וילפרֶד אוֹוֶּן: מְשַׁל הָאִישׁ הַזָּקֵן וְהַצָּעִיר

 
 

מְשַׁל הָאִישׁ הַזָּקֵן וְהַצָּעִיר

 

אֲזַי קָם אַבְרָהָם, וּבִקֵּעַ הָעֵץ, וְהָלַךְ,

וְלָקַח אִתּוֹ אֵשׁ, וְסַכִּין.

וּבְלֶכְתַם שְׁנֵיהֶם יַחַד,

דִּבֵּר בְּכוֹרוֹ יִצְחָק וַיֹּאמֶר, אָבִי,

הִנֵּה הָהֲכָנוֹת, אֵשׁ וּבַרְזֶל,

וְאַיֵּה הַשֶּׂה  לָעֹלָה?

כִּי-אָז אֶת הַנַּעַר עָקַד אַבְרָהָם בִּרְצוּעוֹת, חֲגוֹרוֹת,

וְשׁוּחוֹת, בִּצּוּרִים הֵקִים שָׁם,

וְהֵנִיף הַסַּכִּין אֶת בְּנוֹ לִשְׁחֹט.

וְהִנֵּה! מִן-הַשָּׁמַיִם מַלְאַךְ יִּקְרָא אֵלָיו

וַיֹּאמֶר, יָדְךָ אַל-תִּשְׁלַח אֶל-הַנַּעַר,

וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה. רְאֵה,

אַיִל, בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו נֶאֱחַז;

אֶת אֵיל הַגַּאֲוָה הַקְרֵב תַּחְתָיו.

 

אַךְ הַזָּקֵן לֹא יְהִי כֹה, אַךְ אֶת בְּנוֹ שַׁחָט,

וּמַחֲצִית זֶרַע אֵירוֹפָּה, אֶחָד-אֶחָד.

 
 
כֹּה – כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית טו ה). אוון קרא את גרסת King James האנגלית לתנך. בהתאם (וגם בשל דרישות התבנית, המקצב והמצלול), השתמשתי במלה "סכין" במקום במאכלת. היה עלי לשלב את "המקור" העברי עם "המקור" האנגלי.
 
ליאת יוסיפור, שלוש דמויות, 2010. שמן על בד, via Angeles Gallery

ליאת יוסיפור, שלוש דמויות, 2010. שמן על בד, via Angeles Gallery

 
 
 
 
מְשַׁל הָאִישׁ הַזָּקֵן וְהַצָּעִיר (The Parable of the Old Man and the Young) נכתב על ידי וילפרד אוון בבית החולים קרייגלוקהרט (Craiglockhart) לנפגעי הלם קרב (Shell Shock) באדינבורו, סקוטלנד. השיר מוגש כאן בקטע המסיים את הסרט Regeneration מ-1997, שגיבוריו ד"ר ויליאם ריברס, הנראה בקטע קורא את השיר, וכן המשוררים סיגפריד ששון ווילפרד אוון. ואולם, הגיבורה הראשית בסרט היא המלחמה, באיוולתה ובשברה.  
 
 
 
 
 עוד על, ומשל וילפרד אוון:   
Wilfred Owen Audio Gallery, in: BBC History
Poems (Wilfred Owen), at Yale Modernism Lab
The Wilfred Owen Collection at: First World War Poetry Digital Archive     
 
 
 

"הנושא שלי הוא המלחמה, ונוֹחם המלחמה. השירה נמצאת בַּנוחם. ברם לדור הזה אין בקינות הללו ניחומים כלשהם. אפשר יהיו הם לדור הבא. כל שיכול משורר לעשות הוא להתריע. מטעם זה על המשוררים לאמתה לדבר אמת."

 
 
אוון כתב את הדברים כהקדמה לספר שירה שלא זכה להוציאו לאור. הוא נהרג ב-4 בנובמבר 1918 בקרבות אורס (Ors), צרפת.  
 
ליאת יוסיפור, דמעה, 2007. שמן על לוח, via Angeles Gallery
ליאת יוסיפור, דמעה, 2007. שמן על לוח, via Angeles Gallery
מודעות פרסומת

יזכרו עמי האזור את בניהם ובנותיהם

רינה קסטלנובו, ללא כותרת (בוקרים ברמת הגולן), 2004. Via Andrea Meislin Gallery, New York

רינה קסטלנובו, ללא כותרת (בוקרים ברמת הגולן), 2004. Via Andrea Meislin Gallery, New York

 
 

יזכרו עמי האזור את בניהם ובנותיהם

שקיפדו חייהם במלחמות,

בפעולות איבה רצחניות

ובמאבקים המחללים אדמה בדם.

 

נזכור, כל בני ובנות עמי האזור,

כי לא מות הנופלים,

לא דם הנרצחים

ולא יגון הנשארים,

מצווים לנו חיים.

 

זכור נזכור כי החיים מצווים לנו חיים.

זכור נזכור וננצור את קדושת החיים.

זכור נזכור, ננצור ונקדש את החיים.

 

 

זכור נזכור, נקדש וננצור את חיי בנינו ובנותינו,

למען יזכרו וינצרו הם את חיי בניהם ובנותיהם.

 

כי זכור נזכור וננצור את קדושת החיים,

המצווה לדור דור חיי שגשוג וברכה על האדמה הרחבה,

הטובה והנדיבה עם כל יושביה,

לחיים ולשלום.

 
 

החזן שלמה כץ: אל מלא רחמים

 
 

 

החזן שלמה כץ שר "אל מלא רחמים", מעלה לרשת: Stefano Pagnotta

 
 
 

החזן שלמה כץ, יליד רומניה, עמד ב-1942 על פי קבר שחפר לעצמו כעוד 1,600 יהודים במחנה הריכוז בו היה אסיר. לפני שיוצא להורג, ביקש מהקצין הנאצי שפיקד על הפעולה לשאת תפלה לעילוי נשמת ההולכים למות. "אל מלא רחמים" שלו הרשים כל-כך את הנאצי חובב המוזיקה עד שאיפשר לו להמלט.

 

ב-1946 שר כץ את "אל מלא רחמים" בקונגרס הציוני בשוויץ, לאחר דברים שנשא חיים ויצמן לזכר הנספים בשואה. אז הוסיף לטקסט המסורתי את שמות מחנות המוות.

 

ההקלטה ההיסטורית של "אל מלא רחמים" מ-1950, הנשמעת כאן, חותמת את סרטו של ויטוריו דה-סיקה מ-1970, "הגן של פינצי קונטיני". הקלטה זו כלולה גם בפרויקט של ג'ורדי סבאל ומונסראט פיגראס, שיצא באלבום הכפול Jerusalem: La Ville des deux Paix (ירושלים: עיר השלום הכפול: של מעלה ושל מטה), מ-2008. המופע כולו ניתן לצפיה ביוטיוב כפי שצולם בפז, מרוקו ושודר בערוץ "מצו".

 

כדאי גם להקשיב לשירת "אל מלא רחמים" של כץ על רקע התמונות החותמות את "הגן של פינצי קונטיני". רואים בהן, בתחילה, את חבורת הצעירים גבורי הסרט רוכבים על אופניים כמו לעבר העתיד. הסצנה נקטעת במעבר לאפלה שירדה עליהם בהאזינם לקולות המלחמה. מעבר חד – ושירת "אל מלא רחמים" של שלמה כץ פורצת. אחת הגיבורות, מיקול פינצי-קונטיני (השחקנית דומיניק סנדה), נמצאת עתה בביתם הנטוש של ידידיה היהודים. התמונות הבאות הן של הצעירים העומדים להרצח, בעת משחק טניס בגן של משפחת פינצי קונטיני. השירה נקטעת – ומתחילה שוב על רקע המגרש העומד בשממונו. בכתובות המתרחקות, המסיימות את הסרט, נאמר:

 

"6 מיליונים כמותם, גברים ונשים, מהם צעירים, מהם צעירים מאד, מהם זקנים, מהם יפים ומהם שאינם כאלה. מעטים בהם עשירים אך רובם עניים. בהם בעלי שער בלונדי ועיניים כחולות, בהם כהים. מפוחדים, אחוזי אימה או מבוהלים, אך גם קרי רוח. כולם בני אדם.  1 + 5 + 4 + 2 + 10 + + + +…   6,000,000. כולם בני אדם." 

 

 
 

ויטוריה דה סיקה: הגן של פינצי קונטיני, הסוף. מעלה לרשת: eitantoon

 
 

את הפרטים הביוגרפיים של החזן שלמה כץ ליקטתי מהספד שפורסם ב-1982 לאחר מותו בן 67. אחרי המלחמה הוא היגר לארה"ב שם פרחה קריירת החזנות שלו, שנפתחה בהיותו בן 18 בבית הכנסת הגדול של בוקרשט, רומניה.

 

את "אל מלא רחמים" של שלמה כץ שמעתי לראשונה כשצפיתי, כנערה, בסרט של דה-סיקה "הגן של פינצי קונטיני". את בוהק ההוד האפל של הזעזוע אני חשה עתה כאז. 

 
 
 
קובנה, ליטא, האחים בְּרוּדנוֹ. שני מימין ככל הנראה משה הנשען על אשתו. ראשון מימין, ככל הנראה, נחמיה. מאוסף תצלומים שנמצאו בכיסי נרצחים במחנה קלוגה לאחר השחרור, שאינם מזוהים ברובם. מארכיון התצלומים של יד ושם.

קובנה, ליטא, האחים בְּרוּדנוֹ. שני מימין ככל הנראה משה הנשען על אשתו. ראשון מימין, ככל הנראה, נחמיה. מאוסף תצלומים שנמצאו בכיסי נרצחים במחנה קלוגה לאחר השחרור, שאינם מזוהים ברובם. מארכיון התצלומים של יד ושם.

 
 

"אדם צריך למות לפחות פעם אחת בחיים כדי להבין את העולם. מוטב לכן שזה יקרה בגיל צעיר, כך שיוותר זמן להתאושש ולחיות שוב…" (דברי האב היהודי לבנו בסרט "הגן של פינצי קונטיני").

 

ארנולד שנברג: ניצול מוורשה

 

"ניצול מוורשה" (A Survivor from Warsaw), קנטטה מס. 46  לקריין, מקהלת גברים ותזמורת מאת ארנולד שנברג (Arnold Schoenberg), נכתבה בין ה-11 ל-23 באוגוסט 1947, על פי עדות ששמע המלחין מפי ידיד. אורך היצירה קצת יותר מ-6 דקות במתכונת הדודֶקַפוניה, סדרת תריסר הצלילים של שנברג (חוויה שאינה דורשת הבנה).

 

לַמְספֵּר רק זכרון אחד ברור ממה שעבר עליו בתקופת השואה. הוא איננו זוכר כיצד ירד למערכת הביוב של ורשה, כיצד חי וכיצד יצא משם וכמו כן איננו זוכר כיצד הגיע למחנה המוות. בוקר אחד, עורכים שם הנאצים מפקד, ספירת ראשים להשמדה. קבוצת האסירים שבתוכה המספר מנסה להתארגן, אך בלבול רב שורר בין חבריה והשומרים מכים את הזקנים והחלשים המאחרים להתייצב. המוכים המוטלים על הקרקע נחשבים מתים והשומרים מורים על ספירה מחדש של המיועדים להשלח לתאי הגזים. הם מאיצים עוד ועוד את הספירה והיצירה מגיעה לשיאה בתפילת "שמע ישראל", הפורצת מאליה בקרב האסירים. שנברג מסיים את היצירה במלים "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ."

 

כדאי להקשיב לשני הביצועים לעיל (ויש עוד ברשת), שהראשון בהם, עם הסולן הרמן פריי, מלוטש עד שלמות ומצמרר. הבא אחריו, עם הסולן פרנץ מזורה, כמו מוכר לנו, קרוב יותר. שני הביצועים הללו כמו משלימים איש את רעהו. המספר בביצוע השני, בפניו ובאורח "שיחו", פשוט מזכיר לי את אבי, או נכון יותר לומר כל-אב מדור השואה. בין שני הביצועים יבוא תרגום התמליל, שנכתב באנגלית ובגרמנית.

 

 

 

 

ניצול מוורשה, מאת ארנולד שנברג, תמליל:

 
 

אינני יכול לזכור הכל. נראה שלא הייתי בהכרה רוב הזמן.

 

אני זוכר רק את רוממות הרגע שבו הם כולם, כמו נדברו מראש, פתחו בשירת התפלה העתיקה שזנחו במשך שנים רבות כל-כך – המצווה הנשכחת!

 

ואילו מירידתי וחיי זמן רב כל-כך בביוב של ורשה, אינני זוכר דבר. היום התחיל כרגיל: תרועת השכמה בעוד חושך. "החוצה!" אם ישנת ואם טרדו דאגות את שנתך כל הלילה. הופרדת מילדיך, מאשתך, מהוריך. אינך יודע מה קרה להם… איך אפשר לִשון?

 

שוב החצוצרות – "החוצה! הסמל ירתח מזעם!" הם יוצאים; אחדים באיטיות גדולה, הזקנים, החולים; אחדים ממהרים בעצבנות. הם פוחדים מהסמל. הם ממהרים ככל יכולתם. לשווא! המולה רבה מדי, מהומה רבה מדי! הפֶלְדְפֵבֶּל (הסמל) צועק: Achtung! Stilljestanden! Na wird's mal! Oder soll ich mit dem Jewehrkolben nachhelfen? Na jut; wenn ihrs durchaus haben wollt! ("הקשב! עמוד דום! מוכנים לזה? או צריכים שמכה מהרובה שלי תעזור לכם? נו טוב, אתם ממש רוצים את זה!")

 

הסמל והכפופים לו מכים (את כולם): צעיר או זקן, (חזק או חולה), דומֵם, אשם או חף מפשע…

 

קול הגניחות והאנחות שלהם כאב מנשוא.

 

שמעתי אותן למרות שהוכיתי קשות עד שלא יכולתי עוד ונפלתי ארצה. כל מי מאתנו שנפל, שלא הצליח לקום, הוכה בראשו…

 

נראה שאיבדתי את ההכרה. ואז מה ששמעתי היה אחד החיילים אומר: "כל אלה מתים".

 

מכיוון שכך, הורה הסמל: לחסל אותנו.

 

שכבתי שם, בהכרה חלקית. השתררה דממה – אימה וכאב. ואז שמעתי את הסמל צועק:  "Abzählen!" ("להתפקד!")

 

הם התחילו לאט ובאי-סדר: אחד, שניים, שלושה, ארבעה – “Achtung” שוב, הסמל צעק, “Rascher! Nochmals von vorn anfange! In einer Minute will ich wissen, wieviele ich zur Gaskammer abliefere! Abzählen!" ("מהר יותר! עוד פעם, מהתחלה! בתוך דקה אחת אני רוצה לדעת כמה אני שולח לתא הגזים! להתפקד!")

 

הם התחילו שוב, לאט בהתחלה: אחד-שניים-שלושה-ארבעה, ובמהירות גוברת, עד שנשמעו כמו דהרת בהלה של סוסי פרא ופתאום, בתוך כל זה, הם התחילו לשיר "שמע ישראל".

 

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

 

 

 

 

 

 

ביצוע:

 

1. המקהלה והתזמורת הסימפונית של במברג (Bamberger Symphoniker). מנצח: הורסט שטיין. סולן: הרמן פריי.

 

2. המקהלה והתזמורת הסימפונית של ברמינגהם. מנצח סר סיימון ראטל. סולן: פרנץ מזורה. מתוך סדרת הטלוויזיה Leaving Home: Orchestral Music in the 20th Century.

 
 
 

 

Arnold Schönberg, 1874-1951, Via Arnold Schönberg Center

ארנולד שנברג (1874-1951), ללא כותרת וללא תאריך. שמן על בד,  Via Arnold Schönberg Center

 
%d בלוגרים אהבו את זה: