אינני אוהבת שירה מאויירת מפני שהאיור מחרב את הדימוי השירי. רק לא בשירה לילדים, שבה, כמו שאני רוצה שיהיה בבלוג שלי, האיור איננו חייב לשירה דבר ובכל זאת הוא "מתכתב" ומשוחח איתה. וכאן, חיפשתי בכתבים של אפלטון משהו שידבר עם הרישום של דנטה גבריאל רוזנטי שהרג אותי באירוניה שלו.
אספסיה, אשתו הלא-חוקית של פֶּרִיקְלֶס שליט אתונה, מופיעה בדיאלוג "מֶנֶכְּסוֹס" של אפלטון כמי שלימדה את סוקרטס רטוריקה. תופעה היסטורית בולטת היא, שנשים יפות ועתירות כישורים מקבלות חותמת של זונה. גאונותן מזהמת את אברי המין שלהן. או להפך. אספסיה היא אחת הנשים הללו. גברים יכולים לאצור כוח באמצעות קשרים ובכלים פיתויים כאלה ואחרים, ולעולם כוחם מטהר אותם ומצדיק את האמצעים להשגתו.
סוקרטס היה מכוער. מכוער מאוד. אספסיה, שיש אומרים כי היא האדם האמיתי מאחורי דמותה של דִיוֹטִימָה מדיאלוג המשתה של אפלטון, הייתה יפה. יפה וחכמה. חכמה יותר מבן זוגה שעל פי הרכילות באתונה היא שכתבה את נאומיו.
Dante Gabriel Rossetti, אספסיה מלמדת את סוקרטס לרקוד, רישום, 1864-5
אפלטון, המשתה 207-208, תרגום ליבֶּס: סוקרטס מצטט את הרצאתה של דיוֹטימה על ארוס. כאן, היא מדגימה כיצד יכול אדם, ובכלל כל דבר טבעי, להשתנות, וזאת מבלי שתאבד לו זהותו. להיות שונה מעצמו מצד החלוף, זהה לעצמו מצד הנצח:
"אם אמנם בוטח אתה בכך", אמרה, "שארוס הוא מטבעו אהבת אותו הדבר שעל הגדרתו הסכמנו בינינו פעמים הרבה, אל תתמה על מה שהזכרתי עתה. שגם כאן שואף הטבע בן-התמותה, לפי אותה הגדרה, להגיע במידת האפשר לכלל נצח ואלמוות.
"והוא יכול להגיע לידי כך רק בדרך זו, בכוח ההולדה, בהשאירו תמיד ברייה חדשה תחת הישנה.
"שהרי גם כל ברייה וברייה כשלעצמה אומרים עליה שהיא חיה, ונשארת אותה ברייה גופה, כשם שאומרים על אדם מילדותו ועד זקנתו שהוא אותו אדם גופו; ועם שלעולם אין בתוכו אותם החמרים, קוראים לו אף על פי כן אותו האדם עצמו; ואילו למעשה הוא מתחדש תמיד, ומאבד את שיש לו: שערותיו ובשרו ועצמותיו ודמו וכל גופו.
"והדברים אמורים לא מבחינת הגוף בלבד, אלא גם מבחינת הנשמה: הרי הרגליו של אדם, מידותיו, סברותיו, תשוקותיו, הנאותיו, צעריו ופחדיו – לעולם לא יעמוד לו דבר מהדברים האלה בעינו, אלא הללו מתחדשים באדם, והללו כלים בו.
"והמוזר מזה בהרבה: אף ידיעותיו מתחדשות וכלות בו, וגם מבחינת הידיעה לעולם אין אנחנו אותם אנשים עצמם, אלא גם כל ידיעה וידיעה – יקרנה אותו המקרה עצמו. שהנה מה שנקרא אימוץ המחשבה, נוגע בידיעה שיוצאת, וכך הוא מקיים את הידיעה, עד שהיא נראית כאותה הידיעה גופה.
"שכן בדרך זו מתקיים כל בן-תמותה, לא מכוח היותו תמיד מכל הבחינות אותו דבר גופו, כדרך מה שהוא אלוהי, אלא מכוח זה, שמה שמסתלק ומתיישן משאיר בבן-התמותה מה שהוא חדש, וחדש זה הריהו כהרי מה שהיה לפניו.
"ובתחבולה זו, סוקרטס", אמרה, "יש לבן-תמותה חלק באל-מוות, הן בגופו הן בכל השאר, ולא כדרך מה שהוא בן-אלמוות.."
על האידאליזם האפלטוני טעימה בוויקיפדיה. דיאלוג "המשתה" הוא הקריאה המשותפת האולטימטיבית לַאוהבים.
וכתוספת וכלל וכלל לא כאיור, שיר יווני פונטי. גם היוונים הפּוֹנטים סבלו רדיפות מידי העותמנים והתורכים, ושיר זה הוא שיר קינה:
מכרות נטושים 