדים, דהיינו, השוטרים או המפגינים, מי שאני מציין כעֲרֻמּים פרושו מעורטלים רגשית, ואפשר אני מקווה גם מעורטלים גוּפית.

 

עוה"ד ויינגלס: ומה התכוונת ליצור בכך שיוּשְׁבַּת אותו המכניזם?

 

העד: המחשה שלוה לחלוטין של העובדה שכולנו היינו תקועים באותו רחוב, מקום, מבועתים איש מזולתו, ומגיבים בפאניקה ובהיסטריה במקום להגיב בהכרה הדדית כבני אנוש, כאנשים עם גוף ממשי מרגיש, שיכולים לומר מזמורים ולהתפלל ולהעביר איש לרעהו ויברציות מסוימות או רוך איש לרעהו, ביסודו זה מה שכל אחד רוצה, במקום פחד.

 

אלן גינסברג מתבונן בפסל של ג'ורג' סיגל (George Segal), "אליס נוטלי מקשיבה לשירה ולמוסיקה שלה", מינכן, 1977

 

ב"משפט השבעה" העידו מטעם ההגנה גם טימותי לירי (Timothy Leary),  וכן זמרי המחאה פיל אוקס ((Phil Ochs, ארלו גתרי (Arlo Guthrie), "קאנטרי ג'ו" מקדונלד ("Country Joe" McDonald), פיט סיגר (Pete Seeger ) וג'ודי קולינס (Judy Collins). עד ההגנה נורמן מיילר (Norman Mailer) אמר במשפט, כי שמאלנים אינם מסוגלים לקונספירציות משום שכולם אגו-מניאקים. אבּי הופמן (Abbie Hoffman) אמר אותו דבר אבל בדרך ציורית יותר: "קונספירציה? לכל הרוחות, לא יכולנו להסכים על ארוחת הצהרים". המשפט הסתיים בהרשעת חמישה מהנאשמים ושליחתם לכלא, אך בית המשפט לערעורים הפך את ההחלטה מאוחר יותר. במקביל זוכו שוטרים שהואשמו במשפט-נגד בהפרת זכויות האדם.

 

לשאלה, אם אפשר לקבוע כי הנאשמים חתרו להמרדת הצבור נגד השלטון, אם לאו, השיב נורמן מיילר כי לדעתו הם יודעים כי, "אין צורך כיום לתקוף את המצודה". די בכך שיקיפו אותה, "יעשו פרצופים כנגד היושבים בתוכה, ויניחו להם לחטוף התמוטטות עצבים ולהרוס את עצמם".

 

 קרוסבי סטילס נאש ויאנג בשיר: שיקגו:

 

 

מודעות פרסומת

אַסְפַּסְיַה מלמדת את סוֹקְרַטֶס

אינני אוהבת שירה מאויירת מפני שהאיור מחרב את הדימוי השירי. רק לא בשירה לילדים, שבה, כמו שאני רוצה שיהיה בבלוג שלי, האיור איננו חייב לשירה דבר ובכל זאת הוא "מתכתב" ומשוחח איתה. וכאן, חיפשתי בכתבים של אפלטון משהו שידבר עם הרישום של דנטה גבריאל רוזנטי שהרג אותי באירוניה שלו.

אספסיה, אשתו הלא-חוקית של פֶּרִיקְלֶס שליט אתונה, מופיעה בדיאלוג "מֶנֶכְּסוֹס" של אפלטון כמי שלימדה את סוקרטס רטוריקה. תופעה היסטורית בולטת היא, שנשים יפות ועתירות כישורים מקבלות חותמת של זונה. גאונותן מזהמת את אברי המין שלהן. או להפך. אספסיה היא אחת הנשים הללו. גברים יכולים לאצור כוח באמצעות קשרים ובכלים פיתויים כאלה ואחרים, ולעולם כוחם מטהר אותם ומצדיק את האמצעים להשגתו.

סוקרטס היה מכוער. מכוער מאוד. אספסיה, שיש אומרים כי היא האדם האמיתי מאחורי דמותה של דִיוֹטִימָה מדיאלוג המשתה של אפלטון, הייתה יפה. יפה וחכמה. חכמה יותר מבן זוגה שעל פי הרכילות באתונה היא שכתבה את נאומיו.

Dante Gabriel Rossetti, אספסיה מלמדת את סוקרטס לרקוד, רישום, 1864-5

אפלטון, המשתה 207-208, תרגום ליבֶּס: סוקרטס מצטט את הרצאתה של דיוֹטימה על ארוס. כאן, היא מדגימה כיצד יכול אדם, ובכלל כל דבר טבעי, להשתנות, וזאת מבלי שתאבד לו זהותו. להיות שונה מעצמו מצד החלוף, זהה לעצמו מצד הנצח:

"אם אמנם בוטח אתה בכך", אמרה, "שארוס הוא מטבעו אהבת אותו הדבר שעל הגדרתו הסכמנו בינינו פעמים הרבה, אל תתמה על מה שהזכרתי עתה. שגם כאן שואף הטבע בן-התמותה, לפי אותה הגדרה, להגיע במידת האפשר לכלל נצח ואלמוות.

"והוא יכול להגיע לידי כך רק בדרך זו, בכוח ההולדה, בהשאירו תמיד ברייה חדשה תחת הישנה.

"שהרי גם כל ברייה וברייה כשלעצמה אומרים עליה שהיא חיה, ונשארת אותה ברייה גופה, כשם שאומרים על אדם מילדותו ועד זקנתו שהוא אותו אדם גופו; ועם שלעולם אין בתוכו אותם החמרים, קוראים לו אף על פי כן אותו האדם עצמו; ואילו למעשה הוא מתחדש תמיד, ומאבד את שיש לו: שערותיו ובשרו ועצמותיו ודמו וכל גופו.

"והדברים אמורים לא מבחינת הגוף בלבד, אלא גם מבחינת הנשמה: הרי הרגליו של אדם, מידותיו, סברותיו, תשוקותיו, הנאותיו, צעריו ופחדיו – לעולם לא יעמוד לו דבר מהדברים האלה בעינו, אלא הללו מתחדשים באדם, והללו כלים בו.

"והמוזר מזה בהרבה: אף ידיעותיו מתחדשות וכלות בו, וגם מבחינת הידיעה לעולם אין אנחנו אותם אנשים עצמם, אלא גם כל ידיעה וידיעה – יקרנה אותו המקרה עצמו. שהנה מה שנקרא אימוץ המחשבה, נוגע בידיעה שיוצאת, וכך הוא מקיים את הידיעה, עד שהיא נראית כאותה הידיעה גופה.

"שכן בדרך זו מתקיים כל בן-תמותה, לא מכוח היותו תמיד מכל הבחינות אותו דבר גופו, כדרך מה שהוא אלוהי, אלא מכוח זה, שמה שמסתלק ומתיישן משאיר בבן-התמותה מה שהוא חדש, וחדש זה הריהו כהרי מה שהיה לפניו.

"ובתחבולה זו, סוקרטס", אמרה, "יש לבן-תמותה חלק באל-מוות, הן בגופו הן בכל השאר, ולא כדרך מה שהוא בן-אלמוות.."

על האידאליזם האפלטוני טעימה בוויקיפדיה. דיאלוג "המשתה" הוא הקריאה המשותפת האולטימטיבית לַאוהבים.  

וכתוספת וכלל וכלל לא כאיור, שיר יווני פונטי. גם היוונים הפּוֹנטים סבלו רדיפות מידי העותמנים והתורכים, ושיר זה הוא שיר קינה:

ג'ון קיטס: חלומו של אדם: מכתב

Joseph Severn, דיוקן של קיטס בן 20, רישום פחם, 1816. בבית קיטס, לונדון

רוחו האצילית של המשורר ג'ון קיטס לא הסתגרה בתחומי אמנותו בלבד. ג'ק סטילינגר (Jack Stillinger) אומר עליו (Romantic Complexity: Keats, Coleridge, and Wordsworth ) כי נחן בחוש הומור, בשכל ישר, במעשיות מאוזנת, בתבונה וביכולת הבחנה חריפה ובכלל, באותו "משהו שקשה להגדיר במלים", שהקים סביבו חוג איתן של ידידים ואוהבים מסורים. מכתביו של המשורר, שליצירתו הבשלה לא מלאו שלוש שנים עד מותו בגיל 25, מגלים יכולת יוצאת מן הכלל לאמפתיה עם הזולת. המכתבים הם ספרות גדולה בזכות עצמם. בהמשך יובאו כאן קטעים ממכתב ששלח בנובמבר 1817 לידידו בנג'מין ביילי.

 

המכתב, פורש את עיקרי הכתיבה של קיטס: הדמיון, החלום, החזיון והתחושתיות, הסנסואליות שלו. בסיוע כל אלה יצר דימויי מציאות "פסוליים" (כהגדרת סטילינג'ר) שאור כמו בוקע מהם, בתור אבות היופי והאמת. שני האחרונים, האמת והיופי, הם שני פניה של אותה אידאת מציאות שקיטס יצר, ארצית ושגיבה באחת, שהכמיהה אליה התעצמה בכאב לכדי ערגה מיסטית. ערגה זו, היא שמלחימה את השירה שלו בנגינה המציירת את פניה מתוכה, גורם נוסף המוזכר במכתב. שיריו הם ישים צורניים מופלאים ומציאותיים לחלוטין: "אידאות" חומריות. אמנות.

 

הרעיון, שאדם הראשון חלם את המציאות ומשהקיץ מצא שהוא אמת, של קיטס הוא, ומובע כפרפרזה על מילטון [Milton, Paradise Lost, VIII, 452-90] ב"גן עדן האבוד".

 

מלומדים נוטים למצוא סתירה בין פשטותו ואנושיותו של קיטס, שהיה חף מרוממות או חשיבות עצמית, לבין שאיפתו להתעלוּת. אבל כזהו איש הרוח שיופיו אמת. דוגמא טובה לכך אפילו מכתב זה, שבפתיחתו הלא מצוטטת הוא מנסה להשקיט עלבון וליישר הדורים בין חבריו. המשכו בנסיון לשכנע את ידידו לפנות אל ידע החושים במקום לחשוב רק בדרך פורמלית. הוא כתוב בתנופת קולמוס אחת, כמעט, עם מספר שגיאות והשמטות ובלי חלוקה לפסקאות, שנועדו להקל כאן על הקריאה. נראה שהכותב לא עבר על הכתוב בנסיון להבהיר או לחדד רעיונות מעורפלים. 

 
 
Antonio Corradini, אנדימיון, 1725. שיש בגודל טבעי,  Via ArtsLife

Antonio Corradini, אנדימיון, 1725. שיש בגודל טבעי,
Via ArtsLife

 
 

"22 בנובמבר 1817

 

"ביילי יקירי…

 

"…או מי יתן סוף לכל צרותיך כשם שאני סומך על פתח דבריך הקצר בעניין המקוריות של הדמיון…

 

"…כשלעצמי, איני בטוח בדבר זולת קדושתם של רחשי הלב ואמת הדמיון – מה שתופס הדמיון כיפה, בין קיים כבר בין לאו – אי-אפשר שלא יהיה אמתי – שכן אני מאמין כי אותה האידאה האחת יש לכל תשוקותינו ובהן האהבה: כל אלה, בשגיבותן, נוצרת מהותן ביופי. 

 

"… אולי מוכר לך הרעיון החביב עלי בספרי הראשון [Endymion], והפזמון הקטן [O Sorrow] ששלחתי [לך] בזה [המכתב] האחרון , המייצג באופן הטוב ביותר את מה שניתן לומר בעניין זה. נוכל להשוות את הדמיון לחלומו של אדם הראשון, – בהקיצו הוא מצאו אמת. אני קנאי לרעיון הזה מכיוון שמעולם לא הצלחתי לתפוס איך אפשר לדעת שמשהו אמתי באמצעות היסק עקבי – אפילו כך ראוי שיהיה. האם יכול היה פילוסוף כלשהו, גדול ככל שהיה, להגיע אי-פעם אל תכליתו מבלי לזנוח את ההתנגדויות הרבות? איך שלא יהיו הללו, או מי יתן לי חיי תחושה על פני [חיים] של מחשבות! הרי זה 'חזיון בדמות מנוער', צל המציאות לבוא.

 

"עוד יותר מכל שכנע אותי ההרהור שלהלן, – מתוך שהוא בא לסייע למחשבה נוספת חביבה עלי, – שבעתיד לבוא נזכה להתענג בחיינו במה שנציין בו את שיבת האושר אף כי בצביון מזדקק והולך וכך חוזר ונשנה. ואולם, במנת-גורל כזאת יוכלו לזכות רק המוצאים עונג בתחושה ולא הרעבים כמוך לאמת. חלומו של אדם הראשון די בו לשכנע כי ההשתקפות הנשגבת בדמיון כמוה כהישנות חיי אנוש ברוח. 

 

"הרי, כפי שאמרתי, יש בכוחו של המוח הפשוט וברוך הדמיון להשיג את יתרונותיו בעצם פועלו בדממה ובפתאומיות צרופה על הרוח – כשהוא משווה דברים עצומים עם קטנים – האם מעולם, שעה שקול ענוג הפתיעך במנגינה עתיקה לעונג, האם לא שבו אליך אז אותם הרהורים ושרעפים ממש כאלה שפעלו על נשמתך בשעה ששמעת את הקול הזה בראשונה – האם לא נזכרת אז בעצמך מדמה לעצמך את פני המזמרת יפים ממה שאפשר וברגע ההתעלות הזה – שבו נסקת על גבי כנפי הדמיון גבוה כל-כך – האם לא חשבת שעל התבנית הראשונית הזאת להשאר לנצח – כי ראֹה גם תראה את הפנים הענוגים הללו. 

 

"או איזו תקופה! אני חוזר לנוס מן הנושא – דבר שאיננו הולם את הרוח המורכב – כזה שדמיונו אמנם פורה אך בה בעת הוא מקפיד בפירותיו – כזה המתקיים בחלקו על התחושתיות בחלקו על המחשבה והשנים תענקנה לו בהכרח את הרוח הפילוסופית – מהסוג שאני מחשיב כשלך. לכן חיוני הדבר לאושרך הנצחי כי לא די שתלגום מיין האלים העתיק הלז, שאקרא לו עיכול חוזר של השרעפים הנצחיים ביותר שלנו על הארץ; אלא שאף תרבה בידע ותדע את כל הדברים כולם.

 

"…אמנם העולם מלא בבעיות אך אני אין לי שום סיבה ממשית לחשוב עצמי טרוד ברבות מהן – אני סבור כי לג'יין או למריאן דעה טובה עלי מכפי הראוי לי – שכן באמת ובתמים אינני סבור כי למחלתו של אחי יש קשר לזו שלי…"

 

"…כמעט שאינני זוכר עצמי בוטח באושר כלשהו – אינני מבקש אותו בעת הנוכחית, – אין דבר המחריד אותי מעבר לחלוף הרגע. תמיד ישיב אותי השמש השוקע לתיקוני, או אנקור שבא מול חלוני, אני נוטל חלקי בקיום ומלקט מכל הבא ליד. מחשבה ראשונה שמתעוררת בי שעה שאני שומע על צרה שנפלה על מאן דהוא היא – 'ובכן, אין להסתייע: הוא יאלץ להתענג על בחינת משאבי רוחו' – ואני מתחנן עתה, ביילי יקירי, כי אם תבחין בי מכאן ואילך בצינה כלשהי אל-נא תסבירנה בעקרות-הלב כי-אם בפזור הנפש – הריני מבטיח לך כי יש שאינני חש ברגש כלשהו של חיבה במשך שבוע שלם – ודבר זה נמשך זמן כה רב, עד כי אני מתחיל לחשוד בעצמי ובטהר רגשותי ובפעמים אחרות – חושב שהם כמו דמעות אחדות של תוגת סרק – אחי טום השתפר מאוד…

 

"חברך האוהב, ג'ון קיטס…"

 

 
Dante Gabriel Rossetti, מתווה לציור "חלומו של דנטה בעת מותה של ביאטריצ'ה", ידו של דנטה אוחזת ביד האהבה, 1855. עפרון על נייר,  Birmingham Museum

Dante Gabriel Rossetti, מתווה לציור "חלומו של דנטה בעת מותה של ביאטריצ'ה", ידו של דנטה אוחזת ביד האהבה, 1855. עפרון על נייר,
Birmingham Museum

 
 

 את מכתביו של קיטס ניתן לקרוא גם באינטרנט.

בנג'מין ביילי (Benjamin Balley, 1791-1853), היה סטודנט באוקספורד בזמן שהוא והמשורר ג'ון קיטס (John Keats 1795-1821), נעשו חברים. קיטס סיים את הקשר כאשר ביילי, לאחר שחיזר בלהט אחר מריאן, אחות ידידו המסור ג'ון ריינולדס (John Hamilton Reynolds 1794-1852), נשא אחרת על פניה, על פי המשתמע משיקולי תועלת.

 

Arthur Wardle, אנדימיון (מתנשק בחלומו עם הלבנה), תאריך לא ידוע. עפרון ופסטל על נייר כחול,  via Victorian Web

Arthur Wardle, אנדימיון (מתנשק בחלומו עם הלבנה), תאריך לא ידוע. עפרון ופסטל על נייר כחול,
via Victorian Web

תִיאוֹדוֹר רוֹתְקִה: הַיְּקִיצָה

 
 
 

הַיְּקִיצָה: תִיאוֹדוֹר רוֹתְקִה

 

אֲנִי מֵקִיץ לִשְׁנָת, וְאַט בִּיְקִיצַתִי אָבוֹא.

אֶת גוֹרַלִי אָחוּשׁ בַּבִּלְתִּי מַחֲרִיד.

אֲנִי לוֹמֵד בְּלֶכֶת נְתִיבִי אֶל יַעַדוֹ.

 

בִּתְּחוּשָׁה נַחְשׁוֹב. מָה יֵשׁ שָׁם לְדַּעְתּוֹ?

בֵּין שְׁתֵי אָזְנַי אֲנִי אֶת יֵשׁוּתִי מַרְקִיד.

אֲנִי מֵקִיץ לִשְׁנָת, וְאַט בִּיְקִיצַתִי אָבוֹא.

 

בֵּין אֵלוּ הַמְּקוֹרַבִים סְבִיבִי, בְּכֶם מִי פה?

אֵל בָּרֵךְ הָאָרֶץ! רַכּוֹת לְשָׁם דַּרְכִּי,

אֶלְמַד בְּלֶכֶת נְתִיבִי אֶל יַעַדוֹ.

 

נִלְקַח הַעֵץ בַּאוֹר; וְאֵיךְ מִי יְסַבְּרוֹ?

אֶל-עַל זוֹחֵל תּוֹלָע בְּגֶּרֶם לוּליָנִי;

אֲנִי מֵקִיץ לִשְׁנָת, וְאַט בִּיְקִיצַתִי אָבוֹא.

 

הַטֶּבַע הֶעָצוּם אַחֶרֶת עִסּוּקוֹ

בָכֶם וּבִי, אָז קְחוּ אֲוִיר מְחַיֶּה,

וְּבְחֵן, לִמְדוּ בְּלֶכֶת נְתִיבְכֶם אֶל יַעַדוֹ.

 

רַעַד זֶה יַצִּיב אוֹתִי שׁוֹמֵר. וְעָלַי לַדַּעַת זאת.

מָה שׁאוֹבֵד תְּמִידי הוּא. עַל-יָדִי.

אֲנִי מֵקִיץ לִשְׁנָת, וְאַט בִּיְקִיצַתִי אָבוֹא.

אֲנִי לוֹמֵד בְּלֶכֶת נְתִיבִי אֶל יַעַדוֹ.

 

"הַיְּקִיצָה" של תיאודור רותקה (1908-1863) מדבר בעד עצמו, בשפת המקור האנגלית, כמובן. אפשר  לשים לב לכך שהוא כתוב בתבנית  מסורתית של וילנלה (villanelle), דהיינו 19 שורות שנחלקות לחמישה בתים בני שלוש שורות ושישי בן ארבע שורות, בצורת חריזה אבא ואבאא, וחזרה של שורה שישית. השיר נקלע כצמה, או נרקם בלולאות. כאן, נקשרות מלות השיר בהברות מתגלגלות לכדי רצף מתקדם, יורד ומתיצב ויורד בגלים של רעד: slow-go-know ו-fear-ear-there. לא ניתן להבחין בין השיר מבחינה צורנית לבין השיר כמשמעות. וכל המוסיף, גורע. אפשר לשמוע את רותקה קורא את שירו.

 

קורט אלינג הלחין את השיר, כאן בהופעה בהולנד. השיר דורש הקשבה מאומצת. לאחר מספר פעמים נפקח היופי האוקסימורוני שלו כפרח שחור באמצעות הקונטרבס, שיוצר משלב פיתולי עם קולו הבהיר של הזמר.

 

 

קַרֶב יוֹם: ג'וליאנו מֶר-חָמִיס

תִיאוֹדוֹר רוֹתְקִה: בִּזְמַן קוֹדֵּר

תיאודור רותקה, 1908-1963, משורר אמריקני

 

 בִּזְמַן קוֹדֵּר 

 

בִּזְמַן קוֹדֵּר, הָעַיִן מַתְחִילָה לִרְאוֹת,

צִלִּי אֲנִי פּוֹגש בְּחַשֵׁרָה צוֹלֵלֶת;

אֶת הֵדִי אֲנִי שׁוֹמֵעַ בָּחוֹרְשָׁה הַמְּהַדְּהֶדֶת—

אָדוֹן שֶׁל טֶבַע מִתְיַפָּח לְעֵץ הַעֲרָבוֹת,

הִנְנִי חַי בֵּין הַצּוּפִית לְבֵין הָאֲנָפָה,

בְּהֵמוֹת שֶׁל גֶּבַע וְשַׂרְפֵי נִּקְבָּה. 

 

מַהוּ טֵרוּף אַךְ אֲצִילוּת הַנְּשָׁמָה

בְּרִיב עִם הַנְּסִיבּוֹת? בְּאֵשׁ הַיּוֹם שָׂרוּף!

מֻכֶּרֶת לִי צְרִיפוּת הַטּהַר שֶׁל יֵאוּשׁ צָרוּף,

צִלִּי תָּחוּב בִּפְנֵי זֵעַת חוֹמָה.

אוֹתוֹ מָקוֹם בֵּין הַמְּצָרִים – הַנְּקִיק הוּא זֵה,

שֶׁמַא מִשְׁעוֹל נִפְתַּל? לִי יֵשׁ רַק הֶקָצֶה.

 

סְעָרָה שֶׁל קִישׁוּרִים נִמְשֵׁכֶת!

לַיְלָה שׁוֹטֵף עִם צִפֳּרִים, יָרֵחַ מְרֻבָּב,

וּלְעֵת מְלוֹא יוֹם חָצוֹת הַלֵּיל חוֹזֵר וָשָׁב!

כְּדֵי לִמְצוֹא מָה-הוּא מַרְחִיק אָדָם לָלֶכֶת —

מוֹת הֶעַצְמִי בְּלַיְלָה מְמֻשָּךְ, בְּלִי בְּכִי,

כָּל צוּרוֹת הַטֶּבַע מַבְלִיחוֹת אוֹר לא טִבְעִי.

 

קוֹדֵּר, קוֹדֵּר אוֹרִי, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת תְּשׁוּקַתִי קוֹדֵּרֶת.

נִשְׁמַתי, כָּמוֹהָּ כְּטֵרוּף לוֹהֵט שֶׁל זְבוּב קֵיצִי,

הַמְּזַמְזֵם בְּלִי הֶפְסֵק אֶל אֶדֶן. מֵאֵיְזֶה הֶאֲנִי אֲנִי?

אָדָם נִפְלֶה, מְטַפֵּס אֲנִי מֵאֵימַתִי לַצֵּאת.

וְהַרוּחַ אֶת עַצְמָהּ חוֹדֶרֶת, וְהַרוּחַ אֱלוֹהִים,

וְהַאֶחָד אֶחָד הוּא, בֵּן חוֹרִין בְּרוּחַ תַּמְרוּרִים.

 
 
Joseph Mallord William Turner, זריחה לאחר שהספינה נטרפה, כנראה 1841. אקוורל, גואש ומחיקות,  Tate Gallery, London

Joseph Mallord William Turner, זריחה לאחר שהספינה נטרפה, כנראה 1841. אקוורל, גואש ומחיקות,
Tate Gallery, London

 
 

לקריאה נוספת:

 

תיאודור רותקה, "ילד על גג חממה", קובץ שירים בתרגום: צביקה יעקבי, הוצאת עקד, תל אביב, 1995 

              

"עצות למשורר צעיר" מאת תאודור רותקה, מתוך "הליקון 48 שירה חדשה 2002", בחרה ותרגמה: סַבינה מֶסג

 

המשורר סטנלי קוניץ (Stanley Kunitz), אמריקני, 1905-2006, על תיאודור רודקה (באנגלית)

העוני, חשכה נראית

Dorothea Lange, בת של מהגר במחנה של כורי פחם ליד סקרמנטו, טנסי, 1936. Museum of Modern Art, New York

 

 

מילון הפסיכולוגיה המודרני מבחין בין יגון לבין דכאון קליני, אותו הוא מגדיר בתור חווית רִיק בלי מצרים. אדם מהצד תופס את מה שקרוי דכאון כמצב מתמשך, אך נושא הדכאון עצמו חש אותו כאל-זמני. וכמו כן משולל מקום וסיבות, כיוון שאין למקום ולתנאים השפעה על הריק. הזמן והמקום מתפוגגים בתודעת הריק, דבר המלמד על כך שהזמן והמקום הם יציריה של התודעה. הנדכא סובל את כלותו פעמיים: פעם אחת בחוויית הריק, פעם נוספת באמצעות הסובבים אותו, שהם-הם משך הזמן, המקום והתנאים של סבלו.

 

אף העוני הוא דכאון: דכאון חומרי. גם לו אין גבולות, לא של זמן ולא של מקום. אך, אם דכאון נפשי הוא הצטמצמות הממשות החווייתית לכדי אַין, הרי בעוני מתגבשת והולכת ממשותו של החומר לכדי מוחלטות תוך שהיא מצטמצמת ושואבת לתוכה את הסביבה. עוניו של אדם הוא מצב המתרחש מצד עצמו כלעומת הסביבה, ובאמצעותה הוא הופך לסבל. סבל זה, עיקרו מעמס הסביבה בתנאים בלתי אפשריים של חֶדֶל כוח.

 

עוני איננו מתקיים בסביבה דלת אמצעים. עוני הוא ריק בלב המלאות, חטוטרת, משא חורג של בלבדיות. עוני הוא בן זוגו של העני, הוריו, קרוביו וחבריו – ורק אחר-כך המציאות הרחבה, הממסדית. דרך מקורביו העני חש עצמו כמצורע ולוקה בבושה קיומית, הניתנת לפריקה רק בחרון פיפיות. כי, אי אפשר להתבונן בעוני מבחוץ. העני כלוא לאו דוקא בעוניו, כי אם בדרך שבה הוא נתפס בעיני עצמו דרך הסביבה.  

 

הראפר ג'יי זי (Jay-Z) אומר באוטוביוגרפיה שלו, Decoded, המצוטטת בראיון שהעניק בנובמבר 2010 למגזין NPR, כי בשחר ילדותו לא ידע שהוא עני. הדבר התברר לו רק כשביקר בבית מורתו. "נטל העוני איננו דווקא בכך שקשה להשיג מה שצריך, כי אם בכלימה שאתה מרגיש בכל יום של חייך", הוא אומר. "וזה עצוב, כי אי אפשר אף פעם להתפרק מזה לגמרי, לא משנה כמה כסף משיגים."

 
Dorothea Lange, ליד משרד הסעד, 1939.  Museum of Modern Art, New York

Dorothea Lange, ליד משרד הסעד, 1939.
Museum of Modern Art, New York

 

אין מדובר בעוני שושלתי, "חברתי" כמו זה שג'יי-זי שר עליו ב"חיים דפוקים קשים (המנון לגטו)", שהוא ביצוע-כיסוי ל"חיים קשים" מהמיוזיקל "אנני". ואין מדובר, כמובן, בקנאה "בורגנית" שג'ניס ג'ופלין שרה עליה באירוניה ב"מרצדס בנץ". או, במתיקות האירונית, היהודית ברוחה של Summertime ("אביך עשיר, אמך יפה" –  זה לומר, הוריך לא כושים, לא יהודים). אפילו לא בשקיפות החברתית עליה שרה בסי סמית ב-Nobody knows you when you're down and out מ-1929. כי, אפלת העוני נראית בבדידות והעוורון הסביבתי רצוי לה. וכמו כן אין מדובר בכפן ממאיר, תוצאה של משבר היסטורי כולל, כמו השפל הכלכלי של שנות ה-30 בארה"ב, שהוליד את "אחי, תן לי פרוטה".

 

אדם חש גם עני וגם אביון דווקא כשאין דלותו ניכרת. או כשהיא ניכרת בקרב הסובבים אותו כנטל אם הם קרובים מדי ובבוז כשהם רחוקים דיים. העני איננו מבקש את הסביבה מכיוון שהיא שומעת את עוניו כבקשה, כדרישה. הוא מבקש להשתחרר ממנה, מהסביבה. וחירות מהסביבה כוללת התפרקות מכל ערכיה, מסממני הכוח שלה.

 

לאחר שמחלות הגוף והנפש קיבלו צידוק המלווה בתו-תקן "מוסרי", אז בא תורו של העוני להיות התכונה המגונה שבבסיס פירמידת הקיום. האביון הוא החוטא החדש. חוטא נרצע, משום שבתודעתו הוא פעם אחת מרושש מבחירה, "באשמתו", ועוד פעם מחוסר ברירה, מטעם הגורל. הוא יכול היה שלא לחטוא, אבל הוא איננו יודע איך יכול היה לעשות את זה. כלומר, לעשות כטוב בעיניכם.

 

והנה, העוני יכול להוות סדק, כקוף המחט לגודל, במעטה השקוף של מסך האשליות המכונה "משמעות החיים". אדם שחצה גיא צלמוות של אביונות יוכל לראות בעד הסדק הזה את חייו בערייתם, מפורקים מתגי-ערך שכבלום, מחרצובות שהנה נפרצו והיו לשברים.

 

רק וילי ג'ונסון העיוור (Blind Wiilie Johnson) חודר, בנהמת התבוננות פנימה, דרך חרך האביונות והחוצה: "Dark Was the Night, Cold Was the Ground", מ-1927.

 
Dorothea Lange, יוניון סקוור, ניו יורק, 1952.  Museum of Modern Art, New York

Dorothea Lange, יוניון סקוור, ניו יורק, 1952.
Museum of Modern Art, New York

 
%d בלוגרים אהבו את זה: