Ein Lied von Liebe und Tod או: Gloomy Sunday

 

מלחין וזמר: רז'ו שרש (Rezső Seress), מילים: לאסלו יאבור  הונגריה, 1933

 

זמר: פול רובסון (Paul Robson), ארה"ב ובריטניה, 1935-6

 

דיאמנדה גלאס (Diamanda Glass), ארה"ב 2006

הערה: לבילי הולידיי (Billie Holiday) וביצועים נוספים ניתן להאזין ב-Youtube

מודעות פרסומת

הייתי מעדיף שלא

 

אם יש לסרבנים הגדולים, לגבורי הרוח העלומים, מדריך ומופת ללכת בעקבותיו, הריהי הנובלה בַּרְטְלְבִּי הכתבן של הרמן מלוויל (Herman Melville, 1819-1891). הלבלר ברטלבי, "היה מעדיף שלא" (Would prefer not to), לעשות את המתבקש ממנו במשרד, מקום שהיקפו המציאות. סרובו הוא "ספיץ' אקט" של עקיפין וישירוּת, כוחנות ורפיסות. באמצעות סירוב, הנמלץ ובה-בעת שגוי מבחינת תקניות השפה, הוא מנסה לשווא להחלץ מיקום המבוסס על חוקים קשוחים מתמטית של משוואה מרובת נעלמים, המגולמים בתופעות של צדק, משפט, מוסר, פרנסה ויחסי אנוש ומשמעותם תודעה עצמית. ותודעה זו, ביטוייה כל טווח היחס בין אדם לבין עצמו ועולמו, מה שמכונה "סובייקטיביות".  עמדתו הסרבנית מנסה לסתור את המשוואה אפילו יחרב בתוך כך את קיומו-שלו.

 

כלבלר, מסתכם תפקידו של ברטלבי בהעתקת מסמכים משפטיים, תפקיד שאיננו אלא מעשה הייצור מחדש של החוקים המתמטיים הקשוחים שהמציאות האנושית נשמעת להם. כזהו גם תפקידן של כל שאר הנפשות המופעלות בנובלה, לרבות נפשו הבדויה של "האני הכותב" את זכרונותיו. הכתבנות היא שעתוק מדוקדק של הכתוב כבר, מלאכה הדורשת נעילה באמצעות בחינה ומחיקה של כל גורם בלתי צפוי.

 

הנובלה "ברטלבי הכתבן" של מלוויל, כאמנות, היא מקסם, בריאת הבלתי צפוי שבתורו, הוא יקום שבו הבלתי צפוי איננו קיים או יכול בכלל להתקיים.

 

שכן, מציאות עמלו של ברטלבי מרוּקנת מרוח, מאל, ממקסם, מהבלתי צפוי. מציאות זו היא מכונה מושלמת, פֶּרְפֵּטוּאוּם מוֹבִּילֶה, יקום אורבני רציונליסטי של "משרד" עורכי דין השוכן, לשם סגירת טבעת החנק האלגורית, בוול סטריט, ניו יורק. סגירות זו, באמצעות עווית מובנית של תיעוב ואימה, מאחדת את הקורא עם הכותב לתודעה אחת כפי שמתרחש בסיוט הלילה. האלגוריה, אם כן, היא ממשות שאינה גדולה מן העולה על הדעת, והרוח, היא אינה יכולה לה, לממשות מוחלטת זו. מעבר "למשרד" אין כלום, בתוכו פנימה אין ולא-כלום. אחדות זו מייתרת את הדיון בכוונת הכותב ממש כשם שהחלום המסוייט מייתר אותו, שכן הכותב, הכתוב והנקרא חד הם.

 

ברטלבי הוא האחרון בין חמש הדמויות, או הנפשות הנכזבות, המאכלסות את המשרד שהוא מעגל התודעה המוחלט שבו כל גורם זהה כבמשוואה מתמטית עם זולתו. הראשון הוא "אני המספר", המעביד או יותר נכון המעביד לכאורה, שגם אותו מפעילים חוקי המציאות-מכונה ממש כפי שהם מפעילים את שאר התודעות הממוכנות המוצגות בנובלה.

 

ובכל אחת מהדמויות מופיעה נקודת חיכוך של התפרצות חולי, בולמוס, חרדה או מזג רע, המשמשת להן ביטוי חסר תוחלת למצבן הקיומי הנורא. אין אלה ביטויים טרגיים, הרואיים, כי אם חולשות מבישות המזילות את חדלותן של הדמויות הללו ובה בעת מעניקות להן נופך, אישיות, ייחוד כוזב. אפילו "תודעה כוזבת" אין לאנשי המשרד. וזאת משום שדיני המציאות השלטת אינם זקוקים כלל לצידוק, תודעה או הכרה שכן שררתם כטבע.

 

וטבע מכאני זה הפועל לשם עצמו, עולם זה המשולל קסם (Magic, Enchantment), אפילו לא אפשרות של קסם, השיל מזמן את ההזדקקות לאשליות של "יעוד" ( Calling) ו"נִבְחַרוּת"  (Being preferred) נוסח מקס ובר (Max Weber). ואם עדיין מופעלת אשלייתן של תודעות, כאילו נבחרו ליעוד מסויים ועמדו בו "בהצלחה", הרי זה רק בקומות הגבוהות של הבניין המכאני, קומות שבהן הקפיטל כסמן היעוד והנבחרות מוחש ונחלק. אבל, כל קומה צד במשוואה, והיא לעולם עומדת ומשמרת את כזב התכלית שבתכליתיות הטהורה, שבחיי עמל חינם.

 

רק כתיבה יוצרת כמו הנובלה ברטלבי הכתבן של מלוויל נותנת אפשרות לבלתי אפשרי, לבלתי צפוי, להבליח פתאום בסיוט המתקרא חיים, שבו הרצון היחידי האפשרי הוא הרצון להיות עבד. הנובלה היא הסירוב המוחלט למצופה ממך בעולם כזה: חיי עמל מרוקנים מקסם המופעלים בדפוס רצניונליזצית יצורו של הקפיטל. הנובלה, הכתובה בלשון רזה, מדודה ומדוקדקת, תנכית, היא כתב סירוב בשמנו, הקוראים. ואילו אנו, המסורבים באמצעותה, לא ניתן לנו אלא להתנער ממנה כמסיוט לילה ולהפנותה למדור "מכתבים ללא גואל" לשם שריפה עם שאר "המכתבים המתים". לא נוכל אחרת, אלא אם נצטרף לסירוב ובתוך כך נעלה עצמנו על המוקד יחד עם ברטלבי הנובלה ויחד עם הקוסם הרמן מלוויל, שכתב בשמנו מכתב מעצמנו לרוחנו-שלנו.

 

ישראל הירשברג, תל קקון, 2005-2007

 

הרמן מלוויל, ברטלבי, בתרגום דפנה לוי, המעורר, 1997

 

ז'יל דלז, ברטלבי או מטבע לשון, בתרגום איה ברויר, המעורר, 1997

 

BARTLEBY, THE SCRIVENER – המקור בפרויקט גוטנברג

 

מכתבו של הרמן מלוויל לנתניאל הותורן מצוטט במאמר בעתון הארץ. במכתב המצוטט, משבח מלוויל את ניתוחו של הותורן לספרו מובי דיק, שלפיו: "כל דמות בספר.. היא אתה עצמך. אתה אחאב – האובססיה היא שלך, הרצון להתמזג עם כל מי שראה את הלווייתן… אתה חילקת עצמך לחלקים רבים". דברים אלה יפים גם לנובלה  ברטלבי, שבה מתמזגות תודעות הכותב והקורא באמצעות יקום "המשרד", על כל הדמויות המאכלסות אותו ועל כל המתרחש בו.

 

את המכתב ניתן לקרוא ב: The Life and Works of Herman Melville 

 

 לשמיעת הרצאתו של האנתרופולוג אלן מקפרליין (Alan Macfarlane) על קסם, על הסרת הקסם בתיאוריה של ובר, ועל עולמות בהם הקסם שריר וקיים: 'On Enchantment'

 

הַמִּבְדָּד החילוני של Peter Zumthor: הוכחה לקיום הרוח

Peter Zumthor's Secular Retreat, South Devon, UK, via Living Architecture

 

אנו יוצאים מבית ונכנסים אליו כפי שאנו יוצאים מעצמנו ונכנסים אל עצמנו פנימה. בית יכול להיות בנוי, חצוב, קלוע, מגובב (מקש ובוץ), יצוק, מתקפל או מוכן מן הטבע כמו מערה, ארעי או קבוע. המבנה הצבורי הוא ביתה של קהילה וישנן או היו קהילות שביתן הצבורי והפרטי התקיימו באותו מקום. ישנם בתים (ודירות כלולות בהם, כמובן) שהנכנס בהם חש יראת כבוד, רוממות רוח, התרחבות של לב. ישנם, מצד שני, בתים חלולים שכל פנימיותם חיצוניות, שבלוניות, וכל אישיותם אוטומט (של תועלתנות, מעמד, עזובה) לחיי רפאים. בית הוא אישיות. הוא הרחבה של החיים האנושיים הרוחשים בתוכו או ההתוויה שלהם.

 

לפני שנים רבות ישבו שניים, צעיר וצעירה ב"צריף שוודי" שחור צלעות  באחד מקיבוצי הגליל העליון המזרחי שדולמנים ענקיים סביב לו וניסו להבין חלום, שבו חזה הצעיר ב"ביתו" העולה באש ונשרף. האיש הצעיר היה מוטרד מאוד מהחלום הזה, שניבא את מותו האלים כעבור שבועות ספורים במלחמה. בית הוא משל מסתורי לגוף ארעי המציע עצמו לנשמה.

 

בתי הקיבוץ ההיסטורי הם בדרך כלל אוטומטונים של יעילות ופוריטניות קשוחה שאינה יודעת להנות לא מאהבה עצמית ולא מאהבת הזולת. במשך השנים זכו "החדרים" הללו לייפוי אינדוידואליסטי ופשטותם הפכה נעימה וחיננית אפילו ושיקפה את יושביהם. היום, ב"הרחבות" הכעורות הנבנות בקיבוצים, הפכה דלות החומר האידאולוגית לחמרנות סרת טעם. בולמוס חומרי אפשר שיהיה מופנה פנימה בזלילה עצמית או החוצה, אבל הוא לעולם עיוור ליופי ואטום לסביבתו. ובשום תקופה לא למדו בוני הקיבוץ המוזכר לעיל מסביבתם ולא ניזונו ממנה לבנייה אלא "סיקלו" אותה לערימות צבורות של אבני בזלת על ההרים המקיפים אותם.

 
דולמן בקרבת הכביש העולה לקיבוץ שמיר שבגליל העליון, פיקיוויקי - מאגר התמונות של ישראל

דולמן בקרבת הכביש העולה לקיבוץ שמיר שבגליל העליון, פיקיוויקי – מאגר התמונות של ישראל

 

סביבתם הסלעית העתיקה, הכבדה, המתנשמת של בנאי הדולמנים הקדומים והעלומים היתה רווית יופי והדולמנים, אותם מבני האבן הפשוטים שבנו שצורת שולחן להם מקיימים ומוכיחים את נצח רוחם.

 

לארכיאולוגים תיאוריות רבות על דרך בניית הדולמנים בתקופה הניאוליתית טרם השמוש במנוף. תיאוריות רבות להם לגבי השמוש במבנים הללו, מפני שיצירות פרה-היסטוריות דורשות לדעתם "שמוש" ולא תשוקה סוברנית ליופי, לא שאיפה להקים בית לרוח בדבר של יופי.  אבל, התבוננות בהם יכולה להעלות השערות שונות לגבי אופני הבניה והשמוש במה שאמור להיות קבר, עשוי מעגל סלעי ענק שעליהם מונח סלע שצורתו סוליה או סלמון הנותן למבנה את מראהו השולחני. אפשר, למשל, להניח כי המבנים נחפרו מוכנים מתוך האדמה הסלעית ונחשפו לאחר שאיש הרוח של השבט, שהיה שמאן ואמן, גילה אותם. ואם שמשו קברים, אפשר שגופות הונחו עליהם מאכל לעופות וחיות טרף בטקס אשכבה וְהַדְרַת יפי היקום ומסילותיו. אפשר, לפחות ברוח המתבוננת. כי, מעולם לא נמצאו בהם שרידי קברים.  כיום מכנים "דולמן" גם מבנים מתקופת הברונזה, אך ראויים באמת לשמם הללו הקדומים, מתקופת האבן, העשויים מספר סלעי שכב ענקיות, גולמיות המכוסות סלע רכב לא מעובד.

 

ויש בנמצא גם דולמנים ובתי רוח מודרניים: מבדד (Lavra, Retreat) הנופש החילוני שבנה הארכיטקט השוויצרי פטר צומתור במחוז דבון, אנגליה, הוקם על ידי קבוצה של יזמים בראשות אלן דה בוטון, פילוסוף פופולרי, חובב נוף וארכיטקטורה. דה בוטון, המכנה את צומתור "אלוהים", מציג את המבדד ב-3quarksdaily.

 

האתר של מיזם בתי הנופש המודרניים Living Architecture מציג את הפרויקטים הנפלאים שלו בהרחבה.

 
 

Peter Zumthor's Secular Retreat, South Devon, UK, via Living Architecture

אלדוס האקסלי על בתי הכלא המטאפיסיים של פִּיראנֶזי

 

ג'ובאני בטיסטה פיראנזי (1720-1778 ,Giovanni Battista  Piranesi) , ארכיטקט של בניין אחד, משחזר מבנים עתיקים ואמן הדפס, ידוע היום בעיקר בזכות סדרת תצריבי בתי הכלא הדמיוניים (Carceri d`Invenzione) מ-1778. הדימויים הללו, אותם פיתח מהחורבות הרומאיות שברישומיהן התמחה, עוררו את דמיונם ההוגה של רבים, ביניהם הסופר האלדוס האקסלי. האקסלי מזוהה בעיקר עם דיסטופיות ובעיקר עם עולם חדש מופלא, אך אלה מאפיינות בעיקר את נעורי כתיבתו. בהמשך הוא עבר לאוטופיות מטאפיסיות-רוחניות שאינן תלויות חברה. הוא האמין בסמים מרחיבי תודעה וביכולתם לקרב את המשתמש בהם להארה, לתודעה המוחלטת של אמת הנמצאים כפי שהם לעצמם, תודעה הנולדת בהתאחדות הפיסי עם המטאפיסי.

להלן, קטעים מחיבורו של האקסלי על בתי הכלא של פיראנזי. הקישור למקור נמצא מטה.

 

"..בנוסף לבתי הכלא שבמציאות ההיסטורית, אלה המוסדרים בקיצוניות כמו גם אלה שאנרכיה שוררת בהם, אנרכיה המייצרת גיהינום של כאוס פיסי ומוסרי, קיימים גם בתי כלא אחרים, אמנם פנטסטיים ולא מוחשיים – בתי הכלא המטאפיסיים, אשר מושבם בתוככי הרוח וחומותיהם עשויות סיוט ואבדן עשתונות, כבליהם אימה וסיגופיהם אשמה אישית אף גם כוללנית. רחוב אוקספורד של תומס דה קוינסי (Thomas De Quincy)  והדרך שבה חזה את מותו הפתאומי היו בתי כלא ממין זה. כזאת היתה התופת המפוארת שתוארה על ידי בקפורד (Beckford) בוואתק (Vathek). כאלה היו הטירות, אולמות המשפט, מושבות העונשין המאכלסים את גיבורי הרומנים של קפקא. ובמעבר מעולם המילים לעולם הצורות, נמצאים בתי הכלא המטאפיסיים שעוצמת התווייתם מיוחדת במינה בתצריבים של פיראנֶזי, שהם זרים, מוזרים ומלאי יופי יחיד ומיוחד במינו.."

 

"גלוי לעין כי כל לוחות הסדרה הם גרסאות של אותו סימבול עצמו הפונה אל דברים הנמצאים במעמקים הפיסיים והמטאפיסים של הנשמות האנושיות – ל-acedia (אפתיה) ומבוכה, לסיוט ול- angst (אימה), לאבוד העשתונות ואבדן העצות מבהלה.

 

"העובדה המטרידה והגלויה מכל בנוגע לבורות הכליאה הללו היא אפס הטעם המוחלט השורר בהם. הארכיטקטורה שלהם קולוסלית, רבת הוד והדר. עלינו לחוש כי גאונותם של אמנים גדולים ועמלם של עבדים רבים מספור היתה במלאכת ההקמה של המונומנטים הללו, שכל פרט ופרט בהם נטול תכלית כלשהי.

"ואמנם נטול תכלית: שכן המדרגות אינן מובילות לשום מקום, הקשתות אינן תומכות בדבר לבד ממשקלן שלהן והן מקיפות מרחבים עצומים שלעולם אינם אולמות ממש, כי אם מבואות, בתי גבב, פרוזדורים ותוספות בניה. וכמו כן סולמות עץ, כבשׁים תלולים ומעברים צרים מרבבים מכל עבר את האבן הציקלופית (Cyclopaean) הזו. ומלאכת הגיבוב לשם גיבוב באה, משום שכל הדרכים הרעועות הללו נעות דרך החלל בהפגנתיות לאין יעד. מתחת להם, על הרצפה, ניצבות מכונות ענק שאינן מוכשרות לעשות דבר מסוים כלשהו ומן הקשתות מעל תלויים חבלים שאינם נושאים דבר לבד מרמז מחליא לעינויים. כמה מבתי הכלא מוארים בחלונות צרים בלבד. אחרים פעורים למחצה אל השמים, עם רמיזות לעוד קשתות וקירות נוספים במרחק. אבל אפילו במקום שהסגירות נשלמת פחות או יותר, תמיד מצליח פיראנזי לתת רושם כי אפס הטעם הקולוסלי הזה ממשיך והולך לאינסוף ומקביל בהיקפו ליקום. דמויות ספורות, קטנות ונטולות פנים, רדופות צללים, עסוקות בפעילות שאינה ניתנת לזיהוי ומבלי להקדיש תשומת לב כלשהי האחת לרעותה. נוכחותן המזערית מדגישה ביתר שאת את העובדה כי אין איש בבית.

 
Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 15 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1760. Etching, Via Ketter Kunst

Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 15 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1760. תחריט, via Ketter Kuns

 

"באופן פיסיולוגי, כל בן אנוש הרי הוא גלמוד תמיד, סובל בבדידותו ונהנה בבדידותו, באין יכולת לשתף את רעיו בהוויות החיים. אם אמנם מוכל-עצמו, לעולם אין אורגניזם-אִי זה מספיק לעצמו. כל בדידות חיה תלויה בבדידויות חיות אחרות, ובאופן גמור עוד יותר, באוקינוס של הויה שממנו הוא מרומם את צוק האינדיוידואליות הזעיר שלו. מימוש הפרדוקס הזה של בדידות הנטועה בתלות, של בידוד המלווה חדלות, הוא הסיבה העקרית למבוכה ו-acedia ואימה. ומבוכה ו-acedia ואימה, מגבירות, כמובן, את תחושת הבדידות ונותנות בפרדוקס האנושי את טעמו הטרגי היתר.

 

"שוכני בתי הכלא של פיראנזי הם הצופים נואשות בעולמות פאר הללו, בחבלי לידה הללו – בהדר זה שאין לו משמעות, בזה הסבל האינסופי והבלתי נתפס, שמעל ומעבר יכולתו של אדם להבין ולשאת.

 

"נאמר כי הרעיון הראשון לבתי הכלא שלו בא לפיראנזי בהזיית קדחת. אין להטיל ספק, עם זאת, בכך, שהרעיון הראשון לא היה האחרון; שכן כמה מן התחריטים קיימים במצבים מוקדמים, שבהם חסרים רבים מן הפרטים שאנו מכירים, המאפיינים והמטרידים ביותר של בתי הכלא האלה. מכאן יש להסיק כי הלך הרוח המבוטא בעבודות הללו היה כרוני לפיראנזי, כרוני ובמובן מסוים תקין. אפשר שקדחת עוררה את בתי הכלא; אך בשנים שחלפו בין הנסיונות הראשוניים של פירנזי והוצאתם לאור של התצריבים,  הישנות מצבי הרוח של המבוכה, ה-acedia וה-angst אחראיים בהכרח וכפי שאנו רואים עתה, לסמלים האפלים אף גם החיוניים של החבלים, המכונות נטולות התכלית, גשרי ומדרגות העץ הארעיים…"

 
Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 16 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1749-1750. תחריט,   via Katter Kunst

Giovanni Battista Piranesi, לוח מס' 16 מהסדרה Caraceri d`Invenzione, 1749-1750. תחריט,
via Katter Kunst

 

את כל המסה של אלדוס האקסלי כדאי לקרוא ב: Aldous Huxley on Piranesi’s Prisons

 

 ציטוט נפלא של דה קוינסי (De Quincey) על פירנזי ב-WorldLingo:

 

עוד כתבו על בתי הכלא של פירנזי:

 

Margurite Yourcenar, The Dark Brain of Piranesi and Other Essays

 

  John Wilton-Ely,J., The Mind and Art of Giovanni Battista Piranesi

    

תערוכה מקיפה של האמן מסתיימת באמצע ינואר במוזיאון Fondazione Giorgio Cini באי San Giorgio Maggiore, ונציה.

 

Giovanni Battista Piranesi, Carceri d`Invenzione, Etching, 1761

האמת, כיוונתי לכזבו

 

לכתחילה ברור: כנות היוצר איננה תנאי לאיכות אמנותית, אולי היא אפילו תו של אמנות קלוקלת כפי שסבורים ניטשה, אוסקר וילד ורבים אחרים. בכל אופן, אמת האמנות ואמת המקבל (המתבונן, הקורא, המאזין) נמצאים ביחס מוזר, מסתורי אפילו של הדדיות אמת המבע (כנות).

 

אמת המבע היא "הצבעה" על המביע ורק דרכו על מציאות, "עולם".

 

אמנות מחוללת את האמת הזאת.

 

זהו אפקט הַמַּרְאָה שוויליאם בטלר ייטס (William Butler Yeats, 1865-1939) מדבר עליו, בקטע המתורגם בהמשך.

 

את אפקט המראה ניתן להבין בתור יחס "מוחלט" (בפרפראזה להוכחת החלל המוחלט על ידי עמנואל קאנט באמצעות אותה מטאפורה), בין שניים, שהם דימויים הפכיים אחד לשני. כל נקודה על פני השניים הללו הפוכה במדויק לרעותה ולכן לא ניתן לתת הסבר הגיוני ליחס ביניהן. שניים אלה הם נבדלים בהחלט שאינם חופפים, אבל כל אחד מהם זוכה באמת מציאותו שלו מהיפוכו הזר לו.

 

האמנות לפיכך היא אפקט, אפקט המראה, ולא אחד הדימויים (או הדמויות) הללו כשלעצמו.

 

אמנות היא מבע המחולל את אפקט המראה.

 

וכשאנו מבינים את הפוסטמודרניזם כניהיליזם אנו מבינים אותו כוויתור על תנאי האמת של המבע, לאו דווקא כבגידה בדואליזם הפוזיטיביסטי (אמת/שקר) של המודרנה. ואולי גם הפוסטמודרניזם כך מבין את עצמו.

 

הקטע הבא לקוח מהמסה של ייטס, Synge and the Ireland of His Time מ-1910.

 

"אמנות גדולה מצמררת אותנו בראשונה בצינתה או במוזרותה באמצעות הגחמני לכאורה, ובה בעת היא מקבלת את סמכותה מן האיכויות הללו כאילו ניזונה על ארבה ודבש הבר. הכותב הבודה (The imaginative writer) מראה לנו את העולם כשם שהצייר עושה תמונה, הפוך במראה כדי שנוכל לראותו לא בעיניים קהות הרגל אלא כאילו היינו אדם הראשון וזהו הראשון בבקרים. וכאשר פוחתת מוזרותו של הדימוי החדש כשל הישן אנחנו נישאֵר איתו, שכן מצד המוזרות איננו זר לזה אשר חלק עמנו את חזונו בכנות שעשתה אותנו שותפים לתחושתו.

 

"שאדם יביע רגשותיו בלי מורא או שאפתנות מוסרית, שייחלץ מצל רוחם של אחרים, שישכח את צרכיהם, שיהיה הוא עצמו עד תום, זה כל מה שאכפת למוזות. בעיניהן ויון (Villon), סרסור, גנב ורוצח, הוא בן-אלמוות המציג בזעקת חורבנו אמת גדולה כמו דנטה (Dante) באקסטזה מופשטת, והוא מעורר את חמלתנו עוד יותר. האמנות כולה היא ניתוקה של הנשמה ממקום ומהיסטוריה והשעיתה באור יפה או נורא בצפיה ליום הדין, אבל, כיוון שכל ימיה הם היום האחרון כבר הוכרע דינה. אפשר שתציג את פשעי איטליה כפי שעשה דנטה או את המיתולוגיה היוונית כמו קיטס (Keats) או את הכפרים של מחוזות קרי (Kerry) וגולואיי (Galway), ובצלילות כזאת שאתבונן בעיניים אלה עד עולם, ועדיין אני יודע שצ'ינו דה פיסטויה (Cino da Pistoia) סבר שדנטה אינו הוגן, שקיטס לא ידע יוונית וכי הגברים והנשים הללו היו לא חביבים גם לא חסרי רסן כפי 'שיוצרי שר זאת אותי' אשר צרפתי לישותי, לא לידע שברשותי.

 

"…אין לעמוד רק בפני זה שאיננו מלמד, איננו מתחנן, איננו משכנע, איננו מוחל על כבודו, איננו מסביר. הוא נעשה בידי אנשים שהביעו עצמם בלי כחל ושרק, והוא פועל באמצעות הרוחות המצוינים ביותר; בעוד הכותבים כלפי חוץ ובאופן ציורי ומעושה.. מותירים את הרוחות המצוינים ביותר ריקים…"

 

הערות:

 

המשפט "יוצרי שר זאת אותי", "Mine author sung it me" לקוח משירו של המחבר  The Phases of the Moon.

 

(John Millington Synge (1871-1909 , סופר, מחזאי, משורר ולקטן פולקלור אירי היה ידידו של ייטס, שכתב את המסה אחרי מותו.

 

את המסה המצוטטת לעיל, Synge and the Ireland of His Time כמו גם את רוב (או כל) כתביו של ייטס ניתן למצוא ברשת. כתבי יד מועלים לאינטרנט ע"י הספריה הלאומית האירית, שאצור בה חומר רב נוסף.

 

על כנות ואותנטיות, בין היתר:

Theodor Adorno, The Jargon of Authenticity

 

Charls Taylor, The Ethics of Authenticity

 

Lionel Trilling, Sincerity and Authenticity

 
%d בלוגרים אהבו את זה: