T. A. Gilfillan, הֶקְוּוֶל, מפרץ בּוֹטאני, אוסטרליה, 1770. מתוך אלבום "צילומים המתארים את ימיה הראשונים של ניו סאות' וויילס" המכיל צלומים והדפסים, תחריט נחושת, State Library of New South Wales, Australia
על פי המיתוס, כשלו בני יבשת אוסטרליה המקוריים מִראוֹת את הספינות של קפטן ג'יימס קוק הקרֵבות אל חופיהם. ממציא המיני-צֶפֵּלִין גראהם דורינגטון, גבור סרטו של ורנר הרצוג היהלום הלבן, חוזר אל המיתוס בנסיון להסביר את שאירע כשנחת בכפר בלב יער הגשם של גיאנה. ילדי הכפר היו אדישים ורגועים, לדבריו, והביטו כמו "דרך" הבלון המעופף במקום להביע את ההתלהבות המצופה מהם. לדעתו, כמו במקרה הספינות של קפטן קוק, אולי לא הבחינו כלל במה שהגיע מחוץ לעולמם. ואילו מרק-אנטוני, משורר-פילוסוף מהצוות המקומי של ד"ר דורינגטון, מציע לו בעדינות מתובלת במלח את האפשרות שהילדים המדוברים הם פשוט כאלה: שקטים.
מקור המיתוס ביומן המסע של החוקר הבוטנאי ג'וזף בַּנְקְס, שהשתתף במסעו הראשון של קפטן קוק להקפת כדור הארץ על סיפון האֶנְדֵוֶור (Endeavour). הדבר אירע עת שהספינה הגיעה אל מפרץ בּוֹטַנִי, אוסטרליה:
28 אפריל 1770. הגעה למפרץ בוטני
"היבשה הופיעה הבוקר טרשית וקרחת מצמחיה. מִפתח דמוי נמל נגלה ואנחנו עצרנו בדיוק מול הכניסה. עשן קטן שעלה מנקודה שוממת עד מאוד כיוון את משקפותינו לעברו ומיד ראינו כעשרה איש אשר בהגיענו עזבו את האש ופנו לרמה ממנה יכלו לצפות בספינה בלי קושי…
"…בשעת צהרים כבר נמצאנו בתוך פי המפרץ שהתגלה כְטוב ביותר. לרגלי קצהו הדרומי היו ארבע סירות קאנו קטנות, בכל אחת מהן גבר שאחז במוט ארוך אותו נעץ בדגים, מחרף כמעט את נפשו וסירתו הזעירה אל תוך המשברים. האנשים הללו נדמו שקועים לחלוטין בעניינם: הספינה לא עברה רבע מייל [ימי, כ-450 מטר] מהם אך הם כמעט שלא נשאו עיניים ממה שהעסיק אותם, עד כי נטיתי לחשוב כי לא הבחינו בה או שמעו אותה עוברת על פניהם, זאת משום שכל מעיניהם נתונים היו בעיסוקם וכן בשל רעש המשברים שהחריש את אוזניהם. ב-1 הטלנו עוגן במקביל לכפר קטן המורכב מכ-6 עד 8 בתים. מיד לאחר מכן יצאה מן החורש אשה ובעקבותיה שלושה ילדים. היא נשאה מספר גזרי עץ וגם לילדים היו משאות קטנים משלהם. משהגיעה האשה אל הבתים יצאו מאחד מהם לקראתה שלושה ילדים נוספים צעירים יותר. היא הביטה תכופות בספינה אך לא הביעה כל פליאה או עניין. מיד אחר כך הדליקה אש וארבע הקאנו שבו מן הדיג. הגברים עלו אל החוף, גררו את הסירות והחלו בבישול סעודתם, תוך שניכרה בהם התעלמות מוחלטת מאתנו, למרות שהמרחק בינינו לא עלה על כחצי מייל [כ-900 מטרים]. בין כל האנשים שראינו ברורות כה דרך המשקפות שלנו לא יכולנו להבחין בסימני לבוש כלשהם: בעצמי נוכחתי למיטב שיפוטי הנחרץ, כי אפילו בעלה תאנה לא היתה האשה העתק של חוה אמנו."
John William Lindt, תצלום מאלבום, שלושה ילידי אוסטרליה, שני גברים ואשה, בפוזה מבויימת על רקע צבוע בסטודיו. 1876. הדפס אלבומן, British Museum, London
דרך משקפתו של חוקר הטבע ג'וזף בנקס ניבט "העולם החדש" כתל נמלים שוקק חיים. בשני קטעי היומן המצוטטים כאן ניתן להבין שאכן מדובר במעשיה. לפי הקטע הראשון, התושבים הבחינו באנדוור והגיבו עליה. בשני, הסיבה המשוערת של בנקס להתעלמות שלהם מהספינה היא כי היו שקועים בעיסוקיהם. גם אין ביכולתנו לדעת מה ראתה האשה שהביטה "באדישות" בספינה ממרחק של קילומטר כמעט. משקפת, בכל אופן, לא היתה לה.
אותה המשקפת בה צפה חוקר הטבע בתושבי אוסטרליה ביום שהרה את אסונם, היתה המכשיר העדכני ביותר לתקופה, אשר יוּצַר בבית המלאכה של ממציאו הסקוטי ג'יימס שוֹרט (James Short). פריצות הדרך הטכנולוגיות והידע שביסס אותן כמו כלִי השיט עצמו, כלֵי הנשק שעל סיפונו והקוודרנט, התקבלו אז בתור חותמת עליונותם של בעליהם ומכך הרשאה לדורסנות שהפעילו בשמה. היתה זו אשמורת אחרונה לתיקופו של הקולוניאליזם האירופי באמצעות אמת האל שעוללותיה האידאולוגיים הבאישו, עד שהיה עליו לעלות על עגלתה של אמת אחרת. מפגש הזמנים היה סעור מהפכות ומהפכים אשר ערערו את יסודות האמת העל טבעית. יחד אתה הזדעזע הסולם העתיק שראשו בשמיים עליו נצבים הברואים כולם, עליונים ותחתונים. מפעל מחשבתי מאומץ הושקע במלאכת הצלת המדרג הקוסמי והעברתו מספר כתבי הקודש אל "ספר הטבע". יומן המסע של בנקס מעיד עליו, כי כבן התקופה ניצבות רגליו בשתי עגלות הזמנים המקבילים, זאת מבלי להסתכן כלל בהתנגשות הגיונן. מטעם משותף זה הוא אומר כי, "אפילו בעלה תאנה לא היתה האשה העתק של חוה אמנו."
John William Lindt, צילום סטודיו מבויים. כותרת מקורית: "אשה, עומדת במלוא גובה, עם ילדה יושבת, לימינה", 1875. מאלבום המכיל 12 תצלומים, הדפס אלבומן, State Library of New South Wales, Australia
המשקפת שבשימושו של בנקס איננה רק מכשיר המרחיק את אופק הראות. אופן השמוש במשקפת, תצפיתיות ההתבוננות, היא פרקטיקה פסיכוסומטית שמושגה משמש תבנית של רציונליות למחשבת החֵקֶר והאמת. בהיותה צאצא לטלסקופ של גלילאו מכוננת המשקפת, ברצף אחד אתו את התודעה החוקרת, הכרת עולם, זאת תוך שהיא מאחדת את המציאות הנחקרת במונחים ויזואליים ואוניברסליים.
בו בזמן, איתן על מכונו הקדום בהיותו בלתי נגיש לתצפית המדעית, ניצב ומופעל, כמובן מאליו, אותו מִדרַג עתיק של התודעות הנסתרות מן העין. כי כן היה על מחשבת הזמן להציל את הנסתרות. היה עליה לרפא את הסתירה בין שני המשלבים, האנכי-מטאפיזי והאופקי-פיזיקלי ולהשלים ביניהם, לקשור את הנראה עם הנסתר ולחשוף אותו. היה על מחשבת הזמן להגדיר את הסמוי מן העין על פי הנחזה ולהציג את הגדרתו זו במתכונת של ידע להסתמך עליו.
John William Lindt, תצלום סטודיו מתוך אלבום. דיוקן אשה אוסטרלית עם חזה שרוט ועיטור נוצות בשערה ומחרוזת, 1876. הדפס אלבומן, The British Museum, London
ומכיוון שהווית התצפית קובעת כאן את תודעת הצופה, הנה מתקבעת לפיה מניה וביה תודעתו העצמית. הכרה עצמית זו, שנוצקה בתבנית אופן השמוש, מייצרת התכוונות המקבלת הכללה מושגית בתור טוב עליון מדעי ואידאל.
קבוע-התצפית, הקובע את היחס בין שני המשתנים, הצופה והנצפה, הוא המרחק שאיננו נפסד לעולם. המיקרוסקופ, למשל, מייצר מרחקים שמתחת לאופק הראות היומיומית. המרחק המובנה בתצפיתיות החקר משתמע אם כן כמושג ערכי ומְדָרֵג. פרקטיקת הריחוק התצפיתי שהתמשגה מתקבלת כך בתור תו תקן להכרת העולם המדעית. על פי הריחוק על החוקר להעריך את עצמו בתור שכזה. עליו להשמע לעקרון האתי של הצבת מרחק בינו לבין מושא המחקר שלו. כך נהיית ההויה הפיזית המשתמעת לכלל מדריך. לפיו, על הישות החוקרת, הסובייקט, לשאוף תמיד למרחק (ניתוק ובידול) ולאטום את עצמו מחלחול האובייקט הנחקר פנימה, ויהי זה עצם דומם או יצור חי. תצפית החקר מפעילה בדרך זו כפילות מנוגדת: היא מקרבת ומכניסה את אובייקט התצפית לתוך טווח הראות ובו בזמן מרחיקה אותו מפני אני הצופה. בכוח הגיונה אמורה הישות החוקרת להתגונן בפני כל נטיה כלפי האובייקט הנחקר לבל תהפך להטיה. הפעלת הריחוק, ההרחקה העצמית, היא המעניקה הכשר של אובייקטיביות למפעילהּ בחתירתו לאמת.
והנה, הפער סובייקט-אובייקט אמנם מתכונן בתקופה זו כבעיה פילוסופית, אך במקביל, בניגוד ומחוץ למונחי הדיון הפילוסופי הפורה הזה, משמש גם צו לשמירה מאומצת של מרחק, שנועד למנוע את סגירת הפער בין הסובייקט החוקר לבין אובייקט חקירתו. מכוּנַנוֹת שתי סגירויות בדרך זו, של הסובייקט החוקר מזה ושל האובייקט הנחקר מזה. על החוקר ליזום ולִיצור את הריחוק ולטפח, לשמר ולהצהיר עליו כדי לבסס את הפרסונה המדענית שלו. על המדען להשעות את עצמיותו ואת נטיותיו. אם תורת המכשיריות של היידגר אמורה לחשוף את אמת הדברים באמצעות השמוש, הרי שהמשקפת, במקרה זה, היא גם מכשיר מסתיר, מסמה ומעוור. העיוורון הוא אחד מצוויי יהרוג ובל יעבור באתיקה של המדע בפרט ושל הרציונליזם התכליתי בכלל. במיוחד פותח וטופח הכלל האתי הזה במפעל "מדעי האדם" משהוחל בהקמתו.
Joseph Wright of Derby, ניסוי על ציפור במשאבת אויר, 1768. צבע שמן על בד, National Gallery, London
כך, בשעת הדמדומים של הפצעת עידן הנאורות, מושתת הריחוק בתור עקרון מדריך של הפרקטיקה המדעית ומקבע כלל חדיש של "אובייקטיביות". עוד הוא מבסס רשת של כללים סמנטיים למושג הדעת של "מדע" בעת החדשה (ועד "מדעיזם" בגלגולו הדוגמטי של המושג).
ולמסקנה של ג'וזף בנקס, כי תושביה המקוריים של אוסטרליה לא הבחינו באנדוור מתוך שתשומת לבם היתה שקועה בעניניהם, הרי שזו היתה נכונה, כך נראה. חיזוק להשערה שלו ניתן למצוא בניסוי הקלאסי של דניאל סימונס (Daniel Simons) וכריסטופר שברי (Christopher Chabris) מ-1999. עולמנו הנתפס מלא, כך עולה מהניסוי, בגורילות, הסמויות מן העין הממוקדת תמיד בחפץ העניין שלה.
גילויה של אוסטרליה התרחש 89 שנים ארוכות טרם שפרסם דרווין את "מוצא המינים" עליו התעלקה האידאולוגיה הדרוויניסטית המופרכת. בדרך זו צורף דרווין בעל כורחו למפעל ההגזעה (racialization) שתחילתו עוד במאה ה-15. גם עמנואל קאנט לא היה גזען ביודעין בעת פרסום המסה הטרום ביקורתית שלו, על "הבדלי הגזע האנושי". קאנט נאמן בחיבור הספקולטיבי הזה לדבקות במונחים הוויזואליים של המדע החדש. בהתאם, הוא דורש כי ניתן להבחין בהבדלים בין הגזעים האנושיים "ממבט ראשון". מאפיינים פיזיים, בראשם כמות הפיגמנטים הנצברים בעורו של אדם, נקשרים על ידו ישירות למדרג איכותן של התודעות הנסתרות בגוף הנחקרים, כגון טמפרמנט ואינטליגנציה. אמנם התפתחה האנושות מ"גרעין" אחד משותף, אומר קאנט, אך התנאים הגיאוגרפיים גרמו לבידולם של הגזעים זה-מזה תוך שניתנו בהם סימנים. האדם הלבן קרוב מכולם לאותו "גרעין" האוניברסלי של האנושות ואילו השחור, המצטיין ב"פלגמטיות", נמצא במרחק הרב ביותר ממנו:
"בצד כל זאת, מאיץ החום הלח את צמיחתם החזקה של כלל בעלי החי. הכושי, בקצרה, נוצר כשהוא מתאים היטב לאקלים שלו – דהיינו חזק, בשרני, גמיש – ואולם בינות לתנובה השופעת של מולדתו [גם] עצל, נרפה וחסר מעש." (קאנט, שם, עמ' 46-7)
Johann Friedrich Blumenbach (1752-1840), חמשת הגזעים, טבלה II מתוך De generis humani varietate native, משמאל לימין: מונגולי, אמריקני, לבן, מאלאי, אתיופי; Penn Museum, Philadelphia
אכן, עמוס עולמנו ורווי ערב רב גורילות ויצורים אחרים הסמויים מן המבט התכליתי. תכליתיות התצפית, הממוקדת תמיד באובייקט מסויים, מטעינה אותו במושג תכליתו (התפוח נועד לאכילה לשם הפצת זרעי העץ). תורת האבולוציה של דרווין אמנם התנקתה מהמושג של תכליתיות הטבע (טלאולוגיה) וסיבותיה אקראיות, אך תפיסת העולם שלנו כמעט שאיננה יכולה להמנע מנטייתה לתכליתיות. מנוע ההישרדות הקדום כופה עליה לברור בלא לאות בין הרצוי לבין הדחוי. תפיסתנו, כשהיא כפוית מטרה ותכלית, מושלכת, בתור הכרה, הבנה ושמוש, על כל שאר התודעות הנעלמות מעינינו.
בסרט נוסף של ורנר הרצוג, מערת החלומות הנשכחים, משכיל הבמאי, הרבה באמצעות המוזיקה של ארנסט רייסחֶר (Ernst Reijseger), לשחרר את המבט מהכפיון התכליתי שלו נוכח תודעות הנסתרות ממנו. הללו הן יצירות אמנות בנות כ-30 אלף שנה במערת שוֹבֶה שבצרפת. כפי הכתוב בוויקיפדיה ומשקף את דרך חשיבתם, מבקשים החוקרים נואשות להבין מה תכליתן, "מטרתן", של יצירות האמנות המופלאות הללו. מערת הענק, אליה מגיעים דרך נקיקים צרים ומטילי אימה קלסטרופובית, מאחדת בנוכחותה דימויים מוכרים לנו של ענקי ארכיטקטורה כגון קתדרלה, מוזיאון, ספריה ואולם מופעים של אורות, צללים והדי צלילים. כאן, מאפשרת אי-הידיעה המבורכת לחזות בהתגלות הנסתר, להתברך בנשגב מבינתנו ולהתפעם מיכולותיו הגאוניות של הדמיון האסתטי הקדום.
Javier Trueba Rodriguez, צלם, רישום קו של קרנפים נאבקים במערת שובה, Smithsonian Magazine
קו הרישום של האמן הקדמוני (למעשה אמנים מספר שאלפי שנים מפרידות ביניהם), עשוי במיומנות ובוער באנרגיה אצורה, שאיננה מתבטלת בפני המושג שיש לנו על דימוי האריה, הסוס והביזון הבראשיתיים. באמנות הקדמונית, ממש כמו באמנות בכלל, הדימוי של יצור מסויים מצביע על משהו, מדמה משהו שאיננו הוא – ובה בעת מצביע על עצמו באשר הוא קו, כתם, צבע, שמוש בסממנים גיאולוגיים, רטט אור לפידים ותנועה המרצדת ביניהם.
הדימוי האמנותי הוא מסמן כפול שהוא גם מסומן. הוא "מצביע" על יש מסויים האמור להמצא "בעולם" החיצוני לו אך גם מסמן את עצמו בתור יש אסתטי שאין להמשיגו. ההצבעה העצמית הזאת הופכת כל יצירת אמנות לישות, לתודעה, תודעה שהיא תודעתנו-ישותנו אנו. ישותנו זו עולה על העולֵה בדעתנו, על המדובב והנטען, שכן אין היא שבויה בכפו של אובייקט תכליתי כלשהו. האמנות מאחדת אמיתות בהיות אמת האובייקט האמנותי גם אמת הסובייקט המתבונן בה. רק האמנות מאפשרת לנו לדעת את "הדבר כשהוא לעצמו", כעצמו ובעצמו שהוא עצמנו-אנו.
אמנם יכולה היצירה האמנותית לשרת מטרה כלשהי, פוליטית-דתית, למשל. אך היא לעולם גם חסרת תכלית לבד מתכליתה עצמה: להיות אמנות. האמנות משעה את המבט התכליתי שלנו. ממש כשם שציורי הקדושים מבקשים "לשכנע" אותנו באמת הנצרות, הם גם מתנגדים להפעלה שלנו באמצעות השכנוע, שעה שאנו מתבוננים בהם כשהם לעצמם בתור אמנות. האמנות אינה יכולה לסכן את החירות. עובדה היא, כי ככל שתהיה תכליתית יותר כך תיהרס האמנות.
שחזור משוער של ציור ביזון ממערת אלטמירה, מוויקיפדיה
לשם מה, שואלים החוקרים, ציירו האמנים הקדומים על קירות המערה? ואמנם, יכול להיות שהיה להם איזה "לשם משהו". החוקרים מעלים תמיד את השערת טקס השבעת הניצוד לשם צודו. ובכלל, לדעתם, האדם הקדמון תמיד רצה לצוד משהו (אולי כמו שאנחנו תמיד אמורים לרצות בכוח, בכסף ובכבוד). לדעתם, המושלכת על התודעה העלומה מהם, תמיד ביקשה התרבות הקדמונית להפעיל כוח על היש (כמו מנוף ופטיש, כמו אלגוריתם וכמו קמע וכישוף, השבעה או תפילה).
אבל ביחסינו עם האמנות הקדמונית ביכולתה של זו, עקב אי-ידיעת עולמם של האמנים והתרבות שבה פעלו, גם להעניק לנו התבוננות אסתטית הפטורה מכבלי הידיעה. בהתבוננות שקטה מרעשים בַּיצורים המצויירים על קירות המערה מתעוררת רחישת כבוד עמוקה אליהם ואל יוצריהם. הדימוי, הדמות, כמו כל דימוי אמנותי, קם לחיים נגד עינינו, עם שאנו יודעים שמדובר בדימוי בלבד. מי יודע? אולי ביקשו האמנים הקדמונים להטעין את בעלי החיים שנצודו ברוח חיים, זאת במקום שביקשו, כמשוער, להפעיל את הכוח להרגם? הרי איננו יודעים באמת מה היו יחסיו של האדם הקדמון עם העולם הסובב אותו. דבר אחד ברור, מדובר באמנות גדולה המערערת את תחושת העליונות שמעניק לנו מרחק הזמן.
The Endeavour Journal of Sir Joseph Banks, Project Gutenberg
1770 April 28. Botany Bay reached
פיני איפרגן, קאנט: הפילוסוף שעיצב את התודעה האנושית המודרנית, מכון הרטמן, 2014
גיא אלגת, תפיסת האמת של היידגר כנקודת מפנה בפילוסופיה, כוורת, גליון 8, ינואר 2004, עמ' 28-31
אדם הוכמן, AEON, גזעיים עד העצם, מתרגם תומר בן אהרון, אלכסון, 10, ספטמבר 2020
ורנר הרצוג, היהלום הלבן (2004), מומלץ לצפות במסך גדול ככל האפשר
ורנר הרצוג, מערת החלומות הנשכחים (2010), מומלץ לצפות במסך גדול, צולם בתלת-מימד
א.א. לאבג'וי, שרשרת ההוויה הגדולה, תרגום: אהרון אמיר, הוצאת יחדיו, תל אביב, 1968 (1961)
גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, כלום יכולים המוכפפים לדבר?, תרגום: ע' אופיר וא' ברויאר, תיאוריה וביקורת, 7, עמ' 75-31
רבקה פלדחי, להסתכל, לראות, להבין, אודיסאה 3, אפריל 2009
טפו פלין Aeon, הגיע הזמן לשדרג את הגורילה, אלכסון, 2018
יהודה שנהב, יחסים מסוכנים: על סוציולוגיה ורציונליות, תיאוריה וביקורת, 2017
A History of Craniology in Race Science and Physical Anthropology, Penn Museum, Philadelphia
Bennett Bean, Instructor in Anatomy, University of Michigan, From the Anatomical Laboratory of the Johns Hopkins University, Some Racial Peculiarities of the Negro Brain, American Journal of Anatomy, vol. V, 1906, pp. 354-431
Jamelle Bouie, The Enlightenment’s Dark Side – How the Enlightenment created modern race thinking, and why we should confront it, Slate, 2018
Humphrey Clegg & Stephen Gilchrist, Depictions of Aboriginal People in Colonial Australian Art: Settler and unsettling narratives in the works of Robert Dowling, The National Gallery of Victoria (NGV) Art Journal, No. 48, 2014
Ivan Hannford, Race: The History of an Idea in the West, The Johns Hopkins University Press, 1996
Rowan Hooper, Hatred of slavery drove Darwin to emancipate all life, NewScientist, 2009
Virginia Hughes, Were the First Artists Mostly Women? – Three-quarters of handprints in ancient cave art were left by women, study finds, National Geographic, 2013
Jonathan Jones, Did art peak 30,000 years ago? How cave paintings became my lockdown obsession, April 2021
Immanuel Kant, On the Different Races of Man, in: Emmanuel Chukwudi Eze, ed., Race and the Enlightenment, A Reader, Blackwell Press, 1997 (1775), pp. 38-49
Mark Larrimore, Antinomies of race: diversity and destiny in Kant, in: Patterns of Prejudice, Vol. 42, Nos 4-5, 2008, pp. 341-363
John William Lindt, 1845-1926, Photographer, The British Museum, London
David Morrison, Pierre Trémaux, the unknown phylogeneticist, phylogenetic networks, 2013
Thomas O’Dwyer, Blithely Sailing On Alien Seas, 3 Quarks Daily, 27 September 2021
Lee Rimmer, The ‘evolution’ of Neanderthals over the last 100 years says more about us, Abroad in the Yard, 2021
Colm Tóibín, Appetite and decay: the animal instincts in Bacon’s paintings, RA Magazine, October 2021
Daniel Simons, The Monkey Business Illusion, YouTube
Dario Sorgato, We do not see what we do not expect to see. Is this blindness?, NoisyVision, 2011
The Invisible Gorilla (featuring Daniel Simons) – EMMY Winner, YouTube
Dr. Frederick Tiedemann, On the Brain of the Negro, compared with that of the European and the Orang Outang, 1836
מכרות נטושים 