נפולת

 

מַלְאָךְ שֶׁנָפַל רוֹכֵן עַל גְזוּזְטְרָה וּבְיָדָיו אִצְטְרֻבָּל בִּינָּתוֹ הַיִּתְרָה, מְכַתֵּר מַבָּטוֹ עוֹלָמוֹת יְרִיבִים, בַּיְמָנִי, בִּגְלִימוֹת, שְׁנֵי זָרִים מְלָוִּים תַּיָּר בֵּעֵינָיו הַקְּשׁוּרוֹת, אַשְׁמָתוֹ הַזְּכוּרָה. וְאִילוּ הָעוֹלָם הָאַחֵר הוּא גִּבְעָה חֲרוּלָה שְׁטוּפַת אֶשׁ, עָטוּרָה הֲרִיסוֹת גָּדֵר. הֵן זֵה זֵה שְׁרָאוּי לְצַיֵּר: הַמָּצוּי. הַמְּסֻיָּם. הַזֵּה.

פְּלִיאָת הַמָּצוּי, הַמּסֻיָּם וּתְּמִיהָה: פְּלִיטֵי הַבְּעֵרָה, בַּרְקָן וְסִרָה נִפְחָמוּ עַד חֲצִיָּם וְחֲצִיָּם הָאַחֵר אוֹר מֻלְחָם, מְסַנְוֵר. הַזֵּה מְעוֹרֵר יִרְאָה (אָמְנָם לֹא חַקְרָנִית), בִּמְלֹאת הַרְּאוּת, הַרְּאוּת בַּדְבָרִים הָרָה. וְחֵץ מַחְשָבָה נוֹרָה בֵּעִקְבוֹת הַדָּיְמוֹן, בֵּעִקְבוֹת הַזָּרִים, הַתַּיָּר. 

נוֹרָה חֵץ מַחְשָבָה אַחֲרֵי שְׁנַיִם זָרִים וְתַּיָּר, שֶׁיִבְחַר לִמְּרוֹד בַּתְּחִלָּה אַךְ לִבְסּוֹף יִלְמַד לְוַתֵּר. מַעֲנָיו נֶחְלָקִים לְאָלֶ"ף וּבֵי"ת רַכִּים זֵה מוּל זֵה. הַאֶחָד, תּוֹמֵך וּמוֹלִיך, הָאַחֵר, מַדְרִיךְ בְּקוֹלוֹ הַאִלֵּם מְעַשֶּׂה-מְעַשֶּׂה כִּכְתָבוֹ הַנֶּעְלָם, סָעִיף אָחַר סָעִיף. וּבְחֵיק מֶבָּטוֹ שֶׁל נֶפֶל שְׂרָפִים חוֹפֵר הַתַּיָּר תַּחַת סֶלַע עָנַק וַיְּפּוֹל עַל חוֹפְרוֹ וַיְּצְעָק וַיְּשְׁאָל אֶת מוֹתוֹ וּבְאֵין מַעֲנֶה לֹא יָפִיס וַחַי. וַיִצְעַק. 

בַּסּוֹף זֵה נִגְמַר. הוּא מוּבָל אֶל מִתְקָן חַקְלָאִי מְשֻׁכְלָל וּכְשְׁחֶבֶל מוּטָל על רָאשׁוֹ לֹא יִדְאָג, רַק יָשִׂים מִבְטָחוֹ בָּעָבַר כִּי לֹא-  

נִפְתַּע הוּא מֻפַּל וְהַכָּל נֶעֱלָם עַל שְׁנַיִם זָרִים וְתָּיָּר. רַק מַלְאָךְ בֶּן-עֹנִי עוֹד רַכוּן עַל גְזוּזְטְרָה וּמְלַטֵּף אִצְטְרֻבָּל בִּינָּתוֹ הַיִתְרָה הוּא תוֹלֵה מַבָּטוֹ בַּגִבְעָה הַשְׂרוּפָה, הַיָפָה. 

 

כנראה הכי טוב

Mikhail Vrubel, השד היושב, 1890. שמן על בד, Tretyakov Gallery, Moscow

 

"השֵד" של הצייר הרוסי מיכאיל וְרוּבֵּל הוא למעשה דַיְמוֹן, יצור-ביניים. בעת העתיקה, יוון, היה הדַימוֹן מעין-אל או כמעט-אל השרוי בתווך שבין האלים לבין בני האדם. בדיאלוג "המשתה" לאפלטון נאמר כי אֶרוֹס הוא דַימון ובדיאלוג "אפולוגיה" מעיד סוקרטס על "דבר-מה אלוהי ודַימוני" הפוקד אותו מנעוריו, מדריך אותו ומונע ממנו להתעסק בפוליטיקה.

 

הציור נחשב ליצירה הסימבוליסטית הרוסית הראשונה. טכניקת הנחת הצבע בסכין ציירים ייחודית לאמן רב תחומי זה שהיה גם פסל. היא מאפשרת לוורובל להרכיב את הדימוי באמצעות פירוקו לפאות בדומה להנחת החומר בפיסול, וכך להציב את העצם המצויר על אופק ההפשטה אך מבלי לטול ממנו את זהותו.

 

"השד היושב", שנוצר בעקבות הפואמה "השד" מאת מיכאיל לרמונטוב,  הוא אלים וענוג, גברי ונשי, פיזי ומטאפיזי. הוא שרוי בזמן ומחוצה לו, במקום ללא-מקום. ויותר מכל הוא אנושי ומֵטָא-אנושי גם יחד. השד, השרוי אם-כן בין המימדים, כמוהו כַאמנות וכַנשמה המשתפות בו את האנושי, האלוהי והשטני. ובעיקר הוא עצוב מאוד, נוגה ומהורהר. אטמוספירה של מלנכוליה אופפת אותו כמבט האוסף גם אותנו הצופים אל חיקו. הוא נוגע ללבנו. יותר מכך, ביכולתנו לזהות את עצמנו ביצור זה, השרוי בגלות מלכתחילה וחטאו בעצם קיומו שאיננו קיים במציאות המוכרת.

 

דמות השד של ורובל מהופכת לדמותו של ישוע בגת שמנים, שהיתה שעתו האנושית ביותר של משיח הנצרות, עת רוחו חפצה (בטוב העליון) בעוד בשרו (אנושיותו) חלש (מתי כ"ו, 41) ונוטף זעה של דם (לוקס כ"ב, 43) מאימת המוות.

 

בניגוד לשד, שוהה ישוע בזמן ובמקום היסטוריים המכוונים אל הנצח ואל האינסוף. הישות הנוצרית היא, כי-כן, תכליתית ולכן נדונה להביא את עצמה עד אבסורד ולהתהפך. שכן הנצרות, שכל תכליתה אהבה פורעת חוק, הפכה לדת ובתור שכזו לזרוע אלימה. ואילו השד, הדימון, אין לו תכלית כלשהי בקיום הביניים שלו.

 

מבטו של השד המצוייר נעוץ בעצבות אין חקר במאפּליה המלבלבת הסובבת אותו כשבאופק עולה זריחה אפוקליפטית. אולי הוא צופה אל עתידה המהפכני המדמם של רוסיה, אולי הוא סוקר את מרחביה האינסופיים של בדידותו ואולי הוא מנבא וצופה את עצמו בדמות המראה של האדם-האל. אנו, הצופים, אמנם אחוזים בו בחבלי קסם, אבל אין הוא יכול לחוש בכך, שהרי הוא אמנות. כמה טפשי לומר זאת. ובכל זאת, אין הוא עצם דומם שהרי הוא אמנות.

 

Dueling Demons: Mikhail Vrubel’s Demon Seated and Demon Downcast, Museum Studies Abroad, 2012

 Michael Lermontov, The Demon, Russian Literature of the 16th Century

 

 

 

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: