סִיֵּם דְּבָרָיו, רַגְלוֹ דּוֹרֶכֶת עַל הָאוֹר,
כִּי אוֹר וְיֵצֶר הֵם אוֹיְבֵי דָּמִים:
חֶרְפָּה כְּרוּכָה בְּלֵיל סַגִּי נְהוֹר,
כְּכֹל שֶׁלֹּא יִרְאוּהָ, כָּךְ תַּשְׁלִיט אֵימִים.
זְאֵב אָחַז טַרְפּוֹ, שַׁוְעֵי טַלְיָה רָמִים;
עַד בְּצַמְרָהּ שֶׁלָּהּ הוּא שַׁוְעָתָהּ מַכְנִיעַ
וְקוֹבֵר זַעֲקָתָהּ בְּקֵפֶל מֶתֶק פִּיהָ.
בְּאֶרֶג הַכֻּתֹּנֶת בָּהּ הִיא מְלֻבֶּשֶׁת
הוּא מְכַנֵּס אֶת תַּמְרוּרֶיהָ בְּרֹאשָׁהּ,
מֵצֵן לַהַט פָּנָיו בְּדִמְעָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת
שֶׁעַיִן כֹּה בָּרָה טֶרֶם הִזִּילָה בְּיֵאוּשָׁהּ.
אוֹ! שֶׁפֶךְ פִּגּוּלִים מַחְלִיא מִטָּה קְדוֹשָׁה,
אִם בְּכִי יָכוֹל הָיָה לִרְחֹץ אֶת הַכְּתָמִים,
הָיָה עַל דִּמְעוֹתֶיהָ לְהַמְטִיר יָמִים.
אֲבָל דָּבָר יָקָר מֵהַחַיִּים אָבַד לָהּ,
וְאִלּוּ הוּא זָכָה בְּמַה שֶׁעוֹד יַפְסִיד;
כְּפִיָת הַבְּרִית מָדוֹן כָּפוּי שְׁלָלָהּ,
עִנּוּג חוֹלֵף חָדְשֵׁי כְּאֵב יוֹלִיד;
לְבוּז קָפוּא יוּמַר יְקוֹד מַסְלִיד:
צְנִיעוּת זַכָּה מֵאוֹצָרָהּ שְׁדוּדָה,
וְהַתְּשׁוּקָה, הַגַּזְלָנִית, שׁוּב עֲנִיָּה מְרוּדָה.
רְאוּ! כְּכֶלֶב נֶאֱבַס אוֹ נֵץ שֶׁהִתְפַּטֵּם,
שֶׁרֵיחַ דַּק אוֹ חִישׁ מָעוֹף אֵינֶנּוּ בִּיכָלְתָּם,
וּבְשֶׁל כָּךְ יָאֵטוּ, אוֹ כָּשַׁל ונִסְתַּתֵּם
כֹּשֶׁר טִבְעָם לִטְרֹף כְּפִי הֲנָאָתָם;
בִּלְעוֹ שָׂבַע, טַרְקְוּיִן צוֹלֵחַ לַיְלָה כְּמוֹתָם:
הַטַּעַם שֶׁעָרַב, נֶחְמַץ בְּעִכּוּלוֹ,
טֵרוּף חֶפְצוֹ הָעַז, טֹרַף בְּפִגּוּלוֹ.
אוֹ! חֵטְא עָמֹק מִתְּהוֹם הַתְּהוֹלֵלָה
יָכוֹל לְהִתָּפֵס רַק בְּדִּמְיוֹן נִצְחִי;
תְּשׁוּקָה סְבוּאָה מֻכְרַחַת לְהָקִיא בִּלְעָהּ
בְּטֶרֶם שֶׁתַּכִּיר עַצְמָהּ בִּדְמוּת שֶׁל סְחִי.
כָּל עוֹד הַיַּאַב בִּרְהַבוֹ, קוֹל בְּכִי
לֹא יְרַסֵּן חֻמּוֹ, אוֹ יְמַתֵּג מִרְצוֹ,
עַד כִּי כְּמוֹ רַמָּךְ זָקֵן יוּתַשׁ בְּמֵרוֹצוֹ.
וְאָז בְּלֶחִי דְּהוּהָה וּשְׁדוּפָה, נִכְמֶשֶׁת,
בְּעַיִן שַׁחָה, בְּגַבָּה קְמוּטָה וְצַעַד תַּשׁ,
תְּשׁוּקָה רָפָה, בּוֹגֶדֶת, עֲנִיָּה, נוֹאֶשֶׁת,
בִּילָלוֹת תָּלִין כְּמִין קַבְּצָן נִבְאַשׁ:
עֵת הַבָּשָׂר גְּאֵה, בְּחֵן הַקְּרָב נִטָּשׁ,
וּמִתְהוֹלֵל הַתַּאַב, אַךְ מִשֶּׁהִתְמוֹלֵל,
הַמִּתְקוֹמֵם, כֻּלוֹ אָשָׁם לָסֶגֶת מְפַלֵּל.
כָּךְ שׁוֹעַ רוֹמָאִי צוֹלֵחַ בִּקְלוֹנוֹ,
אַחַר שֶׁאַחַר סִפּוּקוֹ עָרַךְ מִרְדָּף בְּלַהַט;
וְהִנֵּה גּוֹזֵר הוּא עַל עַצְמוֹ דִּינוֹ,
כִּי עַד קֵץ הַזְּמַנִּים יִהְיֶה לְשֵׁם חַטָּאת:
וּקְדֻשַׁת נַפְשׁוֹ לַנֶּצַח מְנֻגָּעַת;
הוּא מְקַבֵּץ שְׂרִידֵי חֶמְלָה מֵעֹמֶק הַשַּׁמָה,
לִשְׁאֹל אֶת הַנְּסִיכָה הַמְּחֻלֶּלֶת לִשְׁלוֹמָהּ.
לִדְבָרֶיהָ, נְתִינֶיהָ, בִּמְרִידַת תֻּרְפָּה
קִעֲקֵעוּ אֶת חוֹמָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת,
וּבְפֶשַׁע בֶּן תְּמוּתָה הָפְכוּ לְאַסְקֻפָּה
דְּרוּסָה אֶת אַלְמוֹתָהּ, עֲשׂוּהָ לְנִגֶּשֶׁת
בְּיַד מָוֶת בְּחַיֶּיהָ, עֱנוּתָהּ הַמִּתְחַדֶּשֶׁת:
בְּעֵין רוּחָהּ עֲדַיִן מִשְׁתַּלֶּטֶת עֲלֵיהֶם,
אַךְ בְּמַבָּט לְמֵרָחוֹק תּוּבַס בִּידֵיהֶם.
בְּאוֹתוֹ הִרְהוּר בְּדִיּוּק חוֹמֵק בְּלֵיל שָׁחֹר,
הַמְּנַצֵּחַ שֶׁנִּשְׁבָּה וּמַלְקוֹחוֹ אָבַד;
לַפֶּצַע הֲנִשָּׂא עִמּוֹ אֵין תּוֹחֵלַת מָזוֹר,
הֲגַם כִּי נִרְפְּאָה צַלֶּקֶת הַכְּאֵב כָּבַד.
שְׁלָלוֹ הָלוּם בְּיֶתֶר כְּאֵב וְנִטְּשָׁה לְבַד.
הִיא נוֹשֵׂאת עֹל תְּשׁוּקָתוֹ בְּאֵין לָהּ נֶחָמָה,
הוּא כּוֹרֵעַ תַּחַת עֹל נַפְשׁוֹ הָאֲשֵׁמָה.
הוּא מִזְדַּחֵל מִשָּׁם שָׁחוּחַ כְּמוֹ הַכֶּלֶב הַגַּנָּב,
הִיא מִתְנַשֶּׁמֶת כָּאן, כְּשֶׂה מֻתָּשׁ כּוֹרַעַת.
הוּא עַצְמוֹ שׂוֹנֵא, עַצְמוֹ חוֹרֵף עַל עֲווֹנָו,
הִיא, נוֹאֲשָׁה, בַּצִּפָּרְנַיִם בְּשָׂרָהּ קוֹרַעַת.
הוּא נִמְלַט בְּמֹרֶךְ לֵב, חוֹמֵק רָדוּף חָטָאת,
הִיא נִשְׁאֶרֶת, מִזְדַּעֶקֶת עַל אֵימֵי הַלַּיִל.
הוּא בְּרִיצָה, וְתַּאֲנַת תַּעַב נָפוֹגָה מְקַלֵּל.
הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם עָמוּס מַצְפּוּן נוֹקֵר,
הִיא נִשְׁאֶרֶת שָׂם נִדָּה נִדַּחַת מִתִּקְוָה.
הוּא מְיַחֵל בְּרִיצָתוֹ לְהַפְצָעַת הַבֹּקֶר,
הִיא נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה לְבַל יְרֵאָה יוֹם שֶׁבָא.
"הַיּוֹם", אָמְרָה, "מַצִּיג נוֹפֵי הַלַּיִל לְרַאֲוָה,
וֶאֱמֶת עֵינַי אַף פַּעַם לֹא לֻמְּדָה
בִּמְלֶאכֶת כֶּסֶה עֲבֵרוֹת בְּעַפְעַפֵּי בְּגִידָה.
"עֵינַי סְבוּרוֹת כִּי לְכָל עַיִן תֵּרָאֶה
אוֹתָה חֶרְפָּה עָצְמָה שֶׁהֵן רוֹאוֹת,
לָכֵן, בְּקַשָּׁתָן הִיא כִּי הַחֹשֶׁךְ יִשְׁתַּהֶה,
לְבַל תִּהְיֶנָה חֲטוֹטְרוֹת חֶטְאָן מְסֻפָּרוֹת;
וְהֵן אֶת אַשְׁמָתָן יִהְיוּ בִּבְכִי מְמָרְרוֹת,
חוֹרְטוֹת, כַּמַּיִם הַמְּכַרְסְמִים פְּלָדָה,
עַל לְחַיַּי אֶת בֹּשֶׁת רִגְשָׁתִי הַמְּרוּדָה."
כָּאן הִיא מִתְפָּרֶצֶת נֶגֶד רֹגַע וּמָנוֹחַ,
אֶת עֵינֶיהָ מַשְׁבִּיעָה לַסּוּם עַד בּוֹא קִצָּהּ.
לְהָקִיץ לִבָּהּ חוֹבֶטֶת בְּחָזָהּ בְּכָח,
מַפְצִירָה בּוֹ לְנַתֵּר מִגּוֹ, שׁוֹאֶלֶת כִּי יִמְצָא
חֲזֵה טָהוֹר יוֹתֵר לְזֹךְ נׇפְשָׁהּ הַחֲפֵצָה.
מִשְׁתּוֹלֶלֶת בִּיגוֹנָהּ הִיא מְנַשֶּׁפֶת חֲרוֹנָהּ
לְעֻמַּת סוֹד הָעֲלָטָה, סִתְרָהּ וְעִוְרוֹנָהּ.
"אוֹ לֵיל מַטְבֵּחַ נִחוּמִים וְצֶלֶם גֵּיהִנּוֹם!
רָשַׁם סַמְכוּת קוֹדֵר, בָּא-כֹּחַ לְבוּשָׁה!
בַּמָּה קוֹדֶרֶת לִטְרָגֶדְיוֹת, לָרוֹצְחִים קַרְדֹּם!
חֻפָּה סְדוֹמִית שֶׁל תֹּהוּ! דַּד מֵנִיק רִשְׁעָה!
סַרְסוּר סֻמָּא! קַן טִפּוּחִים לְהַכְפָּשָׁה
נִקְרַת אַשְּׁמָן הַמָּוֶת! מְלַחֵשׁ קְנוּנְיָה
בִּלְשׁוֹן סְתָרִים לְחַתְרָנוּת וְהַזְנָיָה!
"אוֹ לֵיל עֲרָפֶל, רָווּי שִׂנְאָה וָלַח!
פִּשְׁעִי נְטוּל הָאֲרוּכָה בִּי בְּשֶׁלְּךָ נִטְמָן,
לָכֵן הַזְעֵק אֶת הֲבָלֶיךָ נֶגֶד זֹהַר הַמִּזְרָח,
צֵא לְמִלְחָמָה עַל תֹּאַם מַהֲלַךְ הַזְּמַן,
אוֹ, הַתֵּר לַשֶּׁמֶשׁ, יְרִיבֵךְ הַנֶּאֱמָן,
לְהִתְרוֹמֵם, אַךְ טֶרֶם שֶׁבְּמִטָּתוֹ יִשְׁכַּב,
טְוֵה עָבֵי תַּרְעֵלֶת לְקָדְקוֹד מֻזְהָב.
"חַלֵּל אֲוִיר הַבֹּקֶר בְּלֵחוֹת רָקַב
וּלִנְשִׁימוֹתָיו הַמַּחֲלִיאוֹת תֵּן לְהַחְלוֹת
חַיִּים שֶׁל טֹהַר, אֶת הַצֶּדֶק הַנִּשְׂגָּב,
בְּטֶרֶם שֶׁיְּגַע בְּעוֹקֵץ רוּם הַמַּעֲלוֹת;
וְתֵן לַעֲרָפֶל אֵדָיו לִצְעֹד בִּמְלוֹאוֹ,
כִּי סִיעוֹתָיו הָעֲשֵׁנוֹת יָעוּטוּ עַל הָאוֹר,
בַּצׇּהֳרַיִם יוּשַׁת לַיִל, וּמִמְּשָׁלוֹ לָעַד יִקְדּוֹר.
"אִם הָיָה טַרְקְוּיִן הֲלֵיל, שֶׁכֵּן הוּא רַק בְּנוֹ,
בְּמַלְכָּתוֹ כְּסוּפַת הָהֵל הָיָה מַטִּיל טֻמְאָה.
אֶת שִׁפְחוֹתֶיהָ הַקּוֹרְצוֹת הָיָה סֹאֵב קְלוֹנוֹ,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצוּצוּ עוֹד בְּאוֹפֵל חֵיק דּוּמָה:
אוֹ אָז הָיוּ לִי שֻׁתָּפִים לַכְּאֵב וְלַדִּמְעָה,
הֵן בְּאַחְוַת נֶעֱצָבִים הָעֶצֶב מְנֻחָם,
כְּצַלְיָנִים בְּפִטְפּוּטָם הַמְּקַצֵּר דַּרְכָּם.
"וְאִיְּלוּ כָּאן אִישׁ אֵין לִי שֶׁיַּסְמִיק אִתִּי,
לְשַׂכֵּל זְרוֹעוֹת וְאֵת רֹאשָׁם לִתְלוֹת,
אֶת פְּנֵיהֶם לָכֹף עַל גְּנוּתָם כְּמוֹתִי;
וְרַק אֲנִי בִּלְבַד, לְבַד יֹשְׁבָה לִכְלוֹת,
וְהֶעָפָר עֵינַי בִּמְטַר מֵי מֶלַח מְתַבְּלוֹת,
בּוֹלֶלֶת מֶלֶל בִּדְמָעוֹת, אֶבְלִי בָּאֲנָקוֹת,
אַנְדַּרְטָאוֹת קוֹרְסוֹת שֶׁל נֶצַח נְאָקוֹת.
"אוֹ לַיְלָה, כִּי כִּבְשָׁן אַתָּה פּוֹלֵט עָשָׁן נִבְחַל,
נָא אַל תִּתֵּן לְיוֹם קַנָּא לִרְאוֹת אוֹתָם פָּנִים
שֶׁתַּחַת אֹפֶל הַגְּלִימָה שֶׁלְּךָ, הַמַּסְתִּירָה הַכֹּל,
נָחִים בְּמוֹת קְדוֹשִׁים מֻפְקָר עוֹטֵי קְלוֹנִים!
אָנָּא אַל תַּנַּח אֶת מְקוֹמְךָ הַקּוֹדְרָנִי,
לְמַעַן כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמִמְשָׁלְךָ
יוּכְלוּ לְהִטָּמֵן בְּבוֹר הַקֶּבֶר שֶׁל צִלְּךָ!
"אָנָּא אַל תַּצִּיבֵנִי בְּמוֹקֵד שִׂיחַת הַיּוֹם!
הָאוֹר יׇרְאֶה אֶת הַטָּבוּעַ בְּמִצְחִי,
אֶת נִוּוּנָהּ שֶׁל מְתִיקוּת הַתֹּם
בַּהֲפָרָה פּוֹקֶרֶת שֶׁל קִדּוּשׁ כְּלוּלוֹת נִצְחִי:
כֵּן עַם הָאָרֶץ, בּוּר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בַּר הָכֵי
בְּפַרְשָׁנוּת סִפְרֵיהֶם שֶׁל כּוֹתְבִים מְלֻמָּדִים,
מִקְלַסְתֵּרִי יָבִין אֶת חַטָּאַי הַמַּסְלִידִים.
"אֵם תַּשְׁמִיעַ סִפּוּרִי לְתִינוֹקָהּ לְהַרְדִּימוֹ,
וּכְשֶׁיִּבְכֶּה תִּקְרָא בְּשֵׁם טַרְקְוּיִן לְהַפְחִידוֹ;
גַּם הַנּוֹאֵם, לִקְשֹׁט וּלְפָאֵר אֶת נְאוּמוֹ,
חֶרְפַּת טַרְקְוּיִן עִם גִּנּוּיִי יִהְיֶה מֵאַחֲדוֹ;
אֶת לַעֲזִי יַלְחִין פַּיְּטָן שֶׁל עֶלֶז בִּנְדוֹדוֹ,
יַמְרִיץ קָהָל לְהִצְטָרֵף לַזֶּמֶר הַמַּרְנִין
כֵּיצַד טַרְקְוּיִן פָּשַׁע בִּי וַאֲנִי, בְּקוֹלַטִין.
"תֵּן לִשְׁמֵי הַטּוֹב, לְמוֹנִיטִין כֹּה מְסֻפָּק,
לְמַעַן קוֹלַטִין שֶׁלִּי לְהִשְׁתַּמֵּר בְּלֹא רְבָב:
אִם אַךְ יִהְיֶה זֶה לְנוֹשֵׂא שֶׁל שִׂיחַ מְפֻקְפָּק,
יִלְקוּ פֹּארוֹתֵי הַשֹּׁרֶשׁ הָאַחֵר בִּרְקַב,
וְדֹפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אָז יִטַּפֵּל עָלָיו
וְזֶה מִנְּטִילַת כְּבוֹדִי בָּרוּר לַחֲלוּטִין
כְּפִי שֶׁהָיִיתִי, לִפְנֵי כֵן, בָּרָה לְקוֹלַטִין.
"אוֹ בּוּשָׁה סוֹדִית! חֶרְפַּת עוֹלָם סְמוּיָה!
חֳלִי עָלוּם! צִלוּק שֶׁל נֵס הַמִּשְׁפָּחָה!
בִּפְנֵי קוֹלַטִינוּס טֻבְּעָה אוֹת בְּזוּיָה,
וְעֵין טַרְקְוּיִן מִמֶּרְחַקִּים יוֹדַעַת נְכוֹחָה,
כִּי לֹא בַּמִּלְחָמָה רֵעוֹ בִּפְצִיעָתוֹ זָכָה.
אֲבוֹי, רַבִּים הַנִּפְגָּעִים בְּהוֹלְמֵי הַכְּלִמָּה
אַךְ לֹא הֵם הַיּוֹדְעִים, רַק זֶה אֲשֶׁר גָּרְמָה.
"אִם, קוֹלַטִין, כְּבוֹדְךָ עָלַי נִתְלָה,
בִּזְרוֹעַ אַלִּימָה מִמֶּנִּי הוּא נִשְׁלָל.
אָבַד כְּבוֹדִי, וְאָנֹכִי, כְּמוֹ דְּבֹרָה בְּטֵלָה,
קַץ טֶרֶם עֵת קֵיצִי, עַד כְּלוֹת דָּלַל,
בְּגֵזֶל פּוֹגְעָנִי נוֹתַרְתִּי נָבֹזָה שׁוֹלָל:
דַּבּוּר פָּלַשׁ לְתוֹךְ כַּוַּרְתְּךָ בְּחֻלְשָׁתָהּ,
וּדְּבַשׁ הַדְּבוֹרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלְּךָ שָׁתָה.
"אוּלָם אֲנִי הָאֲשֵׁמָה בַּהֲרִיסַת כְּבוֹדְךָ;
אׇמְנָם לְשֵׁם כְּבוֹדְךָ קִבַּלְתִּי אֶת פָּנָיו;
מִמֶּךָ בָּא, לֹא שִׁלַּחְתִּיו מִדֶּלֶת פְּתוּחָה,
בְּגֶדֶר אִי כָבוֹד הָיָה זֶה לִדְחוֹתוֹ בְּשָׁוְא:
כְּמוֹ כֵן, הוּא הִתְלוֹנֵן כִּי לָאוּ עַצְמוֹתָיו,
וּבְטוֹבוֹת דִּבֵּר: לַחֲשֹׁד בָּרֹעַ לֹא נִתָּן
בְּעֵת שְׂאֵת מִדַּת הַטּוֹב טוֹמֵא בְּכוֹר שָׂטָן.
"מַדּוּעַ זֶה תַּחְדֹּר תּוֹלֵעַת אֵל הַחוֹטֵר הַבְּתוּלִי?
אוֹ הַקּוּקִיָּה בּוֹקַעַת בְּקִנֵּי הַעֶפְרוֹנִי?
אוֹ קַרְפְּדוֹת זֹךְ מַעֲיָן טוֹפְלוֹת בְּדֹמֶן רַעֲלִי?
אוֹ אוֹרֶבֶת הַסִּכְלוּת בַּלֵּב הָרַחְמָנִי?
אוֹ מְפֵרִים הַמְּלָכִים צַוָּם-הֵם הַצַּיְתָנִי?
אׇמְנָם אַף פַּעַם אֵין שְׁלֵמוּת עַד כְּדֵי כָּךְ תַּמָּה,
כִּי מַשֶּׁהוּ אִי טֹהַר לֹא יְזַהֲמָהּ.
"אוֹתוֹ זָקֵן שֶׁזְּהָבוֹ נִטְמָן בַּמְּגֵרוֹת
וּתְקוּף עָוִית הַשִּׁגָּדוֹן הוּא, שִׁגָּרוֹן וִיסוּרִים
וּנְדִירוֹת עֵינַיִם לוֹ אֶת אוֹצָרוֹ לִרְאוֹת,
אֲבָל כְּמוֹ טַנְטַלוּס בְּעֶרְגוֹנוֹ סָפוּן בַּחֲדָרִים,
וּלְחִנָּם אוֹסֵם תְּבוּאָה שֶׁל קֶדֶם כִּשּׁוּרִים
וּבְאֵין לוֹ הַנָּאָה אַחֶרֶת מִכֹּל רְוָחָיו
הוּא מִתְעַנֶּה כִּי אֵין בָּהֶם תְּרוּפָה לְמַכְאוֹבָיו.
"כִּי כֵן בִּרְשׁוּתוֹ רְכוּשׁ בְּאֵין יְכֹלֶת לְשִׁמּוּשׁ,
לָכֵן אֶת נִהוּלוֹ יַפְקִיד בִּידֵי צֶאֱצָאָיו,
וְהֵם, בְּיֻהֲרָה עוֹשִׂים אֶת שִׁמּוּשָׁם אָנוּשׁ:
אֲבִיהֶם חַלָּשׁ, חוֹלֵשׁ אוֹנָם מֵרַב –
מִלְּאֱחֹז בִּרְכַּת הוֹנָם הַמְּקֻלֶּלֶת לִזְמַן רַב.
מַחְמִיצִים הַמַּמְתַּקִּים אֲשֶׁר שָׁאַפְנוּ אֲלֵיהֶם,
בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁנַּכְרִיז עֲלֵיהֶם כִּי שֶׁלָּנוּ הֵם.
"יוּבַל עָנֹג יִפֹּל אֶל מִשְׁבָּרִים;
פְּרָחִים יָפִים בְּיַד יַבְּלִית נִכְלִים;
עַל מֶתֶק שִׁיר צִפּוֹר לַחְשֵׁי שְׁפִיפוֹן צָרִים;
אֶת שֶׁמוֹלִיד הַחֶסֶד אָוֶן מַעֲלִים:
עַל פּוּר הַטּוֹב אֵין אָנוּ בְּעָלִים,
בְּטֶרֶם פֶּגַע רַע דָּבֵק בּוֹ כְּסַפַּחַת
לַהֲרֹג אוֹתוֹ אוֹ אֵיכוּתוֹ לָקַחַת.
"אוֹ שְׁעַת כֹּשֶׁר, אַשְׁמָתֵךְ עָצְמָה!
אַתְּ הַמּוֹצִיאָה לַפֹּעַל מְזִמַּת הֶשְׁחֵט:
אַתְּ הַמּוֹבִילָה זְאֵב אֶל הַטַּלְיָה בִּמְקוֹמָהּ;
אַתְּ הַמְּצַיֶּנֶת עֵת לִמְתַכֵּן הַחֵטְא;
בְּבוּז דּוֹחָה הַחֹק, הַצֶּדֶק, הָאֱמֶת;
וּבְתָאֵךְ הָאַפְלוּלִי, בּוֹ אֶת הַחֵטְא לֹא יִמְצְאוּ,
שׁוֹכֵן לוֹכֵד הַנְּשַׁמּוֹת, שֶׁבְּעֶטְיוֹ תָּעוּ.
"אַתְּ גּוֹרֶמֶת לַוֶּסְטַלִית לְהָפֵר שְׁבוּעָה;
אַתְּ בַּלֶּהָבָה נוֹפַחַת נֶגֶד הַמְּתִינוּת;
אַתְּ רוֹצַחַת אֹמֶן, גִּלּוּי לֵב אַתְּ מַטְבִּיעָה;
אַתְּ עֵזֶר לַנָּלוֹז! אַתְּ מְסַרְסֶרֶת זְנוּת!
אַתְּ מוֹלִידָה שַׁעֲרוּרִיָּה וּמְפִיצָה עֱנוּת:
אַתְּ אוֹנֶסֶת, בּוֹגְדָנִית, גַּנֶּבֶת מְכַזֶּבֶת,
לִמְרֵרָה דִּבְשֵׁךְ הוֹפֵךְ, עַלִּיזוּתֵךְ עַצֶּבֶת.
"סֵתֶר עִנּוּגְךָ מוּמָר בְּהַלְבָּנַת פָּנִים,
צֶנַע סְעֻדָּתֵךְ בְּתַעֲנִית כְּלָלִית,
חֹנֶף תְּאָרַיִךְ בִּתְהִלַּת צְנִינִים,
נֹפֶת לְשׁוֹנֵךְ בְּטַעַם לַעֲנָה מַחֲלִיא:
לְאַלִּימוֹת שְׁחָצַיִךְ אֵין תּוֹחֶלֶת וְתַכְלִית.
כֵּיצַד אִם כֵּן, שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, בַּת לְמַשְׂטִינִים
בֶּהֱיוֹתֵךְ כֹּה מְרֻשַּׁעַת, כֹּה רָבִּים לָךְ מַמְתִּינִים?
"מָתַי תִּהְיִי לִמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים רֵעָה
וּתְבִיאִיהוּ לַמָּקוֹם בּוֹ תֵּעָנֶה לוֹ מִשְׁאַלְתּוֹ?
מָתָי תַּמְצִיאִי עֵת לְקֵץ מַחְלֹקֶת וְשִׂנְאָה?
אוֹ תְּשַׁלְּחִי לַחֹפֶשׁ לֵב מֵחַרְצֻבּוֹת אֻמְלָלוּתוֹ?
אוֹ לַחוֹלֶה מָזוֹר תִּתְּנִי, רִפּוּי לֶעֱנוּתוֹ?
דַּלִּים, עִוְּרִים, נָכִים, שָׁחִים וְלָךְ קוֹרְאִים;
אֲבָל אֶת שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְעוֹלָם אֵינָם מוֹצְאִים.
"מֵת הַמְּטֻפָּל עֵת הָרוֹפֵא יָשֵׁן
הַיְּתוֹם מַזֶּה עֵת הַנּוֹגֵשׂ שֹׂבַע;
אַלְמָנָהּ דּוֹמַעַת עֵת הַצֶּדֶק מִדַּשֵׁן;
חוֹלֵי מִתְפַּשֵּׁט עֵת הַמַּצִּיל מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ;
אַתְּ הֵן לֹא תַּקְצִיבִי זְמַן לְחֶסֶד מְסַיֵּעַ:
מַעַל, רֶצַח, אוֹנֵס, שֹׁד, בַּכֹּל מִשְׁתּוֹלְלִים,
וּשְׁעוֹתַיִךְ הַמְּאוּסוֹת עוֹזְרוֹת לַמְּחוֹלְלִים.
"עֵת לָךְ זְקוּקִים כׇּל כָּךְ הַטּוֹב וְהָאֱמֶת,
אֶלֶף מִכְשׁוֹלִים יָקוּמוּ מִצִּדֵּךְ:
הֵם קוֹנִים אֶת סִיּוּעֵךְ – אֲבָל הַחֵטְא שָׁמֵט,
הוּא בְּחִנָּם; וְדַעְתֵּךְ נָחָה בִּמְאוֹדֵךְ
כָּךְ שֶׁדְּבָרָיו זוֹכִים לְקֶשֶׁב כְּעֵדֵךְ.
אַחֶרֶת קוֹלְטִין שֶׁלִּי הָיָה אֵלַי מַגִּיעַ
קוֹדֵם לְטַרְקְוּיִן, אֲבָל אִתָּךְ נִשְׁאַר אֵין נִיעַ.
"אֲשֵׁמָה אַתְּ בִּקְטִילָה וּבִגְנֵבָה,
אֲשֵׁמָה בְּעֵדוּת שֶׁקֶר וּבְהַסְטָיָה,
אֲשֵׁמָה בְּחַתְרָנוּת, בְּזִיּוּף, כֻּזְּבָה,
אֲשֵׁמָה בְּהֶפְקֵרוּת, זוֹ הַמַּחְטִיאָה;
אַתְּ מְסַיַּעַת בִּנְטִיָּה
לְכָל הַחֲטָאִים מִקֶּדֶם וְלַעֲתִידִים,
מִבְּרֵאשִׁית עַד יוֹם פְּקוּדִים.
"זְמַן סוֹטֶה, בֶּן בְּרִית שֶׁל לַיְלָה מְכֹעָר,
שְׁלִיחַ רִמְזֵי חָטַף, בַּלְדָּר אֹמְנַת זְוָעָה,
זוֹלֵל הַנְּעוּרִים, שָׁרָת עָקָר לְעֹנֶג נֶעֱכַר,
מִשְׁמַר תּוּגוֹת שָׁפָל, פַּח גָּד, מַשְּׂאַת חֶלְאָה,
מֵנִיק הַכֹּל וְכָל מַשְׁכִּין עָפָר לַתּוֹלֵעָה,
אוֹ, שְׁמַע אוֹתִי זְמַן פֶּגַע, הַזְּמַן הַשַּׁנַּאי!
אָשַׁמְתָּ בְּפִשְׁעִי, לָכֵן בְּמוֹת חַיַּי.
"מַדּוּעַ זֶה וְלָמָּה שִׁפְחָתְךָ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר,
בִּשְׁעוֹת הַמְּנוּחָה שֶׁהֶעֱנַקְתָּ לִי בָּגְדָה,
בִּטְּלָה כָּל אוֹצְרוֹתַי, רִתְּקָה אוֹתִי בְּקֶשֶׁר
עַד שֶׁל נֶצַח לֹא נִגְמַר לְחִיל כַּיּוֹלֵדָה?
תַּפְקִיד הַזְּמַן הָפֵג שִׂנְאָה מָרָה לְאַהֲדָה;
וּלְסַכֵּל מִשְׁגִּים אֲשֶׁר הֵפִיצָה הַסְּבָרָה –
לֹא לְכַלּוֹת נְדוּנְיָה שֶׁל מִטָּה כְּשֵׁרָה.
"תְּהִלַּת הַזְּמַן הִיא עַל צִנּוּן רִיב מְלָכִים,
עַל חֲשִׂיפַת כָּזַב וַהֲבָאַת אֱמֶת לָאוֹר,
עַל הַטְבָּעַת חוֹתַם הַזְּמַן בְּכֹל הַנִּכְלָחִים,
עַל הֲקָצַת הַבֹּקֶר וְלֵילוֹת אַשְׁמוֹר,
עַל הַרְשָׁעַת רָשָׁע כִּי בִּתְשׁוּבָה יַחֲזֹר,
עַל הַשָּׁבַת בִּנְיְנֵי שָׁחַץ לְאַחְדוּת עִמְּךָ,
וְעַל קִנּוּחַ בָּאָבָק מִגְדַּל פָּז שְׁנִמְחָה.
"עַל שִׁבּוּץ אַנְדַּרְטָאוֹת בְּחֲרִירֵי תוֹלַעַת,
עַל הַזָּנַת הַשִּׁכְחָה בִּבְלָאִי שֶׁל הַדְּבָרִים,
עַל עִפּוּשׁ סִפְרֵי עָבָר וְשִׁנּוּיָם מִדַּעַת,
עַל מֶרֶט קֻלְמוֹסִים מִכְּנַף עוֹרְבִים מְפֻגָּרִים,
עַל חֹרֶב לְשַׁד אַלּוֹן זָקֵן וּבָאָבִיב שִׁירִים,
עַל שָׁחַק עַתִּיקוֹת פְּלָדָה מְחֻשָּׁלוֹת,
וְסֵבֶב הַסְּחַרְחֹרֶת שֶׁל גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת.
"עַל מִפְגָּשׁ זְקֵנָה בָּלָה וּבְנוֹתֶיהָ שֶׁל בִּתָּהּ,
עַל מׇעֳבָר הַיֶּלֶד לְגַבְרוּת, הַגֶּבֶר לַיַּלְדוּת,
עַל שְׁחִיטַת טִיגְרִיס הַחַי עַל הַשְּׁחִיטָה,
עַל בִּיּוּת חַד קֶרֶן וְהַלַּיִשׁ מִפְּרָאוּת,
עַל הִתּוּל בַּמְּהַתְּלִים עַצְמָם בְּלֹא לֵאוּת,
עַל הִלּוּלֵי חוֹרֵשׁ בְּדֶמַע בְּשֶׁפַע יְבוּלִים
וּשְׁחִיקַת סַלְעֵי עֲנָק בְּטִפְטוּפִים קַלִּים.
"מַדּוּעַ זֶה בִּנְדוּדֶיךָ בִּמְשֻׁבָה תִּפְעַל,
אֶלָּא אִם לְאָחוֹר הוּסַבְתָּ לְתַקֵּן טָעוּת?
בִּמְלוֹא הַדּוֹר רַק רֶגַע כֹּה קְטַנְטַן וָדַל
הָיָה קוֹנֶה לְךָ אַלְפֵי קִשְׁרֵי רֵעוּת,
בְּהַשְׁאָלַת בִּינָה לְבַעַל חוֹב מַלְוֶה הַבְלוּת:
אוֹ, לֵיל אֵימָה, אִלּוּ חוֹזֵר הָיִיתָ בְּשָׁעָה,
יָכֹלְתִּי סָעֲרָה לִמְנֹעַ, חֶרְבּוֹנְךָ מַשְׁעָה.
"לְנֵצַח הַנְּצָחִים אַתָּה שָׁרָת מַתְמִיד,
חֲלֹף כְּבִישׁ מַזָּל עַל טַרְקְוּיִן הַנִּמְלָט:
קְרֹץ לוֹ קֵצֶה מִקְּצָוֵי קִיצוֹן הַמַּעַד הַמֵּאִיד,
וַעֲשֵׂה כִּי יְחָרֵף אֶת לֵיל הַפֶּשַׁע הַנֶּחְלַט:
תֵּן לְצִלְלֵי זְוָעָה עֵינָיו בַּלֵעַ בְּבַלַהַת;
וּלְמַחְשֶׁבֶת נוֹרָאוֹת בְּמַעֲשֵׂהוּ הַמְּשֻׂטָּן
לַצּוּק כֹּל שִׂיחַ בְּצוּרַת אֵין-צוּרָתוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן.
"מְנוּחָתוֹ טַלְטֵל בְּאִי מָנוֹחַ מְסֻיָּט,
הַכֵּה בּוֹ בְּגַּנַּחַת שְׁכִיב מֵרַע עַל מִשְׁכָּבוֹ;
וְשָׂם אָרֵעַ לוֹ תַּהְפּוּכָה לְלֹא מִפְלָט,
לִגְרֹם שֶׁיֶּהֱמֶה; אַךְ אַל תַּחְמֹל עַל מַצָּבוֹ:
סָקוֹל אוֹתוֹ בִּלְבָבוֹת קָשִׁים מֵאֶבֶן לְבָבוֹ;
מֵהַנָּשִׁים הָאֲנִינוֹת כְּלַפָּיו הָסֵר אֲנִינוּתָן
שֶׁפִּרְאִיּוֹת כְּלַפָּיו יִהְיוּ מֵהַנְּמֵרִים בִּפְרָאוּתָן.
"דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִמְרֹט אֶת תַּלְתַּלָּיו,
דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ נֶגֶד עַצְמוֹ לְהִתְקוֹמֵם,
דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִצְרִי הַזְּמַן לִקַו לַשָּׁוְא,
דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִחְיוֹת כְּעֶבֶד בֶּן-בְּלִי-שֵׁם,
דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִרְעֹב לִשְׁיָרֵי קַבְּצָן שָׁמֵם,
וּזְמַן לִרְאוֹת כִּי מִי שֶׁחַי עַל נְדָבוֹת,
שֶׁהוּא אוֹתוֹ בְבוּז דָּחָה, יִתֵּן לוֹ דְּחוּיֵי סְחָבוֹת.
"דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִרְאוֹת בִּידִידָיו אוֹיְבָיו,
וּלְלֵיצָנֵי שְׂמָחוֹת לִלְעֹג עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ,
דֵּי זְמַן תֵּן לִזְמַנּוֹ בְּשֶפִי לַעֲבֹר עָלָיו
לְעֵת יָגוֹן, כִּי יִזָּכֵר בְּחִישׁ זְמַנּוֹ
וְקִצּוּרוֹ בִּזְמַן סִכְלוּת הוֹלֶלֶת בִּמְעוֹנוֹ;
וְאַל תִּתֵּן לוֹ לְעוֹלָם לִשְׁכֹּחַ אֶת פִּשְׁעוֹ
כִּי זְמַן רַב יְקוֹנֵן עַל בִּזְבּוּזוֹ בְּמֵרַעוֹ.
"אוֹ זְמַן, אַתָּה הַמְּלַמֵּד הֵן טוֹב הֵן אֶת הָרַע,
לׇמְדֵנִי לְקַלֵּל אֶת שֶׁלִּמַּדְתָּ רִשְׁעוּת!
כִּי הַגַּנָּב מִצֵּל עַצְמוֹ יָנוּס אָחוּז מוֹרָא,
וְתָמִיד יִרְדֹּף עַצְמוֹ בְּיַד עַצְמוֹ לָמוּת!
כִּי דָּם כְּלוּמִי יַגִּירוּ רַק יְדֵי כְּלִמּוּת;
כִּי מִיהוּ כֹּה שָׁפֵל לְתַפְקִידוֹ הַזֶּה
שֶׁל מוֹצִיאוֹ לַהוֹרֵג שֶׁל הָעֶבֶד הַנִּבְזֶה?
"הוּא הַשָּׁפֵל, זֶה הוּא שֶׁמֵּהַמֶּלֶךְ בָּא
כְּדֵי לְבַיֵּשׁ תִּקְווֹת אָבִיו בְּמַעֲשֵׂי נִוּוּן:
כְּעֹצֶם הָאָדָם, עׇצְמַת הַתְּנוּבָה
שֶׁבְּעֵטֶיהָ יִזְכֶּה לְקֶלֶס אוֹ קִלוּן
וּכְשֶׁפֶר מַצָּבוֹ כָּךְ גֹּדֶל הַלִּשְׁנוּן.
לְעֵת הַסַּהַר מִתְכַּסֶּה הוּא לְכֻלָּם חָסֵר,
אֲבָל לְכוֹכְבִים קְטַנִּים יֵקַל לְהִסְתַּתֵּר.
"כְּנָפָיו הַשְּׁחֹרוֹת כַּפִּיחַ הָעוֹרֵב יַרְבִּיץ בַּטִּיט,
וְעָלוּם יָעוּף מִשָּׂם עִם טִנׇּפְתּוֹ עָלָיו;
אֲבָל אִם הַבַּרְבּוּר הַצַּח לְחַקּוֹתוֹ יַחְלִיט,
עַל כֶּסֶף פְּלוּמָתוֹ תָּמִיד יוֹפַע רְבָב.
הַמְּשָׁרְתִים הֵם חֲשֵׁכָה, הַמְּלָכִים הֵם יוֹם נִלְבָּב:
יַתּוּשׁ קָטַן לֹא יֵרָאֶה לָעַיִן בִּמְעוֹפוֹ,
אוּלָם בִּדְאִיַּת הַנֶּשֶׁר כֹּל רוֹאֶה צוֹפוֹ.
Käthe Kollwitz, נאנסה, 1907. תצריב, תצריב רך, תצריב יבש. הדפס בצבע חום כהה ובתוספת שריטות ונגיעות צבע שחור על נייר ארוג בצבע קרם, Metropolitan Museum of Art, New York City
האונס עצמו מחזיק שני בתים בלבד, שהם אבן הראשה לפואמה. תיאורו החסכני של המשורר נמנע מכלל פירוט וקישוט וניצב בתור ניגוד תומך ליצירה כולה. זוהי הצהרה הנמסרת בַמדיום. אם אמנם לא ניתן לחלץ את "כוונת המשורר מאוֹמרוֹ", הרי כבכל מקרה אמנותי תודעת השיר ותודעת הקורא אחת הן ועל כך נותר לנו לסמוך.
שייקספיר מציב את רגלו של האנס על האור ומחשיך את הזירה בקדרות המעשה. כגליון נייר טבול בדיו, עולים ממנו שני שברי מראֵה, אולי באור הירח. האנס מניח את ראשו המבחיל על פניה של לוקרטיה ו"מֵצֵן לַהַט פָּנָיו בְּדִמְעָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת". את זעקותיה הוא חוסם בשולי כותנתה שתחב בפיה. גיזה מופשלת זו של שיית העולה היא הרמז להתרחשות המוצנעת בחשכה. נגזל קולה של לוקרטיה והיא תשווה עצמה בהמשך לפילומלה כרותת הלשון והעצמיוּת, שכן חיי הנפש הם מבעם. ואולם תמרוריה של לוקרטיה, "הכלואים בראשה", ישובו להישמע בקולו של הזמיר שהעניק לה את שירו.
התיאור מכמיר הלב זוהר על ראש הכותב, שלמען הדמות המעונה והמושפלת כיבה את אורות הבמה. עוד יותר, ניצב תיאור הפשע בניגוד, מתריס אפילו, לייצוגי "האונס ההרואי" הנפוצים בתקופתו של שייקספיר, תיאור הצובע את כל ההרואיות הזאת בצבעים קודרים של אמת.
בהמשך, ניתנת לנו תמונת שיקוף הדדי של אומללות קורבן ופושע שנצחונו נפסד ובסופה נשאלת לוקרטיה "לשלומה". תופעת התוקפן הבכיין מוכרת למשורר, כך נראה, ומתבררת לנו גאונותו הפסיכולוגית והבנתו המופלאה בכל דבר אנושי.
"נתיניה" (Her subjects) של לוקרטיה, בתשובתה, הם רגשותיה הכבושים, סבלותיה. כך היא מעניקה לאנס שיקוף אישי של הפוליטי. צפויות לו הפיכת השלטון, תבוסה, נידוי והכפשת נצח. היא גם מדמה עצמה לעיר-מדינה מוקפת חומה ומבודלת מהחוץ וכלליות חוקיו, סובייקט.
כאן גם נפתחים חמשת שלבי האבל, המתערבבים ונארגים זה בזה החל מנסיון נואל להכחשה ובקשת מסתור בתלונותיה של לוקרטיה נגד הלילה, שעת הכושר (Opportunity) והזמן. ובתוך כך שמתגוללת והולכת התמודדות הניגודים המכוננים חוץ-פנים, מתחוללת קריסתה של האוטונומיה של לוקרטיה. היא תוכל לקומם אותה רק באקט אלים של השמדה עצמית. כיוון שמופנמת בה השיטה הפטריארכלית השלטת, התאבדותה היא המפלט היחיד שנותר בידה לשמר את עצמיותה.
במונחי התקופה, האונס מחלל את הכלי. לוקרטיה היא חרס נשבר, מופקעת מזכויות בעלה עליה, רכוש שערכו ירד לטמיון, יתרון שהיה לאסון. היא מתנצחת עם עצמה על התלות בין גופה המחולל לבין רוחה החפה מהפשע שנעשה בה, אך גוברים עליה גדרות הזהות והבְּזוּת. האני הנשגב נפרץ, נותץ ועתה הוא בזוי ומוקצה מחמת מיאוס עצמי. בפרשנותו הפואטית למיתוס העתיק מקדים המשורר במאות שנים את הבנת טראומת האונס והשלכותיו בנפש הקורבן.
אבל סער מבעה ההרסני בה בעת מחזק בפעולת הנגד שלו את עצמותה כנגד כל כלליות ומקימה חיץ בין המוסר שהרוח החופשית מקיימת אותו לבין החוק. בכך היא מוציאה מתחום הרלוונטיות דיונים כמו זה שמנהלת סמכות עליונה כמו אוגוסטינוס הקדוש בעניין לוקרטיה ב"עיר האלוהים". אוגוסטינוס מזכה את רוחה מאשמת הגוף שחולל אך מגנה את התאבדותה כחטא. החוק נוטל מהרוח את החירות, הופך אותה ל"נתין".
הזמן שלוקרטיה מתקוממת נגדו, השוחק "סַלְעֵי עֲנָק בְּטִפְטוּפִים קַלִּים" ואיתם גם דתות והשקפות עולם, תרבויות ואימפריות, אין בו כדי לרפא את תחושת הבזות, הגינוי העצמי וההאשמה העצמית של הנאנסת. שייקספיר מיטיב להביע את הזוועה הזאת, שאולי יש לה שורשים בתודעה האסתטית של העצמי.
קאנט מכנה את התודעה האסתטית, המפיקה עונג מהנקלט בחושים, "חוש משותף". היכולת לשפוט יופי וכיעור היא עקרונית לסובייקט האנושי, לכן כללית ואישית. הדבר מאפשר את הוויכוח אם משהו יפה אם לאו. המשכו של ויכוח בנוגע למצוי הוא הוויכוח על הראוי ולכן, לפי קאנט, היפה הוא סמל למוסרי. בהקשר אמנותי אומר קאנט (§48 בביקורת כוח השיפוט), כי אמן יכול לתאר באופן מציאותי ויפה את הרע והמכוער, אך לא את המבחיל:
"…רק מין אחד של הכיעור אינו ניתן להיות מוצג [ביד האמן] בהתאם לטבע בלי להרוס את כל הפקת הנחת האסתטית… והוא הכיעור המעורר בחילה. שהרי בהרגשה מוזרה זו, המבוססת לחלוטין על הדמיון, מיוצג המושא [האמור לעורר את הנאתנו] כביכול, כאילו הוא כופה הנאה עלינו, בעוד שאנו מתנגדים לכך בכוח."
מבחינת החוויה, מתרחשת השתלטות שבכפיה, אונס, של המוחש על החש דרך קולטני הטעם, הריח, המישוש – וכן הדמיון המיני הנעזר בחושים כולם. בהבחנה זו של קאנט ניתן למצוא הסבר לעצמיותו הנבחלת ונדחית כבזות מצד קורבן האונס, במעין תגובה אוטואימונית של הנפש. גאונותו של שייקספיר מיטיבה להמחיש לנו את החוויה באמצעות המבע שהוא מעניק ללוקרטיה.
You don't know me, but you've been inside me, and that's why we're here today, Stanford Victim Letter Impact Statement From Brock Turner s Victim, 2016
Corina Knoll, Prosecutors release moving 12-page statement from woman raped by former Stanford swimmer, Los Angeles Times, 2016
טל יצחקי, על אונס ואמנות – מחשבות לט"ו באב, 2019
עמנואל קאנט, בקורת כוח השיפוט, שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך מתרגמים, מוסד ביאליק 1969, עמוד 129.
St. Augustinus, City of God, trans. Henry Bettenson, Penguin Books, 1984 (1467), pp. 28-30.
Michael J. Brenner, The Christian Terror of Saint Augustine, The Globalist, 2015
Susan Brownmiller, Against our Will: Men, Women and Rape, New York: Simon and Schuster, 1975
Colin Burrow, ed., The Rape of Lucrece, in: The Oxford Shakespeare – Complete Sonnets and Poems, Oxford University Press, 2002.
Anusa Call, The Devaluation of Consent in The Rape of Lucrece, BYU, 2018
Critical Essays Augustine's View of Sexuality, CliffsNotes
Critical Essays Women in the Confessions, CliffsNotes
- Roger Denson, From Victim to Victor: Women Turn the Representation of Rape Inside Out, Huffpost, 2017
Heroic Abduction, The Rubenesque Ideal
Stephen Greenblatt, How St. Augustine Invented Sex, The New Yorker, 2017
Mojca Kuplen, Disgust and Ugliness: a Kantian Perspective, Contemporary Aesthetics, vol 9, 2011
Maria Miceli and Cristiano Castelfranchi, Reconsidering the Differences Between Shame and Guilt, Europe’s Journal of Psychology (EJOP), 2018
The shame of the philosophers, The History of Emotions Blog, 2012
Elizabeth Robertson, `Can a Woman Rape a Man? Rape and the Erotic in Shakespear`s Rape of Lucrece`, in: Bradford K. Mudge, ed., The Cambridge Companion to Erotic Literature, Cambridge University Press, 2017. Pp. 47-63.
מכרות נטושים 
