ג'לאל אל-דין רומי: החכם הוא אור-לעצמו

A Siyah Mashq, או תרגיל, של אמן הקליגרפיה Mir Imad מאיספאהן, אירן, מאה 17

 

 

 

 

חכם הוא זה האוחז בלפיד שלו-עצמו; הוא-הוא זה הנוהג ומוביל את אורחתו. הוא זה שמנהיג ומדריך והוא האור לעצמו; האיש המואר ההוא הוא המנהיג של עצמו. הוא המגן על עצמו; אף אתה בקש שיהא לך למגן אותו האור שממנו נזונה נשמתו של האיש ההוא. מאת: ג'לאל אל-דין רוּמי

 

מתוך: E.H. Whinfield, trans., Masnavi I Ma`navi, Teachings of Rumi, The Spiritual Couplets of Maula'na Jala'lu-`D-Din Muhammad I Rumi, The Octagon Press, London, 1988, P. 199

 

 

 

 

 

 לקריאה נוספת: הג'יהאד הגדול של הנפש, הארץ; הבלוג של שרה סבירי; שנת הסופים באתר סוכן תרבות. שיר אחד מאת: ג'לאל א-דין רומי

 

 

 

Imagine

 

Mendel John Diness, מראה פנורמי של הר הבית, שנות ה-1850

 

מנדל ג'ון דינס היה ככל הנראה הצלם המקצועי הראשון שפעל בירושלים, והראשון לצלם בה תמונות מזויות שונות ("סטראוסקופיות"). ואולם, יותר משהנסיון נראה "פנורמי" ירושלים נראית בו כפולה. הרעיון של כפל (או נכון יותר לומר ריבוי) מציאויות חיים במקום אחד הוא אולי הפתרון ההולם לא רק את "האגן הקדוש" אלא את העיר, אולי אף את האזור כולו.  

 

 

שֶׁבּ חָאלֶד ואחינֹעם ניני: Imagine

 

 

 

 

Father Murphy מבצעים לאונרד כהן: There is a War

בחינה של עסקת שליט: חיים תמורת שחרור רוצחים

P.J. Crook, בנים של אמהות אחרות, אקריליק על עץ ובד, 1991

שאלה לקרוביהם הכואבים של נרצחים בפגועי טרור, הזועמים על כך שרוצחי יקיריהם שוחררו במסגרת "עסקת שליט":

אם היו מציעים לכם עסקת "חיים תמורת שחרור", אשר במסגרתה יוּשְׁבוּ יקיריכם לחיים תמורת שחרור רוצחיהם לחופשי (לחיים נטולי סייגים מבחינת היכולת לפעול על פי מצפונם ורצונם), מה הייתה אז תשובתכם?

אם הייתם בוחרים בהשבת אהוביכם לחיים – אזי אין לכם שום זכות, לא מבחינת שקילות ולא מהבחינה המוסרית, לתבוע היום את השארתם בכלא של רוצחיהם. שכן, עסקת החליפין הנוכחית השיבה את גלעד שליט לחיים.

אבל מצד שני, אם העדפתם את הזכות שניתנה לכם מן הצדק להעניש את הרוצחים (שהרי מעשה הרצח עצמו לא נהפך ולא נמחק) ולהשאירם בכלא, הרי אז נעשיתם שותפים היפותטיים לרצח. זאת, מכיוון שבמקרה כזה אתם בוחרים להשאיר את יקיריכם בין המתים.

תשובה אפשרית אחרת וחזקה יותר תהיה, כי משוואת החליפין צריכה להיות ישירה, נקודתית ואישית. כלומר, להיות מורכבת משחרור "הרוצח שלכם" אך ורק תמורת השבתו לחיים של "הנרצח שלכם". תשובה כזאת מגלמת ראייה סימטרִית של הצדק על פי העקרון העתיק של "עין תחת עין".

אבל שוב, משוואה נוקשה של צדק מתמטי מסוג זה לא הייתה מאפשרת לכם להשיב לחיים את יקיריכם שעל דמם השפוך אתם זועקים, ממש כשם ודווקא משום שהיא לא הייתה הופכת את מעשה הרצח ולא הייתה רוחצת את ידי הרוצחים מן הדם ששפכו. המשוואה הקשוחה של הצדק לא הייתה מאפשרת בשום אופן שחרורם של רוצחים ולפי מדתה אף הייתה דורשת בלי תנאי את רציחתם-הם.

בחינת הצדק באמצעות המשוואה המדודה והקשוחה מרחיבה את תחומי חלותו גם עליכם והופכת אתכם לרוצחים בכוח. הרי, לא רק שהייתם משאירים את מעשה הרצח על כנו אלא גם מעניקים, באמצעות עסקת החליפין, היתר עקרוני ומוחלט לרצח.

ועוד יותר, העקרון של מידה-כנגד-מידה מעלה את הרצח לשלב העליון בסולם המוסר ומעניק לו מעמד של צווי. בצדק משוואתי מסוג זה מקבל הרצח צידוק עקרוני ומקבל את בטויו המעשי בזמן בהשתלשלות של עין-תחת-עין-תחת-עין.. כך עד אין קץ.

משום כך, טרחו המפרשים על החלשת חלותה של משוואת הצדק המידתי. החלשת חלותו של מה שאנו מכנים "צדק תנכי", היא המעניקה תקפות לטיעונים נגד עונש מוות (שאותו רבים מהטוענים נגד עסקת שליט תובעים ומצדיקים).

רבים מהמפרשים מבקשים להחליש את חלות "הצדק התנכי" בעודם דבקים באלוהותם של כתבי הקודש, כלומר במוחלטות ובשרירות הנצחית והאוניברסלית שלהם. אחרים, מתייחסים אל הכתבים הללו כאל טקסטים היסטוריים שנכתבו על-ידי בני אדם ושניתן למצוא בהם פרכות, שגיאות וסתירות.

אבל, פרכות, שגיאות וסתירות אינן פוסלות או שוללות את אלוהותו של טקסט שנכתב בידי בני אנוש. כי, ברגע שאנו מניחים את חירות הבחירה בתור יסוד אנושי מוחלט, קיים, שריר ואוניברסלי, דהיינו בתור יסוד האלוהי שבאדם, אזי אין אנושיותנו, על כל פניה הנקלים, שוללת את אלוהותנו.   

ג'וֹרג'וֹ דֶה קִירִיקוֹ: השיבה של יוּלִיסֶס

ג'וֹן בֶּטְגֶ'מַן: בְּדִידוּת

David Smith, ללא כותרת, דיו על ניר, 1950

 

ג'וֹן בֶּטְגֶ'מַן: בְּדִידוּת

עָלִים דְאֶשְׁתָּקַד עוֹדָם עַל הֶאָשׁוּר:

שְׁחוֹרִים הַזַּלְזַלִים; הַקּוֹר יָבֵשׁ;

עַד תְּהוֹמֵי תְּהוֹמוֹת לְאֵין שִׁעוּר

מַרְחִיב אֶת שְׁמֵי הֶפַּסְחָא פַּעֲמוֹן נוֹקֵשׁ.

אוֹ דִּנְדּוּנֵי קִשְׁקוּשׁ-מַתֶּכֶת מצוּוִים!

הַאִם שִׁירְךָ זִמְּרוּ הַמַּלְאָכִים?

בְּךָ לִבִּי מְלֵא גִּיל וּמִתְיַגֵּן –   

אָמֵן! אָמֵן! וְאִי-אָמֵן…

הֵן אַתָּה, הַמְּסַפֵּר לִי כִּי מוֹתִי יָדוּעַ,

לא תּאמַר כֵּיצַד וְלא מָתַי וְלא מַדּוּעַ.

 

בְּלֵב אָדִישׁ שָׁרִים הַפְּרוֹשִׁים,

בִּבְלִי טִרְדָה טִרְטוּר הַטְּרֵיְלֵרִים נוֹהֵר:

זוֹ הַשָּׁנָה מָה יִסּוּרִים תַּגְשִׁים

כְּשְׁהַאָבִיב סוֹף-סוֹף מַגִּיעַ וְזוֹהֵר?

שְׁכֵן, וַדַּאי כִּפְרוֹץ שְׁזִיף הַבַּר לָבָן,

כַּמָּה בֵינֵינוּ יְגַדְּלוּ סַרְטָן, 

דֶּלֶת הַמַּשְׂרֵפָה הַמְּפאֶרֶת

לַאֲחָדִים עַל שַׁאַג הַכִּבְשָׁן סוֹגֵרֶת;

רַק פַּעֲמוֹן תְּפִלָּה פּוֹתֵחַ בִּדְּפִיקָה  

אֶת בְּדִידוּתֵנו, הַרְחָבָה כּה וְהַאֲרֻכָּה.

David Smith, ללא כותרת וללא תאריך, טמפרה על ניר

מכתב שלא נחתם ולא נשלח מג'ון בטג'מן (John Betjeman) לסי. אס. לואיס (C. S. Lewis):

"נראה לי שיש לנו שתי גישות שונות לשירה. לשנינו, כך אני מקווה, יש חוש משותף לצליל המלים, למשקל ולהטעמה. מעבר לכך אין בסיס משותף. גישתך היא פילוסופית, או מטאפיסית או מופשטת או משהו שאינני מבין. שלי היא חזותית. הייתי מצטט מעט משירתך שלך – שיר שנקרא 'פְּלַנֶטוֹת' ונפתח בשורה: 'לֵיְדִי לוּנָה בְּקָאנוּ נוֹהֵרֶת' (Lady Luna in light canoe). אינני מבין כיצד יכול מישהו שהתבונן בירח לחשוב עליו כעל 'משייט חודשי' בסירת קאנו של אור. אם אנו שבים אל ימי המחסור שלי בסגנון, מה 'מסגנן' לנו את זה?" המכתב, מה-13 בדצמבר 1939, צוטט לראשונה ב"דיילי טלגרף" הבריטי ב-29 ביולי 2006.

David Smith, דלתא סיגמא, דיו על ניר, 1955

כפור

ג'ון מאגי: טִיסַת גְּבָהִים

 
 

הוֹ! הִשְׁלַכְתִּי מֵעָלַי גְּבוּל בֶּטַח שֶׁל הַאָרֶץ

וְעַל כַּנְפֵי צַחַק כְּסוּפוֹת הִרְקַדְתִי מְרוֹמִים;

לְעֵבֶר הֶחַמָּה טִפַּסְתִי, מִצְטָרֵף לָעֶלֶץ

שְׁבוֹ פָּרְעָה חַמָּה קְרָעִים שֶׁל עֲנָנִים,- וּמֵאוֹת דְּבָרִים

שְׁלא חָלַמְתֶּם עוֹד עָשִׂיתִי – חָגְתִי וְדָּאִיתִי וְהִזְנַקְתִי יְעָף

אֵי-מַעְלָה בִדְּמָמָה רוֹחֶצֶת אוֹר שִׁמְשִׁי. בַּרָחַף הַתָּמִיר

נִהַלְתִי עִם רוּחוֹת מְצֲעַקוֹת מִרְדָּף, מֵטִיל כְּלִי טַיִס מְשֻׁלְהַב

בְּתָּוֶךְ אוּלַמּוֹת חַסְרֵי מִשְׁעָן שֶׁל הֶאֲוִיר…

 

מַעְלָה, מַעְלָה עַל-גַּבֵּי כָּחוֹל הָזוּי, רוֹשֵׁף

בְּחֵן קָלִיל נִשֵּׂאתִי לִגְּבָהִים סְחוּפֵי מַשָׁב

שְׁמֵעוֹלָם לא הִשִּׂיגֵם אַנְקוֹר, אַף לא הַנֶּשֶׁר הַרוֹחֵף –

וּבְעוֹדִי צוֹעֵד כְּשֶׁיְצִירֵי רוּחִי דְּמוּמִים, מְרוֹמַמִים

עַל פְּנֵי שִׂיאִים בְּתוּלִיִּים שֶׁל תְּהוֹם נִשְׂגָּב, 

הוֹשַׁטְתִי יַדִּי הַחוּצָה, וְנָגַעַתִי בְפָנָיו שֶׁל אֱלוֹהִים. 

 

 

אדוארד מייברידג', רצף צלומי: נשר במעופו, 1887

 

ג'ון מאגי (John Gillespie Magee Jr.), אמריקני שהצטרף לחיל האוויר הקנדי במלחמת העולם השניה, נהרג ב-11 בדצמבר 1941 בהתנגשות אווירית עם מטוס הספיטפייר שלו בהיותו בן 19. את "טיסת גבהים" כתב באוגוסט אותה שנה.

 

אמנות כתודעת שוליה של התודעה

שיבאטה זשין, מעוף עורבים בזריחה, 1888

 
 

הדימוי האמנותי מתחולל בשולי התודעה ולא במרכזה. תפקידו להוציא את התודעה מן הדעת. הוא מטשטש את נקודת המוקד המקובעת של ההסתכלות העניינית, מרוקן אותה והופך את שוליה למוקד בלתי אפשרי של התרחשות. הרעיון המוזר הזה ניתן להדגמה ביצירותיו של האמן היפני שיבאטה זשין (Shibata Zeshin) בן המאה ה-19, ששילב חומריות קיצונית עם איפוס מרכז ההתבוננות והפיכתו לריק. העורבים בתמונה מונחים בכל כובד משקלם, כמין צללים של זפת, על הריק. חלל המלא אור דמדומים שקוף נושא את העופות הגסים כשם שהרוח נושא את החומר. כך מייצרת האמנות מהפכה קופרניקאית לתודעה המורגלת בעצמה. הדמוי כולו כאן הוא אוקסימורון חזותי, כמו למשל הסתירה הפנימית של יופי קיצוני מבחינת הגימור, המחזיק בתוכו פגימוּת, אפילו כיעור ובוטות. המכלול מורכב מריבוי סתירות.

 

כזה הוא גם שירו הפשוט והמדויק, השולי, של ג'ון לנון, "אמא שלי מתה" המכניס אותנו אל לב לבו של הריק המחולל את כל עולם היצירה שלו. אין זה בשום אופן שיר שניתן לשיר אותו או לבצע אותו, אין זה שיר-מופע. הוא אישי בצורה מוחלטת אך יופיו, דהיינו אמתתו, אוניברסליים. השיר מציב את מרכז היצירה הלנונית בשוליה ודרכו אנו יודעים את הריק היוצר מלאות.

 
 

 

"כשהייתי בן 5 אמא שלי תמיד אמרה לי, שהכי חשוב בחיים זה האושר. כשהלכתי לבית הספר שאלו אותי מה רציתי להיות כשאהיה גדול. כתבתי, 'מאושר'. הם אמרו לי, שלא הבנתי את המטלה ואני אמרתי להם שהם לא מבינים את החיים". ג'ון לנון.

 

אדוארד מייברידג', "אם וילדתה", רצף צלומי מהסדרה "תנועת בע'ח", צרפת, 1887

 
 

רצף התצלומים של אדוארד מייברידג', "אם וילדתה" עושה אף הוא את הפעולה הזאת, של היפוך התודעה, ע"י הפיכת הריק בין התנועות המתועדות למה שהוא התנועה כולה. מייברידג' עמל על תיעוד מה שחומק מהעין, של המתרחש על גבול הנראה שאיננו אלא הדבר עצמו: התנועה, הבעת הגוף וכאן, היחס בין שני גופים ששמו אהבה.

 

כל יצירה אמנותית, בתור שכזו, יוצרת מחדש את התודעה ומרחיבה אותה אל שוליה ומעבר להם. אם אין יצירה אנושית מוציאה אותנו מדעתנו אזי אין זו אמנות.

 

שיבאטה זשין, "מעוף עורבים בשמיים אדומים", יפן, מאה 19

 
%d בלוגרים אהבו את זה: