שלוש צפרים מוזרות: יוסף

 
 

1. התוכי יוזפוס ב"בית בודנברוק" לתומאס מאן. זקן ונרגן הוא מתנדנד בכלובו בקליניקה של רופא השיניים, המזבח שעליו נשחט הגבר הבורגני של המאה ה-19 בטפול שורש כשהוא מתחיל להתבונן, להקשיב, לחוש יופי.

 
 
 
 

2. תוכי בשם יוסי במחזור השירים  "חֲלוֹמוֹת שֶׁל בֵּית-רַבָּן" מאת אביגדור המאירי:

 

וְהַתֻּכִּי יוֹסִי .- כָּל הַיּוֹם צָרַח:

פֵּטֶר הָלַךְ, פֵּטֶר בָּרַח!

הִשְׁתַּקְתִּי אוֹתוֹ: יוֹסִי, מַה לָּךְ?

וְהוּא בְאַחַת: פֵּטֶר הָלַךְ!

נָתַתִּי לוֹ מֹתֶק עִם עֲלֵי-שָׂרָךְ –

וְהוּא בְלִי הֶרֶף: פֵּטֶר בָּרַח!

יוֹסִי יַקִּירִי, עָלֵינוּ לְהֵרָגֵע,

אִם גַּם אַתָּה תֵלֵךְ אֲנִי אֶשְׁתַּגֵעַ –

הַלַּיְלָה יָשׁוּב פֵּטֶר וְשׁוּב יִשְׁרוֹק לָךְ –

וְהוּא מְיַלֵּל: פֵּטֶר הָלַךְ! –

עֲצֵי הַיַּעַר מִמֶּרְחָק אַט שָׁמָמוּ

וְהוּא נֶאֱנַח – וְעֵינָיו נֶעֱצָמוּ –

וּפִתְאֹם נֶאֱלָם

וַיִּפֹּל אֲחוֹרַנִּית מֵעַל-גַּבֵּי הַבַּד –

כָּכָה נִשְׁאַרְתִּי לְגָמְרֵי בָדָד

בְּתוֹךְ הָעוֹלָם. –

 

 

 

3. שיר על התוכי יוסי שהקדיש אברהם חלפי לאביגדור המאירי :

 

אֶקְנֶה לִי תֻּכִּי וּשְׁמוֹ יִהְיֶה יוֹסִי.

עִמּוֹ אֲשׂוֹחַח עֵת אִישׁ לֹא יִשְׁמַע.

אָז אֹמַר לוֹ, אֹמַר:

– הָעַצְבוּת כְּמוֹ כּוֹס הִיא

וּבָה יַיִן מָר

מֵעִנְּבֵי הַנְּשָׁמָה.

 

הֲתֵדַע, תֻּכִּי יוֹסִי, אַתָּה יֶלֶד לִירִי.

צָפוּי לְךָ מָוֶת שָׁקֵט,

כֹּה שָׁקֵט.

וְאָז אָנֹכִי בְּתוּגַת הַמֵּאִירִי

אֶלְחַשׁ לַקִּירוֹת: יוֹסִי מֵת,

יוֹסִי מֵת.

  

וְיָשׁוּב אֶפְרְךָ מֵהַכְּלוּב לַמּוֹלֶדֶת –

מִן הַכְּלוּב הַלָּבָן לֶעָפָר הַצָהֹב,

עֲרִירִי, בְּלִי אִשָּׁה תֻּכִּיָּה וְיוֹלֶדֶת.

לְתֻכִּי שֶׁכָּמוֹךָ אָסוּר לֶאֱהֹב.

  

אַתָּה לֹא תֹּאהַב, יוֹסִי, יוֹסִי

אַף פַּעַם.

כָּמוֹךָ נוֹלְדוּ לְהַנְעִים פִּטְפּוּטִים

עִם כָּל מְשׁוֹרֵר, שֶׁלִבּוֹ אֵשׁ וָזַעַם,

בֵּין לְבָבוֹת אֲדִישִׁים וְחוֹטְאִים.

  

כָּמוֹךָ הֵם רַק צַעֲצּוַע בַבַיִת,

לְמַעַן יוּכְלוּ יְלָדִים לְשַׂחֵק.

פַטְפֵּט, תֻּכִּי יוֹסִי,

נַחְמֵנִי כְּזַיִת,

לִבִּי הַיוֹם רֵיק.

 
 
 
 
דוד הנדלר, נעליים, ללא תאריך. גואש ואקוורל על נייר מוצמד, אוסף פרטי

דוד הנדלר, נעליים, ללא תאריך. גואש ואקוורל על נייר מוצמד, אוסף פרטי

 
 
 
 

אריק איינשטיין מבצע את השיר על התוכי יוסי, מאת: חלפי וגבריאלוב

 

ובאווירה קלילה יותר, המאמר My Parrot Myself של אנתוני גוטליב בניו יורק טיימס

 

 
מודעות פרסומת

היה איש – וראו: גווייתו המצולמת

 
 

בעיניים פקוחות או עצומות, בְּגַפּוֹ או בתמונה קבוצתית עם קרוביו. תינוקות, פעוטות, ילדים ובני נוער בגפם או בחיק הוריהם, בתוך זר אחים ואחיות ואפילו עם חברים לכיתה: כאלה הם דיוקנאות המוות באוסף בֶּרְנְס האמריקני(The Burns Archive).

 

ישירים ומרוחקים, מחרבי אמונות, בלתי נתפסים, התצלומים האלה הם שערורייה לרגש ולמוח. והם מתגרים לא רק בתאוריות הצילום והדמוי המוכרות. על רצף התודעה שלנו הם קוראים תיגר.

 

התצלומים חונטים את המת ומניחים אותו בקרב בני ביתו. מת – לא מת-חי. קרוביו, הם שימשיכו לצדו כדמוי מצולם של חיים מתים.

 

דיוקנאות המוות הללו נאספו בשלושה אלבומים שכותרתם: "יופי נם: צילום הנצחה באמריקה" (Sleeping Beauty: Memorial Photography in America).

 

אין הם תוצר של ניסיון החייאה. היקום שאליו משתייכים התצלומים הללו סגור בתוך פרטיות הרמטית, והוא זורק את המבט המהופנט שלנו החוצה, אל היקום הממודר שלנו. נוכל רק לזהות קרבה נואשת, אחיזה בגוף מת של אדם יקר.

 

בתחום הפרטיות של האחר כשהוא לעצמו אין חוקי מוסר ואין הלכה, וכל נוהג אטום לבינתנו.

 

איזה מין צילום זה? לא דיוקן החי שמת כבר, לא תיעוד אסונות בתקשורת, לא צילום משטרתי, לא סנאף נאצי, לא תצלום אמנותי של גוויות ב"מורג" ולא צילום גוויית ידוען. מה זה? לאיזה משבצת מתומללת של שימוש ומשמעות ניתן להכניס את תצלומי הדיוקנאות הללו של אמצע עד סוף המאה ה-19, העשויים בטכניקת דאגרוטיפ?

 

מסתבר כי בשנותיו הראשונות של הצילום, פשט באירופה ובאמריקה הנוהג של צילום דיוקן המת (כל האזכורים ב: Dan Meinwald – Memento Mori). אבל שום הסבר לא יוכל לשמש עוגן של "הבנה" בשבילנו. צמצמי זמננו טרוקים עלינו, ואין שום אפשרות להיחלץ מהם באמצעות הקשרים היסטוריים.

 

במאה ה-19 היה המוות גלוי, מצויר, מפויט ובסופו של דבר אף מצולם ואילו המין, לעומתו, כסוי. במלחמות העולם חל מהפך וייצוג המוות היה במערב לפורנוגרפיה: ההתבוננות בו תחשב "עיוות מוסרי" והמתבונן מציצן. המוות הוא בבחינת טאבו ולתבוסה ייחשב, לעונש. תודעת המוות שלנו היא ברירת מחדל ערכית של אסון או כישלון.

 

לכן, ההתבוננות בצילומי המתים באוסף ברנס היא מניה וביה התבוננות עצמית, רפלקסיה הפוכה של אי-הבנה. התצלומים מדיחים אותנו מאופקי התודעה שלנו אל ריק של תדהמה אילמת לשהות בה. אנו מוּתרים מחווקי הזמן שלנו באין לנו אחרים במקומם.

 

ומשום שאנו כלואים במציאות שלנו, איננו מסוגלים להבין את הנוהג הזה. ההבנה עצמה, תפיסת המציאות "ישירה" ככל שתהיה, המציאות בעצמה, אינה אלא נוהג, מארג כללי התנהגות תפיסתיים והבנתיים. אנו, המגולגלים במארג אחר, נשלפים במפגש עם דיוקנאות המוות לחלל פתוח של חוסר הבנה. וזה קורה לנו דווקא משום שצילום הוא אמצעי הדמוי של זמננו, תבנית המסר שלנו, בעוד שאין לסוגת צילום ההנצחה באוסף ברנס כלי שימוש בעולמנו, אין לה הבנה. האינטימיות המצולמת באוסף, זמנם של דימוייה זר ולכן לא נוכל להתמצא בסממניה.

 

סתום בפנינו התצלום של גבר שרוע לצד גופת הרעיה. הסימבוליזם ניתן לפענוח אך אין חפץ בו בלא שימוש. איפה מניחים את התצלום הזה? על השידה בחדר השינה? במגירה? אנו מחוץ לטווח ההבנה של הדבר הזה לעזאזל!

 

ובכל זאת, זמן הדימוי כמעט כאן, מתחכך בזמן ההבנה שלנו: הן הדימוי המצולם זה אנחנו! הצילום הוא האובססיה הקומפולסיבית שלנו-עצמנו!

 

אוי הבנה, ידיעה: נוהג מתחלף, צעיף! אוי נהגי תפיסה ונהלי ספונטניוּת, אינטואיטיביוּת, תשוקות וצרכים עמוקים! אתם גוזלים את צלמנו, את יכולת ידיעת עצמנו, אתם חומסים את יכולתנו לחיות!

 

דָּבַר שֶׁל יוֹפִי: הַסְּטַנְצָה הראשונה של אֶנְדִימִיוֹן מאת ג'וֹן קִיטִס

 
 

מן האוֹדָה לְכַד יְוָנִי של John Keats, לקוח המוטו לתכניו של בלוג זה (בתרגום הכותבת):

 

"..'יוֹפִי אֱמֶת הוּא, הָאֱמֶת הַיּוֹפִי' – זֵה כֹל

שֶׁתֵּדַע עַל הָאָרֶץ, וְכֹל שֶׁיֵשׁ לְדַּעֲתוֹ."

 

מלומדים רבים דנו במשורר, שהאוֹדוֹת שלו – לְכַד יְוָונִי, לַזָּמִיר, לַסְּתָיו –הן מפלאי תבל; ואולם הכותבת כאן סבורה, כי קריאת אסופת מכתביו של קיטס מיתרת את המלומדים. במכתביו מדבר איתנו המשורר בעד עצמו ובעד שירתו ודי בהם.

 

באחד ממכתביו מציע קיטס עקרון יוצר של יכולת שלילית, Negative Capability.  חוקר הספרות Stanley Plumly פונה (ב-Posthumous Keats) אל סקוט פיצג'רלד בנסיון להסביר את העקרון הדיאלקטי הזה, והלה (שכותרת ספרו ענוג הוא הלילה לקוחה מן האוֹדָה לַזָּמִיר), יצוטט להלן לשם יפי דבריו שלו.

 

F. Scot Fitzgerald מבין יכולת שלילית בתור "כושרה של אינטיליגנציה מן המעלה הראשונה לאחוז בו זמנית ברעיונות מנוגדים וחרף זאת ובאותו הזמן לשמר את היכולת לתפקד..", דהיינו, את היכולת ליצור בעומק מִנְשָׁק הסתירות.

 

השיר הארוך על הרועה היווני Endymion שאלת הלבנה התאהבה בו יצא לאור ב-1818 וקיבל בקורות ארסיות. להלן הבית הראשון, הידוע, של הפואמה. התרגום מוקדש  ל נעה:

 

 

דָּבָר שֶׁל יוֹפִי הוּא חֶדְוָה שֶׁל עַד עוֹלָם,

חֶמְדָתוֹ תָּמִיד תִּרְבֶּה; הוּא לְעוֹלָם

לֹא יִהְיֶה לִכְלוּם; כִּי-אִם יַבְטִיַח לָנוּ נְתִינַת

נְאוֹת שָׁלוֹם, וּשְׁנָת

שׁוֹפַעַת מֶתֶק חָלוֹמוֹת, בְּרִיאוּת, גָּם שֶׁפִי נְשִׁימָה.

לָכֵן, מִדֵּי מָחָר בְּזֵר פְּרָחִים נִשְׁזוֹר כֹּל מָה

שְׁאֶל הָאָרֶץ יִקְשֶׁרֵנוּ, חֶרֶף

אִי-אֱנוֹשִׁיוּת דִּכְדּוּךְ שֶׁל מַחֲסוֹר אֵין הֶרֶף  

הֶדָּבֵק בָּאָצִילֵי הַנְּשָׁמָה,  שֶׁבְּיָמִים הַנְּכֵאִים,

שֶׁל הָחוֹלִים כֻּלָּם, בְּמַעֲבָר חֶשְׁכַת דּרָכִים:

כִּי לָנוּ לְחִפּוּשׂ נוֹעַד, אָכֵן, לַמְרוֹת הַכֹּל,

יָכוֹל קֻרְטוֹב צוּרָה שֶׁל יוֹפִי אֶת הַלּוֹט לִטּוֹל

מְעַל מַחְשָׁךְ הַלְכֵי-רוּחֵנוּ. כַּךְ-הֵם, הַיָּרֵחַ, הֶחַמָּה,

מִנֶּטַע עַד גִּדְלֵי עֵצִים, הַמְּנֵצִים צְלָלֵי דְּמָמָה

לְצֹאן תָּמִים; וְכַךְ הֵם גָּם הַנָּרְקִיסִים

בְּיָחַד עִם יְרַק עוֹלָם בּוֹ הֵם דָּרִים; הָפְּלָגִים הַמִּתְכַּנְסִים

צְלוּלִים בָּחֹרֶש, נַעֲשִׂים לְמֲעַנָם-עַצְמָם קְרִירִים

בִּפְנֵי עוֹנַת הָחוֹם; גָּם סְבַךְ הֶמַּעֲרֶה בְּלֵב הַיְּעָרִים,

הַנֶּעְתַּר בְּמִזְעָרֵי פְּרִיחָה שֶׁל שׁוֹשָׁנֵי הַבָּר:

כָּאֵלֶּה גָּם כֹּל תִּפְאֲרוֹת גּוֹרָל אֲשֶׁר גָּזַר

עַל הַרוּגֵי מוֹפֵת הַדִּמְיוֹן שֶׁלָנוּ;

עֲלִילוֹת הָחֵן כֻּלָּן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אוֹ קָרָאנוּ:

עַיִן שֶׁל אֵינְסוֹף שֶׁשִׁקּוּיָהּ הֶאַלְמוֹתי מַגִּיעַ,

וְנוֹצק אֲלֵינוּ מִגְּדַת רָקִיעַ.

 

 

ניתן לקרוא את המקור תוך כדי הקשבה לתום אובידלם מגיש אותו.

 

הרישום בראש הרשומה מעשה ידיו של ידיד המשורר, Joseph Severn . המקור תלוי במוזיאון קיטס-שלי ברומא, בחדר המלון בו מת קיטס. בתחתית הדף כתוב: "28 ינואר 3 לפנות בוקר. נעשה על-ידי כדי להשאר ער – זעת מוות היתה עליו כל הלילה".

 

מידע רב על ג'ון קיטס, וקישורים רבים, באתר של "בית קיטס" שבהמפסטד, לונדון.

       
                                                                      

איכות כרויה: הרומן הגרפי Ulysses Seen על פי ג'יימס ג'ויס

יש האומרים, כי אין צורך לקרוא את יוליסס של ג'יימס ג'ויס כדי לא להבינו. הרומן הדחוס, מציב בפנינו מחדש את שאלת ההבנה ונגישות היצירה מאתגרת וגִדולת מימדים כל-כך עד שאי-אפשר להכילה לא כל שכן "להשתלט" עליה.

 

הרומן הגרפי "יוליסס נראה" נוצר והולך באתר האינטרנט הקרוי על שמו, ומנסה להתמודד עם אתגר המסע וצליחת יוליסס בפרט ושל "הבנת" יצירת מופת בכלל. זהו אתר של בית ההוצאה Throwaway Horse, שארבעת חבריו מעידים על עצמם, כי הם "מסורים לקידום ההבנה של יצירות מופת.. באמצעות צירוף העזר החזותי של הרומן הגרפי והבאור בסיוע האינטרנט." רוברט ברי (Robert Berry), הצייר, ומיק ברזנטי (Mike Barsanti), המבאר, עסוקים בימים אלה ממש בעיבודו של הרומן לקומיקס, ערוך על-פי 18 פרקיו האודיסאיים. ב-16 ביוני, "בְּלוּמְסְדֵיי" האחרון, הסתיימה העלאת אפיזודות הפרק הראשון, "טֶלֶמַכִיָה".

 

כבר עריכה זו, לפרקים ששמם אינו מצוין ברומן, הופכת את היצירה "יוליסס ניראה" לעיבוד עצמאי. הרומן הגרפי, שנועד להנגיש את יוליסס לקורא, הן המתחיל הן המנוסה, מצליח לא רק בכך. ביומרתו, משתייך המפעל למסורת מפוארת יחד עם האדפטציה של ג'וטו לסיפורי התנך, העשויה רצועות לאורך קפלה ארנה בפדובה. גם הלה לא התימר אלא לספר מחדש את שתי הבריתות ולהעמידן זו מול זו, הראשונה כמנבאת את הבאה ממנה, ובכך להבינן ולהנגישן. ובתוך כך, היה ג'וטו למשנה עולם.

 

באיכות דימוייו הציוריים, ("פלטת" הצבעים העוברת מ"דיבור פנימי" אל החוץ בין כחול ושחור של הרגש לבין צבעי אדמה, קשת הדמויות שנראית לנו טבעית כל-כך לרומן של ג'ויס), אין ל"יוליסס ניראה" שום סיבה להתבייש במעמד התנך הגרפי של ג'וטו. הוא "טבעי" לעין העכשוית, אך גלומה בו התחדשות.

 

זה מפעל שעוד ידובר בו ובנסיון ההבנה שלו. כי, מהי, בכל זאת, הבנה? מדוע אנו משתמשים במילים לדובב ציור בציור לבאור המסתורין שבכתובים? היש הבנה אחת, מיצוי מילולי לעצם שותק, תרגום, העברה מכלי לכלי, דבוב המשפט הסתום ללשון מובנת? האם היומרה לנרדפות, לטאוטולוגיה אפשרית בכלל?

 

ומה מסתורי כל-כך במפגש עם האמנות לסוגיה? והמסתורין האמנותי, מה פשר לידתו בכל פעם מחדש, להעמיד אתגר בפני הידוע?

 

אנו עומדים, למשל, מול סדרת בתי הפרלמנט בלונדון של מונה, עבודות שהפכו מזמן טריוויאליות. והנה, לאחר שהרסה ההתבוננות את פטפוטו של הידוע במוחנו, שבים העצם הפיזיקלי שהוא הציור, והדימוי הציורי, ונדחסים למופע אחד. והללו, בהתלכדם, הם הקיר שאליו מתנפצות הסתירות האמיתיות. היפה האמיתי מורה החוצה ממנו ובחזרה אל עצמו, להיות דימוי ללא-דימוי, המצביע לכאורה על אובייקט חיצוני כדי לסמן את עצמו. נס מתרחש: מה שהתימר לייצג, להיות "רושם", היה לתופעה שהיא הכרה זכה של יש מושלם. ואת זו, אין למלל. לדבר על יצירה גדולה אמנם אפשר הרבה, אך לא יותר מזה, משום שהיא מלמדת אותנו אי-ידיעה מלומדת.

 
קלוד מונה, לונדון, בתי הפרלמנט, 1904. שמן על בד,  Musée d'Orsay, Paris

קלוד מונה, לונדון, בתי הפרלמנט, 1904. שמן על בד,
Musée d'Orsay, Paris

 

וגם את יוליסס של ג'יימס ג'ויס יש לקרוא כדי לא להבין – עם ההערות המלומדות או בלעדיהן. זהו האפוס המודרני, רומן ענק שכולו שירה. והשירה, היא דוברת אותנו בלשון שאינה יכולה להיתרגם לסך כל באוריה. יוליסס דחוס בציטוטים מובלעים של מקורות רחוקים זה מזה עד כדי כך, שלא ניתן בכלל להכילם בפירוש ובידע: הרחבת גבולות ההרמנויטיקה נגזר שיביא לאינסוף ההרסני שלה. יוליסס לוקח אותנו למסע עד אבדן לשם התנסות באי-ידיעה מלומדת ולשם המפגש המענג, הכואב, האירוני עם נס הריאליה של המופלא.

 

כנסו ל: Ulysses "Seen" אם אתם אוהבים את עצמכם. הרומן הגרפי הזה הוא אמנות העומדת לעצמה. וכך גם באוּּרוֹ הקשוב, החף גם שמץ של חשיבות עצמית. שהרי זוהי ההוראה האידאלית. בֶּרי משיב לתגובות על ציוריו בכבוד ובשמחה. הקוראים מוזמנים להוסיף הערות ובאורים ונוצר רב-שיח גלובלי של ידידים, קהילה גלובלית. אין לכלוכים (פרסומות). יש הפניה לקריאה משלימה, ללימוד נוסף באינטרנט ובלוג שבועי גדוש הומור עצמי. היתה אפילו שערוריה אחת הקשורה בעירום, בחברת מקינטוש ובאיוולת האנושית. ניתן להרשם לקניית הציורים המקוריים. אולי יש מי שיקחו על עצמם לתרגם את הבאור לעברית, לערבית (יש מי שמתרגם חלקים ממנו לצרפתית). Ulysses Seen הוא מפעל אדיר, משמח, סיור מודרך במבוך, אמנות בהתהוות. תתענגו.

 

ובשולי הדברים: היוצרים פתחו מבצע התרמה להעלאת הפרק השני של הרומן הגרפי. אחרי שתקראו את הראשון, מובטח לכם שתרומתכם, ואפילו אם יכולתכם עומדת על דולר אחד בלבד, תעניק לכם נחת נדירה. מבצע ההתרמה באמצעות: http://www.kickstarter.com/projects/1800336145/a-comic-of-james-joyces-ulysses-seriously/posts

 

מִכְרוֹת נְטוּשִׁים: חִפּוּשֵׂי אֵיכוּת בַּמֶרְחָב

 

רָעַב לאיכות, לאמת המגולמת ביופי, לממשות שאינה מוגבלת לשתי האפשרויות הן או לאו, הוא כאב מולד ההולך ומשתכלל ומעמיק. לאנשים זכרונות ראשונים של יופי נושא אמת. נורה אדומה באפלת חדר התינוקות, חיק זר ושירה לא מובנת העוטפת אותך. לפעמים זו יצירת אמנות באלבום. כל אלה מבשילים מיד לערנות מלאה, להכרה זכה במשהו, ולרעב: רעב לִדְּבַר יופי שאין לכפור בממשותו, באמיתותו, רעב ליופי כפי שהוא מוּכר לעצמו. רעב למופלא.

 

וכך אנו נעשים רעבים תמיד ונבדלים, ומפוּצים בתחושת נעלות כוזבת המתלווה לתחושת חִדלות, לוזריות, כוזבת אף היא. הרעב ליופי, לאיכות מועיד אותנו לבדידות המלווה תודעה מועצמת, לתשומת לב מפלצתית המשבשת את היכולת לחיות בהדרכת השכל הישר, תשומת לב המפריעה את התפיסה היעילה ואת ההגיון התועלתי. בדידות זו הופכת לאימה ולאשמה בשירו של חזי לסקלי, "אני בן 6, מטייל עם הורי, יום שבת אחר הצהרים", שממנו שאלתי את הצירוף "מכרות נטושים". 

 

אין מדובר ב"חוש אסתטי" אלא במשהו שדווקא בפשטותו הוא עצום מן העולה על הדעת ואיננו בר הגדרה או דִּבּוּב. אין מדובר באישיות מסוימת, הנתנת לקטלוג בנטייתה לרעוב, אלא בגֻלת בדידות קיומית המלווה אדם, בין שהוא נרגן בין שהוא לבבי ופתוח.

 

והנה, דוקא מצוקת הבדידות ברעֵב ליופי היא גם צדה האחר של שמחת שיתוף שאין לה משוא פנים. בדידותו של מוכה הכפן לאיכות היא עין לראות את האנושות בהיותה רקמה אחת. והרי לך בדידות כעונג וכרווחה, בדידות נפעמת.

 

התודעה המשתפת של איכות אינה מבחינה בין הרב לבין המועט ומסתפקת בישנו כשם שהוא. קרוביה מתו מזמן ורחוקיה קרובים מדי. ולמענה ברא גוטנברג את האינטרנט.

 

אמנם, בנקודה היסטורית זו, היה עלינו להסתגל למעבר מחיפוש ולַקטָנות אנלוגית, משיטוט לאורך המסדרונות הארוכים של הספריה והמוזיאון אל הבזקים וציצים המופיעים פתאום מקרביו העלומים, האינסופיים של האינטרנט אל צג המחשב. לתאבי איכות, הרשת הדיגיטלית, על הגיונה המבני הקשוח, מייצרת ניסים מתוך כאוס של לא-כלום. כל מציאה היא מקרה מבורך. נס יזום. 

 

לקטן של איכות, רק לעתים רחוקות ישגשג באקדמיה משום שהוא עיוור ליעילות ולתועלת. הרעב ליצירה אנושית מעולה, לגילומה של ההבטחה המוחלטת 'Beauty is truth, truth beauty, לעולם יהיה עיוור למעמד, לכוח, לִמכוּבדוּת. הרעב לאיכות לא ייצא לציד אלא ישוטט, ילקוט – ולקטיו לעתים נדירות יתועלו להישג, רווח, הצלחה – לא כל שכן לנצחון. האינטרנט, הספריה הדיגיטלית האינסופית, הוא גן עדן בשבילו, שדות לקט נצחיים.

 
%d בלוגרים אהבו את זה: