גלגולו של מבט

 

דיוקן מומיה מצרי מפיום (الفيوم‎Fayum ), המאה השניה לספירה, צבע אנקאוסטי (שעווה חמה),
Landesmuseums Mainz

 

דיוקנאות המומיות מפיום מביטים בנו ישירות אך מבלי להבחין בנו כלל. מבטם עובר דרכנו וממשיך הלאה, אל נעלם אין אופק לו. אין הוא נתפס, המבט הזה, בעוגני השווא של המציאות החושית, שכבר פרץ לצאת ממנה חוצה. יש להם מבט, לדיוקנאות פיום, של מי שנחלץ כבר משביו אך טרם הגיע הביתה והריהו שרוי בתווך עולמות. 

 

לאחר שעזבו את הסדק החלל-זמני של קיומם האנושי, יכולים, אנשי פיום, לראות את הבלתי נראה ובעודם בגופם. אנו יכולים להבחין בהם שהם רואים משהו הרחק מאחורי עינינו. כמעט אלוהיים הם באנושיות הלא מתה שלהם, ולא כיחידי סגולה. כולם הם אנשים כמונו שהשאירו את חותם דמותם על המפתן ומבטיחים בכך לכל את הגילוי.

 

Master of Guilebert de Metz, ורוניקה הקדושה מציגה את הצעיף הנושא את חותם פניו של הצלוב (פרט), 1450-55.
The Getty Museum, Los Angeles

 

עיתוי היווצרותם של דיוקנאות פיום הוא קו הזמן שבו התחוללה התודעה החדשה היודו-נוצרית. מכאן ואילך, תילקח מאחד-האדם זכותו "לראות" ותועבר לקדושים בלבד, להם ואך ורק להם. המעבר הזה, מתודעה אחת לאחרת, נוכח ביצוגים כמו "צעיף ורוניקה". הם מעניקים בלעדיות לבן האל ומייחדים את מבטו רואה הנצח מזה של שאר האנושות. העיניים עיני פיום אך השם שם האחד.

 

דיוקן האיש האלוהי בתור האחד היחיד, הוא מרוקן את שאר האנושות מאלוהותה ומכופף את ברכיה לכריעת סגידה וציות. האדם הסוגד איננו יותר מטרנספורמטור, מעביר כוח המופעל בידי יצוגים ערפדיים. ניראה, כי הרמב"ם ניסה (עד כמה שאני יכולה להבינו מנסיונות קריאה כושלים ובעיקר מהכלי השני של מיכה גודמן, "סודותיו של מורה נבוכים"), לשבור את הכישוף ולחלץ את התודעה האלוהית משלטון הדת. אבל הוא בעצמו היה שבוי, מסתבר, בבעלותו על הסוד.

 

Masaccio, אנדראס הקדוש (פרט), 1426. צבעי טמפרה על עץ,
The Getty Museum, Los Angeles

 

גלגול היצוג של "המבט הרואה" עבר תחנות רבות אך מבלי שיאבד מאומה מעוצמת שלטונו על ההתבוננות האנושית. אמר הרמב"ם את שאמר על סגולתו של איש המעלה, או הנביא, המשכיל להתבונן בעולם ובעצמו כדי לנתק את חרצובות הדת והלכותיה – אבל המיועדים לקרוא בו הניחוהו מידם. ואילו הנביא האחרון, הוא הוקע אל הדת במסמרות ונוצל בתור מכשיר הגוזל מאדם את יכולת ההתבוננות שלו, את ראותו. "כל העיניים אלי" – זה דברם של ייצוגי הדת הממתיקה חמלה בשפתיה ומושחת אהבה בלשונה. מרקס טעה בעניין הזה: אין מדובר בשיקוי מרדים בלבד שאפשר להיגמל ממנו כי אם בחבלה זדונית בכלי התפיסה עצמם. 

 

Constantin Meunier, הנוצרי, 1900. ברונזה,
The Getty Museum, Los Angeles

 

ואולם, גם בהיותה כבושה אין ההתבוננות הרואה נכחדת, שהרי היא נולדת מחדש עם כל אדם-ואדם. אמנם היא יכולה להסתתר מעצמה, אך משבשלו התנאים לכך תשוב ותיפקח. כך קרה במפנה המצאתה של הפרספקטיבה הציורית ואיתה החֶשֶב המדעי. הם רופפו את השליטה הדתית מבלי שזו תוכל לעשות דבר בעניין, שכן יחד עם הפרספקטיבה והמדע נולדה מחדש ההתבוננות המתבוננת בעצמה. וזו, כבר כמוה כחירות.

 

ובמעבר המאה שעברה חזר מזמן "מבט פיום" ליצוגי פנים אנושיים. כזהו המבט הנפקח אלי אלוהותו-שלו בפניו של בן-האדם בפסל של קונסטנטין מונייר הבלגי. אין המבט הזה שונה ממבט עיניו של האיש שהגיע אל קצה יכולתו בפסל "החותר" שלו לבד מנסיבות ההיפקחות – המקום אותו מקום. פני האיש שונות, אמנם, אך המבט רואה. 

 

Constantin Meunier, החותר, 1894. ברונזה,
Brussels Royal Museums of Fine Arts of Belgium

 

הצילום, הוא תרם רבות לגילוי המתחדש של המבט הרואה את שמעבר לעיני המתבונן בתמונה. הדבר קורה בדרך כלל בהבזקים החודרים גאיות צלמוות. אנו מתבוננים במבט הזה ונשאבים להתבוננות-בהתבוננות כדי לראות משהו "משם" בעצמנו-אנו ובעודנו לגמרי כאן. האנשים בצילומים הללו יודעים שאנחנו שם ומביטים דרכנו אל מעבר לאופק הראות שלנו, ובעוד הם ממשיכים דרכנו והלאה הם מציבים אותנו על מפתן.

 

Margaret Bourke-White, "אסירים, חלשים מכדי לקום, מחנה הריכוז בוכנוולד בעת השחרור", אפריל 1945, Life Magazine

 

המבט האופייני הזה מגיח מצלומי היוצאים והנכנסים לתופת. מדובר, כי-כן, ביצוגים משווים, המעמידים אותנו במקום בו שבים צרינו להיות בני אדם כמותנו. זאת, כמובן, אם רק נשכיל להתבונן בהם. אלוהותה של ההתבוננות הזאת בכך שהיא מפשיטה את סממני היחוד ומציגה בפנינו מחדש את האנושי השורה בכל. היא כמו אומרת לנו, "הנה האדם".

 

Lee Miller, שומר במחנה הריכוז בוכנוולד, גרמניה, מיד לאחר השחרור, 1945.

 

המבט הזה, שהמוות הקרב מפשיט אותו מעוגני המציאות, מציג בפנינו את ההתבוננות שלנו-אנו ומסייע בידינו לגלות את אלוהותנו באנושיותם של אחרים. זה מה שעושה הייצוג של המבט הזה וזוהי מלאכתו של אמן היצוגים. האמן הוא העיניים של האנושות אומר מאן ריי בדיוקנו העצמי האירוני בתור בעל-עיניים. האמן, לא לנו לא לצרינו הוא – הוא להתבוננות. 

 

מאן ריי, דיוקן עצמי, 1916. תצרף (אסמבלאז'),
The Getty Museum, Los Angeles

 

יכול אותו מבט, הרואה בנו את שאנו איננו יכולים לראות, לצמוח ברכות בתהליך מיתה. ומי שיציג אותו בפנינו יוביל אותנו אל מקום התצפית שבו הוא נמצא. זאת אמנות.

 

Robert Mapplethorpe, John McKendry, 1975.
The Metropolitan Museum of Art, NYC

 

ג'ון מקנדרי, אוצר הדפסים וצלומים במוזאון המטרופוליטן בניו יורק, היה מי שהכיר לרוברט מייפלת'ורפ את הצלום כאמנות עצמאית. מקנדרי היה אלכוהוליסט והוא מצולם כאן בבית החולים יום לפני מותו כשאור פניו קורן בסיוע שכבה עבה של קרם לחות ממזון מלכות. הצלום הזה מייחד ומכליל באחת. הצלם מושח את ידידו-מדריכו בשמן המשחה של יקיר העין, נפרד ממנו בנשיקת מבט ובתוך כך מברך אותנו, אנו-המתבוננים בתמונה, לפקוח את עינינו.

 

המבט הזה, הפעור, אופייני גם לשבים מקְרב או לכל מי שעברו התנסות אלימה מהכיל. החֶשב המנותץ בכוח הזרוע משאיר אחריו רק שרידי אדם. הוא פצע באנושות. ארבעים שנה עברו מאז מלחמת יום כיפור, ועוד אלפי שנות גזל של חיי אדם עברו, שבהן דימה עצמו כל "צד" כבן דמותו של הבל. אבל עלינו רק להתבונן כדי לראות אותו, את אות הדמים גם במצחנו שלנו.

 

האמור לעיל נכתב לכבוד קֹרבנות המלחמה ההיא כולם, בני אדם כולם.

 

מיכה בר-עם, חיילים בקו בר-לב המותקף במלחמת יום כפור, 1973.
Via Magnum Photos

 

אפריל 1973: רגע למחיקת ההווה נצחי

 

באפריל 1973 ביקר האקספרסיוניסט הישיש אוסקר קוקושקה (Oskar Kokoschka, 1882-1980) בירושלים. באותה הזדמנות רשם את דיוקנאותיהם של שישה אישים שסמלו, לכאורה, את תארה-לרגע של ירושלים: "המאוחדת". העבודות יצאו לאור בהזמנת הקרן לירושלים, במהדורה של 150 תיקי (פורטפוליו) הדפס ליתוגרפי. כל דיוקן נחתם בצדו הן על ידי האמן הן על ידי בעל הדיוקן, חתימה האמורה לעטור את הדיוקן בהילה של מונומנט קיסרי.

 

ששת "פני ירושלים" הם: ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט;  שר הבטחון משה דיין, ראש עירית ירושלים טדי קולק (שהקים את קרן ירושלים, מממנת קובץ העבודות המדובר), פטריארך הכנסיה היוונית אורתודוכסית בירושלים בין השנים 1957-1980 בנדיקטוס הראשון שתארו "המבורך"; ומי שעמד בראש הווקף של (כפת הסלע) מסגד עומר כפי הכתוב, שייח מוסטפה חליל אל-אנסארי. איכות העבודות אינה רלוונטית כלל לתוצר ואין בהן כדי ללמד דבר על קוקושקה האמן. בכל זאת ניתן ללמוד מהרגע ההיסטורי הזה על הסכנות האורבות לאנשי רוח אם לא יתנזרו מכיבודים ומאנשי שלטון ופוליטיקה.

 

קוקושקה, כמו בעלי הדיוקנאות עצמם, ביקש, כמשתמע, להציבם בתוך הווה נצחי. בהתאם להסבר של המוזאון לאמנות מודרנית, MoMA, בניו יורק, המחזיק בתיק העבודות, הוא "סילק כל רמז לזמן ולמקום על ידי הצבת הדמות לעומת חלל ריק והתרכז בתפיסת אישיותו של המצוייר באמצעות גישה ישירה ומהירה… ביושבו מטרים ספורים בלבד ממנו." ברישומים עצמם אין בכל זאת שום רמז "לתפיסת אישיות" של מי שכל קיומם הציורי הוא כפרסונה היסטורית. האמן תרם את העבודות לקרן ירושלים שהקים טדי קולק, שתכליתה המוצהרת, support educational opportunities and foster friendship between Jewish and Muslim youth, – תתפס נלעגת פחות באנגלית.

 

גולדה, דיין וכל האחרים הם, בהקשר זה, נושאי זמן שימיו ספורים. השניים הראשונים במיוחד, מייצגים בלי-דעת את זמנה הנע על מקומו של הישראליות המדומיינת שבין הזמנים, ישראליות שקפאה כנציבת מלח בנצחון מלחמת ששת הימים.

 

תודעה זקנה משקיפה על הזמן כמרחב כולל, עומד, שניתן לחלוף על פניו בדילוג. זמן זקן חולף בהרף עין והוא עיוור לרב גוני ולכל שינוי או אפשרות של שינוי. תודעת זמן זקנה היא זכרון אפילו כשהיא מציירת לעצמה עתיד. כולה עבר, זמן עבר העומד לנצח ומתגלגל במקומו על ריק, תוך שהוא מוחק את הרגש והאינטלקט הדורשים השתנות: מה שהיה הוא שיהיה. כאלה הם גולדה ודיין המתועדים כאן, חמש דקות לפני ה-6 באוקטובר שימחק את ההווה הנצחי של נצחון ששת הימים.

 

במלחמת יום כיפור נהרגו 2,656 כוחות סדיר ומילואים ונפצעו 7,251. 301 נפלו בשבי ועשרות נחשבו נעדרים, 16 מתוכם לא נמצאו עד היום והוכרזו חללים שמקום קבורתם לא נודע.

 

תגובת המשק הישראלי על המלחמה היתה קפאון, אינפלציה. בעקבות המחאה הצבורית על מחדלי הדרג המדיני, שיצא בעור שיניו בוועדת החקירה על נסיבות פרוץ מלחמת יום כפור, נאלצו גולדה ודיין להתפטר מתפקידם. קהילת היחד המדומיינת של ישראל התפכחה מאשליותיה ובבחירות 77 התחולל מהפך. הימין עלה לשלטון וקמה קהילה מדומיינת חדשה, המבססת עצמה על ערכים של קיטוב וקפיטליזם בהשראה אמריקנית, המחזקים עצמם בלאומנות שהפכה מהגנתית לתוקפנית.

 

אחד מסממניה הבולטים של החברה הישראלית בתר-1973הנו רתיעה-עד-בחילה מפולחן אישיות. היחס החשדני של הישראלי אל מנהיגיו נטבע בו ב-6 באוקטובר ולא חדל מאז להוכיח עצמו. תיק דיוקנאות כזה לא יכול היה לצאת כיום לאור.

 

אוסקר קוקושקה, ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, (פלטה I) מתוך הסדרה פני ירושלים, ליתוגרפיה, The Museum of Modern Art, ניו יורק

ראש ממשלת ישראל בתקופה המדוברת, גולדה מאיר, ידועה במספר אמירות שהיו מרעישות היום שמים וארץ. "…אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם…", אמרה על האויב הערבי וכמו כן גרסה כי "אין עם פלסטיני". חברי תנועת הפנתרים השחורים היו "לא נחמדים" בעיניה. עוד העזה לומר (אולי "בבדיחות הדעת"), כי "מי שאינו יודע יידיש איננו יהודי אמתי". על יחסן של האליטות של אז כלפי המחאה המזרחית ניתן ללמוד מיומני החדשות, שדיווחיהם מזכירים בהחלט את הדה-לגיטימציה שעושים כיום מימין כלפי תנועות השמאל. על התנהלותה של גולדה בתקופת פרוץ מלחמת יום כפור ניתן ללמוד ממאמרו של אמנון ברזילי בעתון הארץ, חלום הבלהות של גולדה.
נסיונותיה לסכל את הקמת ועדת חקירה על התנהלות הדרגים המדיני והצבאי במלחמת יום
כפור לא צלחו. חרף העובדה שהיא יצאה בעור שיניה במסקנות הוועדה, הביקורת שקמה בצבור אילצה אותה להתפטר מראשות הממשלה, זאת חודש בלבד לאחר שהוקמה ב-יוני 1974. בכך היא הושלכה מהקטר ההיסטורי.

 

חיים הרצוג, על תפקודו של דיין במלחמת יום כפור: "הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככֹה יקרים לעת המשא ומתן על הפרדת הכוחות". (מתוך ויקיפדיה)

 

 

 

 

 

 

פסיקותיו של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט היו מהמכריעות, ששרטטו את גבולותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל בצעירותה. שנה בלבד לאחר שקוקושקה רשם את דיוקנו הוא התיצב בראש ועדת החקירה הממלכתית לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכפורים. מסקנות החקירה עוררו מחלוקת צבורית והיסטורית, זאת בשל טיהור הדרג המדיני והטלת האחריות על הדרג הצבאי. הדבר נותן תוקף למשתקף מקובץ הדיוקנאות המדובר כאן, בנוגע ל"שלטון האליטות". אגרנט, שאחרי פרישתו שימש נשיא האגודה לזכויות האזרח, זכה שהככר מול בית המשפט העליון תיקרא על שמו.

 

 

ראש העיריה הראשון של "ירושלים המאוחדת" תרם באמצעות "הקרן לירושלים" לחלוקתה, זאת תוך שהוא נישא על זרם התודעה הישראלי המדיר את אזרחי ישראל הערבים מן הישראליות (ר' הערך טדי קולק בוויקיפדיה: "ביקורת ציבורית").

אוסקר קוקושקה, ראש עיריה ירושלים טדי קולק, 1973. ליתוגרפיה (פלטה VI) מתוך הסדרה פני ירושלים, The Museum of Modern Art, ניו יורק

 

 

אוסקר קוקושקה, בנדיקטוס ה-I הפטריארך של ירושלים, 1973. ליתוגרפיה (פלטה III) מהסדרה פני ירושלים, The Museum of Modern Art, ניו יורק

 

פטריארך הכנסיה היוונית אורתודוכסית בירושלים בין השנים 1957-1980 בנדיקטוס (פפדופולוס) הראשון, מייצג את שיתוף הפעולה הפוליטי בין הכנסיה רבת העוצמה ורבת הנכסים לבין השלטונות הפוליטיים המתחלפים בירושלים לאורך ההיסטוריה. זו גם משמעות הכנסת דיוקנו של הפטריארך למפעל הדיוקנאות. לכנסיה היוונית אורתודוכסית רכוש רב בירושלים וברחבי הארץ, וגם שערוריות רבות אחריהן ניתן לעקוב מידיעות בעיתונות ומפסקי הדין המפורסמים באינטרנט.

 

אוסקר קוקושקה, ראש הווקף של מסגד עומר (כפת הסלע) שייח מוסטפה חליל אל-אנסארי, 1973. ליתוגרפיה (פלטה V) מהסדרה פני ירושלים, The Museum of Modern Art, ניו יורק

שייח מוסטפה חליל אל-אנסארי, מוצג ע"י המוציאים לאור של הדיוקנאות בתור ראש הווקף של מסגד עומר (צ"ל כפת הסלע). המבנה מסמל יותר מכל את מעמדה של ירושלים באסלם ומכך ניתן להסיק על אופי קשריו של אנסארי עם המדינה בתקופה בה היתה בטוחה בעוצמת שליטתה. לא מצאתי שום תיעוד היסטורי (בעברית או באנגלית) על האיש, ולכן יש לסייג את הדברים.

כפור

Eddie Adams, חייל ישראלי על גדות הסואץ, 1973

 משה, זאביק, מוטי ואילן לא עברו בבקרת הרועה

 

אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיך

 

שירו של בארי חזק, "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם", הוא אחד בקומץ שהשאיר אחריו שניבא את מותו במלחמת יום כפור. אין זה שיר זעם. וחרף הכותרת, אף אין זה שיר תחינה. זהו דיבור שקט, רב-כיווני. חייל בעת לילה, בעמדת שמירה או מארב מדבר בו עם אלוהיו, עם אביו, עם עצמו, איתנו – עם מותו. התפילה היא "סיור ממונע שלא יגיע ולא יחזור".

 

 

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

 

אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיך,

כָּאן אֲנִי

לא שׁוֹמֵע, לא יוֹדֵעַ, הַאִם

שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ

הָאַנְטֶנָה. אַתָּה עָדִין כָּל-כָּךְ. לָמָּה

אַתָּה כּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד

אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב. עֲבוֹר,

עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמָע קָטוּעַ, אַתָּה

נִשְׁמָע פָּצוּעַ, אַתָּה

 

בָּעֵמֶק מְאוּרְגָּן הֶקֵפִית. הָרִים

וְכִנֶרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא

הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בְּמַכַּ"ם

לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ

אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ

נִלְחָם, הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי

מָלֵא אֱמוּנָה

שֶּׁלּא יַגִּיעַ וְלא יַחֲזוֹר. פֶּצַע

שָׁחוֹר. אָנָּא הַחְלֵשׁ

עָצְמָת אוֹתוֹתֶיךָ.

אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב

לַשָּׁוְא לוֹאֲטִים שְׁמֶךָ, וְכוֹכַב

הַצָפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה

יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ

לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

 

אָנָּא עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ. עַכְשָׁיו אֲנִי

שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית

לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי, כְּבָר לא

מַרְגִּישׁ

 

דִּמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

 

בארי חזק, מתוך "בבכי אותי תקצור" (חוברת זכרון), 1974