Know Hope, לגשם הזה יש ריח של זיכרון, 2009.
Via Artis
ביום בו הושבעה ממשלת הליכוד הראשונה בכנסת, הודיע מנחם בגין על ההחלטה להעניק מקלט לפליטים מווייטנאם שהועלו על ספינות ישראליות בלב ים. הוא הגדיר את ההחלטה "פעולתי הראשונה" בתור ראש ממשלה. המילים מעידות על כוונה מודעת להפוך את המעשה (ובתוך כך את העושה) לדוגמה, למען תשמש לדורות הבאים סמל הנושא ערכי מופת. היום ניתן לומר כי הוא כשל הן בכוונותיו הטובות הן במעשיו הרצויים.
להלן הדברים כפי שנאמרו:
ארכיון הכנסת, ד' תמוז תשל"ז (20 יוני 1977), התייצבות הממשלה לפני הכנסת, דיון ותשובת ראש הממשלה:
מנחם בגין (הליכוד): אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, מתוך הנחה שהלילה תביע הכנסת אמון בממשלה, אני מבקש להודיע כי על דעת חברי הממשלה, ובטוחני כי בהסכמת חברי הכנסת ללא הבדל סיעה, או כמעט ללא הבדל סיעה, אודיע לה כי פעולתי הראשונה מחר כראש ממשלה תהיה להורות לתת מקלט לפליטי וייטנאם בארצנו.
אנחנו כולנו זוכרים ספינות עם פליטים יהודיים בשנות ה-30 אשר נדדו על פני שבעה ימים וביקשו להיכנס לארץ מסויימת או לארצות רבות ונתקלו בסירוב. היום קיימת מדינת היהודים. לא שכחנו. אנחנו ננהג באנושיות. נביא את האנשים האומללים האלה, פליטים שניצלו על ידי ספינתנו מטביעה במצולות ים, אל ארצנו. ניתן להם מחסה ומקלט.
ועתה, אדוני היושב ראש, לדיון.
אריה אליאב (מחנה של"י): חבר-הכנסת בגין, כמפקד אניות מעפילים אני מברך אותך.
מנחם בגין (הליכוד): אני מודה לך. אמרתי שאני מניח שאקבל לכך גם את הסכמת הבית, ואני מודה לחבר הכנסת אליאב על הביטוי שהוא נתן להסכמה זו.
Know Hope, איך הגענו לשם, כמו יונים בגשם, 2009.
Via Artis
מדוע נכשל האקט הסמלי של בגין מלצור אתוס לאומי של הושטת סיוע (או לפחות סובלנות) למידפקים על שערי המדינה לעזרה? בדבריו, ביסס בגין את הטעם והצידוק למעשה האצילי שלו על ההיסטוריה של הפליטות היהודית בתקופה הנאצית כשהוא מכוון, ככל הנראה, לגורלה המייצג של הספינה סנט לואיס.
ואולם, יש סתירה ממשית, עמוקה ומכוננת בדבריו של בגין, בין הצידוק האוניברסלי, הכלל אנושי, לבין הצידוק הפרטיקולרי לזכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל ("מדינת היהודים", כלשונו של ראש הממשלה המנוח), צידוק שהיה טיעון ראשי באידאולוגיה המדינית של הימין בהנהגתו אז ועודנו היום. בדברים אלה משנה בגין את הגדרתה של מדינת ישראל במגילת העצמאות, מ"…מדינה יהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים..", למדינה השייכת ליהודים, ולהם בלבד וערכיה הם "יהודיים". ההדגש הלאומי-פרטיקולרי על פני זה האוניברסלי מרוקן את הצידוק ההיסטורי של בגין לסייע לפליטים, רחוקים או קרובים, מידינו או מידם של זרים. קודם לכל הוא שולל את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה ומשאיר אותם, למעשה, במצב של פליטות-נצח ובהמשך הוא גם מתיר אטימות לב כלפי כל מי שאחרים, זרים וצרים ייחשבו, מחוץ ומפנים.
Know Hope, השתייכו (לשכנוע יש עיתוי כפול), ללא תאריך.
Via Artis
הצהרת הכוונות החלולה, לאמתה, של בגין, יצרה אתוס הפוך, שיש לו בסיס עמוק בתודעה הקולקטיבית הישראלית, אתוס המקדים יהדות לאנושות.
סתירה זו, הניכרת בדבריו הראשונים של מנחם בגין בכנסת, נמצאת ברצף אידאולוגי אחד עם עוד סתירות, הרסניות לא פחות, שזרעיהן נטמנו באותו יום בקרקע הישראלית (שאמנם הוכשרה לכך בדורות קודמים).
סתירה מובנית היתה, למשל, גם במדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה שהנהיג בגין, סתירה המשמשת מקף מפריד בין הפן הכלכלי להצהרות החברתיות שלו, הצהרות שהכשירו, איפשרו ויצרו בסופו של דבר את המהפך הפוליטי ואחר-מכן, את המהפך המוסרי הסותר הצהרות אלו. ידיה הכלכליות של ממשלת בגין היו ידיו של מילטון פרידמן – זאת בעוד קולה היה קולו של פרויקט שיקום השכונות. עד מהרה, גבר הצד הפרידמני למוטט את יסודותיה של הכלליוּת המוסרית למען מה שמכונה חירות השוק, שאיננה אלא חירותו של הפרט החזק בחברה להתחזק עוד יותר על חשבון הרבים. המגמה הזאת פגעה קשות בצדק החברתי בישראל ובזכויות האזרח והאדם שלה. כיום, אין מהססים פוליטיקאים לשים הדגש רטורי על קדימותן של חובות לזכויות, יותר מכך על תלותן של האחרונות בראשונות ומבלי שהדבר יצרום את האוזן הציבורית. פוליטיקאים גם אינם מהססים היום להסית נגד אוכלוסיות שלמות.
Know Hope, לא שומר טינה אף פעם נגד שום דבר, ללא תאריך.
Via Artis
המדיניות הכלכלית-חברתית של הימין דרדרה את המצב בשכונות החלשות במרכז ובישובי העוני בפריפריה, שרבים בהם היו מי שהעלה את הימין לשלטון בשל היחס המקפח שזכו לו מצד שלטון מפא"י. בשכונות הללו מתגוררות אוכלוסיות מוחלשות ומודרות שאליהן מתווספים זה שנים רבות עולים חדשים, מהגרי עבודה השוהים כאן ברישיון וללא רישיון, מסתנני עבודה מהשטחים הכבושים וכיום גם פליטים מארצות אפריקה.
ברור, כי המצב בשכונות הללו הולך מדחי אל דחי בשל המדיניות החברתית הפוגענית של הרשויות הלאומיות והמקומיות גם יחד. בעית הפליטים מאפריקה רק מנקזת לתוכה את כל הבעיות שגרם להן ב-77 המהפך מהשקפה מוסרית אוניברסלית לפרטיקולרית. בשמו של המוסר הזה מסיתים היום ילידי המהפך נגד פליטים ובכלל נגד כל מי שנחשב אויב המהפך הזה.
Know Hope, לפחות את הנטל הזה טול ממני, ללא תאריך.
Via Artis
לקריאה נוספת:
אמנת הפליטים הבינלאומית
אני מאשים! מאמר מאת תושב שכונת-שפירא בדרום תל-אביב
אפרת מיטל: תוצאות הזנחת הממשלות את מדיניות הדיור לאורך השנים- ניתוח מצב וגורמים
גיא לוריא ומרדכי קרמניצר: כישלון במבחן בוזגלו
דניאל ברטל, עירן הלפרין, קרן שרביט, נמרוד רוזלר ועמירם רביב: כיבוש מתמשך: היבטים פסיכולוגיים-חברתיים של חברה כובשת
המכון הישראלי לדמוקרטיה, נייר עבודה: זכויות וחובות אזרחיות
סמי סמוחה: שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל "האם הכלכלה הישראלית יוצרת די משאבים, בהשוואה לחברות מערביות, כדי לקיים את האמון שרוחשת האוכלוסייה למדינה? האם האי-שיוויון והקיפוח בחלוקת המשאבים מהווים בסיס למחלוקת פוליטיות העלולה לפגוע בדמוקרטיה הישראלית?" – אין לנתק את התשובה לשאלה זו של סמוחה, מהסתירות שנתגלעו בדבריו של בגין בנוגע לפליטים הווייטנאמיים. סמוחה כתב את הדברים ב-1998, כשמדיניות הרווחה טרם דרדרה עצמה לשפל שבו היא נמצאת כיום.
עמוס נוי: חרושת שנאה משומנת היטב
רועי וגנר: איך הופכים פליטים לבעיה
ועוד אחד, כבונוס: סטודנט לפיזיקה בעיבוד א-קפלה לימודי לרפסודיה הבוהמית של פרדי מרקורי
Know Hope, גירוש שדים, 2009.
Via Artis
מכרות נטושים 