מורֵה שנאה

 

Robert Longo, ללא כותרת (קתדרלה של אור), 2008-9. פחם על נייר מקובע למשטח, מראה בסטודיו של האמן, ניו יורק. דרך האתר של האמן.

 

פיטר בויל: היטלר בווינה (1909)

 

אני כותב את הרשימות האלה כי איני יודע איזה מיתוס ברצוני ליצור.

אני לומד לשנוא

זה מעל הכל

לומד את המדע והמִדה המדויקת

איך שונאים האחרים, איך מָעֳבֵרֶת השנאה.

אני רואה את אחורֵי כל הפָּנִים

רואה כל-כך במדויק

איך מתלכדת החיה הזאת, העיר, יחדיו.

ישנה צורה בתוך כל זה מאחורי פני השטח

יש נוסחה שעוד מעט אמצא.

אני בטוח וסמוך שהאמת קרובה, לא האמת כפי שידעוהּ אחרים

אמת של זמן עבר

כי אם של העתיד.

אני רואה איך אנשים תועים סביב

מאמינים כי זהו העבר

עדיין שנות ה-50 במאה שעברה

עם תה על הגזוזטרה

בְּתפאורה פרי האִרגון של משפחות עם שֶׁם.

אך אֶרֶץ חדשה נוכחת בעיני האביונים, המנודים,

המֻבטלים מעבודה

והבריונים בני-הבלי-שם היפהפיים שאשתמש בהם כֻּלם בבוא היום.

אני יודע כי עלי לאזור את כוחי.

אני ניזון כמעט מירקות בלבד

ומתנזר מאלכוהול.

עמל על הריכוז העילאי

כדי להגשים את שאני מכיר בי.

בַּבָּרים על הדלפקים

אני רואה את מי שהחיים דרסו

והיו פעמים שנִצבתי משֻפד לִמקומי

נֹכַח זועוֹת של אחרים, עורם וסרחונם.

עלה בידי לגלות –

 

אין ספק נוכל לכנות זאת אימה –

של כל מי שהחיים לגביהם

הם מוות אחד אלמוני מתמשך

 

כך שאני מהלֵך בכל יום בעיר הזאת

כִּבתוך יער אינסופי של רשע

ומחפש את מי להאשים.

אני נותן לקולות שבתוכי

להורות את מי (כה, כה רבים)

צריך לשנוא.

 

יותר מכל אני מתעב את הדרישה לערכים –

נדרשתי היום לציין עיסוק

ומלאתי 'סופר'

אך באמת איני אלא האנטי-משורר העליון

שכן אינני חש בי פנימיות,

לא מרחב שמתוכו יופנו מלים שיש בהן יותר

מצעדים אל יתרונות נוספים –

מעבר מחדר אל חדר

כדי לתעתע ברשויות, לחמוק מ-Militärdienst*

בערב-רב הלשוני הזה של האימפריה הגוועת,

אני חוגג ומתעב

את הנקלות התהומית של טעמי

(עוד בעודי כותב את זה

אני לוחש מבין שיני

"כל מלה היא תכסיס".)

 

ואני אומר

הארץ פתוחה למען

זה אשר ישים עליה יד.

 

                    מתוך המחזור Four Voices For A Century

 

* שירות צבאי

 

Robert Longo, ללא כותרת (עיר של זכוכית), 2009. פחם על נייר מקובע למשטח, דרך האתר של האמן.

 

 

וינה בשירו של פיטר בויל היא פירצת תנאים קוסמית, שאפס מאופס כמו היטלר עומד לחדור בה, לגנוב את העולם ולכלוא אותו במרתף עינויים. כוחו של הפסיכופת בפסיכופתיות שלו והיטלר, פסיכופת עם חזיונות עליונוּת ועוצמה טיפוסיים, השכיל ללבות את נגע השנאה ולרתום אותו לצרכיו. כך הפך את הפרעת האישיות שלו לתודעה קולקטיבית.

 

יצוין בהקשר זה, כי הקטרוג על נסיון להכנס לראשו של היטלר (או שלוחיו) כדי להביא את הקורא להזדהות, כקורא, עם הרוע, כפי שעושה ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד", למשל, איננו מבחין כראוי בין אמת למציאות (או בין "אמת" למציאות ובין אמת ל"מציאות"). הזדהות עם הרוע בתוך מרכאותיה האפיסטמולוגיים של הספרות גוררת אי-נחת בעצם ההזדהות וההנאה ברוע הזה (אלא אם כן הקורא הוא פסיכופט, כמובן). ספרות היא בין היתר תרגול מוסרי. היא מאמנת ומפתחת את שרירי ההבחנות הדקות של התודעה.

 

לכן היטלר של בויל הוא "האנטי-משורר העליון", הפיהרר של האנטי-משוררים שהם אויבי האנושות כתודעה, אנושיות. כי זו, לידתה במה שמנוגד בתכלית הניגוד לתועלתנות, כמו שיר למשל.

 

 

ובהקשר זה:

 

יונתן הירשפלד: הביטו בציור של היטלר ותחשבו על הקשר בין קיטש לרשע

 

רחל שטרן, הרצלינה יגר: בושה וחרפה. למה צריך לנתח את הציורים של היטלר

 

דני קרוון: לא צריך כלל להתעסק בהיטלר "הצייר"

 

אסף אוני: התליין מעניין אותי יותר מהקורבן

 

דן לחמן: נוטות החסד / ג'ונתן ליטל

 

אריאנה מלמד: המתת חסד

 

 

ובהקשר עקיף:

 

אורי משגב: הדחת הצוער שצייר את היטלר: ההקלטה המלאה, הסיפור המלא

 

Amanda Marcotte: How 'Pick-Up Artist' Philosophy and Its More Misogynist Backlash Shaped Mind of Alleged Killer Elliot Rodger

 

 

מיוחס ל-Simon Marmion, פלמי, ספר חזיונות האביר טונדאל (Visio Tnugdali): לועו של אכרון (לוע הגיהינום), 1470. צבעי טמפרה, עלה זהב, צבע זהב, על מגילת קלף,
The Getty Museum, Los Angeles

 

 

פיטר בויל: הבנקאי שרכש את הכוכבים

August Sander, בנקאי, 1929.
Tate, London

 

הבנקאי שרכש את הכוכבים לקח אותי אל המצפה שלו על גבעה בפאתי רומא. "הבט", הוא אמר, "ההוא זה איפה שאני אגור וההוא בשביל בתי וההוא זה איפה שתגור אשתי." "ואלה שאין להם כסף עוברים גם הם לכוכבים אחרי מותם?" שאלתי. "בוודאי", הוא מושך כתפיים בשלווה, "יהיה עליהם לבלות את זמנם עם הרימה והתולעה אך אין דבר שימנע מהם רכישה מאוגדת של מניה בכוכב. גם לתולע יש נוכחות מַבְלַחַת השזורה בדממה מעל, וכמו-כן, מיהו שיכול לעמוד על מניין כוכבי השליטים שבציות לחוקי הבעירה נגרעים והולכים במה שאין לנו אלא לכנותו מצעד הליקויים בנוהַר." "האם יבואו השמים והכוכבים אל סופם?" שאלתי אותו. הוא שותק ומוציא מכיסו שעון זהב כבד שבתוכו ניתן לראות שעוני זהב קטנים יותר שכל אחד מהם מכיל שעונים נוספים והאחרונים, הקטנים ביותר, נִקוּדִים של חול מֻזהב. הבנקאי הוא אזרח מפוקח המסדיר את הרווח וההפסד של המסע. תחשיביו הכבירים נתונים במגירת עץ בה אומדים שרביטים של מרקורי את האמת שלהם. עתה פרים ורבים שברירי זוהר על זרועו המושטת ואני איני יודע עוד מה השמים, מה היד, מה הקדוּשה הלא מוצהרת של נֶמֶק עָפָר נוֹגֵהַּ.

 

Peter Boyle, The Banker who owns the stars

 

פיטר בויל הוא משורר ומתרגם אוסטרלי

 

Slavoj Zizek, First as Tragedy, Then as Farce, animated

 

 

לִבָּהּ חוֹמָה

 

Stuart Duffin, שער השמיים, 2014. שמן על בד, מהאתר של האמן

 

ירושלים

 

עַל גַּג בָּעִיר הָעַתִּיקָה,

כְּבִיסָה מוּאֶרֶת בְּאוֹר אַחֲרוֹן שֶׁל יוֹם:

סָדִין לָבָן שֶׁל אוֹיֶבֶת,

מַגֶּבֶת שֶׁל אוֹיֵב

לְנַגֵּב בָּהּ אֶת זֵעַת אַפּוֹ.

 

וּבִשְׁמֵי הָעִיר הָעַתִּיקָה

עֲפִיפוֹן.

וּבִקְצֵה הַחוּט –

יֶלֶד,

שֶׁלֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ,

בִּגְלַל הַחוֹמָה.

 

הֶעֱלֵינוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים,

הֶעֱלוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים.

כְּדֵי שֶׁנַּחְשֹׁב שֶׁהֵם שְׂמֵחִים.

כְּדֵי שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים.

 

 

                          יהודה עמיחי, "שירים", 1948-1962

 

 

יהודה עמיחי כתב את "ירושלים" לפני מלחמת ששת הימים, כשהחומות עוד הסתירו מעינינו את האויבת, האויב והילד. והיום הן גבוהות מתמיד. ב"ירושלים", כמו ב"אלוהים מרחם על ילדי הגן", יש לילד מעמד מיוחד: רחום (במובן אהוב) ומרוּחם. ב"מאחורי כל זה יש אושר גדול" (המופיע בִתגובה לרשומה המקושרת), המאוחר יותר, כבר שבויים ילדי השיר בטקסי יום הזכרון המלמדים "שלוש שפות: עברית ערבית ומוות."

 

התמונה למעלה היא של האמן סטיוארט דָפין מגלזגו, שאני מודה לו על רשותו להציגה כאן. באתר של האמן מוצגות עבודות נוספות, רובן הדפסי תגליף. ירושלים מספקת לו את "החומרים" החזותיים מהם הוא מרכיב לה תמונת דיוקן רבת-פנים. כפי התרשמותי קרובות העבודות הללו לשירת עמיחי באירוניה הטרגית שלהן שהיא נקייה מסרקזם. שניהם, עמיחי ודפין, משקפים ביצירתם אמונה "על שום האבסורד": מה ששורד את ריב הלאומים והדתות הוא מתמיד ומשותף לכל.

 

ליאור אלמליח ומונסראט פיגוארס, אנסמבל ז'ורדי סאוואל: נומי, נומי