מנחם בגין הבטיח ("ננהג באנושיות") – מדוע אין אנו מקיימים

Know Hope, לגשם הזה יש ריח של זכרון, 2009.  Via Artis

Know Hope, לגשם הזה יש ריח של זיכרון, 2009.
Via Artis

 

 

ביום בו הושבעה ממשלת הליכוד הראשונה בכנסת, הודיע מנחם בגין על ההחלטה להעניק מקלט לפליטים מווייטנאם שהועלו על ספינות ישראליות בלב ים. הוא הגדיר את ההחלטה "פעולתי הראשונה" בתור ראש ממשלה. המילים מעידות על כוונה מודעת להפוך את המעשה (ובתוך כך את העושה) לדוגמה, למען תשמש לדורות הבאים סמל הנושא ערכי מופת. היום ניתן לומר כי הוא כשל הן בכוונותיו הטובות הן במעשיו הרצויים.

 

להלן הדברים כפי שנאמרו:

 

ארכיון הכנסת, ד' תמוז תשל"ז (20 יוני 1977), התייצבות הממשלה לפני הכנסת, דיון ותשובת ראש הממשלה:

 

מנחם בגין (הליכוד):    אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, מתוך הנחה שהלילה תביע הכנסת אמון בממשלה, אני מבקש להודיע כי על דעת חברי הממשלה, ובטוחני כי בהסכמת חברי הכנסת ללא הבדל סיעה, או כמעט ללא הבדל סיעה, אודיע לה כי פעולתי הראשונה מחר כראש ממשלה תהיה להורות לתת מקלט לפליטי וייטנאם בארצנו.

 

אנחנו כולנו זוכרים ספינות עם פליטים יהודיים בשנות ה-30 אשר נדדו על פני שבעה ימים וביקשו להיכנס לארץ מסויימת או לארצות רבות ונתקלו בסירוב. היום קיימת מדינת היהודים. לא שכחנו. אנחנו ננהג באנושיות. נביא את האנשים האומללים האלה, פליטים שניצלו על ידי ספינתנו מטביעה במצולות ים, אל ארצנו. ניתן להם מחסה ומקלט.

 

ועתה, אדוני היושב ראש, לדיון.

 

אריה אליאב (מחנה של"י):    חבר-הכנסת בגין, כמפקד אניות מעפילים אני מברך אותך.

 

מנחם בגין (הליכוד):    אני מודה לך. אמרתי שאני מניח שאקבל לכך גם את הסכמת הבית, ואני מודה לחבר הכנסת אליאב על הביטוי שהוא נתן להסכמה זו.

 
Know Hope, איך הגענו לשם, כמו יונים בגשם, 2009.  Via Artis

Know Hope, איך הגענו לשם, כמו יונים בגשם, 2009.
Via Artis

 

 

מדוע נכשל האקט הסמלי של בגין מלצור אתוס לאומי של הושטת סיוע (או לפחות סובלנות) למידפקים על שערי המדינה לעזרה? בדבריו, ביסס בגין את הטעם והצידוק למעשה האצילי שלו על ההיסטוריה של הפליטות היהודית בתקופה הנאצית כשהוא מכוון, ככל הנראה, לגורלה המייצג של הספינה סנט לואיס.

 

ואולם, יש סתירה ממשית, עמוקה ומכוננת בדבריו של בגין, בין הצידוק האוניברסלי, הכלל אנושי, לבין הצידוק הפרטיקולרי לזכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל ("מדינת היהודים", כלשונו של ראש הממשלה המנוח), צידוק שהיה טיעון ראשי באידאולוגיה המדינית של הימין בהנהגתו אז ועודנו היום. בדברים אלה משנה בגין את הגדרתה של מדינת ישראל במגילת העצמאות, מ"…מדינה יהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים..", למדינה השייכת ליהודים, ולהם בלבד וערכיה הם "יהודיים". ההדגש הלאומי-פרטיקולרי על פני זה האוניברסלי מרוקן את הצידוק ההיסטורי של בגין לסייע לפליטים, רחוקים או קרובים, מידינו או מידם של זרים. קודם לכל הוא שולל את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה ומשאיר אותם, למעשה, במצב של פליטות-נצח ובהמשך הוא גם מתיר אטימות לב כלפי כל מי שאחרים, זרים וצרים ייחשבו, מחוץ ומפנים. 

 
Know Hope, השתייכו (לשכנוע יש עיתוי כפול), ללא תאריך.  Via Artis

Know Hope, השתייכו (לשכנוע יש עיתוי כפול), ללא תאריך.
Via Artis

 

 

הצהרת הכוונות החלולה, לאמתה, של בגין, יצרה אתוס הפוך, שיש לו בסיס עמוק בתודעה הקולקטיבית הישראלית, אתוס המקדים יהדות לאנושות.  

 

סתירה זו, הניכרת בדבריו הראשונים של מנחם בגין בכנסת, נמצאת ברצף אידאולוגי אחד עם עוד סתירות, הרסניות לא פחות, שזרעיהן נטמנו באותו יום בקרקע הישראלית (שאמנם הוכשרה לכך בדורות קודמים).

 

סתירה מובנית היתה, למשל, גם במדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה שהנהיג בגין, סתירה המשמשת מקף מפריד בין הפן הכלכלי להצהרות החברתיות שלו, הצהרות שהכשירו, איפשרו ויצרו בסופו של דבר את המהפך הפוליטי ואחר-מכן, את המהפך המוסרי הסותר הצהרות אלו. ידיה הכלכליות של ממשלת בגין היו ידיו של מילטון פרידמן – זאת בעוד קולה היה קולו של פרויקט שיקום השכונות. עד מהרה, גבר הצד הפרידמני למוטט את יסודותיה של הכלליוּת המוסרית למען מה שמכונה חירות השוק, שאיננה אלא חירותו של הפרט החזק בחברה להתחזק עוד יותר על חשבון הרבים. המגמה הזאת פגעה קשות בצדק החברתי בישראל ובזכויות האזרח והאדם שלה. כיום, אין מהססים פוליטיקאים לשים הדגש רטורי על קדימותן של חובות לזכויות, יותר מכך על תלותן של האחרונות בראשונות ומבלי שהדבר יצרום את האוזן הציבורית. פוליטיקאים גם אינם מהססים היום להסית נגד אוכלוסיות שלמות.

 
Know Hope, לא שומר טינה אף פעם נגד שום דבר, ללא תאריך.  Via Artis

Know Hope, לא שומר טינה אף פעם נגד שום דבר, ללא תאריך.
Via Artis

 

 

המדיניות הכלכלית-חברתית של הימין דרדרה את המצב בשכונות החלשות במרכז ובישובי העוני בפריפריה, שרבים בהם היו מי שהעלה את הימין לשלטון בשל היחס המקפח שזכו לו מצד שלטון מפא"י. בשכונות הללו מתגוררות אוכלוסיות מוחלשות ומודרות שאליהן מתווספים זה שנים רבות עולים חדשים, מהגרי עבודה השוהים כאן ברישיון וללא רישיון, מסתנני עבודה מהשטחים הכבושים וכיום גם פליטים מארצות אפריקה

 

ברור, כי המצב בשכונות הללו הולך מדחי אל דחי בשל המדיניות החברתית הפוגענית של הרשויות הלאומיות והמקומיות גם יחד. בעית הפליטים מאפריקה רק מנקזת לתוכה את כל הבעיות שגרם להן ב-77 המהפך מהשקפה מוסרית אוניברסלית לפרטיקולרית. בשמו של המוסר הזה מסיתים היום ילידי המהפך נגד פליטים ובכלל נגד כל מי שנחשב אויב המהפך הזה.

 
Know Hope, לפחות את הנטל הזה לפחות טול ממני, ללא תאריך.  Via Artis

Know Hope, לפחות את הנטל הזה טול ממני, ללא תאריך.
Via Artis

 

 

לקריאה נוספת:

 

אמנת הפליטים הבינלאומית

 

אני מאשים! מאמר מאת תושב שכונת-שפירא בדרום תל-אביב

 

אפרת מיטל: תוצאות הזנחת הממשלות את מדיניות הדיור לאורך השנים- ניתוח מצב וגורמים

 

גיא לוריא ומרדכי קרמניצר: כישלון במבחן בוזגלו

 

דניאל ברטל, עירן הלפרין, קרן שרביט, נמרוד רוזלר ועמירם רביב: כיבוש מתמשך: היבטים פסיכולוגיים-חברתיים של חברה כובשת

 

המכון הישראלי לדמוקרטיה, נייר עבודה: זכויות וחובות אזרחיות

 

סמי סמוחה:  שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל  "האם הכלכלה הישראלית יוצרת די משאבים, בהשוואה לחברות מערביות, כדי לקיים את האמון שרוחשת האוכלוסייה למדינה? האם האי-שיוויון והקיפוח בחלוקת המשאבים מהווים בסיס למחלוקת פוליטיות העלולה לפגוע בדמוקרטיה הישראלית?" –  אין לנתק את התשובה לשאלה זו של סמוחה, מהסתירות שנתגלעו בדבריו של בגין בנוגע לפליטים הווייטנאמיים. סמוחה כתב את הדברים ב-1998, כשמדיניות הרווחה טרם דרדרה עצמה לשפל שבו היא נמצאת כיום.

 

עמוס נוי: חרושת שנאה משומנת היטב

 

רועי וגנר: איך הופכים פליטים לבעיה

 

ועוד אחד, כבונוס: סטודנט לפיזיקה בעיבוד א-קפלה לימודי לרפסודיה הבוהמית של פרדי מרקורי

 
Know Hope, גירוש שדים, 2009.  Via Artis

Know Hope, גירוש שדים, 2009.
Via Artis

 

ונדליזם אמנותי: אמצע עיר באר חלב

 

הכרך איננו רק מבוך למלומדי אין ישע, אלה החוקרים את הנקרות הנסתרות בסרח משמניו הנוצצים אשר בהן הם מוטלים כתרביות של אומללות, ההכרחית לפעולתו התקינה. ככזה הכרך הוא גם חיק ענק, מלון אורחים פתוח לכל. ל"עיר התחתית", הכוונה. המחוזות העירוניים המלוטשים והחמדניים, לעומתה, ממש כמו פרברי הכרך והישובים הכפריים ששעריהם ננעלים לעת ערב ודשאיהם המוריקים הם לוח חלק שאין כותב עליו, כל אלה סגורים ומסוגרים בפני תועי לילה. אם בכלל ינסו להכנס למחוזות הללו. מי שהכפר יורק אותו על סעיף של "חוסר התאמה" תמיד ימצא פסת קרקע, ספסל, קורת גג של תחנת אוטובוס בעיר.

 

הכרך התחתי המטונף, המתפורר הוא גם ה"קנבס" שעליו מציירים אמניו, הכָּן שעליו הם מציבים פסלים. מחומרי הכרך נעשים מונומנטים לרוחו. כשאמן הסטודיו מכין את בד הציור שלו, הוא מביא אותו לנקודת-אפס טקסטורלית וצבעונית כדי להתחיל לעבוד ממנו. הרחוב לאמניו הוא קנבס רדי-מייד, נקודת התחלה רווית היסטוריה, צבע ומרקם.

 

להלן מספר אמני-כרך מרחבי העולם ואף מישראל. הטובים שבהם זוכים להכרה ולהערכה, ולפרנסה טובה, אבל הם נאמנים תמיד למתרסי הרחובות, תמיד בעמדת התרסה. הם אינם מזדהים בדרך כלל בשמם האמתי, אלא בכינוי. בנקסי (Banksy‏) האנגלי הינו הידוע ביניהם, ולכן הוא לא יוצג בהזדמנות זו.

 

וילס (Vhils)  הוא הפורטוגזי אלכסנדרֶה פארטוֹ, יליד 1987, שעובד בשיטת "חריצה". בסיוע כלי עבודה של בנאים ומקדחות הוא חורץ וחורט קירות ומבנים ליצור דיוקנאות ענק. הוא זכה להכרה בפסטיבל קאן 2008, כשדיוקן שחרץ בקיר הופיע בתצלום לצד יצירה של בנקסי.  כאן, סרטון שעשה האמן בשיתוף עם המוסיקאי אורלה נגרה (Orelha Negra) והרבה פירוטכניקה:

 
 

 
 

מרק ג'נקינס (Mark Jenkins), נולד 1970 ומתגורר בוושינגטון, ארה"ב, יוצר מיצבי רחוב:

 

 
 
 

פֶפֶה טַלַבֶרָה (FEFE TALAVERA, 1979), נולדה במכסיקו וגדלה בסאו פאולו, ברזיל. עתה מחלקת זמנה בין סאו פאולו לבין מדריד, ספרד. יוצרת מפלצות בסגנון שבטי אפל, סיוטי וטעון אנרגיה רגשית. אמנותה נזונה מהמיתולוגיות האצטקית והמאיה ומסורת ציורי הקיר המכסיקנית של ציירים כמו דייגו ריברה (Diego Rivera), חוזה קלמנטה אורוזקו (José Clemente Orozco) ואחרים:

 

FEFE TALAVERA

 
 

קונור הרינגטון (Conor Harrington) נולד ב-1980 באירלנד. הוא מחבר באמנותו מרכיבים ממסורת האמנות הגדולה עם מאפייני האמנות האורבנית על קוויה הגסים, הנזילות והשפעת הטיפוגרפיה. ידוע בכותרות המוזרות שנותן לעבודותיו. כאן בשלוש עבודות: בלונדון, תל אביב בשיתוף פעולה עם Know Hope הישראלי ובבית לחם:

 

Conor Harrington

 
 

 

אריקה איל קיין (Erica il Cane, או AKA ericailcane, כלומר "הידוע בשם אריקה הכלב"), נולד בבולוניה, איטליה. יוצר גראפיטי לצד מיצבים, אנימציות, רישומים ותצריבים עדינים של בעלי חי אנושיים, לעתים ביחסים הדדיים סתומים והרבה פעמים כשאבריהם הפנימיים חשופים ומתוייגים, ככל הנראה בהשפעת מסורת היציקות הרפואיות של גופות מבותרות באירופה. קושרים אותו גם לדירר (Albrecht Dürer) והיירונימוס בוש (Hieronymous Bosch) . בעבר עבד בשיתוף עם בלו (Blu). שומר על מסתורין גמור לגבי זהותו:

 

Erica il Cane

 

הרשת גדושה ומלאה באמן הגרפיטי בלו (Blu), הנערץ על הכל.

 

המונח "גרפיטי" מוצאו מהמלה האיטלקית graffiare, שפירושה לגלף, לחרוט, לשרוט. המלה נולדה ב-1851, בעת שארכיאולוגים שחשפו את העיר הרומאית פומפיי, גילו הודעות ומסרים שנחרטו בקירות העיר ונשמרו תחת הלבה.

 

ציור הקיר המסורתי עומד כמו בניגוד לאמנות הגרפיטי, שהשם ונדליזם אמנותי יאה לה. הצייר המסורתי מתייחס אל הקיר כאל קנבס במימדי ענק, וגם אותו הוא מעבד כדי שיהווה רקע של אפס הפרעות חזותיות לפני שהוא מתחיל לצייר עליו, בין בטכניקת הפרסקו בין בשיטות אחרות. על אמנות הקיר בישראל, הכנסו לאתר של גדעון אפרת.

 

על הגרפיטי הישראלי באתר Tel Aviv Graffiti & Street Art

 
%d בלוגרים אהבו את זה: