לישון

 

sleeping muse i, 1909–10. marble, guggenheim museum, new york

Constantin Brancusi, מוזה נמה #1, 1909-10. שיש, Guggenheim Museum, New York

 

"השינה מקרבת אותנו למוחלט"

קונסטנטין ברנקוזי, מתוך: טרטיי פלאולוג, שיחות עם ברנקוזי, מרומנית: קני שולר, הוצאת הקיבוץ המאוחד,  2004

 

כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט;  יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי.

איוב פרק ג פסוק י"ג

 

שינה היא התנסות יומיומית בחֵרָגוֹן, טראנס. חז"לינו ראו בשינה "אחד מששים למיתה" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות), ואולי התכוונו לכך כי מההרדמות, שאיננה כחבלי אי-ההרדמות שאולי קדמו לה, ניתן להסיק על מתיקותה של המיתה. טוב למות, אם כן.

 

האם יש התנסויות גופניות דומות שהן מענגות כמו מיתה ושינה? שורש העונג העילאי נעוץ בהיפטרות מהמחשַב המילולי השולט בנו, היפטרות מבוחן המציאות התמידי ההופך אותנו לפרפטום מובילה חיה. האורגזמה (שהצרפתים מכנים "מוות קטן"), ההקשבה למוזיקה, ההתבוננות בנוף או באמנות, מדיטציה ולעתים גם אכילה ורחצה. כל אלה הן חוויות אסתטיות ששיאן הכרה נעדרת מלים, מלאות לא נחשבת ומוחלטת.

 

לוליטה של נבוקוב אומרת (בתרגום חופשי), כי, מה "שכל-כך נורא בלמות זה שאז אנחנו לגמרי לבד", אבל אנחנו תמיד לגמרי לבד בצד זה של ההתנסות החושית שלנו. הפרת הבידוד הקיומי באמצעות המלל המחשבתי-תקשורתי מסכל בה בעת את מתיקותו של המופלא.

 

לישון (סונט לשינה)

ג'ון קיטס

 

אוֹ חַנָּט עָנֹג שֶׁל דְּמִי אִישׁוֹן הַלֵּיל,   

סוֹגֵר, בְּאֶצְבַּע זְהִירָה וּמֵיטִיבָה,

עֵינֶינוּ הָרְווּיוֹת עָגְמָה, מֵאוֹר מֵצֵל

בִּכְסוּת הַשִּכְחָה הַנִּשְׂגָּבָה:

אוֹ רֹדֶם שֶׁל מַרְגּוֹעַ! אִם יִיטַב לְךָ, נָא סְגֹר

מִבְּעוֹד הָהוֹדָיָה הַזּוֹ עֵינַי הַנַּעֲנוֹת,

אוֹ לָ"אָמֵן" הַמְתֵּן לִפְנֵי שֶׁהַפָּרָג שֶׁלְּךָ יִפְזֹר  

סְבִיב מִטַּתִי אֶת נִדְבוֹתָיו הַמְּיַשְּׁנוֹת.

הַצֵּל אוֹתִי, פֵּן יוֹם שֶׁכְּבָר גָוַּע

יִזְרַח עַל-פְּנֵי כַּרִי, מוֹלִיד תּוּגוֹת מִסְּפוֹר, –

הַצֵּל אוֹתִי מֵעֶשְׁתּוֹנוֹת תָּרִים, בִּמְאוֹדַם לִשְׁלֹט

עֲדַיִן עַל הַמַּחְשַׁכִּים, כָּחֹלֶד הָחוֹפֵר לְאַל;  

מַהֵר וַסֹּב אֶת הַמַּפְתֵּחַ בִּלְשַׁד הַמְּסִלוֹת,   

וְאֶת הַתֵּיבָה הַהֲסוּיָה שֶׁל נִשְׁמָתִי נְעַל. 

 

"לישון", או, סונֵט לשינה (To Sleep), עשוי במתכונת שייקספירית אך חורג מכלליה, הן מצד החריזה הן מצד המבנה. קיטס מתחיל את הסונט על פי החריזה השייקספירית, אבאב-גדגד. אך שתי השורות הבאות, מחורזות בג במקום להמשיך על פי המתכונת השייקספירית ל-הוהו-זז:

 

הַצֵּל אוֹתִי, פֵּן יוֹם שֶׁכְּבָר גָוַּע

יִזְרַח עַל-פְּנֵי כַּרִי, מוֹלִיד תּוּגוֹת מִסְּפוֹר, –

 

החריגה הזאת, לחישת המצוקה "הצילו", צועקת פנימה את תחינתה. גם השמוש בניגודים חריפים, אם אמנם מובלעים ברוך הביטוי, כמו "יום שכבר גוע – יזרח.. מוליד תוגות..", האופייניים לקיטס, מחזקים את התפילה הרכה, הנואשת. שתי השורות הללו מחליפות את צמד השורות החותמות את הסונט השייקספירי, אותן השמיט קיטס משירו. בכך השאיר אותו ללא "פתרון" ונעילה אליה מתפלל הדובר.

 

במכתב למוציא לאור שלו, ג'ון טיילור, מפרט קיטס את עקרונות השירה שהוא מחזיק בהם. קיטס מאמין, כי על הקורא לחוש שהשיר מדובב אותו כהיזכרות. כלומר, על אני-השירי להתלכד עם אני-הקורא ולהפגיש את הקורא עם עצמו. אם האמנויות הן כלי מחדש תודעה, זוהי דרך ההתחדשות על-פי קיטס. עוד לפיו, על השיר לזרוח כשמש ולשקוע כמוה, אך להשאר בשקיעה מתמדת (כפי שעושה שירו כאן). ככלל, על פי קיטס, על השיר לצמוח בטבעיות כעלי העץ. בהתאם, המיומנות המשוררית שלו אינה מאומצת ואיננה גאוותנית, איננה מציגה עצמה לראווה. קיטס איננו מאמין בהתנשאות השיר על קוראו. שירה היא גילוי עצמי של המשורר כמו גם של הקורא.

 

בשפת המקור, השיר באמת זורם באמצעות השמוש בעיצורים רכים מרובי מממ, ללל, ששש וססס ובתנועות ארוכות, המשמשים מעין צינורות לאנרגיה השירית.

 

הדובר השירי מאחד כאן בבירור את השאיפה לישון ולמות. כדי שהדבר יהיה ברור באופן ישיר ויתרתי על המלה "מְשַׁמֵּר" המתאימה יותר מבחינת הצליל לטובת המלה "חַנָּט", על הח' האיום שלה. ריבוי הח'ים בעברית מרבה קושי וצער למתנסה בתרגום שיר כזה. בשורה החותמת את השיר נאלצתי להסתפק ב"תיבה" למרות ש"ארון", כלומר ארון מתים, ראוי כאן יותר.

 

אשר לפרג ונדבותיו, קיטס השתמש במשרת אופיום (לַאוּדַנוּם) כתרופה, ורק הגיוני שגם כאמצעי מרחיב תודעה וכלי עזר השראתי.

 

אני מוצאת את השיר בדמות גחלת הנוגהת אימה מתוקה. זה טעמו. אך זוהי אימה כבושה, תחתית, כי אין מדובר באימת המוות כי אם באימי החיים ומכאובם, אימה שנכבשה בעונג, עונג השירה. זה שורשם המשותף של הניגודים המקיימים את תודעת ההיות בשיר, שהוא מעשה נרקיסיסטי צרוף המייצר אנרגית חיים עצומה, אנרגית חיים אסתטית בה מתלכדים האימה והעונג. שיר מושלם.

 

 

To Sleep by John Keats – Poetry Reading
To Sleep – Benjamin Britten, Peter Pears
Sviatoslav Richter plays: Frédéric Chopin, Nocturne No. 6 In G Minor, Op. 15, No. 3. Live recording Moscow 1971
Sviatoslav Richter plays Chopin, Nocturne E Minor, Op. 72, #1
Daniel Barenboim plays: Frederic Chopin, Nocturne No.1 Op.9 in Bb minor
Daniel Barenboim plays: Frédéric Chopin, Nocturne No.20 in C-sharp minor
Nathan Milstein plays Chopin Nocturne C sharp minor, early recording 1935
Wladyslaw Szpilman plays: Nocturne No. 20 in C-sharp minor
סרטו של רומן פולנסקי, "הפסנתרן", הוא עיבוד לספר זכרונותיו של ולדיסלב שפילמן (1911-2000)
Claudio Arrau plays: Beethoven, Piano Sonata No. 14 in C-sharp Minor, Op. 27 (Moonlight Sonata), 1950
Dame Moura Lympany plays: Claude Debussy, Suite bergamasque: Clair de Lune
Anne Akiko Meyers, Akira Eguchi play: Arvo Pärt, Estonian Lullaby

 

man ray, man ray endormi, c1930. centre pompidou, paris

Man Ray, מאן ריי ישן, סביבות 1930, Centre Pompidou, Paris

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: