ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – ה'

 

 

סִיֵּם דְּבָרָיו, רַגְלוֹ דּוֹרֶכֶת עַל הָאוֹר,

כִּי אוֹר וְיֵצֶר הֵם אוֹיְבֵי דָּמִים:

חֶרְפָּה כְּרוּכָה בְּלֵיל סַגִּי נְהוֹר,

כְּכֹל שֶׁלֹּא יִרְאוּהָ, כָּךְ תַּשְׁלִיט אֵימִים.

זְאֵב אָחַז טַרְפּוֹ, שַׁוְעֵי טַלְיָה רָמִים;

   עַד בְּצַמְרָהּ שֶׁלָּהּ הוּא שַׁוְעָתָהּ מַכְנִיעַ

   וְקוֹבֵר זַעֲקָתָהּ בְּקֵפֶל מֶתֶק פִּיהָ. 

 

בְּאֶרֶג הַכֻּתֹּנֶת בָּהּ הִיא מְלֻבֶּשֶׁת

הוּא מְכַנֵּס אֶת תַּמְרוּרֶיהָ בְּרֹאשָׁהּ,

מֵצֵן לַהַט פָּנָיו בְּדִמְעָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת

שֶׁעַיִן כֹּה בָּרָה טֶרֶם הִזִּילָה בְּיֵאוּשָׁהּ.

אוֹ! שֶׁפֶךְ פִּגּוּלִים מַחְלִיא מִטָּה קְדוֹשָׁה,

   אִם בְּכִי יָכוֹל הָיָה לִרְחֹץ אֶת הַכְּתָמִים,

   הָיָה עַל דִּמְעוֹתֶיהָ לְהַמְטִיר יָמִים.  

 

אֲבָל דָּבָר יָקָר מֵהַחַיִּים אָבַד לָהּ,

וְאִלּוּ הוּא זָכָה בְּמַה שֶׁעוֹד יַפְסִיד;

כְּפִיָת הַבְּרִית מָדוֹן כָּפוּי שְׁלָלָהּ,

עִנּוּג חוֹלֵף חָדְשֵׁי כְּאֵב יוֹלִיד;

לְבוּז קָפוּא יוּמַר יְקוֹד מַסְלִיד:

   צְנִיעוּת זַכָּה מֵאוֹצָרָהּ שְׁדוּדָה,

   וְהַתְּשׁוּקָה, הַגַּזְלָנִית, שׁוּב עֲנִיָּה מְרוּדָה. 

 

רְאוּ! כְּכֶלֶב נֶאֱבַס אוֹ נֵץ שֶׁהִתְפַּטֵּם, 

שֶׁרֵיחַ דַּק אוֹ חִישׁ מָעוֹף אֵינֶנּוּ בִּיכָלְתָּם,

וּבְשֶׁל כָּךְ יָאֵטוּ, אוֹ כָּשַׁל ונִסְתַּתֵּם

כֹּשֶׁר טִבְעָם לִטְרֹף כְּפִי הֲנָאָתָם;

בִּלְעוֹ שָׂבַע, טַרְקְוּיִן צוֹלֵחַ לַיְלָה כְּמוֹתָם:

   הַטַּעַם שֶׁעָרַב, נֶחְמַץ בְּעִכּוּלוֹ,

   טֵרוּף חֶפְצוֹ הָעַז, טֹרַף בְּפִגּוּלוֹ. 

 

אוֹ! חֵטְא עָמֹק מִתְּהוֹם הַתְּהוֹלֵלָה

יָכוֹל לְהִתָּפֵס רַק בְּדִּמְיוֹן נִצְחִי;

תְּשׁוּקָה סְבוּאָה מֻכְרַחַת לְהָקִיא בִּלְעָהּ

בְּטֶרֶם שֶׁתַּכִּיר עַצְמָהּ בִּדְמוּת שֶׁל סְחִי.

כָּל עוֹד הַיַּאַב בִּרְהַבוֹ, קוֹל בְּכִי

   לֹא יְרַסֵּן חֻמּוֹ, אוֹ יְמַתֵּג מִרְצוֹ,

   עַד כִּי כְּמוֹ רַמָּךְ זָקֵן יוּתַשׁ בְּמֵרוֹצוֹ. 

 

וְאָז בְּלֶחִי דְּהוּהָה וּשְׁדוּפָה, נִכְמֶשֶׁת,

בְּעַיִן שַׁחָה, בְּגַבָּה קְמוּטָה וְצַעַד תַּשׁ,

תְּשׁוּקָה רָפָה, בּוֹגֶדֶת, עֲנִיָּה, נוֹאֶשֶׁת,

בִּילָלוֹת תָּלִין כְּמִין קַבְּצָן נִבְאַשׁ:

  עֵת הַבָּשָׂר גְּאֵה, בְּחֵן הַקְּרָב נִטָּשׁ,

   וּמִתְהוֹלֵל הַתַּאַב, אַךְ מִשֶּׁהִתְמוֹלֵל,

   הַמִּתְקוֹמֵם, כֻּלוֹ אָשָׁם לָסֶגֶת מְפַלֵּל. 

 

כָּךְ שׁוֹעַ רוֹמָאִי צוֹלֵחַ בִּקְלוֹנוֹ,

אַחַר שֶׁאַחַר סִפּוּקוֹ עָרַךְ מִרְדָּף בְּלַהַט;

וְהִנֵּה גּוֹזֵר הוּא עַל עַצְמוֹ דִּינוֹ,

כִּי עַד קֵץ הַזְּמַנִּים יִהְיֶה לְשֵׁם חַטָּאת:

וּקְדֻשַׁת נַפְשׁוֹ לַנֶּצַח מְנֻגָּעַת;

   הוּא מְקַבֵּץ שְׂרִידֵי חֶמְלָה מֵעֹמֶק הַשַּׁמָה,

   לִשְׁאֹל אֶת הַנְּסִיכָה הַמְּחֻלֶּלֶת לִשְׁלוֹמָהּ. 

 

לִדְבָרֶיהָ, נְתִינֶיהָ, בִּמְרִידַת תֻּרְפָּה

קִעֲקֵעוּ אֶת חוֹמָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת,        

וּבְפֶשַׁע בֶּן תְּמוּתָה הָפְכוּ לְאַסְקֻפָּה  

דְּרוּסָה אֶת אַלְמוֹתָהּ, עֲשׂוּהָ לְנִגֶּשֶׁת

בְּיַד מָוֶת בְּחַיֶּיהָ, עֱנוּתָהּ הַמִּתְחַדֶּשֶׁת:

   בְּעֵין רוּחָהּ עֲדַיִן מִשְׁתַּלֶּטֶת עֲלֵיהֶם,        

   אַךְ בְּמַבָּט לְמֵרָחוֹק תּוּבַס בִּידֵיהֶם. 

 

בְּאוֹתוֹ הִרְהוּר בְּדִיּוּק חוֹמֵק בְּלֵיל שָׁחֹר,     

הַמְּנַצֵּחַ שֶׁנִּשְׁבָּה וּמַלְקוֹחוֹ אָבַד;

לַפֶּצַע הֲנִשָּׂא עִמּוֹ אֵין תּוֹחֵלַת מָזוֹר,

הֲגַם כִּי נִרְפְּאָה צַלֶּקֶת הַכְּאֵב כָּבַד.

שְׁלָלוֹ הָלוּם בְּיֶתֶר כְּאֵב וְנִטְּשָׁה לְבַד. 

   הִיא נוֹשֵׂאת עֹל תְּשׁוּקָתוֹ בְּאֵין לָהּ נֶחָמָה,

   הוּא כּוֹרֵעַ תַּחַת עֹל נַפְשׁוֹ הָאֲשֵׁמָה. 

 

הוּא מִזְדַּחֵל מִשָּׁם שָׁחוּחַ כְּמוֹ הַכֶּלֶב הַגַּנָּב,

הִיא מִתְנַשֶּׁמֶת כָּאן, כְּשֶׂה מֻתָּשׁ כּוֹרַעַת.

הוּא עַצְמוֹ שׂוֹנֵא, עַצְמוֹ חוֹרֵף עַל עֲווֹנָו,

הִיא, נוֹאֲשָׁה, בַּצִּפָּרְנַיִם בְּשָׂרָהּ קוֹרַעַת.

הוּא נִמְלַט בְּמֹרֶךְ לֵב, חוֹמֵק רָדוּף חָטָאת,

   הִיא נִשְׁאֶרֶת, מִזְדַּעֶקֶת עַל אֵימֵי הַלַּיִל.

   הוּא בְּרִיצָה, וְתַּאֲנַת תַּעַב נָפוֹגָה מְקַלֵּל.   

 

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם עָמוּס מַצְפּוּן נוֹקֵר,

הִיא נִשְׁאֶרֶת שָׂם נִדָּה נִדַּחַת מִתִּקְוָה.

הוּא מְיַחֵל בְּרִיצָתוֹ לְהַפְצָעַת הַבֹּקֶר,

הִיא נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה לְבַל יְרֵאָה יוֹם שֶׁבָא.

"הַיּוֹם", אָמְרָה, "מַצִּיג נוֹפֵי הַלַּיִל לְרַאֲוָה,

   וֶאֱמֶת עֵינַי אַף פַּעַם לֹא לֻמְּדָה                   

   בִּמְלֶאכֶת כֶּסֶה עֲבֵרוֹת בְּעַפְעַפֵּי בְּגִידָה.  

 

"עֵינַי סְבוּרוֹת כִּי לְכָל עַיִן תֵּרָאֶה     

אוֹתָה חֶרְפָּה עָצְמָה שֶׁהֵן רוֹאוֹת,

לָכֵן, בְּקַשָּׁתָן הִיא כִּי הַחֹשֶׁךְ יִשְׁתַּהֶה,

לְבַל תִּהְיֶנָה חֲטוֹטְרוֹת חֶטְאָן מְסֻפָּרוֹת;   

וְהֵן אֶת אַשְׁמָתָן יִהְיוּ בִּבְכִי מְמָרְרוֹת,

   חוֹרְטוֹת, כַּמַּיִם הַמְּכַרְסְמִים פְּלָדָה,

   עַל לְחַיַּי אֶת בֹּשֶׁת רִגְשָׁתִי הַמְּרוּדָה." 

 

כָּאן הִיא מִתְפָּרֶצֶת נֶגֶד רֹגַע וּמָנוֹחַ,

אֶת עֵינֶיהָ מַשְׁבִּיעָה לַסּוּם עַד בּוֹא קִצָּהּ.  

לְהָקִיץ לִבָּהּ חוֹבֶטֶת בְּחָזָהּ בְּכָח,

מַפְצִירָה בּוֹ לְנַתֵּר מִגּוֹ, שׁוֹאֶלֶת כִּי יִמְצָא

חֲזֵה טָהוֹר יוֹתֵר לְזֹךְ נׇפְשָׁהּ הַחֲפֵצָה.

   מִשְׁתּוֹלֶלֶת בִּיגוֹנָהּ הִיא מְנַשֶּׁפֶת חֲרוֹנָהּ

   לְעֻמַּת סוֹד הָעֲלָטָה, סִתְרָהּ וְעִוְרוֹנָהּ. 

 

"אוֹ לֵיל מַטְבֵּחַ נִחוּמִים וְצֶלֶם גֵּיהִנּוֹם!

רָשַׁם סַמְכוּת קוֹדֵר, בָּא-כֹּחַ לְבוּשָׁה!

בַּמָּה קוֹדֶרֶת לִטְרָגֶדְיוֹת, לָרוֹצְחִים קַרְדֹּם!

חֻפָּה סְדוֹמִית שֶׁל תֹּהוּ! דַּד מֵנִיק רִשְׁעָה!

סַרְסוּר סֻמָּא! קַן טִפּוּחִים לְהַכְפָּשָׁה

   נִקְרַת אַשְּׁמָן הַמָּוֶת! מְלַחֵשׁ קְנוּנְיָה

   בִּלְשׁוֹן סְתָרִים לְחַתְרָנוּת וְהַזְנָיָה! 

 

"אוֹ לֵיל עֲרָפֶל, רָווּי שִׂנְאָה וָלַח!                    

פִּשְׁעִי נְטוּל הָאֲרוּכָה בִּי בְּשֶׁלְּךָ נִטְמָן,

לָכֵן הַזְעֵק אֶת הֲבָלֶיךָ נֶגֶד זֹהַר הַמִּזְרָח,

צֵא לְמִלְחָמָה עַל תֹּאַם מַהֲלַךְ הַזְּמַן,

אוֹ, הַתֵּר לַשֶּׁמֶשׁ, יְרִיבֵךְ הַנֶּאֱמָן,

   לְהִתְרוֹמֵם, אַךְ טֶרֶם שֶׁבְּמִטָּתוֹ יִשְׁכַּב,

   טְוֵה עָבֵי תַּרְעֵלֶת לְקָדְקוֹד מֻזְהָב. 

 

"חַלֵּל אֲוִיר הַבֹּקֶר בְּלֵחוֹת רָקַב

וּלִנְשִׁימוֹתָיו הַמַּחֲלִיאוֹת תֵּן לְהַחְלוֹת

חַיִּים שֶׁל טֹהַר, אֶת הַצֶּדֶק הַנִּשְׂגָּב,

בְּטֶרֶם שֶׁיְּגַע בְּעוֹקֵץ רוּם הַמַּעֲלוֹת;

וְתֵן לַעֲרָפֶל אֵדָיו לִצְעֹד בִּמְלוֹאוֹ,

   כִּי סִיעוֹתָיו הָעֲשֵׁנוֹת יָעוּטוּ עַל הָאוֹר,

  בַּצׇּהֳרַיִם יוּשַׁת לַיִל, וּמִמְּשָׁלוֹ לָעַד יִקְדּוֹר. 

 

"אִם הָיָה טַרְקְוּיִן הֲלֵיל, שֶׁכֵּן הוּא רַק בְּנוֹ,

בְּמַלְכָּתוֹ כְּסוּפַת הָהֵל הָיָה מַטִּיל טֻמְאָה.

אֶת שִׁפְחוֹתֶיהָ הַקּוֹרְצוֹת הָיָה סֹאֵב קְלוֹנוֹ,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצוּצוּ עוֹד בְּאוֹפֵל חֵיק דּוּמָה:

אוֹ אָז הָיוּ לִי שֻׁתָּפִים לַכְּאֵב וְלַדִּמְעָה,

   הֵן בְּאַחְוַת נֶעֱצָבִים הָעֶצֶב מְנֻחָם,   

   כְּצַלְיָנִים בְּפִטְפּוּטָם הַמְּקַצֵּר דַּרְכָּם. 

 

"וְאִיְּלוּ כָּאן אִישׁ אֵין לִי שֶׁיַּסְמִיק אִתִּי,

לְשַׂכֵּל זְרוֹעוֹת וְאֵת רֹאשָׁם לִתְלוֹת,

אֶת פְּנֵיהֶם לָכֹף עַל גְּנוּתָם כְּמוֹתִי;

וְרַק אֲנִי בִּלְבַד, לְבַד יֹשְׁבָה לִכְלוֹת,

וְהֶעָפָר עֵינַי בִּמְטַר מֵי מֶלַח מְתַבְּלוֹת,

   בּוֹלֶלֶת מֶלֶל בִּדְמָעוֹת, אֶבְלִי בָּאֲנָקוֹת,

   אַנְדַּרְטָאוֹת קוֹרְסוֹת שֶׁל נֶצַח נְאָקוֹת. 

 

"אוֹ לַיְלָה, כִּי כִּבְשָׁן אַתָּה פּוֹלֵט עָשָׁן נִבְחַל,

נָא אַל תִּתֵּן לְיוֹם קַנָּא לִרְאוֹת אוֹתָם פָּנִים

שֶׁתַּחַת אֹפֶל הַגְּלִימָה שֶׁלְּךָ, הַמַּסְתִּירָה הַכֹּל,

נָחִים בְּמוֹת קְדוֹשִׁים מֻפְקָר עוֹטֵי קְלוֹנִים!

אָנָּא אַל תַּנַּח אֶת מְקוֹמְךָ הַקּוֹדְרָנִי,

   לְמַעַן כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמִמְשָׁלְךָ

   יוּכְלוּ לְהִטָּמֵן בְּבוֹר הַקֶּבֶר שֶׁל צִלְּךָ!  

 

"אָנָּא אַל תַּצִּיבֵנִי בְּמוֹקֵד שִׂיחַת הַיּוֹם!

הָאוֹר יׇרְאֶה אֶת הַטָּבוּעַ בְּמִצְחִי,

אֶת נִוּוּנָהּ שֶׁל מְתִיקוּת הַתֹּם

בַּהֲפָרָה פּוֹקֶרֶת שֶׁל קִדּוּשׁ כְּלוּלוֹת נִצְחִי:

כֵּן עַם הָאָרֶץ, בּוּר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בַּר הָכֵי

   בְּפַרְשָׁנוּת סִפְרֵיהֶם שֶׁל כּוֹתְבִים מְלֻמָּדִים,

   מִקְלַסְתֵּרִי יָבִין אֶת חַטָּאַי הַמַּסְלִידִים.

 

"אֵם תַּשְׁמִיעַ סִפּוּרִי לְתִינוֹקָהּ לְהַרְדִּימוֹ,

וּכְשֶׁיִּבְכֶּה תִּקְרָא בְּשֵׁם טַרְקְוּיִן לְהַפְחִידוֹ;

גַּם הַנּוֹאֵם, לִקְשֹׁט וּלְפָאֵר אֶת נְאוּמוֹ,

חֶרְפַּת טַרְקְוּיִן עִם גִּנּוּיִי יִהְיֶה מֵאַחֲדוֹ;

אֶת לַעֲזִי יַלְחִין פַּיְּטָן שֶׁל עֶלֶז בִּנְדוֹדוֹ,

   יַמְרִיץ קָהָל לְהִצְטָרֵף לַזֶּמֶר הַמַּרְנִין

   כֵּיצַד טַרְקְוּיִן פָּשַׁע בִּי וַאֲנִי, בְּקוֹלַטִין. 

 

"תֵּן לִשְׁמֵי הַטּוֹב, לְמוֹנִיטִין כֹּה מְסֻפָּק,                

לְמַעַן קוֹלַטִין שֶׁלִּי לְהִשְׁתַּמֵּר בְּלֹא רְבָב:                   

אִם אַךְ יִהְיֶה זֶה לְנוֹשֵׂא שֶׁל שִׂיחַ מְפֻקְפָּק,

יִלְקוּ פֹּארוֹתֵי הַשֹּׁרֶשׁ הָאַחֵר בִּרְקַב,

וְדֹפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אָז יִטַּפֵּל עָלָיו

   וְזֶה מִנְּטִילַת כְּבוֹדִי בָּרוּר לַחֲלוּטִין

   כְּפִי שֶׁהָיִיתִי, לִפְנֵי כֵן, בָּרָה לְקוֹלַטִין. 

 

"אוֹ בּוּשָׁה סוֹדִית! חֶרְפַּת עוֹלָם סְמוּיָה!

חֳלִי עָלוּם! צִלוּק שֶׁל נֵס הַמִּשְׁפָּחָה!

בִּפְנֵי קוֹלַטִינוּס טֻבְּעָה אוֹת בְּזוּיָה,

וְעֵין טַרְקְוּיִן מִמֶּרְחַקִּים יוֹדַעַת נְכוֹחָה,

כִּי לֹא בַּמִּלְחָמָה רֵעוֹ בִּפְצִיעָתוֹ זָכָה.

   אֲבוֹי, רַבִּים הַנִּפְגָּעִים בְּהוֹלְמֵי הַכְּלִמָּה

   אַךְ לֹא הֵם הַיּוֹדְעִים, רַק זֶה אֲשֶׁר גָּרְמָה. 

 

"אִם, קוֹלַטִין, כְּבוֹדְךָ עָלַי נִתְלָה,

בִּזְרוֹעַ אַלִּימָה מִמֶּנִּי הוּא נִשְׁלָל.

אָבַד כְּבוֹדִי, וְאָנֹכִי, כְּמוֹ דְּבֹרָה בְּטֵלָה,

קַץ טֶרֶם עֵת קֵיצִי, עַד כְּלוֹת דָּלַל,

בְּגֵזֶל פּוֹגְעָנִי נוֹתַרְתִּי נָבֹזָה שׁוֹלָל:

   דַּבּוּר פָּלַשׁ לְתוֹךְ כַּוַּרְתְּךָ בְּחֻלְשָׁתָהּ,

   וּדְּבַשׁ הַדְּבוֹרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלְּךָ שָׁתָה. 

 

"אוּלָם אֲנִי הָאֲשֵׁמָה בַּהֲרִיסַת כְּבוֹדְךָ;

אׇמְנָם לְשֵׁם כְּבוֹדְךָ קִבַּלְתִּי אֶת פָּנָיו;

מִמֶּךָ בָּא, לֹא שִׁלַּחְתִּיו מִדֶּלֶת פְּתוּחָה,

בְּגֶדֶר אִי כָבוֹד הָיָה זֶה לִדְחוֹתוֹ בְּשָׁוְא: 

כְּמוֹ כֵן, הוּא הִתְלוֹנֵן כִּי לָאוּ עַצְמוֹתָיו,

   וּבְטוֹבוֹת דִּבֵּר: לַחֲשֹׁד בָּרֹעַ לֹא נִתָּן

   בְּעֵת שְׂאֵת מִדַּת הַטּוֹב טוֹמֵא בְּכוֹר שָׂטָן. 

 

"מַדּוּעַ זֶה תַּחְדֹּר תּוֹלֵעַת אֵל הַחוֹטֵר הַבְּתוּלִי?

אוֹ הַקּוּקִיָּה בּוֹקַעַת בְּקִנֵּי הַעֶפְרוֹנִי?

אוֹ קַרְפְּדוֹת זֹךְ מַעֲיָן טוֹפְלוֹת בְּדֹמֶן רַעֲלִי?

אוֹ אוֹרֶבֶת הַסִּכְלוּת בַּלֵּב הָרַחְמָנִי?

אוֹ מְפֵרִים הַמְּלָכִים צַוָּם-הֵם הַצַּיְתָנִי?

   אׇמְנָם אַף פַּעַם אֵין שְׁלֵמוּת עַד כְּדֵי כָּךְ תַּמָּה,

   כִּי מַשֶּׁהוּ אִי טֹהַר לֹא יְזַהֲמָהּ. 

 

"אוֹתוֹ זָקֵן שֶׁזְּהָבוֹ נִטְמָן בַּמְּגֵרוֹת

וּתְקוּף עָוִית הַשִּׁגָּדוֹן הוּא, שִׁגָּרוֹן וִיסוּרִים

וּנְדִירוֹת עֵינַיִם לוֹ אֶת אוֹצָרוֹ לִרְאוֹת,

אֲבָל כְּמוֹ טַנְטַלוּס בְּעֶרְגוֹנוֹ סָפוּן בַּחֲדָרִים,

וּלְחִנָּם אוֹסֵם תְּבוּאָה שֶׁל קֶדֶם כִּשּׁוּרִים

   וּבְאֵין לוֹ הַנָּאָה אַחֶרֶת מִכֹּל רְוָחָיו

   הוּא מִתְעַנֶּה כִּי אֵין בָּהֶם תְּרוּפָה לְמַכְאוֹבָיו. 

 

"כִּי כֵן בִּרְשׁוּתוֹ רְכוּשׁ בְּאֵין יְכֹלֶת לְשִׁמּוּשׁ,

לָכֵן אֶת נִהוּלוֹ יַפְקִיד בִּידֵי צֶאֱצָאָיו,

וְהֵם, בְּיֻהֲרָה עוֹשִׂים אֶת שִׁמּוּשָׁם אָנוּשׁ:

אֲבִיהֶם חַלָּשׁ, חוֹלֵשׁ אוֹנָם מֵרַב –  

מִלְּאֱחֹז בִּרְכַּת הוֹנָם הַמְּקֻלֶּלֶת לִזְמַן רַב.

   מַחְמִיצִים הַמַּמְתַּקִּים אֲשֶׁר שָׁאַפְנוּ אֲלֵיהֶם,   

   בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁנַּכְרִיז עֲלֵיהֶם כִּי שֶׁלָּנוּ הֵם. 

 

"יוּבַל עָנֹג יִפֹּל אֶל מִשְׁבָּרִים;

פְּרָחִים יָפִים בְּיַד יַבְּלִית נִכְלִים;

עַל מֶתֶק שִׁיר צִפּוֹר לַחְשֵׁי שְׁפִיפוֹן צָרִים;

אֶת שֶׁמוֹלִיד הַחֶסֶד אָוֶן מַעֲלִים:

עַל פּוּר הַטּוֹב אֵין אָנוּ בְּעָלִים,

   בְּטֶרֶם פֶּגַע רַע דָּבֵק בּוֹ כְּסַפַּחַת

   לַהֲרֹג אוֹתוֹ אוֹ אֵיכוּתוֹ לָקַחַת. 

 

"אוֹ שְׁעַת כֹּשֶׁר, אַשְׁמָתֵךְ עָצְמָה!

אַתְּ הַמּוֹצִיאָה לַפֹּעַל מְזִמַּת הֶשְׁחֵט:

אַתְּ הַמּוֹבִילָה זְאֵב אֶל הַטַּלְיָה בִּמְקוֹמָהּ;

אַתְּ הַמְּצַיֶּנֶת עֵת לִמְתַכֵּן הַחֵטְא;

בְּבוּז דּוֹחָה הַחֹק, הַצֶּדֶק, הָאֱמֶת;

   וּבְתָאֵךְ הָאַפְלוּלִי, בּוֹ אֶת הַחֵטְא לֹא יִמְצְאוּ,

   שׁוֹכֵן לוֹכֵד הַנְּשַׁמּוֹת, שֶׁבְּעֶטְיוֹ תָּעוּ. 

 

"אַתְּ גּוֹרֶמֶת לַוֶּסְטַלִית לְהָפֵר שְׁבוּעָה;

אַתְּ בַּלֶּהָבָה נוֹפַחַת נֶגֶד הַמְּתִינוּת;

אַתְּ רוֹצַחַת אֹמֶן, גִּלּוּי לֵב אַתְּ מַטְבִּיעָה;

אַתְּ עֵזֶר לַנָּלוֹז! אַתְּ מְסַרְסֶרֶת זְנוּת!

אַתְּ מוֹלִידָה שַׁעֲרוּרִיָּה וּמְפִיצָה עֱנוּת:

    אַתְּ אוֹנֶסֶת, בּוֹגְדָנִית, גַּנֶּבֶת מְכַזֶּבֶת,

    לִמְרֵרָה דִּבְשֵׁךְ הוֹפֵךְ, עַלִּיזוּתֵךְ עַצֶּבֶת. 

 

"סֵתֶר עִנּוּגְךָ מוּמָר בְּהַלְבָּנַת פָּנִים,

צֶנַע סְעֻדָּתֵךְ בְּתַעֲנִית כְּלָלִית,

חֹנֶף תְּאָרַיִךְ בִּתְהִלַּת צְנִינִים,

נֹפֶת לְשׁוֹנֵךְ בְּטַעַם לַעֲנָה מַחֲלִיא:

לְאַלִּימוֹת שְׁחָצַיִךְ אֵין תּוֹחֶלֶת וְתַכְלִית.

   כֵּיצַד אִם כֵּן, שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, בַּת לְמַשְׂטִינִים

   בֶּהֱיוֹתֵךְ כֹּה מְרֻשַּׁעַת, כֹּה רָבִּים לָךְ מַמְתִּינִים? 

 

"מָתַי תִּהְיִי לִמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים רֵעָה 

וּתְבִיאִיהוּ לַמָּקוֹם בּוֹ תֵּעָנֶה לוֹ מִשְׁאַלְתּוֹ?

מָתָי תַּמְצִיאִי עֵת לְקֵץ מַחְלֹקֶת וְשִׂנְאָה?

אוֹ תְּשַׁלְּחִי לַחֹפֶשׁ לֵב מֵחַרְצֻבּוֹת אֻמְלָלוּתוֹ?

אוֹ לַחוֹלֶה מָזוֹר תִּתְּנִי, רִפּוּי לֶעֱנוּתוֹ?

   דַּלִּים, עִוְּרִים, נָכִים, שָׁחִים וְלָךְ קוֹרְאִים;

   אֲבָל אֶת שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְעוֹלָם אֵינָם מוֹצְאִים. 

 

"מֵת הַמְּטֻפָּל עֵת הָרוֹפֵא יָשֵׁן

הַיְּתוֹם מַזֶּה עֵת הַנּוֹגֵשׂ שֹׂבַע;

אַלְמָנָהּ דּוֹמַעַת עֵת הַצֶּדֶק מִדַּשֵׁן;

חוֹלֵי מִתְפַּשֵּׁט עֵת הַמַּצִּיל מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ;    

אַתְּ הֵן לֹא תַּקְצִיבִי זְמַן לְחֶסֶד מְסַיֵּעַ:

   מַעַל, רֶצַח, אוֹנֵס, שֹׁד, בַּכֹּל מִשְׁתּוֹלְלִים,

   וּשְׁעוֹתַיִךְ הַמְּאוּסוֹת עוֹזְרוֹת לַמְּחוֹלְלִים. 

 

"עֵת לָךְ זְקוּקִים כׇּל כָּךְ הַטּוֹב וְהָאֱמֶת,

אֶלֶף מִכְשׁוֹלִים יָקוּמוּ מִצִּדֵּךְ:

הֵם קוֹנִים אֶת סִיּוּעֵךְ – אֲבָל הַחֵטְא שָׁמֵט,

הוּא בְּחִנָּם; וְדַעְתֵּךְ נָחָה בִּמְאוֹדֵךְ

כָּךְ שֶׁדְּבָרָיו זוֹכִים לְקֶשֶׁב כְּעֵדֵךְ.

   אַחֶרֶת קוֹלְטִין שֶׁלִּי הָיָה אֵלַי מַגִּיעַ

   קוֹדֵם לְטַרְקְוּיִן, אֲבָל אִתָּךְ נִשְׁאַר אֵין נִיעַ.

 

"אֲשֵׁמָה אַתְּ בִּקְטִילָה וּבִגְנֵבָה,

אֲשֵׁמָה בְּעֵדוּת שֶׁקֶר וּבְהַסְטָיָה,

אֲשֵׁמָה בְּחַתְרָנוּת, בְּזִיּוּף, כֻּזְּבָה,

אֲשֵׁמָה בְּהֶפְקֵרוּת, זוֹ הַמַּחְטִיאָה;

אַתְּ מְסַיַּעַת בִּנְטִיָּה

   לְכָל הַחֲטָאִים מִקֶּדֶם וְלַעֲתִידִים,

   מִבְּרֵאשִׁית עַד יוֹם פְּקוּדִים. 

 

"זְמַן סוֹטֶה, בֶּן בְּרִית שֶׁל לַיְלָה מְכֹעָר,

שְׁלִיחַ רִמְזֵי חָטַף, בַּלְדָּר אֹמְנַת זְוָעָה,

זוֹלֵל הַנְּעוּרִים, שָׁרָת עָקָר לְעֹנֶג נֶעֱכַר,

מִשְׁמַר תּוּגוֹת שָׁפָל, פַּח גָּד, מַשְּׂאַת חֶלְאָה,

מֵנִיק הַכֹּל וְכָל מַשְׁכִּין עָפָר לַתּוֹלֵעָה,

   אוֹ, שְׁמַע אוֹתִי זְמַן פֶּגַע, הַזְּמַן הַשַּׁנַּאי!

   אָשַׁמְתָּ בְּפִשְׁעִי, לָכֵן בְּמוֹת חַיַּי. 

 

"מַדּוּעַ זֶה וְלָמָּה שִׁפְחָתְךָ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר,

בִּשְׁעוֹת הַמְּנוּחָה שֶׁהֶעֱנַקְתָּ לִי בָּגְדָה,

בִּטְּלָה כָּל אוֹצְרוֹתַי, רִתְּקָה אוֹתִי בְּקֶשֶׁר

עַד שֶׁל נֶצַח לֹא נִגְמַר לְחִיל כַּיּוֹלֵדָה?

תַּפְקִיד הַזְּמַן הָפֵג שִׂנְאָה מָרָה לְאַהֲדָה;

   וּלְסַכֵּל מִשְׁגִּים אֲשֶׁר הֵפִיצָה הַסְּבָרָה – 

   לֹא לְכַלּוֹת נְדוּנְיָה שֶׁל מִטָּה כְּשֵׁרָה. 

 

"תְּהִלַּת הַזְּמַן הִיא עַל צִנּוּן רִיב מְלָכִים,

עַל חֲשִׂיפַת כָּזַב וַהֲבָאַת אֱמֶת לָאוֹר,

עַל הַטְבָּעַת חוֹתַם הַזְּמַן בְּכֹל הַנִּכְלָחִים,

עַל הֲקָצַת הַבֹּקֶר וְלֵילוֹת אַשְׁמוֹר,

עַל הַרְשָׁעַת רָשָׁע כִּי בִּתְשׁוּבָה יַחֲזֹר,

   עַל הַשָּׁבַת בִּנְיְנֵי שָׁחַץ לְאַחְדוּת עִמְּךָ,

   וְעַל קִנּוּחַ בָּאָבָק מִגְדַּל פָּז שְׁנִמְחָה. 

 

"עַל שִׁבּוּץ אַנְדַּרְטָאוֹת בְּחֲרִירֵי תוֹלַעַת,

עַל הַזָּנַת הַשִּׁכְחָה בִּבְלָאִי שֶׁל הַדְּבָרִים,

עַל עִפּוּשׁ סִפְרֵי עָבָר וְשִׁנּוּיָם מִדַּעַת, 

עַל מֶרֶט קֻלְמוֹסִים מִכְּנַף עוֹרְבִים מְפֻגָּרִים,

עַל חֹרֶב לְשַׁד אַלּוֹן זָקֵן וּבָאָבִיב שִׁירִים,

   עַל שָׁחַק עַתִּיקוֹת פְּלָדָה מְחֻשָּׁלוֹת,

   וְסֵבֶב הַסְּחַרְחֹרֶת שֶׁל גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת. 

 

"עַל מִפְגָּשׁ זְקֵנָה בָּלָה וּבְנוֹתֶיהָ שֶׁל בִּתָּהּ,

עַל מׇעֳבָר הַיֶּלֶד לְגַבְרוּת, הַגֶּבֶר לַיַּלְדוּת,

עַל שְׁחִיטַת טִיגְרִיס הַחַי עַל הַשְּׁחִיטָה,

עַל בִּיּוּת חַד קֶרֶן וְהַלַּיִשׁ מִפְּרָאוּת,

עַל הִתּוּל בַּמְּהַתְּלִים עַצְמָם בְּלֹא לֵאוּת,

   עַל הִלּוּלֵי חוֹרֵשׁ בְּדֶמַע בְּשֶׁפַע יְבוּלִים

   וּשְׁחִיקַת סַלְעֵי עֲנָק בְּטִפְטוּפִים קַלִּים. 

 

"מַדּוּעַ זֶה בִּנְדוּדֶיךָ בִּמְשֻׁבָה תִּפְעַל,

אֶלָּא אִם לְאָחוֹר הוּסַבְתָּ לְתַקֵּן טָעוּת?

בִּמְלוֹא הַדּוֹר רַק רֶגַע כֹּה קְטַנְטַן וָדַל

הָיָה קוֹנֶה לְךָ אַלְפֵי קִשְׁרֵי רֵעוּת,

בְּהַשְׁאָלַת בִּינָה לְבַעַל חוֹב מַלְוֶה הַבְלוּת:

   אוֹ, לֵיל אֵימָה, אִלּוּ חוֹזֵר הָיִיתָ בְּשָׁעָה,

  יָכֹלְתִּי סָעֲרָה לִמְנֹעַ, חֶרְבּוֹנְךָ מַשְׁעָה. 

 

"לְנֵצַח הַנְּצָחִים אַתָּה שָׁרָת מַתְמִיד,

חֲלֹף כְּבִישׁ מַזָּל עַל טַרְקְוּיִן הַנִּמְלָט:

קְרֹץ לוֹ קֵצֶה מִקְּצָוֵי קִיצוֹן הַמַּעַד הַמֵּאִיד,

וַעֲשֵׂה כִּי יְחָרֵף אֶת לֵיל הַפֶּשַׁע הַנֶּחְלַט:

תֵּן לְצִלְלֵי זְוָעָה עֵינָיו בַּלֵעַ בְּבַלַהַת;

   וּלְמַחְשֶׁבֶת נוֹרָאוֹת בְּמַעֲשֵׂהוּ הַמְּשֻׂטָּן

   לַצּוּק כֹּל שִׂיחַ בְּצוּרַת אֵין-צוּרָתוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן. 

 

"מְנוּחָתוֹ טַלְטֵל בְּאִי מָנוֹחַ מְסֻיָּט,

הַכֵּה בּוֹ בְּגַּנַּחַת שְׁכִיב מֵרַע עַל מִשְׁכָּבוֹ;

וְשָׂם אָרֵעַ לוֹ תַּהְפּוּכָה לְלֹא מִפְלָט,

לִגְרֹם שֶׁיֶּהֱמֶה; אַךְ אַל תַּחְמֹל עַל מַצָּבוֹ:

סָקוֹל אוֹתוֹ בִּלְבָבוֹת קָשִׁים מֵאֶבֶן לְבָבוֹ;

   מֵהַנָּשִׁים הָאֲנִינוֹת כְּלַפָּיו הָסֵר אֲנִינוּתָן

   שֶׁפִּרְאִיּוֹת כְּלַפָּיו יִהְיוּ מֵהַנְּמֵרִים בִּפְרָאוּתָן.

 

"דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִמְרֹט אֶת תַּלְתַּלָּיו,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ נֶגֶד עַצְמוֹ לְהִתְקוֹמֵם,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִצְרִי הַזְּמַן לִקַו לַשָּׁוְא,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִחְיוֹת כְּעֶבֶד בֶּן-בְּלִי-שֵׁם,

דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִרְעֹב לִשְׁיָרֵי קַבְּצָן שָׁמֵם,

   וּזְמַן לִרְאוֹת כִּי מִי שֶׁחַי עַל נְדָבוֹת,

   שֶׁהוּא אוֹתוֹ בְבוּז דָּחָה, יִתֵּן לוֹ דְּחוּיֵי סְחָבוֹת. 

 

"דֵּי זְמַן תֵּן לוֹ לִרְאוֹת בִּידִידָיו אוֹיְבָיו,

וּלְלֵיצָנֵי שְׂמָחוֹת לִלְעֹג עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ,

דֵּי זְמַן תֵּן לִזְמַנּוֹ בְּשֶפִי לַעֲבֹר עָלָיו

לְעֵת יָגוֹן, כִּי יִזָּכֵר בְּחִישׁ זְמַנּוֹ

וְקִצּוּרוֹ בִּזְמַן סִכְלוּת הוֹלֶלֶת בִּמְעוֹנוֹ;

   וְאַל תִּתֵּן לוֹ לְעוֹלָם לִשְׁכֹּחַ אֶת פִּשְׁעוֹ

   כִּי זְמַן רַב יְקוֹנֵן עַל בִּזְבּוּזוֹ בְּמֵרַעוֹ.  

 

"אוֹ זְמַן, אַתָּה הַמְּלַמֵּד הֵן טוֹב הֵן אֶת הָרַע,

לׇמְדֵנִי לְקַלֵּל אֶת שֶׁלִּמַּדְתָּ רִשְׁעוּת!

כִּי הַגַּנָּב מִצֵּל עַצְמוֹ יָנוּס אָחוּז מוֹרָא, 

וְתָמִיד יִרְדֹּף עַצְמוֹ בְּיַד עַצְמוֹ לָמוּת!

כִּי דָּם כְּלוּמִי יַגִּירוּ רַק יְדֵי כְּלִמּוּת;

   כִּי מִיהוּ כֹּה שָׁפֵל לְתַפְקִידוֹ הַזֶּה

   שֶׁל מוֹצִיאוֹ לַהוֹרֵג שֶׁל הָעֶבֶד הַנִּבְזֶה? 

 

"הוּא הַשָּׁפֵל, זֶה הוּא שֶׁמֵּהַמֶּלֶךְ בָּא

כְּדֵי לְבַיֵּשׁ תִּקְווֹת אָבִיו בְּמַעֲשֵׂי נִוּוּן:

כְּעֹצֶם הָאָדָם, עׇצְמַת הַתְּנוּבָה

שֶׁבְּעֵטֶיהָ יִזְכֶּה לְקֶלֶס אוֹ קִלוּן

וּכְשֶׁפֶר מַצָּבוֹ כָּךְ גֹּדֶל הַלִּשְׁנוּן.

   לְעֵת הַסַּהַר מִתְכַּסֶּה הוּא לְכֻלָּם חָסֵר,

   אֲבָל לְכוֹכְבִים קְטַנִּים יֵקַל לְהִסְתַּתֵּר. 

 

"כְּנָפָיו הַשְּׁחֹרוֹת כַּפִּיחַ הָעוֹרֵב יַרְבִּיץ בַּטִּיט, 

וְעָלוּם יָעוּף מִשָּׂם עִם טִנׇּפְתּוֹ עָלָיו;

אֲבָל אִם הַבַּרְבּוּר הַצַּח לְחַקּוֹתוֹ יַחְלִיט,

עַל כֶּסֶף פְּלוּמָתוֹ תָּמִיד יוֹפַע רְבָב.

הַמְּשָׁרְתִים הֵם חֲשֵׁכָה, הַמְּלָכִים הֵם יוֹם נִלְבָּב:

   יַתּוּשׁ קָטַן לֹא יֵרָאֶה לָעַיִן בִּמְעוֹפוֹ,

   אוּלָם בִּדְאִיַּת הַנֶּשֶׁר כֹּל רוֹאֶה צוֹפוֹ. 

 

 

 

KK_Raped_cr

Käthe Kollwitz, נאנסה, 1907. תצריב, תצריב רך, תצריב יבש. הדפס בצבע חום כהה ובתוספת שריטות ונגיעות צבע שחור על נייר ארוג בצבע קרם, Metropolitan Museum of Art, New York City

האונס עצמו מחזיק שני בתים בלבד, שהם אבן הראשה לפואמה. תיאורו החסכני של המשורר נמנע מכלל פירוט וקישוט וניצב בתור ניגוד תומך ליצירה כולה. זוהי הצהרה הנמסרת בַמדיום. אם אמנם לא ניתן לחלץ את "כוונת המשורר מאוֹמרוֹ", הרי כבכל מקרה אמנותי תודעת השיר ותודעת הקורא אחת הן ועל כך נותר לנו לסמוך.

 

שייקספיר מציב את רגלו של האנס על האור ומחשיך את הזירה בקדרות המעשה. כגליון נייר טבול בדיו, עולים ממנו שני שברי מראֵה, אולי באור הירח. האנס מניח את ראשו המבחיל על פניה של לוקרטיה ו"מֵצֵן לַהַט פָּנָיו בְּדִמְעָתָהּ הַמְּקֻדֶּשֶׁת". את זעקותיה הוא חוסם בשולי כותנתה שתחב בפיה. גיזה מופשלת זו של שיית העולה היא הרמז להתרחשות המוצנעת בחשכה. נגזל קולה של לוקרטיה והיא תשווה עצמה בהמשך לפילומלה כרותת הלשון והעצמיוּת, שכן חיי הנפש הם מבעם. ואולם תמרוריה של לוקרטיה, "הכלואים בראשה", ישובו להישמע בקולו של הזמיר שהעניק לה את שירו.

 

התיאור מכמיר הלב זוהר על ראש הכותב, שלמען הדמות המעונה והמושפלת כיבה את אורות הבמה. עוד יותר, ניצב תיאור הפשע בניגוד, מתריס אפילו, לייצוגי "האונס ההרואי" הנפוצים בתקופתו של שייקספיר, תיאור הצובע את כל ההרואיות הזאת בצבעים קודרים של אמת.

 

בהמשך, ניתנת לנו תמונת שיקוף הדדי של אומללות קורבן ופושע שנצחונו נפסד ובסופה נשאלת לוקרטיה "לשלומה". תופעת התוקפן הבכיין מוכרת למשורר, כך נראה, ומתבררת לנו גאונותו הפסיכולוגית והבנתו המופלאה בכל דבר אנושי.

 

"נתיניה" (Her subjects) של לוקרטיה, בתשובתה, הם רגשותיה הכבושים, סבלותיה. כך היא מעניקה לאנס שיקוף אישי של הפוליטי. צפויות לו הפיכת השלטון, תבוסה, נידוי והכפשת נצח. היא גם מדמה עצמה לעיר-מדינה מוקפת חומה ומבודלת מהחוץ וכלליות חוקיו, סובייקט.

 

כאן גם נפתחים חמשת שלבי האבל, המתערבבים ונארגים זה בזה החל מנסיון נואל להכחשה ובקשת מסתור בתלונותיה של לוקרטיה נגד הלילה, שעת הכושר (Opportunity) והזמן. ובתוך כך שמתגוללת והולכת התמודדות הניגודים המכוננים חוץ-פנים, מתחוללת קריסתה של האוטונומיה של לוקרטיה. היא תוכל לקומם אותה רק באקט אלים של השמדה עצמית. כיוון שמופנמת בה השיטה הפטריארכלית השלטת, התאבדותה היא המפלט היחיד שנותר בידה לשמר את עצמיותה.

 

במונחי התקופה, האונס מחלל את הכלי. לוקרטיה היא חרס נשבר, מופקעת מזכויות בעלה עליה, רכוש שערכו ירד לטמיון, יתרון שהיה לאסון. היא מתנצחת עם עצמה על התלות בין גופה המחולל לבין רוחה החפה מהפשע שנעשה בה, אך גוברים עליה גדרות הזהות והבְּזוּת. האני הנשגב נפרץ, נותץ ועתה הוא בזוי ומוקצה מחמת מיאוס עצמי. בפרשנותו הפואטית למיתוס העתיק מקדים המשורר במאות שנים את הבנת טראומת האונס והשלכותיו בנפש הקורבן.

 

אבל סער מבעה ההרסני בה בעת מחזק בפעולת הנגד שלו את עצמותה כנגד כל כלליות ומקימה חיץ בין המוסר שהרוח החופשית מקיימת אותו לבין החוק. בכך היא מוציאה מתחום הרלוונטיות דיונים כמו זה שמנהלת סמכות עליונה כמו אוגוסטינוס הקדוש בעניין לוקרטיה ב"עיר האלוהים". אוגוסטינוס מזכה את רוחה מאשמת הגוף שחולל אך מגנה את התאבדותה כחטא. החוק נוטל מהרוח את החירות, הופך אותה ל"נתין".

 

הזמן שלוקרטיה מתקוממת נגדו, השוחק "סַלְעֵי עֲנָק בְּטִפְטוּפִים קַלִּים" ואיתם גם דתות והשקפות עולם, תרבויות ואימפריות, אין בו כדי לרפא את תחושת הבזות, הגינוי העצמי וההאשמה העצמית של הנאנסת. שייקספיר מיטיב להביע את הזוועה הזאת, שאולי יש לה שורשים בתודעה האסתטית של העצמי.

 

קאנט מכנה את התודעה האסתטית, המפיקה עונג מהנקלט בחושים, "חוש משותף". היכולת לשפוט יופי וכיעור היא עקרונית לסובייקט האנושי, לכן כללית ואישית. הדבר מאפשר את הוויכוח אם משהו יפה אם לאו. המשכו של ויכוח בנוגע למצוי הוא הוויכוח על הראוי ולכן, לפי קאנט, היפה הוא סמל למוסרי. בהקשר אמנותי אומר קאנט (§48 בביקורת כוח השיפוט), כי אמן יכול לתאר באופן מציאותי ויפה את הרע והמכוער, אך לא את המבחיל:

 

   "…רק מין אחד של הכיעור אינו ניתן להיות מוצג [ביד האמן] בהתאם לטבע בלי להרוס את כל הפקת הנחת האסתטית… והוא הכיעור המעורר בחילה. שהרי בהרגשה מוזרה זו, המבוססת לחלוטין על הדמיון, מיוצג המושא [האמור לעורר את הנאתנו] כביכול, כאילו הוא כופה הנאה עלינו, בעוד שאנו מתנגדים לכך בכוח."

 

מבחינת החוויה, מתרחשת השתלטות שבכפיה, אונס, של המוחש על החש דרך קולטני הטעם, הריח, המישוש – וכן הדמיון המיני הנעזר בחושים כולם. בהבחנה זו של קאנט ניתן למצוא הסבר לעצמיותו הנבחלת ונדחית כבזות מצד קורבן האונס, במעין תגובה אוטואימונית של הנפש. גאונותו של שייקספיר מיטיבה להמחיש לנו את החוויה באמצעות המבע שהוא מעניק ללוקרטיה.

 

 

 

You don't know me, but you've been inside me, and that's why we're here today, Stanford Victim Letter Impact Statement From Brock Turner s Victim, 2016

Corina Knoll, Prosecutors release moving 12-page statement from woman raped by former Stanford swimmer, Los Angeles Times, 2016

טל יצחקי, על אונס ואמנות – מחשבות לט"ו באב, 2019

עמנואל קאנט, בקורת כוח השיפוט, שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך מתרגמים, מוסד ביאליק 1969, עמוד 129.

St. Augustinus, City of God, trans. Henry Bettenson, Penguin Books, 1984 (1467), pp. 28-30.

Michael J. Brenner, The Christian Terror of Saint Augustine, The Globalist, 2015

Susan  Brownmiller, Against our Will: Men, Women and Rape, New  York:  Simon and Schuster, 1975

Colin Burrow, ed., The Rape of Lucrece, in: The Oxford Shakespeare – Complete Sonnets and Poems, Oxford University Press, 2002.

Anusa Call, The Devaluation of Consent in The Rape of Lucrece, BYU, 2018

Critical Essays Augustine's View of Sexuality, CliffsNotes

Critical Essays Women in the Confessions, CliffsNotes

  1. Roger Denson, From Victim to Victor: Women Turn the Representation of Rape Inside Out, Huffpost, 2017

Heroic Abduction, The Rubenesque Ideal

Stephen Greenblatt, How St. Augustine Invented Sex, The New Yorker, 2017

Mojca Kuplen, Disgust and Ugliness: a Kantian Perspective, Contemporary Aesthetics, vol 9, 2011

Maria Miceli and Cristiano Castelfranchi, Reconsidering the Differences Between Shame and Guilt, Europe’s Journal of Psychology (EJOP), 2018

The shame of the philosophers, The History of Emotions Blog, 2012

Elizabeth Robertson, `Can a Woman Rape a Man? Rape and the Erotic in Shakespear`s Rape of Lucrece`, in: Bradford K. Mudge, ed., The Cambridge Companion to Erotic Literature, Cambridge University Press, 2017. Pp. 47-63.

ויליאם שייקספיר: אונס לוקרטיה – ד'

 

דָּמוּ אוֹתָהּ כְּמִי אֲשֶׁר בְּעֵין הָעֲלָטָה

מִשְּׁנַת דּוּמָה נֵעוֹרָה מִשִּׁגְיוֹן זְוָעוֹת

בְּמַחְשָׁבָה כִּי רוּחַ רְפָאִים חָזְתָה,

וּמִמַּרְאֵהוּ הַנּוֹרָא כֹּל חֻלְיוֹתֶיהָ מִזְדַּעֲזֵעוֹת;

זְוָעָה כָּזֹאת! אַךְ לָהּ, נָכוֹנוּ בַּלָּהוֹת,

   מֵהַפְרָעַת שְׁנָתָהּ, רוֹאָה הִיא בִּזְהִירוּת

   כִּי הָאֵימָה הַנֶּחֱזֶית הִנֵּהִי הַמְּצִיאוּת.    

 

צְנוּפָה בְּאֶלֶף חֲרָדוֹת מְטַּלְטְלוֹת,

מֻטֶּלֶת בִּרְעָדָהּ כְּבַת כָּנָף שֶׁאַךְ זֶה נִסְפְּתָה;

מִבְּלִי הָעֵז לִרְאוֹת, עִם זֹאת, בְּמִצְמוּצָהּ נִגְלוֹת

צוּרוֹת מִקְסָם חוֹלְפוֹת, דּוֹחוֹת כְּדֵי בְּעָתָה:

צְלָלִים שֶׁל מֹחַ נֶּחֱלָשׁ הֵם, יְצִירֵי בְּדוּתָה;

   בְּכַעְסוֹ כִּי נָסוּ הָעֵינָיִם מֵאוּרֵיהֶן הַתְּמִימִים,  

   הוּא בַּחֹשֶׁךְ מַחְרִידַן בְּחֶזְיוֹנֵי אֵימִים. 

 

יָדוֹ, אֲשֶׁר עֲדַיִן עַל שָׁדָהּ נוֹתָרָהּ –

אֵיל גַּסּוּת, הַמְּנַגֵּח בְּחוֹמַת שֶׁנְהָב! –  

יָכְלָה לָחוּשׁ אֶת לְבָבָהּ – אֶזְרָח בִּשְׁעַת צָרָה

עַד מָוֶת בְּעַצְמוֹ פּוֹגֵעַ, קָם, נוֹפֵל וָשָׁב,

אֶל דֹּפֶן מִדַּפֵּק, הַיָּד מַרְעִיד לַשָּׁוְא.

   וּבְשֶׁל כָּךְ הַלָּה זוֹעֵם וְרַחֲמָיו מֵסִיר

   כְּדֵי לִפְרוֹץ, לַחְדֹּר אֶל מְתִיקוּת הָעִיר.

 

רֵאשִׁית, כַּחֲצוֹצְרָה, פּוֹתַחַת לְשׁוֹנוֹ

בְּהַשְׁמָעַת דְּבָרָהּ לְאוֹיַבְתּוֹ בְּמוֹט לִבָּהּ;

עַל הַסָּדִין רַק סַנְטֵרָהּ מֵצִיץ בְּזֹךְ גּוֹנוֹ,

לְשֶׁמַע אַזְעָקַת חֵרוּם לַדַּעַת הַסִּבָּה,

אוֹתָהּ בְּאֶלֶם הוּא מַפְגִּין בְּמֶחְוָה עֲקֻבָּה;  

   עֲדַיִן בִּתְּחִנּוֹת עַזּוֹת לָדַעַת הִיא רוֹצָה,

   מָה סַמְמָן מָצָא לָעָוֶל הַמְּבֻצָּע. 

 

תְּשׁוּבָתוֹ הִיא כֹּה: "הַסַּמְמָן שֶׁבְּפָנַיִךְ אַתְּ, –  

גַּם אִם הַחֲבַצֶּלֶת מַחְוִירָה בְּזַעְמָהּ,

וְהַשּׁוֹשַׁנָּה בְּאֹדֶם חֶרְפָּתָהּ נִצְבַּעַת, –

הוּא שֶׁיַּפְצִיר וִיסַפֵּר בִּי אַהֲבָה שְׁלֵמָה;

כְּפִי הַסַּמְמָן הַלָּז אֲנִי מַגִּיעַ לְשׁוּמָה

   שֶׁל מִבְצָרֵךְ הַלֹּא כָּבוּשׁ: הָאָשָׁם עָלַיִךְ,

   כִּי בָּגְדוּ בְּאֵלֶּה לְעֵינָי עֵינַיִךְ. 

 

"אֲנִי עוֹצֵר בָּךְ כָּךְ, לַשָּׁוְא תִּתְלוֹנְנִי:

יָפְיֵךְ הוּא זֶה שֶׁהִפִּילֵךְ בְּזֶה הַלֵּיל,

שֶׁבּוֹ עָלַיִךְ לְצַיֵּת בְּאֹרֶךְ רוּחַ לִרְצוֹנִי,

זֶה רְצוֹנִי נוֹתֵן בָּךְ אוֹת לְעִנּוּגִי הֶהָבֵל,

אִמַּצְתִּי כָּל כֹּחִי לַהֲנִיאוֹ מֵהִשְׁתּוֹלֵל;

   אָמְנָם גִּנּוּי וְהִגָּיוֹן מַכִּים בּוֹ עַד מוֹתוֹ,

   אֲבָל חִנֵּךְ הַמְּפֹאָר מַפְלִיא לְחַיּוֹתוֹ. 

 

"אֲנִי מֵבִין כִּי אֹנֶס יַעְתִּיר בִּי נִאוּצִים;

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְוֶרֶד רַךְ קוֹצִים לַהֲגָנָה;

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי מִתְחַמֵּשׁ הַדְּבָשׁ בְּעֳקָצִים;

וְכָל זֹאת הׇחׇכְמָה שֶׁל טֶרֶם מְבִינָה:

אַךְ הָרָצוֹן חֵרֵשׁ לְקוֹל הַתְּבוּנָה;

   רַק לוֹ יֵשׁ עַיִן לַחֲזוֹת בִּיְפִי הַנָּאוָה,

   וְשֶׁרָאָה הוּא יַחְמֹד נֶגֶד הַחֹק וְהָחוֹבָה.  

 

"דַּנְתִּי בַּדָּבָר, אֲפִלּוּ בְּעָמְקֵי נַפְשִׁי,

בָּעָוֶל, בַּחֶרְפָּה, בַּצַּעַר שֶׁאֶגְרֹם;

אַךְ אֵין לִשְׁלֹט בִּנְתִיב הַפֶּרֶץ הָרִגְשִׁי,

אוֹ לַעֲצֹר אֶת זַעְפּוֹ הַמִּתְקַדֵּם מִזְּרֹם.

יָדַעְתִּי כִּי הַמַּעַל בֶּכִי חֲרָטָה יִתְרֹם,

    וְגַם גִּנּוּי, קָלוֹן וַעַד שִׂנְאַת דָּמִים;

    אוּלָם אֲנִי – עִם חֶרְפָּתִי אַשְׁלִים." 

 

וּבְאָמְרוֹ זֹאת, פִּגְיוֹנוֹ הָרוֹמָאִי מוּנָף,

כְּבָז נִסַּק אֶל-עַל בִּשְׁמֵי מָרוֹם,

אֲשֶׁר בְּצֵל אֶבְרוֹ לוֹפֵת לְמַטָּה בֶּן כָּנָף,   

וּמְאַיֵּם עִקּוּל חַרְטוֹם בַּמָּוֶת אִם יֵרוֹם:

מֻטֶּלֶת כְּמוֹתוֹ תַּחַת הָפַאלְכְיוֹן הָאָיוֹם

   לוּקְרֶטְיָה אֵין יֶשַׁע, בַּדְּבָרִים הוֹפֶכֶת

   וּכִשְׁמֹעַ עוֹף פַּעֲמוֹנֵי הַבָּז, רוֹחֶפֶת וְנִדְרֶכֶת. 

 

"לוּקְרֶטְיָה", אָמַר, "הַלַּיְלָה אֶתְעַנֵּג עָלַיִךְ:

אִם תִּתְכַּחֲשִׁי, חֶפְצִי הַכֹּחַ יִמָּלֵא,

אֲנִי עוֹמֵד בְּמִטָּתֵךְ שֶׁלָּךְ לִטְבֹּחַ אֶת חַיַּיִךְ: 

אַחַר כָּךְ, אֶשְׁחַט מִקֶּרֶב בְּנֵי בֵּיתֵךְ עֶבֶד נִקְלֶה,

וּכְדֵי לִרְצֹחַ אֶת כְּבוֹדֵךְ בִּצְרוֹר חַיַּיִךְ הַכָּלֶה;

   בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ הַמֵּתוֹת בְּדַעְתִּי לְהַנִּיחוֹ

   וּלְהִשָּׁבַע כִּי בְּחֵיקֶךְ אֻלַּצְתִּי לְקַפְּחוֹ. 

 

"כָּךְ, בַּעֲלֵךְ אֲשֶׁר תּוֹתִירִי אַחֲרָיִךְ, לְשָׁנִים

יִהְיֶה מַטְּרַת קִלּוּס בְּעֵין כָּל בַּר בֵּי רַב;

עוֹטֵי חֶרְפָּה יֵלְכוּ קְרוֹבָיִךְ חֲפוּיֵי פָּנִים,

בְּצֵל הַמַּמְזֵרוּת שֵׁם פְּרִי בִּטְנֵךְ יֶחְרַב:

וְאַתְּ, אֲשֶׁר תִּהְיִי זוֹ שֶׁהִטִּילָה בָּם רְבַב,

   יֻזְכַּר חֶטְאֵךְ בְּחֶרֶז לְצוֹנוֹת רַנִּים,

   אוֹתָם יָשִׁיר הַטָּף עַד קֵצֶה הַזְּמַנִּים. 

 

"אֲבָל אִם תֵּעָנִי, אֶשְׁמֹר דּוֹדֵךְ בְּסוֹד:

פֶּשַׁע לֹא נוֹדָע הֲרֵיהוּ הֲגִיגֵי סָרַק;

נֶזֶק קַל בִּלְבָד תְּמוּרַת גְּמָר טוֹב מְאֹד,

הֲרֵי הַנֹּהַג הַתָּקִין כָּאן כְּלָל לֹא יְפֹרַק.

הֵן לִפְעָמִים רַעַל צָרוּף מוּרָק

   לְתוֹךְ הֶרְכֵּב טָהוֹר; וּלְמַעֲשֶׂה יִפְעַל

   בְּצֵרוּפוֹ זֶה, מְטֹהָר מֵהַשְׁפָּעַת הָרַעַל. 

 

"לָכֵן, לְמַעַן יְלָדַיִךְ וּבְעָלֵךְ וּלְטוֹבָתָם,

חִמְּדִי חַסְדִּי: אַל נָא תּוֹרִישִׁי לָהֶם כָּךְ

אֶת הַבּוּשָׁה בְּאֵין תַּשְׁמִישׁ לִמְחוֹת קַלְקָלָתָם.

אוֹת הַקָּלוֹן, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִשָּׁכַח,

מֵרֶצַע שִׁעְבּוּד וּפְגַם לֵדָה נוֹכָח,

   שֶׁכֵּן הַכֶּתֶם שֶׁקִּבֵּל אָדָם בְּלֵדָתוֹ

   מִשְׁגֶּה הַטֶּבַע הוּא, לֹא אוֹת כְּמִדָּתוֹ." 

 

עַתָּה בְּעֵין הַקּוֹקַטְרִיס הַמַּחְרִידָה,

בִּשְׁתִיקָה הוּא אֶת עַצְמוֹ מֵקִים;

וְהִיא, תְּמוּנָה שֶׁל טַהֲרַת חַסְדָּהּ,

אַיֶּלֶת אֲחוּזָה הִיא בְּטׇפְרֵי גְרִיפוֹן בּוֹרְקִים

וּמִתְחַנֶּנֶת בַּשְּׁמָמָה הַמְּשֻׁלֶּלֶת מֵחֻקִּים,

   בִּפְנֵי חַי טֶרֶף חָף מִכְּלָל עָנֹג,

   אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְצַיֵּת, רַק לְפִגּוּל תַּאֲבוֹנוֹ.  

 

כְּשֶׁעָב שְׁחוֹרַת פָּנִים עַל חֶלֶד מְאַיֶּמֶת,

הֶהָרִים לְסֵתֶר יִשְׁאֲפוּ בָּעֲרָפֶל חִידָה,

הָאֲדָמָה אַזַי מִקְּדוֹר רַחְמָהּ צַפְרִיר נוֹשֶׁמֶת,

וּמִמִּשְׁכָּנָהּ נוֹשֶׁפֶת הֶבְלַת זֶפֶת מַחְרִידָה

וְעוֹצֶרֶת רֶדֶת מֶנָּה בִּכְפִיַּת פְּרֵדָה;

   כָּךְ דְּבָרֶיהָ מְעַכְּבִים הַחֶפֶז הַרוֹגֵן,

   פְּלוּטוֹ דַּךְ מַשְׁפִּיל עַפְעַף כְּשֶׁאוֹרפֶאוֹס מְנַגֵּן. 

 

חֲתוּל בַּר-לֵיל נִתְעָב, לֹא הוּא שֶׁיִּתְעַכֵּב,

לְעֵת בְּחַרְצֻבּוֹת כַּפּוֹ עַכְבָּר תָּשׁ מְפַלֵּל:

שַׁגַּעַת עַיִט בְּקִרְבּוֹ נִזּוֹנָה עַל כְּאֵב,

גַּם בְּשֶׁפַע תְּהוֹם בּוֹלֵעַ בְּכָל מְאֹדוֹ זוֹלֵל:

כֹּל תְּפִלּוֹתֶיהָ בְּאָזְנוֹ, אַךְ הוּא לֹא יְגוֹלֵל

   הָאֶבֶן מִלִּבּוֹ וּלְשַׁוְעָתָהּ לֹא יַחֲשֶׁה:

   הַשַּׁיִשׁ בַּגְּשָׁמִים בָּלֶה, אַךְ חֵשֶׁק בִּדְמָעוֹת נִקְשֶׁה.

 

עֵינֶיהָ הַמְּבַקְּשׁוֹת חֶמְלָה בְּעֶצֶב נְטוּעוֹת

בְּאֶפֶס רַחֲמִים שֶׁבְּקִמְטֵי פָּנָיו;

נִיב לְשׁוֹנָהּ הַצַּח נִפְרַע בַּאֲנָחוֹת צְנוּעוֹת,

הַמּוֹסִיפוֹת לִנְאוּמָהּ עִדּוּן עָנָו.

אֶתְנַחְתּוֹת דִּבּוּרָהּ רַבּוֹת, וְהֵן חוֹרְגוֹת מֵאָפְנָיו

   וּבְאֶמְצַע הַמִּשְׁפָּט הֲגִיָּתָהּ נִשְׁבֶּרֶת,

   עַד כִּי פַּעֲמַיִם מַתְחִילָה הִיא וּמְדַבֶּרֶת. 

 

בִּשְׁמוֹ שֶׁל יוּפִּיטֶר הַכֹּל יָכוֹל הִיא מַפְצִירָה,

בָּאַבִּירוּת, בָּאֲצִילוּת, בְּמֶתֶק נֶדֶר הַיְּדִידוּת,

בְּאַהֲבַת אִשָׁהּ, בְּדִמְעָתָהּ בִּפְנֵי גְּזֵרָה,

בֶּאֱנוֹשִׁיּוּת קִדּוּשׁ הַחֹק, מִדַּת הַחֲסִידוּת,

בְּאֶרֶץ וְשָׁמַיִם, וּבְכֹחָם שְׁנֵיהֶם לִפְדּוּת,

   כִּי יִפְרֹשׁ לְמִטַּת אֻשְׁפִּיזוֹ הָרֵיקָה,

   וְיִשְׁתּוֹחֵחַ לְכַבֵּד, לֹא לְיַוֵן אֶת הַתְּשׁוּקָה. 

 

אָמְרָה, "גְּמוּלְךָ עַל הָאֵרוּחַ אַל יְהִי

כְּפִי הַצְהָרָתְךָ זוֹ, בְּשִׁלֵּם כֹּה שָׁחֹר;

מַבּוּעַ שְׁהִשְׁקְךָ אַל נָא תְּנַבֵּל בִּרְעִי;

אֶת מָה שֶׁאֵין לְחַיּוֹתוֹ, אָנָּא אַל תִּנְחֹר;

הֶרֶף מַטָּרָה שְׁגוּיָה, מִיֶּרִי סוֹג אָחוֹר;

   אֵין צַיָּד אוֹחֵז בַּקֶּשֶׁת וְדוֹרֵךְ יִתְרָהּ

   לִפְגֹּעַ בְּעָפְרָה נוֹאֶשֶׁת טֶרֶם נִבְכְּרָה.

 

"אִישִׁי הוּא יְדִידְךָ, לְמַעֲנוֹ רַחֵם אוֹתִי; 

חָזָק הִנְּךָ, לְמַעַנְךָ, אָנָּא עֲזֹב אוֹתִי;

אֲנִי עַצְמִי כֹּה חֲלוּשָׁה, אַל נָא תְּבַקֵּשׁ אוֹתִי;

אֵינְךָ נִרְאֶה כִּמְרַמֶּה, אַל נָא תְּרַמֶּה אוֹתִי;

אַנְחוֹתַי, הוֹלְמוֹת כְּסַעַר, לְמַלֵּט אוֹתִי;

   אִם אֵי פַעַם בְּכִי אִשָּׁה נָגַע לְלֵב שֶׁל גֶּבֶר,

   פְּתַח לִבְּךָ לְדִמְעוֹתָי, לְאַנְחוֹתָי, לַשֶּׁבֶר. 

 

"אֲשֶׁר כֻּלָּם בְּבַת אַחַת, כְּמוֹ אוֹקְיָנוֹס בִּכְעַסוֹ,

מַכִּים עַל שִׂרְטוֹנֵי לִבְּךָ הַמְּאַיֵּם לִטְרֹף,

וּבְאֵין הֶרֶף רִגְשַׁתָם כָּךְ מְנַסִּים לַהֲפִיסוֹ:

הֵן נְמֵסוֹת גַּם אֲבָנִים לְמַיִם לְבַסּוֹף.

אוֹ! אִם אֵינְךָ קָשׁוּחַ מִמְּצוּקֵי הַחוֹף,

   הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, נָא הִמַס בְּדִּמְעִי הַנּוֹזֵל,

   הֵן רוֹךְ הַלֵּב בֹּא יָבוֹא בְּשַׁעַר מִבַּרְזֶל.  

 

"כְּבֶן דְּמוּתוֹ שֶׁל טַרְקְוּיִן אֵרַחְתִּיךָ בְּבֵיתִי;

הַאִם לָבַשְׁתָּ אֶת צַלְמוֹ כְּדֵי לְהַכְלִימוֹ?

לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם כָּאן אֶשָּׂא תְּלֻנָּתִי,

זָלִיתָ אֶת כְּבוֹדוֹ, פָּגַעְתָּ בִּנְסִיכוּת שְׁמוֹ.

אֵינְךָ מִי שֶׁנִּרְאֵיתָ, וְאִם כְּעַצְמְךָ בְּמוֹ,

   נִרְאֵיתָ לֹא כְּמוֹ שֶׁהִנְּךָ, כַּמֶּלֶךְ וְכָאֵל;

   הֵן לִמְלָכִים כִּלְאֵלִים דָּרוּשׁ שִׁלְטוֹן כּוֹלֵל. 

 

"אֵיכָה זַרְעֵי קְלוֹנְךָ יְלַבְלְבוּ לְעֵת זִקְנָה,

סוּרֵי פְּשָׁעֶיךָ לְפָנֶיךָ עֵת שֶׁתִּכָּלֵח!

אִם עַזוּתְךּ הַיּוֹם הַזֶּה פּוֹרָה רֹאשׁ וְלַעֲנָה,

מַה לֹא תָּעֵז פָּנִים עֲשׂוֹת בָּעֵת שֶׁתִמָּלֵךְ?

אוֹ! זְכוֹר כִּי דְּבַר בְּלִיָּעַל מְלַכְלֵךְ

   מִכְּדֵי מְחִי מִמְּחוֹלְלָיו הֶחֲלַכִים

   וּמָה גַּם בַּעֲפַר אֵין לְהַסְתִּיר פִּשְׁעֵי מְלָכִים.  

 

"הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה יִגְרֹם שֶׁיְאַהֵבוּךָ מִיִּרְאָה;

אָמְנָם יִרְאָה מֵאַהֲבָה הִיא לִמְלָכִים מְאֻשָּׁרִים:

תְּהֵא אָנוּס לִהְיוֹת לְפוֹרְעֵי כְּלָל וָחֹק חֶבְרָה,

כְּשֶׁהֵם יִמְצְאוּ בְּךָ בֶּן דְּמוּת לַצּוֹרְרִים:

אָנָּא, סוּר מִזֶּה, וְלוּ מִפַּחַד מְרוֹרִים;

   הֵן נְסִיכִים הֵם סֵפֶר, בֵּית הַסֵּפֶר, הַמַּרְאָה,

   בָּהֶם עֵין הַנָּתִין קוֹרֵאת, לוֹמֶדֶת וְרוֹאָה. 

 

"הֲתִהְיֶה בֵּית סֵפֶר הַמְּלַמֵּד חֶשְׁקָה?

הַתִּהְיֶה לְמִקְרְאַת כִּתְבֵי בּוּשָׁה?

הֲתִהְיֶה מַרְאָה שֶנִשְׁקָפִים דַּרְכָּהּ

סַמְכוּת לְחֵטְא, גַּם רִשָּׁיוֹן נִפְשַׁע,

וּבְשִׁמְךָ זְכוּת יֶתֶר תִּנָּתֵן לְהַכְפָּשָׁה?

   אַתָּה בּוֹחֵר בְּדֵּרָאוֹן בִּמְקוֹם הַלֵּל נִצְחִי,

   אַתָּה מַפְקִיר שִׁמְךָ הַטּוֹב לְקִיתוֹנוֹת שֶׁל סְחִי.

 

"הַמְּפַקֵּד הִנְּךָ? בִּשְׁמוֹ שֶׁל מִי שֶׁהִפְקִידְךָ,

הַפְקֵד נָא תֹּם לִבְּךָ עֲלֵי רָצוֹן סוֹרֵר:

בַּל חַרְבְּךָ תִּשְׁלֹף לִנְטִירַת סִרְחָה,

בְּהִנָּתְנָהּ לְךָ לִקְטֹל חָרַשׁ צוֹרֵר.

בִּכְהֻנָּתְךָ הַנְּסִיכוּתִית אֵיכָה תְּהֵא שׂוֹרֵר,

   עֵת, שֶׁחוֹטֵא זֵד, דֻּגְמָתְךָ, יִצְלַח בֵּהֶאֱמְרוֹ  

   כִּי מְלֻמָּד חֵטְא הוּא, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹרוֹ? 

 

"חֲשֹׁב מַה מַק מוֹפָע כָּזֶה יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת,

לִרְאוֹת אֶת פִּשְׁעֲךָ שֶׁלְּךָ בְּמִישֶׁהוּ אַחֵר.

פְּגִימוֹת הָאֲנָשִׁים לָהֶם אֵינָן נִרְאוֹת,

שֶׁכֵּן הֵם מְטַיְּחִים וּמַחְלִיקִים פְּרִיצוּת גָּדֵר:

בְּאָחִיךָ חֵטְא כָּזֶה הֲלוֹא הָיָה מָוֶת גּוֹזֵר,

   אוֹ! כֹּה עֲטוּפִים הַלָּלוּ בְּחֶרְפַּת חֶטְאָם

   עַד כִּי מֵחֶרְבּוֹנָם עַצְמָם יָזִיחוּ מַבָּטָם. 

 

לְךָ, אֵלֶיךָ שְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדַי נוֹשְׂאוֹת תְּחִנָּה,

לֹא לְעוֹרֵר תְּשׁוּקָה, אֶת פֻּרְקָנְךָ הַנִּמְהָר;

לְשׁוּב מַעֲלָתוֹ מֵהַגָּלוּת אֲנִי פּוֹנָה;

תְּנָּה לוֹ לַחְזֹר, הַרְפֵּה מֵרַעְיוֹן מֻפְקָר:

יָשְׁרַת כְּבוֹדוֹ תַּשְׁלִיךְ לַכֶּלֶא חֵשֶׁק מְשֻׁקָּר,

   הָסֵר צָעִיף לַח זֶה מִשִּׂקוּרְךָ הַמִּתְיַחֵם,

   כִּי אָז תַּכִּיר בְּמַצָּבְךָ וְעַל שֶׁלִּי תְּרַחֵם." 

 

"נִגְמָר ", אָמַר. " עֲדַיִן סַעֲרַת קְרָבַי גּוֹאָה,  

אֵינָהּ שׁוֹכֶכֶת, אֵלָא עוֹד יוֹתֵר גּוֹעֶשֶׁת לְשִׁמְעֵךְ. 

מַהֵר כָּבִים זַהֲרוּרִים, אֵשׁ תֹּפֶת מִשְׁתָּהָה;

וְרוּחַ דַּחַף מוֹסִיפָה לְזַעַף לֹא דּוֹעֵךְ:

פְּלָגִים דַּלִּים מִדֵּי יוֹם מַחְזִירִים לַמֹּלֶךְ

   הַמָּלוּחַ חוֹב, וְאַתְּ, עִם מַפָּלֵיהֶם חוּשִׁי

   וְלַזֶּרֶם הִצְטָרְפִי, כִּי מְגַמַּתוֹ אַתְּ לֹא תָּמִישִׁי."  

 

"הֵן אַתָּה", אָמְרָה, "יָם, מֶלֶךְ וּמוֹשֵׁל;

"וּרְאֵה! בְּמֶרְחֲבֵי מַעֲמַקֶּיךָ צוֹלְלִים

חֵשֶׁק שָׁחֹר, זִילוּת, בּוּשָׁה, מִמְשָׁל כּוֹשֵׁל

וְאֶת הָאוֹקְיָנוֹס שֶׁל דָּמְךָ מְחַלְּלִים.

הָיָה כִּי הַתְמָרַת טוּבְךָ הַלָּלוּ מְחוֹלְלִים,

   אַזַי בְּרֶחֶם הַשְּׁלוּלִית יַמְךָ אֶל קֶבֶר יֻגְלַל,

   וּמַדְמֵנַת לְבַב הַיָּם הַזֶּה לָעַד לֹא תִּצְטַלָּל. 

 

"כָּךְ יִהְיוּ אֵלֶּה הָעֲבָדִים לְמֶלֶךְ, וְאַתָּה עַבְדָּם;

שָׁרְשֵׁי אֲצִילוּתְךָ הֵם יְשָׁרְשׁוּ לִבְזוּת;

אַתָּה לָהֶם חַיִּים זַכִּים, הֵם לְךָ בּוֹר נִשׂטַם;

אַתָּה בָּזוּי בְּחֶרְפָּתָם, בָּהֶם יֻהֲרַתְךָ נִבְזוּת:

אַל לַגְּדֻלָּה לִמְצֹא מִסְתּוֹר בְּמַשֶׁהוּ נָחוּת;

   עֵץ הָאֶרֶז לֹא יִכְרַע בִּפְנֵי שִׁפְלוּת הַקִּיקָיוֹן,

   הַשִּׂיחַ הוּא שֶׁיֵּחָנֵק לְרַגְלֵי אֶרֶז הַלְּבָנוֹן. 

 

"עַל הֲגִיגֵיךָ נָא הַמְשֵׁל מַלְכוּת שְׁפוּיָה" –

"דַּיֶּךְ", אָמַר; "בָּאֵל לֹא אֶשְׁמַעֵךְ:

לְחִבּוּבָי צַיְּתִי; אִם לָאו, שִׂנְאָה כְּפוּיָה,

בִּמְקוֹם מַגָּע רָגִישׁ, בַּחֵמֶס אֲשַׁסְעֵךְ;   

נִגְמַר, בְּרֶשַׁע זְרוֹעִי אֶשָּׂאֵךְ

   אֶל מִטָּתוֹ הַמְּשֻׁקֶּצֶת שֶׁל שָׁרָת זִמָּה,

   לִהְיוֹת בֶּן זוּג לָךְ לִגְזֵרַת כְּלִמָּה." 

 

 

 

Pablo Picasso, Minotaur Caressing a Sleeping Woman, 18 June 1933, Drypoint, via Picasso's Suite Vollard and its Contexts

Pablo Picasso, מינוטאור מלטף אשה בשנתה, מסדרת וולאר, 18 ביוני 1936, פריס. תחריט יבש (בחֶרֶט ללא חומצה), Via Picasso's Suite Vollard and its Contexts

 

 

המרובע בבית שמספרו עשרים, כאן, כתוב בחרוז אחיד המציין כי הדובר הקודם פינה את מקומו לדובר שכנגד, לוקרטיה. בבית זה היא משמיעה את הטענה שלה: אני. אדם אני. מטענה זו משתלשלות כל האחרות.

 

זהו מעשה בריאה במלה: נוצרת רשות חדשה, רשות הנתין, הסובייקט הנאבק להחלץ מרצע הגדרתו בידי אחר ופותח את הפער פנים-חוץ, סובייקט-אובייקט. לפי ג'ואל פינמן, שייקספיר מייצר סובייקטיביות. שייקספיר מרבה בפרק זה להכניס דבר-בתוך-דבר, (רעל בטוהר, שלולית בתור לב-ים, זרמיו שהם דם הנפש), להנגיד ולתלות פנים-חוץ. לוקרטיה המתעוררת היא סובייקט הפואמה ותודעתה הדוברת.

 

אנו שומעים אותה מתקוממת נגד הכחשת עצמיותה, נגד תפיסתה כ"כלי יפה". זאת, בניגוד מוחלט ובוטה, אפילו, לדחיסות תיאורה בשיר. בדיבורה זה היא נהיית לדמות מראה מהופכת לאנס. היא קוראת את חשקו בו – הוא קורא את חשקו בה, משליך עצמו עליה ובכך נותן לנו מראה נוספת, שלישית, דרכה משתקף עיוורונו לראייתנו הנפקחת. הגיונו הכושל מופגן גם בטיעוניו ובהצעותיו המפריכים עצמם.

 

כמו כן, סדרה של היפוכים מטורללים מפגינים עוד את הגיונו המעוות של התוקף, המכריז באזני קורבנו כי תמיסה טהורה תטהר את הרעל הנזרק לתוכה וכי אם לא תיענה לו תוכתם בחטאו, דבר שאכן מתחייב בסדרים הנהוגים. המשורר מראה לנו בתוך כך את יסודותיהם הרעועים הנבנים על אי-צדק. בנוסף, הוא מגלה הבנה עמוקה של התוקפנות המתענגת ומתגרה מכאב ודמע.

 

את הרלוונטיות של הצגת דמות השליט בתור "ספר, בית ספר ומראה" לחברה כלשהי ובכל זמן אין צורך להדגיש. נוכל להבחין גם בדיאלקטיקה של נראות-הסתרה בהפעלת הכוח, אם כי במושגים ומופעים שונים של המאה ה-17 לעומת עידן הדמוקרטיה הייצוגית.

 

במוצהר, מופנית המראה הדידקטית המוצגת בתפנית זו ישירות אל הרוזן מסאות'המפטון שהיצירה מוקדשת לו, וכמו מכריחה אותו לתפוס עצמו כבן דמות האנס. בהמשך, מופנית המראה אל הקורא הממוצע בתקופה, הג'נטלמן האנגלי ודרכו אל כל קהילת בעלי הכוח.

 

שייקספיר משתמש בקונבנציה ליצור חידוש בעצם האפשרות לקריאה כמו דמוקרטית ואוניברסלית ברוחה לתוך תוכה של הקונבנציה והשיטה. כבר בתחילת דרכו הוא מעיין בכשל הכוח. בתוך כך הוא מיטיב ללכד קריאות מתנגשות המבקעות סדק שאמת מפציעה דרכו.

 

אם קוראים את סונטה מספר 130 המהוללת, מתבארת לנו אירונית היופי שהוא מציג בדמות לוקרטיה, ה"אפופה דימויי כזב" דוגמת אלה המוצגים בסונטה.

 

סונטה מספר 130 לשייקספיר, בתרגום זיוה שמיר:

 

עֵינֵי אֲהוּבָתִי אֵינָן כַּשֶּׁמֶשׁ;

אַלְמֹג אָדֹם מִפִּיהָ בַּשָּׁשַׁר;

וְאִם צָחֹר הַכְּפוֹר, שָׁדֶיהָ כֶּמֶשׁ;

וְשַׂעֲרָהּ? חַבְלֵי שְׁחוֹר עַל רֹאשָׁהּ.

יֵשׁ שׁוֹשַׁנִּים נֻמְּרוּ שָׁנִי וָשֶׁלֶג

אַךְ לֹא עַל לְחָיֶיהָ כִּמְדֻמֶּה,

וְיֵשׁ אַף נִיחוֹחוֹת טוֹבִים מֵאֵלֶּה,

מִּקִּרְבָּהּ בּוֹקְעִים עִם הֲבֵל פֶּה.

אֹהַב אֶת צְלִיל קוֹלָהּ, אַךְ שִׁבְעָתַיִם

עָרֵב מִמֶּנּוּ קְהַל יוֹדְעֵי נַגֵּן;

אֶתְמַהּ אֵיךְ תְּהַלֵּךְ בַּת הַשָּׁמַיִם,

שֶׁלִּי תַּצִּיג אֶת כַּף רַגְלָהּ הָכֵן.

אַךְ חֵי מְרוֹמִים, טוֹבָה הִיא מִזָּהָב,

לֹא אֲפָפוּהָ דִּמּוּיֵי כָזָב.

 

 

 

Pablo Picasso, Rape, II, 22 April 1933. Drypoint, via Picasso's Suite Vollard and its Contexts

Pablo Picasso, אונס II, מתוך סדרת וולאר, 22 באפריל 1933. תחריט יבש, via Picasso's Suite Vollard and its Contexts

 

 

אליזבת ווינקלר, שייקספיר מאוהבת: האם יכול להיות שגדול המחזאים בהיסטוריה היה בכלל אישה?, גלובס, 2019

זיוה שמיר, מתרגמת, עיני אהובתי – כל סונטות שייקספיר, 2010

Harold Bloom – "Shakespeare: The Invention of the Human", YouTube

Charis Charalampous, The Mirror and the Lover’s ‘I’ in Shakespeare’s Sonnets: A Poet’s Process of Individuation,

Kenneth Davis, “A Mirror up to Nature”: Cosmos, Nature, and Culture in Shakespeare, Essay, 2009

Joel Fineman, Shakespeare's Perjured Eye: The Invention of Poetic Subjectivity in the Sonnets, University of California Press, 1992.

Stephen Greenblatt – Shakespeare's Freedom, YouTube

Jonathan Jones, How the Vollard Suite draws us into the dark mind of Picasso, The Guardian, 2012

Roland Penrose, Picasso – His Life and Work, University of California Press, 1981 (1958)

James Shapiro, Shakespeare Wrote Insightfully About Women. That Doesn’t Mean He Was One, The Atlantic, 2019

Philippa Kelly, Surpassing Glass: Shakespeare's Mirrors, Early Modern Literary Studies, 2002

 

%d בלוגרים אהבו את זה: