Jean Dubuffet, "רצון לכוח", ינואר 1946. צבע שמן, חלוקי נחל, חול, זכוכית וחבל על בד, Guggenheim Museum, NYC
"דימוי השטן הוא יפה, אם הוא מייצג היטב את הכיעור", בּוֹנָוֶנְטוּרָה הקדוש.
האמנות היא ממשות מסורבת מלים. היא "זה", נוכח שאפשר לדבר עליו אך לא ניתן לאמרו. ואולם אין דְבַר האמנות מסוגר בעצמו ומנוע הכרה, שכן התודעה, ההכרה, התפיסה אינם כלואים בשפת המחשבה. האמנות היא תודעה הנפגשת בעצמה, נוכחת בעצמה. האמנות היא מעשה גילום המופלא שעליו אנו מגיבים בהתפעמות.
להתפעמות הזו אנו קוראים "יופי", היא קוראת בנו "איזה יופי!".
וזה העניין, שאין האמנות יכולה להתגלם בכיעור. ככל שנרצה להתנסות באמנות "מכוערת" היא מיד נהיית יפה. מה שדוחה אותנו כמכוער אוטם עצמו לכל הווייתנו ולעניננו בו. לתפיסה שלנו אין אינטרס במכוער ולכן היא נרתעת ממנו. יחסנו אל הכיעור כמוהו כהתייחסות שמתוך יאוש אל העולם, החיים, הנראים לנו אז חסרי תכלית, אטומים לקיומנו, חומר מת.
ואילו האלכימיה האמנותית הופכת כנגד עינינו את הכיעור ליופי.
Jean Dubuffet, "האדם המשתאה", אוקטובר 1959. רדיד כסף ועץ סחוף, אוסף פרטי
ז'אן דוּבּוּפֵה הוא דוגמא טובה לתופעה הזאת. השפעתו גדולה על האמנות העכשווית, המתנערת ממאפיין היופי שדבק באמנות במשך עידנים. לפי ג'יימס אפלווייט (James Applewhite), הושפע המודרניזם באמנות מן הניגוד עקרון העונג-עקרון המציאות של פרויד, המתבסס על הניגוד המושגי אשליה-מציאות ואמת-שקר. אלא שהאמנות חיה במימד שעקרונו פטור ממימד התודעה הלשונית הבינארית. אנו נוכחים בכך, למשל, במטאפורות השיריות המשחררות אותנו מניגודים לשוניים תבוניים בעודן מגלמות תבונה.
פרויד חשב שהיופי הוא גורם שולי של העונג, הארוטי בעיקר, כמובן, אבל ארוס מוכיח עצמו כאלכימאי מחולל עניין ואף התפעמות, שכן הוא הופך את "המכוער" ליפה. האמונה, כי היופי הוא סממן שקרי בעוד האמת מכוערת היא, איננה אלא סוג של אתוס שהתקבל בתור דוֹגמה פסיכולוגיסטית.
דובופה, הזוכה בימים אלה לתערוכה מקיפה במרכז האמנויות ברביקן בלונדון, נטל את השראתו מאמנויות שוליים שנחשבו נחותות כמו גרפיטי ויצירות של חולי רוח. את עיקרון ה-Art Brut הגשים באמצעות שמוש בדמויים ובחומרים "נחותים" בעבודותיו. כל זאת, בהתרסה על "תפיסות היופי הרדודות מורשת היוונים שטופחו על ידי המגזינים..".
ובכל זאת, אין דובופה מורד ביופי עצמו כי אם במושגי היופי השגורים. אמנים רבים עמלו במשך הדורות על תיאורו של השלילי – המכוער, המנוון בחוליו, הבזוי והאכזר – באופן "יפה". דובופה הרחיב את ההתנסות האמנותית הזאת שעה שעבר מהדגשת התיאור להדגשת הגישום: במקום יצוג נעלה של מה שנחשב נחות הוא רומם את החומר והצורה הנחותים לכאורה, של היצוג, למדרגת הנעלה.
בכל דרך שתבחר, מעבירה אותנו מלאכת האלכימיה האמנותית אל מעבר לטוב ולרוע והופכת את הבזוי לנאצל או יותר נכון, מלמדת אותנו לראות את מימד הממשות כְמה שאיננו נכנע למחשבת המלים הדואלית.
Jean Dubuffet, "תל חזיונות", 23 אוגוסט 1952. שמן על מזוניט, Guggenheim Museum, New York
רות לורנד, היופי בראי הפילוסופיה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה; תשס"ז 2007, פרויקט בן יהודה
James Applewhite, Modernism and the Imagination of Ugliness, he Sewanee Review, Vol. 94, No. 3 (Summer, 1986), pp. 418-439. JSTOR
Katy Kelleher, Ugliness Is Underrated: In Defense of Ugly Paintings, The Paris Review, 2018
Andrei Pop and Mechtild Widrich, eds., Ugliness: The Non-Beautiful in Art and Theory, I.B.Tauris & Co Ltd, 2014
Jerome M. Stolnitz, On Ugliness in Art, Philosophy and Phenomenological Research, vol. 11, no. 1, 1950, pp. 1–24. JSTOR
מכרות נטושים 